פרשת מטות
בדורות הראשונים קראו לפרשתנו 'ראשי המטות' (ראה רמב"ם ב'סדר תפילות'), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה 'מטות'.
טעם הדבר:
'מטות' רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה'איתן' שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, 'ראשי המטות'; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.
(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 382)
איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי)
מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?
אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדיו עלול אדם להיות 'נבל ברשות התורה' ר"ל.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 693)
ואשה כי תדור... בנעוריה (ל,ד)
"אשה" – היינו כנסת ישראל.
"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".
"ואשה כי תדור... בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת 'אתכפיא', הוא זקוק לנדרים ופרישות.
"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת 'אתהפכא', שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.
(לקוטי תורה במדבר עמ' פג)
נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)
מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?
'מדין', מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.
(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג)
כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)
הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)
אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".
(ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 200)
כה עשו אבותיכם בשלחי אותם... לראות את הארץ (לב,ח)
בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהייתה 'מקום מקנה', ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.
אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של 'דירה בתחתונים'. ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ'יושבי אוהל', ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ'בעלי עסק'.
(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 189)
אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)
כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י)
מסעות בני-ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.
"ישננו" – שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.
"הוקרנו" – דהיינו 'צינון' הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.
"חששת את ראשך" – היינו השכל של הנפש הבהמית, ה'לעומת זה' של השכל דנפש האלוקית. העובדה שהנפש הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, משווה אותה לנפש האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 390)
מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)
אחד מתלמידי 'תומכי תמימים' נכנס פעם אחת אל המשפיע רבי גרונם ז"ל, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה לפני שנסע הביתה לחג-הפסח.
פתח המשפיע ואמר:
חנווני מליובאוויטש שנוסע לוויטבסק כדי לקנות סחורה, הנה כשהוא נוסע מליובאוויטש עשרים ק"מ, למשל, הרי בעצם התקרב לליובאוויטש בעשרים ק"מ. שכן מטרת הנסיעה היא כדי לחזור למקום מוצאו – "מסעיהם למוצאיהם". לעומת זה, איש ויטבסק הנוסע מליובאוויטש לביתו, הנה לאחר עשרים ק"מ התרחק מליובאוויטש בעשרים ק"מ שכן כוונת היציאה היא להגיע למקום אשר לשם הוא נוסע –"מוצאיהם למסעיהם".
עליך לנסוע בבחינת "מסעיהם למוצאיהם"...
(מפי השמועה)
ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על-פי ה' וימת שם (לג,לח)
פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצביע על הקשר בין פטירת אהרן לבין חודש אב:
א. רז"ל אמרו (ר"ה יח) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".
ב. סיבת חורבן בית שני היתה שנאת חינם, שתיקונה אהבת חינם, שהיא מידתו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 411)
זאת הארץ אשר תיפול לכם (לד,ב)
מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות (רש"י)
"זאת הארץ" – "ארץ", מלשון רצוא, רומזת לנשמה, המשתוקקת תמיד לאביה שבשמים.
"אשר תיפול לכם" – רומז לירידת הנשמה למטה.
"מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" – כוונת הירידה היא קיום מצוות מעשיות, שאפשר לקיימן רק בתוך ה'גבולים' של העולם הזה הגשמי.
(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 126)
אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (לד,יז)
כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו... ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון (רש"י)
הווי אומר – גדלותו של נשיא בישראל אינה רק למדנותו וצדקותו, אלא היותו 'אפוטרופוס לשבטו', הוא דואג לאנשי שבטו ומספק להם את כל צורכיהם. ודאגתו היא לא רק לכללות השבט, אלא גם לצרכיו של כל יחיד: "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".
(שיחת ש"פ מטו"מ תשל"ז) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
