השבת שאחרי תשעה באב היא הראשונה משבע שבתות הנחמה, ובה קוראים את ההפטרה הפותחת במילים: "נחמו נחמו עמי". חז"ל מסבירים (איכה רבה סוף פרשה א) מדוע נאמרה הנחמה בלשון כפולה ("נחמו נחמו"): "חטאו בכפליים... לקו בכפליים... ומתנחמים בכפליים". במקום אחר (ילקוט שמעוני איכה רמז תתריח) חז"ל אומרים: "לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות".
הכפל הזה דורש ביאור: חטא כפול, עונש כפול ונחמה כפולה – מה הם? אפשר לדבר על חטא קטן וחטא גדול, עונש קטן ועונש גדול, אבל מהו חטא כפול ועונש כפול וממילא גם נחמה כפולה? ועוד, מה פירוש המושג "מצוותיה כפולות"?
לחיות בשני ממדים
כשהתורה מדברת על כפל, הכוונה לשני ממדים. ואכן, הדבר המאפיין את חיי היהודי, את התורה ומצוותיה, את החורבן ואת הנחמה, הוא שני הממדים שיש בהם – המימד הגשמי והמימד הרוחני.
יהודי מורכב משני הממדים הללו – מגוף ומנשמה. שניהם יחד יוצרים מציאות אחת של יהודי. שלמותו היא כאשר שני הממדים האלה שלמים – כשהוא עובד את ה' הן בגופו הן בנפשו. גם במצוות קיימים שני הממדים האלה: בכל מצווה יש הצד הרוחני – הכוונה והרגש; והצד הגשמי – הדרך שבה מקיימים את המצווה בפועל.
זו כוונת דברי חז"ל: "מצוותיה כפולות". בכל מצווה יש תוכן כפול – צד רוחני וצד גשמי. כאשר חז"ל אומרים שבני-ישראל חטאו בכפליים, כוונתם שהם חטאו בשני הממדים הללו – הן בצד הגשמי של התורה והמצוות הן בצד הרוחני-ערכי שבהן.
לפיכך גם העונש היה כפול, והחורבן התבטא אף הוא בשני הממדים – חורבן גשמי וחורבן רוחני. היה יכול להיות מצב של חורבן גשמי, אבל ברוחניות היה נשאר האור והגילוי; אולם הם "לקו בכפליים" – לא רק בחורבן הגשמי, אלא גם בהסתר רוחני.
גם בבית-המקדש היו שני הממדים האלה. הוא היה בניין גשמי, בעל מידות מוגדרות ומוגבלות; ובה-בעת האיר בו אור אלוקי אין-סופי. החורבן פגע לא רק בבניין הגשמי, אלא גם בהארה הרוחנית, ולכן זו מכה כפולה. וכאשר תבוא הנחמה, תהיה אף היא כפולה – לא רק שלמות של הבניין הגשמי, אלא גם שלמות של ההארה האלוקית הרוחנית.
הגאולה הצומחת מהחורבן
שבת נחמו חלה סמוך לט"ו באב, שעליו נאמר (תענית כו,ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב (וכיום-הכיפורים)". מעלתו של ט"ו באב על שאר החגים בהיותו חל מיד לאחר האֵבל והצער של תשעה באב. בכך הוא מבטא את העלייה שבאה בעקבות הירידה – את הגאולה שנולדת מתוך החורבן.
אפשר למצוא רמז לכך גם באחד המאורעות שאירעו בט"ו באב: הגמרא (שם ל,ב) מציינת "שכלו בו מתי מדבר". מדי שנה בשנה, בט' באב, מתו במדבר מי שנגזרה עליהם הגזֵרה שלא ייכנסו לארץ. בשנה האחרונה עשו בני-ישראל את ההכנות שהיו רגילים להן משנים קודמות, וכשהגיע ט"ו באב ולא מתו, הבינו שנתבטלה הגזֵרה. אם-כן, הגזֵרה כבר נתבטלה בט' באב, וט"ו באב רק גילה זאת. זו אפוא משמעותו של ט"ו באב: יום זה מגלה, שכל תכלית הגלות והחורבן היא לצורך העלייה של הגאולה השלמה. לכן הוא יום-טוב ו"לא היו ימים טובים לישראל" כמותו.
עלייה גדולה וכפולה זו תושג על-ידי משיח צדקנו, שנשמתו היא הנשמה הכללית והכוללת של כל הנשמות. לכן המשיח יביא נחמה כפולה ושלמות בכל המובנים, ומזה תבוא השמחה הגדולה והשלמה של הגאולה, שתבוא בקרוב ממש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:45
זריחה: 5:35
