לא-אחת אומר אדם לעצמו: מי אני ומה אני לצאת ולקרב יהודים לתורה ולמצוות, בשעה שאני יודע היטב עד כמה עדיין חסרה לי שלמות בעבודת ה'. עליי להשקיע תחילה את כוחותיי בתיקון עצמי, ורק כשאהיה מושלם, יהיה מקום לחשוב על העיסוק בקירובו של יהודי שני לאבינו שבשמים. לתמיכה בטענה זו מגוייס מאמר חז"ל "קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים" (בבא-מציעא קז,ב).
טענה זו אינה אלא עצת היצר. עזרה רוחנית ליהודי דומה לעזרה גשמית. גם בעזרה גשמית יכול אדם לטעון: "חייך קודמים", ועל-כן אין הוא חייב לתת צדקה, שכן צרכיו קודמים לצורכי הזולת. אבל ברור שזו טענה מוטעית מיסודה, וכפי שמבאר רבנו הזקן (תניא עמ' 248): "ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו', שהוא דבר השווה לשניהם בשווה, לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף, ועצים וכסות בקרה וכהאי-גוונא, כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכל בני-ביתו, ולא שייך בזה חייך קודמין, מאחר שאינן חיי נפש ממש, כמו של העני, שווה בשווה ממש".
באותה מידה, כאשר יהודי טוען שאין הוא חייב לקרב יהודי שני לאבינו שבשמים, מכיוון שעדיין לא השלים את עצמו, הרי הוא משאיר את אותו יהודי לגווע ברעב ובצמא רוחניים, בשעה שהוא עסוק בהשגת שלמותו האישית.
מעשי חייא
דוגמה לכך אפשר ללמוד ממעשיו של חייא, שעליהם אמרו חז"ל "כמה גדולים מעשי חייא" (בבא-מציעא פה,ב). כשהוא חשש שהתורה תישכח מישראל, זרע פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף מעורותיהם וכתב עליהם את חמישה חומשי תורה. אחר-כך לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד ואחד חומש אחד, והורה לכל ילד ללמוד את החומש שלמד עם חבריו. הרבי מליובאוויטש אומר, שמזה אפשר ללמוד הוראה נפלאה: כשיש מצב שהתורה משתכחת, אפילו ילד קטן שיודע רק חומש אחד, אינו יכול לטעון שעליו לעסוק עכשיו בלימודו האישי וללמוד את שאר החומשים, אלא כבר בשלב זה הוא חייב ללמד חומש זה את חבריו שעדיין אינם יודעים זאת.
לכן גם יהודי שנמצא בתחילת דרכו בלימוד התורה אינו פטור מן החובה ללמוד תורה עם יהודים שיודעים פחות ממנו. גם אם הוא הספיק ללמוד רק מעט, הוא חייב להעביר את המעט הזה ליהודי שני, מכיוון שמדובר בפיקוח-נפש ממש במובן הרוחני.
בכל-זאת באים וטוענים: הלוא הנביא (ישעיה נח,ז) אומר "ומבשרך לא תתעלם", ומכאן שעליך לדאוג תחילה לעצמך. משיב הרבי (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 457): אדרבה, הלוא בתחילת הפסוק נאמר "פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו", ומכאן שכאשר אתה רואה יהודי שנפשו רעבה לקב"ה ויהודי שהוא ערום מן המצוות – דבר ראשון מוטלת עליך חובה להשביע את רעבונו ולכסותו במצוות, ורק לאחר מכן עליך לטפל בצרכים הרוחניים שלך.
אין סדר
זאת ועוד: מה אשם היהודי השני שאתה עדיין לא סיימת לתקן את עצמך?! העניינים האישיים שלך הם דברים שבינך ובין הקב"ה, ועליך החובה לתקנם ולהשלימם, אבל בגלל זה היהודי השני אינו צריך לסבול ולהישאר רחוק מה' ותורתו.
בהקשר זה הזכיר הרבי פעמים רבות את מאמרו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (מבוא לקונטרס ומעיין עמ' 22), שבימינו אלה צריכה העבודה להתנהל שלא על-פי הסדר וההדרגה, אלא בבחינת 'חטוף ואכול, חטוף ושתי'. לכן אי-אפשר להמתין עד שהעוסק בקירוב יהודי יגיע לשלמותו, 'קשוט עצמך', אלא עליו 'לחטוף' עוד פעולה ועוד פעולה, ובתוך כך לתקן ולהשלים גם את עצמו (ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 126. ועוד). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
