גם בשבת דיברו רבותינו נשיאינו באידיש ולא בלשון הקודש * ספרים רבים עוסקים במעלת הדיבור בלשון הקודש בשבת, ומדוע אכן לא נזהרו בכך רבותינו נשיאינו? * תיווך והסבר בדרך אפשר בהבדל שבין שיחת חולין לאמירת דברי תורה * ועל דיוק אדמו"ר הזקן בלשונו הזהב על איסור קריאה בספרים * חלק ח' בסדרת "יסודתו בהררי קודש"
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
בירור שפת האומות
בהתוועדות שבת קודש פרשת קדושים תשכ"ח (שיחות קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 94) התייחס הרבי לעובדה שרש"י מביא ביטויים "בלע"ז" – בלשונות האומות, והסביר כי המקור לכך הוא בתורה שגם היא קשורה בלשונות נוספות ללשון-הקודש, שבה נכתבה, כמאמר חז"ל: "ארמית מן התורה מנין? שנאמר 'יגר שהדותא'"... "אנכי – לשון מצרי", וכו'. ובמיוחד, שרוב התורה שבעל-פה תלמוד בבלי וכו' בארמית וכו'.
וכך מתבטא אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש הידועה (סימן כה) (אודות הבעל-שם-טוב) "המלקט... לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעל שם טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בל"א [=בלשון-אשכנז או באידיש] ולא בלשון-הקודש".
וכך נהגו רבותינו נשיאינו עד לכבוד-קדושת מורי וחמי אדמו"ר לדבר באידיש, כולל גם בשבת-קודש – דלא כאותם שהיו זהירים בכלל לדבר בשבת בלשון-הקודש – והיה מדבר באידיש בין עניינים סתם ובין עניני תורה, כולל עניינים שבפנימיות התורה; ועם היות שמתקרבים לזמן משיח ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" ואז ידברו בלשון-הקודש – הרי בזמן שנותר בגלות דיברו באידיש כדי לברר הלשון ואת כל המדינה (בה רובה של בני ישראל דיברו באותה שפה).
הנהגת המקובלים ואנשי מעשה
לכאורה, כוונת הרבי להנהגת המקובלים כמו האריז"ל שעל הנהגתו זו איתא ב'פרי עץ חיים' (שער השבת פכ"ב): "מורי ז"ל היה נזהר מלדבר בשבת, כי אם בלשון הקודש".
כך גם ב'משנת חסידים' (מסכת ליל שבת פ"ו) "ויהיה נזהר שלא לדבר כל השבת, אפילו דברים הצריכים, אלא בלשון-הקודש".
וב'אור צדיקים': "אין לדבר בשבת ויום-טוב, אלא בלשון הקודש".
בעקבותיהם כנראה כתב אף השל"ה: "ואף בדברים ההכרחיים, לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת, אפילו ההכרחיים, כי-אם בלשון-הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו. ושבת אות הוא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף מה שמוכרח לדבר".
ולא בספרי המקובלים לבד אלא גם בפוסקים. ה'באר היטיב' כתב: "והנשמר מלדבר כי-אם בלשון-הקודש בשבת – תבוא עליו ברכה".
וב'משנה ברורה' בשם אליהו רבה: "והנשמר מלדבר דברי חול, קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה, שלא לדבר בשבת אפילו דברים הכרחיים, כי אם בלשון הקודש. ונראה שטעמם הוא למגדר מילתא, כדי שלא יבוא לשיחה בטלה".
ולפני-כן מצינו לרבי יצחק אייזיק שטיין בביאורו על סמ"ג השלם (לא תעשה סה):
"ונראה לי מנהג יפה לדבר בשבת בלשון הקודש, א) כדי למעט בשיחה. ב) וגם כדי שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, כפשוטו. ועוד ג) משום הא דגרסינן במסכת שקלים'... כל מי שקבוע בארץ ישראל.. ומדבר בלשון-הקודש... שהוא בן העולם הבא". שמע מינה דמדה טובה היא לדבר בלשון הקודש, ובחול שרבו העסקים, בקושי יש לדבר בו. מה שאין כן בשבת שהוא יום מנוחה ופנוי מעסקי העולם, ויום שכולו לעבודת השם-יתברך. לכן טוב לתפוס מדה טובה זו, לדבר בו בלשון הקודש".
ובספר יוסף אומץ: "ואנשי מעשה בארץ ישראל אין מדברים בשבת, רק בלשון הקודש. ומלבד הקדושה מהלשון בעצמה, ומסתמא על-ידי כן נמנעים ביותר מדיבור האסור והמגונה".
רבים מתלמידי הבעל שם טוב נהגו במנהג זה – ולדוגמה בספר 'משמרת שלום' (לר"ש מקוידנוב) בהלכות סוכה:
"ואבא מארי זצ"ל לא היה מדבר בשבת ויום טוב, כי-אם בלשון הקודש, וכן בסוכה כל ימות החג".
וכן נהגו רבים וטובים!
כל דיבורם ושיחתם – קודש!
מעתה יש לבחון בדרך הפשוטה מאיזו סיבה דיברו רבותינו נשיאינו באידיש ולא אימצו את מנהג המקובלים והפוסקים?
הנה, הרבי מזכיר את מנהג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ א) עניינים סתם, ב) ענייני תורה ג) עניני פנימיות התורה.
לגבי ענייני תורה ופנימיות התורה – מפורש שגם האר"י ז"ל נהג לאומרו בלע"ז: "וכשהיה מספר איזה דרוש לחברים, היה מבארו בלע"ז, כדי שיבינו היטב" (פרי עץ חיים שער השבת פכ"ב). וגם ב'אור צדיקים': "אם לא שמפרש איזה דבר תורה לעם שאין מבינים יפה אלא בלשונם".
והנה הבאר היטב הוסיף: "כי 'מחלליה' נאמר על מי שמדבר גם כן דברים בטלים בשבת". ולכאורה, כאן טמון ההסבר: אצל רבותינו נשיאינו, שכל הגה ושיח שלהם היה קדוש, הרי גם "עניינים סתם" קדושים הם – ואינם דברים בטלים במכל-שכן שאפילו "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", ובוודאי לא היו שייכים אצלם הטעמים א) למגדר מילתא, כדי שלא יבוא לשיחה בטלה. ב) להימנע מדיבור האסור והמגונה. ג) להימנע משיחה סתם.
וכמבואר ב'דרך מצוותיך' לאדמו"ר הצמח צדק עמ' קה: שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד... גם במה שאומר כלאחר יד... צריכה לימוד עד שהיא חכמת אלקות ממש... שהן הן רצון העליון ב"ה.
ויש להוסיף בזה ובהקדים:
בשולחן ערוך סימן שז סט"ז פסק הב"י: מליצות ומשלים של שיחת חולין... וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת כו'.
וכתב הרמ"א: הא דאיסור לקרות בשיחות חולין וסיפורי מלחמות היינו דווקא אם הם כתובים בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש שרי.
ונימק דבריו המגן אברהם: "דהלשון בעצמו יש בו קדושה".
אבל אדמו"ר הזקן כתב בסעיף ל: "וכן ספרי מלחמות (ודברי הימים של מלכי אומות העולם) וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין... אסור לקרותן בשבת... אף אם כתובים בלשון-הקודש". מה שאין כן "אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם עניני מוסר ויראת שמים... מותר לקרותו אפילו בשבת אפילו כתובים בלע"ז".
[ומקור דברי אדמו"ר הזקן בב"ח ובט"ז, וראה גם בשער הציון למשנ"ב שם מה שציין].
מעתה, תוכן הדברים קובע אם הוא קודש ולא השפה.
וכמבואר בספרים (שארית ישראל להרה"צ וכו' מווילדניק – שער שובבי"ם דרוש ו') בדיוק מאמר חז"ל שלא יהא דיבורך של שבת (ולא "דיבורך בשבת") כדיבורך בחול – שעיקר הכוונה הוא להוסיף "הבל וחום דקדושה"... "דיבור של שבת, נקרא אף בכל לשון, רק שיהיה דיבור של קדושה בחינת שבת, לא יהא כדיבורך של חול... שבת הוא בחינת קדושה למעלה מבחינת הגבול".
[עוד הבדל בשארית ישראל שם שמחלק בין "גדולי הנפש אשר על ידם מתעלים העולמות בדיבורים, הם מדברים בלשון הקודש, בשביל להעלות הדיבור", לבין "מי שלא הגיע למדריגה זו" עיין שם].
וב'בית אהרן' להרה"ק מקארלין על הפסוק "כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש (רש"י)", "הגם שדיבר עימהם בלשון מצרי, היה הכול לשון-קודש כי יוסף נקרא יוסף הצדיק וברית הלשון מכוון כו'".
וכל האמור בא בתוספת לקביעתו של הרבי שמטרת רבותינו נשיאינו לברר את הלע"ז, כפשוט וק"ל.
(לרשימה זו נעזרתי בתוספת לגיליון 'המודיע' י"א בטבת תשע"ב עמ' כא-כב). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
