טרמפ בלתי צפוי

הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. פשיסחה, שהייתה עיירת גבול, ספגה מכה אנושה עם התמוטטות הכלכלה באזור עקב המלחמה. ערך המטבע הידרדר, המחירים גאו, ונוצר מחסור חמור במזון. חרפת רעב סיכנה את תושבי העיירה.

ראש הקהל היה ר' משה בוים. עשרים וחמש שנים אחז בשרביט הנהגת הקהילה. כאשר החמיר המצב, תיקן תקנות שנועדו להבטיח את הפרנסה ואת שמירת החיים הרוחניים בעיירה. את התקנות התקין בברכת רבו, האדמו"ר מאלכסנדר, רבי ירחמיאל-ישראל-יצחק דנציגר (ה'ישמח ישראל').

התושבים העריצו אותו במיוחד בשל יחסיו עם הקוזקים. הללו היו לוחמים קשוחים, עשויים ללא חת. הכול רעדו מנחת זרועם, בעיקר היהודים, לנוכח מעשי ההרג והביזה שחוללו בקרב קהילות רבות.

אולם ר' משה בוים לא נרתע מפני הקוזקים. כאשר הללו פקדו על כל תושבי העיירה לפתוח את עסקיהם שבעה ימים בשבוע – הלך ר' משה אל חנותו, פתחה והודיע לקוזקים: "אינני מוכר היום, אם רצונכם בדבר-מה – קחוהו בעצמכם, בלי תשלום!". הללו נדהמו, ואף שכמה מהם נטלו פריטים מן החנות, הסתלקו כעבור זמן מן המקום...

סיפור מדהים עוד יותר אירע ביום שישי אחר.

הדבר היה כאשר הגיע לאוזניו מידע על הזדמנות כלכלית מעניינת. בעיר אופוצ'נה הסמוכה התייקרו מאוד מחירי הנרות. זה היה מוצר צריכה בסיסי באותם ימים, שכן הנרות שימשו לתאורה בשעות החשֵכה. באותה עת היה מחיר הנרות בפשיסחה בשפל.

מיהר ר' משה וקנה כמות גדולה מאוד של נרות, שכר עגלון גוי והעמיס את הסחורה על עגלתו. ביום חמישי בלילה העמיס את הנרות על העגלה, ובבוקר יום שישי יצאו לדרך.

באותו לילה ירד שלג כבד והדרך התנהלה בעצלתיים. שכבת קרח דקה נוצרה על הקרקע והעגלה נטתה להחליק אל שולי הדרך. הנסיעה, שהייתה אורכת בזמן רגיל כשעה וחצי, נמשכה עכשיו שעות.

השעון התקדם לעבר חצות היום, ועדיין הדרך ארוכה. ליבו של ר' משה החל נוקפו. השבת נכנסת בשעה מוקדמת למדיי. האם יספיק להגיע לעיר לפני כניסת השבת? הוא שיתף את העגלון בחששותיו, וזה הבטיח כי יעשה כל שביכולתו. הוא דרבן את סוסיו בקריאות ובהצלפות שוט, אך הם הוסיפו לפסוע בכבדות.

החמה החלה לנטות למערב, ור' משה נשך את שפתיו בכאב. כיצד הסתכנתי סיכון כזה ויצאתי לדרך? – ייסר את עצמו. בהחלטה של רגע החליט לעזוב את העגלה ולרוץ ברגל לעבר העיר, אולי יגיע מהר יותר מהעגלה המזדחלת לה לאיטה. הוא פקד על העגלון לפרוק את הסחורה אי-שם, ובטרם הספיק הלה להגיב נעלמה דמותו של ראש הקהל בערפל.

מהר מאוד הבין ר' משה שלא שיפר את מצבו. תחילה ניסה לקצר את דרכו ונכנס ליער. במהרה אזלו כוחותיו, והוא התקשה לבוסס בשלג. הוא התנשם והתנשף בקולניות, פוקד על גופו להוסיף לצעוד למרות הקשיים, אך בשלב מסויים צנח על תלולית עפר מכוסה שלג ופרץ בבכי. הוא היה בודד וחסר אונים ביער הקפוא. בעוד זמן קצר תיכנס השבת, והוא יישאר כאן, בשלג ובקור.

לפתע הגיע לאוזניו קול שעטת סוסים שהפר את דממת היער. הוא הזדקף באחת והקשיב בדריכות. הקולות התקרבו. במהרה הבחין בסוסים קלי רגליים, הגוררים עגלה קלה, המתקדמים לעברו.

זינק ר' משה לאמצע השביל והחל לנופף בידיו לעזרה. "עצרו! עצרו!", צעק.

הסוסים צנפו ונחרו כאשר מרוצתם נבלמה פתאום. "אני יהודי!", הצליח ר' משה המתנשף להשמיע קטעי הברות, "השבת מתקרבת... אנא עזרו לי".

הרוכבים הביטו ביהודי בבוז. ר' משה הביט בהם ונחרד. אלה קוזקים! ברגע אחד הם יכולים לשלחו לעולם שכולו טוב. הקוזקים נעצו בו מבטים מזרי אימה וסיננו גידופים. "סור מהדרך, יהודי!", צעקו לעברו.

אך ר' משה לא ויתר. הוא אחז ברסניהם של הסוסים ולא זז ממקומו. אומץ הלב של היהודי הרשים את ליבם של הקוזקים. הבכיר שבהם ירד מן העגלה וניגש אל ר' משה. "האם תשלם לי עשרים רובל?", שאל. זה היה סכום גדול מאוד.

"אשלם לך מאה!", קרא ר' משה בהתלהבות. כעבור רגע כבר ישב בתוך עגלתם של הקוזקים.

הדרך חלפה ביעף. הסוסים היו מאומנים וקלי רגליים. בתוך זמן קצר נראו בתיה של אופוצ'נה. הסוסים עצרו בצהלה בדיוק כשר' משה הבחין בשמש העובר בין הרחובות ומכריז על כניסת השבת. ראש הקהל הושיט ידו לארנקו, הוציא ממנו שטר של מאה רובלים והגיש אותו לקצין.

הלה הניד בראשו לשלילה. "יהודים", אמר ברוסית, "פוחדים מפנינו כמו מפני השטן. אתה, שהפגנת גבורה שכזו,  הוכחת שיראתך מאלוקיך חזקה מפחדך מהקוזקים, וראוי אתה שניקח אותך חינם אין כסף"...

(על-פי סיפורו של חיים-דוד רוזן, 'המודיע')