הגמרא (סנהדרין צז,א; עבודה זרה ט,א) מחלקת את שנותיו של העולם לשלוש תקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם – התחיל להאיר".
אולם תקופת ה'תורה' עצמה מתחלקת לשתי תקופות בולטות: קודם מתן התורה ואחרי מתן התורה. תקופת האבות היא מעין שלב-ביניים – בין תקופת ה'תוהו' ובין תקופת ה'תורה' שאחרי מתן התורה – שהכשיר את העולם לקבלת התורה והמצוות.
התבטלות של 'מרכבה'
אברהם, יצחק ויעקב נקראים 'אבות' ("אין קוראים אבות אלא לשלושה", ברכות טז,ב), מפני שבהם התגבשה המהות המיוחדת של העם היהודי (שהגיעה לשלמותה במעמד הר-סיני). הם ה'אבות' שלנו, שכן כל יהודי ויהודי יורש, מתוקף היותו יהודי, את מהותם של האבות. דרגתם הרוחנית של צדיקים אחרים, כמו השבטים וכדומה, אינה מצויה בהכרח בכל אדם, אך דרגתם של האבות חייבת להימצא בכל יהודי. לכן אמרו חז"ל ש"כל אדם מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב", מפני שבכל יהודי קיימת דרגת האבות.
כל אחד ואחד משלושת האבות הצטיין באחד משלושת ה'קווים': חסד (אברהם), גבורה (יצחק), תפארת (יעקב). האבות אף מימשו בעבודתם הרוחנית את הספירות העליונות, כמאמר: "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה: מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי". הם ביטלו לחלוטין את מציאותם האישית, עד שלא היו אלא כלי-שרת בידי הספירה האלוקית שביטאו.
התבטלות כזאת מוגדרת 'ביטול המרכבה'. כשם שהמרכבה אינה בגדר מציאות עצמאית, אלא היא כלי-שרת בידי האדם המוביל אותה; כך היו האבות בטלים לחלוטין לקב"ה, עד שכל ימיהם ובכל מעשיהם לא היו אלא כלי-ביטוי של הקדושה. לכן נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", ולכן נקרא הקב"ה 'אלוקי אברהם', 'אלוקי יצחק', 'אלוקי יעקב', מפני שהאבות לא היו מציאות עצמאית, אלא התבטלו לגמרי לקב"ה ונכללו באורו.
הכוח ניתן לנו
האבות היו הראשונים שהחלו להאיר את העולם באור אלוקי. הואיל והתבטלותם לקב"ה הייתה מוחלטת, זכו להוריד לעולם אורות אלוקיים נפלאים ביותר. בכך הכינו בעבורנו את הכוחות לקיום התורה והמצוות שלנו.
תורת החסידות מביאה על כך משל מאב שמכין בעבור בנו את כל חומרי הבניין ואף את תכנית הבנייה, והבן צריך רק ליטול את החומרים ולבנות את הבית בפועל. במשל זה באות לידי ביטוי שתי נקודות: א) החומרים ניתנים לבן מן המוכן על-ידי האב; ב) הבנייה בפועל נעשית על-ידי הבן.
אף בנמשל כן: האבות הורידו לעולם אורות עליונים ביותר והכשירו את העולם לקבלת אור הקדושה, אך העבודה המעשית של קידוש המציאות הגשמית לא נעשתה על-ידי האבות, אלא דווקא על-ידינו. למצוות של האבות לא היה הכוח להיקלט בתוך המציאות הגשמית, להתמזג איתה ולקַדשה; הן נשארו שני דברים נפרדים. לכן אנו אומרים שהאבות הכינו את הקרקע בלבד, אבל הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה – ניתן רק לבני-ישראל במעמד הר-סיני, והוא יתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלמה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
