הוא עלה ממצרים על-פי ציוויו של אליהו הנביא, שנגלה אליו ואמר לו: "דע כי קרוב זמנך להיפטר מן העולם, ומטרת בואך לעולם תושלם רק כאשר תעביר את סודות לימודך לרבי חיים ויטאל. עליך לעלות לארץ-ישראל, שם תפגוש את רבי חיים בעיר צפת, והוא יפרסם את שיטתך בעולם".
זה היה רבי יצחק לוריא אשכנזי, הנודע בכינויו האריז"ל, שעלה לארץ ישראל בשנת הש"ל והתיישב בעיר צפת. עוד בטרם הגיעו לעיר עסקו המקובלים שהתגוררו בה, ובראשם רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), ברזי הקבלה. זמן קצר לאחר הגעתו של האריז"ל נסתלק הרמ"ק, והאר"י הקדוש היה לממשיכו.
תקופה זו הביאה עמה פריצת דרך ושפיכת אור חדש ברעיונותיה הטמירים של תורת הקבלה, ועל-ידו היא נעשתה דרך סלולה וברורה. בשנים האלה דבק רבי חיים ויטאל ברבו האריז"ל והיה לתלמידו החביב והקרוב ביותר. כעבור זמן כתב את סודות התורה שקיבל מרבו.
עם התפשטות חכמת הקבלה גברו גם הכמיהה והכיסופים לגאולה. על-פי תורת הנסתר, הגלות היא מצב שבו השכינה מושפלת עד עפר, והמטרה היא להזריח אור עליון ביותר החבוי בעולם הגשמי. הכמיהה לגאולה עמדה במרכז מעייניו של האריז"ל.
תלמידיו הקדושים של האריז"ל כרוכים היו אחרי רבם, אולם אירוע נדיר ויוצא-דופן שאירע עמם, שבו לא עמדו התלמידים במבחן לפי ערך גדולתם, גרם לאריז"ל אכזבה עמוקה.
זה היה ביום שישי, סמוך לכניסת השבת. האר"י וחבורת תלמידיו, שנקראו 'גורי האר"י', יצאו אל מחוץ לעיר, לרגלי אחד ההרים, לקבל את שבת המלכה.
כמנהגו עטוף היה האר"י בבגדי לבן, שאותם נהג ללבוש לכבוד שבת. גם תלמידיו הקדושים עמדו לבושים בלבושי השבת, ובבוא העת פצחו במזמורי התפילה של קבלת שבת.
ולפתע התנער האר"י ממקום עומדו. במצחו נראו הקמטים מהתאמצותו בתפילה ופניו להטו כאש. הוא פנה אל תלמידיו בשאלה: "רצונכם שנעלה לירושלים קודם החשֵכה, ונעשה את השבת בירושלים?".
לרגע השתררה מבוכה בין התלמידים. תמיהה גדולה נראתה על פניהם. הכול ידעו כי המרחק בין צפת לירושלים גדול מאוד, ובדרך הטבע אין שום סיכוי לעשות את הדרך הזאת לפני כניסת השבת. ובכלל, מה פישרה של הליכה זו לירושלים דווקא היום? מה ייחודה של שבת זו יותר משאר שבתות? וכיצד יעזבו את נשותיהם ובני משפחתם למשך השבת בלי להודיעם תחילה?
עם זה ידעו והאמינו תלמידי האריז"ל כי לרבם כוונות נסתרות, וכי הדרך הארוכה אינה מניעה בפניו אם רק ירצה, שכן יוכלו לבוא לירושלים בתוך דקות ב'קפיצת הדרך' וכדומה.
לא נותר להם זמן רב להתלבט, שכן מורם ורבם המתין לתשובתם ובחן את תגובתם, ועל כן נענו מיד כמה תלמידים ואמרו בחפץ לב: "הננו, מורנו ורבנו, נעלה עמך לירושלים!".
אולם כמה מהתלמידים נותרו מהוססים. כאשר פנה אליהם האריז"ל לשמוע את תשובתם, אמרו: "רבנו, מבקשים אנו ללכת להודיע קודם לנשותינו...".
אך יצאו המילים מפיהם וחרדה גדולה אחזה באריז"ל, פניו התכרכמו והוא ספק את כפיו וקרא בעצב: "אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל. כי אילו הייתם כולכם משיבים לי פה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה – תיכף היו נגאלים כל ישראל!".
ובעוד תלמידיו עומדים מושפלים ומבויישים, המשיך האריז"ל ואמר: "דעו לכם כי זו הייתה שעת רצון מאין כמותה, שרצה בה הקב"ה להקים את השכינה מעפרה ולגאול את עם ישראל, אך מכיוון שהיססתם, לא זכינו, והגלות עודנה אופפת אותנו, בעוונותינו הרבים".
מאותו מקרה למדו תלמידי האר"י כי לרבם הייתה נשמת משיח בן-יוסף, שעל פי המקורות צריכה להתגלות בעולם בטרם יבוא משיח בן-דוד. ראיה נוספת לכך קיבל רבי חיים ויטאל ממקרה אחר שחווה במחיצת רבו הגדול, דבר שאירע בסוף ימיו הקצרים, כפי שסיפר זאת בספרו:
ידוע היה כי האריז"ל הכיר את כל סודות הבריאה, "כי היה יודע... בפרד"ס ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים... ובשיחת מלאכים, והיה מדבר ברוחות מהגלגולים... ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו... והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא והיו מגלין לו רזי תורה...".
לעיתים קרובות נהג האריז"ל להשתטח על קברי הצדיקים, או-אז הייתה נשמתו מתחברת לנשמת הצדיק, וזו הייתה מגלה לו רזי תורה שלא נודעו מעולם.
פעם אחת נתלוו רבי חיים ושאר התלמידים אל רבם בבואו להשתטח על קברי שמעיה ואבטליון, והתפללו עמו. לפתע פנה אליהם האריז"ל ואמר: "בניי, דעו אשר שמעיה ואבטליון ציוו עליי לומר לכם, כי תתפללו על משיח בן-יוסף שלא ימות".
על מקרה זה כתב רבי חיים ויטאל בספרו: "ומרוב טיפשותנו לא היה בנו דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן-יוסף... ולא עמד אלא ימים אחדים ונתבקש רבנו מאור עינינו לישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן-יוסף, ומרוב ענוותנותו לא רצה לגלות את עצמו".
(לרגל ה' במנחם-אב, יום ההילולא של האריז"ל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
