ר' משה ויטנברג היה עשיר גדול ונדבן נודע לצדקה. שום עני או נזקק שהתדפק על פתח ביתו לא יצא ריקם מלפניו.

פעם אחת בא אליו יהודי דל ואביון ושפך לפניו את ליבו השבור: בתו הגיעה לפרקה, ולאחר חיפושים רבים נמצא לה סוף-סוף חתן הגון ומתאים. שטר התנאים בין הצדדים אף הוא כבר נחתם ומועד החתונה התקרב והולך. אלא שאין בידו פרוטה לפורטה, ובוודאי אין ביכולתו לשלם את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם. עתה חושש הוא כי בגלל זה יתבטל, חלילה, השידוך.

נגעו הדברים לליבו של ר' משה. מיד הוציא מכיסו את מלוא סכום הנדוניה ונתנו לאבי הכלה. "רק דבר אחד אבקש ממך", הוסיף ר' משה בחיוך, "אל-נא תשכח להזמין אותי לחתונה".

האב המאושר לא היסס לרגע. "בשבועה!", זרק, "אזמין אותך לחתונה".

מועד החתונה התקרב, ובגלל רוב הטרדות הכרוכות בהכנות לקראתה נשתכחה מן האב התחייבותו לר' משה – בשבועה – להזמינו לחתונה.

ליל הכלולות הגיע. המחותנים וקרובי-המשפחה משני הצדדים הגיעו. גם הידידים והמכרים באו, מקרוב ומרחוק. הכול כבר היה מוכן ומזומן לקראת החופה. והנה, רגע לפני החופה התעלף אבי הכלה והשתטח מלוא קומתו ארצה.

מבוהלים מיהרו הקרובים לעורר את אבי הכלה מעלפונו ולהגיש לו כוס מים. אך פקח זה את עיניו ומיד פרץ בבכי. כל הניסיונות להרגיעו עלו בתוהו. הוא בכה בכי סוער שלא נגמר.

הביטו בו המוזמנים בדאגה מהולה בתימהון. במיוחד נבוכו הורי החתן וקרוביו מההתפתחות הבלתי-צפויה. "מי יודע", החלו מתלחשים ביניהם, "שמא אינו מאוזן בנפשו ומיקח-טעות יש כאן!".

הכניסו את האב לחדר צדדי. גם הרב נכנס אחריו, לדובבו ולנסות לסלק את המועקה שבליבו. לאחר שנרגע מעט סיפר לרב על טוב-ליבו של ר' משה ויטנברג ועל מעשה החסד שעשה עמו. "את מלוא הסכום נתן לי ורק בקשה אחת קטנה ביקש – להזמינו לחתונה", חזר האב וגעה בבכי. "נשבעתי לו שכך אעשה, והנה עברתי על שבועתי!".

"אל דאגה", הרגיעו הרב, "דבר לא אירע. הבה נלך עתה, כל הקרובים והמוזמנים יחדיו, אל ביתו של ר' משה ונזמין אותו לחתונה. אף-על-פי שלא הוזמן בעוד מועד, ללא ספק יתרצה ויבוא".

ואמנם, המוזמנים כולם – ובראשם אבי הכלה והרב – יצאו לעבר ביתו המפואר של ר' משה, ששכן במרכז העיר והיה מוקף חומה נעולה בשער ברזל כבד. בהגיעם לביתו מצאו כי השער נעול מבפנים וחדרי הבית אפלים, חוץ מאגף אחד שנותר מואר. הדבר עורר תמיהה משום שעדיין הייתה שעת ערב מוקדמת.

אחד הצעירים שבחבורה דילג מעל השער ונכנס פנימה. אחר-כך פתח את השער מבפנים ואיפשר לכל המוזמנים להיכנס גם-כן. ועוד דבר עורר פליאה רבה – דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה, כאילו עזב מישהו את הבית בחופזה ושכח לסוגרה.

נכנסו הרב ואבי הכלה פנימה, ואחריהם יתר המוזמנים. הגיעו עד החדר היחיד שממנו בקע אור ולתדהמתם גילו את בעל-הבית מוטל על הרצפה, כפות בידיו וברגליו, ופיו סתום בסחבה. חבילות של כסף היו מפוזרות על השולחן ואף על הרצפה סביב.

התירו את ר' משה מכבליו וסייעו לו לקום על רגליו. הוא היה נסער כולו. "כמו מלאכים משמים באתם!", מלמל, "מלאכים משמים!". בתוך-כך התברר כי כנופיית שודדים פרצה אל הבית, נעלה את שער החצר מבפנים והתנפלה על ר' משה. לאחר שכפתוהו בחבלים נטלו השודדים מכיסו את המפתח לכספת הכבדה והחלו מרוקנים אותה מתכולתה – סכום עצום של כסף.

הגנבים התנהלו בנחת ובשאננות, ביודעם כי אין בבית איש מלבד ר' משה עצמו, וכי שער הכניסה לחצר נעול מבפנים. הם לא ציפו שמישהו יפריע להם בביצוע מלאכתם.

כששמעו קול המולה מכיוון השער, נבהלו. מחשש להיתפס, מיהרו לנטוש את שללם ונמלטו בחופזה מצידו האחורי של הבית. "אילולא הגעתם עכשיו", אמר ר' משה לאבי הכלה ולכל הניצבים סביב, "הייתי מאבד את כל רכושי וייתכן שגם את חיי".

לאחר ששבה אליו רוחו והוא התאושש מהחוויה הקשה שפקדה אותו, הצטרף ר' משה אל הקהל הרב ויחדיו הלכו הכול לשמח את החתן והכלה.

לא חלפו ימים רבים, ור' משה שחש חוב עמוק להודות לה' על שהציל את חייו ורכושו, ביקש להקדיש את כל כספו למטרה מיוחדת של צדקה. לאחר התלבטות בינו לבין עצמו קיבל החלטה נועזת; בתוך פרק-זמן קצר חיסל את כל עסקיו בחו"ל, צרר את כספו ועלה לארץ-ישראל.

הגיע ר' משה (בשנת תרמ"ה) לירושלים ובנה בכספו שכונה חדשה, לא-הרחק משכונת מאה-שערים. בשלב ראשון הקיפה השכונה שלושים ותשע דירות. את הדירות השכיר בכסף מועט לתושבים העניים (ומי לא היה עני אז...).

אך דמי השכירות ששילמו הדיירים שימשו גם דמי קנייה, ובמרוצת הזמן נעשו הדירות שלהם. בדמי השכירות שקיבל בנה בינתיים ר' משה דירות נוספות, וכך הוסיף וסייע לעוד ועוד מעניי ירושלים. השכונה שהקים ר' משה ויטנברג קרויה עד היום– 'בתי ויטנברג'.