מצד חושך הגלות יכולים לטעות ולחשוב שעולם כמנהגו נוהג, שה"עולם" – מלשון העלם והסתר – הוא בעל-הבית על ה"ארי" ו"הלביא" * לכן מזמן לזמן מראים מלמעלה ניסים גלויים, ובדורנו – נס י"ב וי"ג תמוז – המזכירים ש"אין עוד מלבדו" * מדוע קבעו נס חנוכה לאחר שנה? – וההוראה לגבי י"ב-י"ג תמוז: עם הזמן הוכח, שדרך המסירות נפש נקבעה בפרסום ובתוקף עבור כל תפוצות ישראל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על1 הפסוק בפרשת השבוע2, "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", איתא במדרש3 "יש אומרים" דקאי על הזמן "מצדקיהו עד מלך המשיח", שאז, בזמן צדקיהו, התחיל זמן החורבן והגלות, ואפילו לאחרי השבעים שנה, בזמן בית שני, היה זה עדיין עניין של גלות, שהרי חמשה דברים חסרו בבית שני4, כיוון שעדיין לא היתה גאולה שלימה.
ועל זמן זה, מצדקיהו עד מלך המשיח, אומרים שזהו עניין של "כרע שכב". ומבאר הצמח-צדק5, שפירוש "שכב" (לדעת היש אומרים הנ"ל) הוא מלשון "וישכב וירדם"6, "על משכבי בלילות"7, "ולא ימות ונפל למשכב"8, שזה מורה על עניין הגלות.
וכיוון שכן, יכולים לחשוב שהגלות היא לא רק על הגוף, אלא גם על הנשמה חס-ושלום, ועל ענייני תורה ומצוות הקשורים עם הנשמה9 – הנה על זה נאמר באותו פסוק, שאף-על-פי ש"כרע שכב", אין זו שכיבה של מישהו שאין לו כוח, אלא זוהי מדידה והגבלה של מישהו שרק הוא לבדו מודד, מגביל ומצמצם את עצמו, להיותו "כארי וכלביא", כדאיתא בזוהר10 "כאריה דאיהו תקיפא, וכלביא דאיהו תקיפא יתיר".
כלומר: אפילו בזמן של "כרע שכב", אין זה באופן שיד האומות שליטה על ישראל חס-ושלום. בני ישראל הם תמיד "כארי וכלביא", ואין זה אלא ש"מי יקימנו" – על-דרך עניין "מי גילה לבני רז זה"11, שעניין זה קשור עם מה שכתוב12 "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", דקאי על הקב"ה13, וזהו גם הפירוש שבחינת "מי – דהיינו הקב"ה – יקימנו", שהוא יוציא אותנו מהגלות, וכמו שנאמר14 "מי יתן מציון ישועת ישראל".
ועד לזמן של "מי יקימנו" – גם אז אין זו שליטה אמיתית חס-ושלום, כיוון שיהודי הוא ארי ולביא, ואף אחד אינו בעל-הבית עליו.
– על-דרך הפסק בשולחן-ערוך15 שעל ארי ולביא אין לאף אחד שליטה, ועד שהשאלה היא אם יכולים להרגילם על-ידי תרבות –
כללות עניין הגלות אין לה מקום על-פי שכל, ואין זה אלא ש"אנוס על-פי הדיבור"16 שהארי ולביא יהיה במעמד ומצב של "כרע שכב".
ובמילא מובן, שבנוגע לתורה ומצוות, ש"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה"17 – לא שייך כללות עניין הגלות.
ב. אמנם, מצד זה שמתרגלים בהנהגת הגלות, ש"אותותינו לא ראינו"18,
– ניסים ישנם גם היום, אלא ש"לא ראינו", "אין בעל הנס מכיר בניסו"19 –
הנה מצד חושך הגלות יכול להידמות שעולם כמנהגו נוהג, "עולם" מלשון העלם והסתר20, שהעולם הוא בעל-הבית על הארי והלביא.
ולכן, מזמן לזמן מראים מלמעלה ניסים גלויים גם בזמן הגלות (ואחד הניסים הגלויים וכלליים בדורנו היה הנס די"ב וי"ג תמוז) – שזה מזכיר שגם בזמן הגלות "אין21 עוד מלבדו"22.
וזהו גם תוכן מאמר רז"ל23 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מידת הרחמים, ומבואר בזה בשער היחוד והאמונה שבספר התניא24, דקאי על גילוי אלוקות על-ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.
המופתים שוברים ומבטלים ("ברעכן דורך") את המדידה וההגבלה של העולם, שרואים גם בעיני בשר שיש מנהיג לבירה.
וכאשר זוכרים זאת – יודעים במילא שבני ישראל הם תמיד ארי ולביא, ובנוגע לנשמה, תורה ומצוות, אין אנו תחת שליטת הגלות.
ג. וזוהי ההוראה מהנס די"ב-י"ג תמוז – שהרי כל עניין מהווה הוראה ליהודי במילוי תפקידו בבריאה, "אני נבראתי לשמש את קוני"25:
ובהקדם מה שכתב בעל השמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, במכתבו26, שהניצחון של י"ב-י"ג תמוז אינו עניין פרטי שלו, אלא זהו עניין עבור כלל ישראל, ולא רק בנוגע לאותו יום, לאותה שנה או לאותה תקופה, אלא בנוגע לכל הזמנים שלאחרי זה, ובלשון המדרש: "מצדקיהו עד מלך המשיח".
ונקודת הדברים – שבכל מקום ובכל זמן צריך יהודי לדעת ולזכור שהוא "כארי וכלביא", שרק "על-פי הדיבור" נמצא הוא לפי שעה במעמד ומצב ד"כרע שכב", שזהו עניין צדדי ועניין חיצוני, ששייך רק לגוף, ובנוגע לגוף עצמו – בעניינים גופניים, מה-שאין-כן בנוגע לענייני תורה ומצות, שזוהי הרוחניות והפנימיות של כל העולמות, מעומק רום עד עומק תחת – יש ליהודי את כל ה"בעל-הבית'שקייט", והוא "בן חורין" – "אל תקרי חרות אלא חירות"27 – למלא את כל מה שצריך לפעול בענייני תורה ומצוות.
וכיוון שכן, הרי בנוגע לענייני תורה ומצוות אין לו מה להתחשב עם הגבלות הזמן והמקום – שהרי ראו בעיני בשר, שלמרות שלא היה שום מוצא בדרכי הטבע, לא מצד הזמן ולא מצד המקום, מכל-מקום, ראו כל אפסי ארץ שהיה היפך הטבע לגמרי, ועד כדי כך, שלא היו יכולים להלביש זאת בלבושי הטבע!
וזה היה רצונו של הרבי בכל פעם שנזכר היו"ט די"ב-י"ג תמוז – שינצלו את ההתעוררות לערוך החלטות טובות בנוגע להנהגה בימים שלאחרי זה, מתוך הנחה ("אָפּלייג") שמדובר אודות "ארי" ו"לביא" שאינם מקבלים על עצמם "תרבות" מבחוץ, כך, שהולכים בתוקף היותר גדול למלא את שליחותו של הקב"ה, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, לעשות לו יתברך – בהזמן והמקום– דירה בתחתונים28.
* * *
ד. בנוגע לכללות הימים טובים – ישנם הימים טובים שהן מן התורה, כמו שכתוב29 "שלוש רגלים תחוג לי בשנה", שהתורה עצמה קבעה את הזמנים ואת האופנים שבהם צריכים לחגוג ימים טובים אלו;
וישנם גם ימים טובים שהם מדברי קבלה, שזהו היום-טוב דפורים והיום-טוב דחנוכה.
ומצינו חילוק ביניהם:
בנוגע לפורים – מפורש במגילה שהמלחמה היתה "ביום שלושה עשר לחודש אדר", ומיד למחרתו – "ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה" ("והיהודים אשר בשושן... ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה")30, היינו, שהיום-טוב היה מיד באותה שנה.
ואילו בנוגע לחנוכה – איתא בגמרא31 "נעשה בו נס... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
ויש לבאר חילוק זה על-פי נגלה, ומזה יובן גם תוכן העניינים כפי שהם בעבודת האדם.
ה. מצינו בנוגע לגזירות דרבנן (עניינם של גזירות וצמצומים), שהיו בודקים אם זוהי גזירה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה32.
ועל-דרך זה גם בנוגע לעניין יום-טוב שקשור עם ביטול מלאכה – כפי שמצינו שגם בפורים לא נקבעו בשנה הראשונה כל הפרטים, שלכן, "מעיקרא כתיב33 שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב34 לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב" (שזהו החילוק בין "האיגרת הזאת"35 הראשונה ל"איגרת הפורים... השנית"36 (לשנה השנייה37)), כיוון ש"הספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו"38, ולכן נקבע שפורים מותר במלאכה.
ומזה מובן, שכאשר חכמים עמדו לקבוע את היום-טוב של חנוכה, לא היו יכולים לקבוע בשנה הראשונה באופן של קביעות, שהרי ידעו כבר ממה שאירע בפורים שיכול להיות שהציבור לא יקבלו עליהם, ורק "לשנה אחרת" (לאחרי שבמשך השנה התברר מה יקבלו הציבור ומה לא, כמו בפורים), "קבעום לימים טובים בהלל והודאה" (ו"לא שאסורין במלאכה"39).
ו. זאת ועוד:
ידוע מה שכתב הלבוש (הובא בט"ז) בהלכות חנוכה40, והובא בדרושי חסידות41, בביאור החילוק שבין חנוכה לפורים – שהנס דפורים היה הצלת הגוף, שהרי הגזירה היתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"42, והנס היה ש"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"43; מה-שאין-כן בחנוכה שהיתה גזירה רוחנית – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" [ובזה גופא – "להשכיחם תורתך" דייקא, היינו, שלא היה איכפת להם שילמדו תורה בתור חכמה סתם, אלא שלא יקשרו זאת עם "נותן התורה", שהתורה תקרא "תורתך", ועל-דרך זה "להעבירם מחוקי רצונך" דייקא, שלא היה איכפת להם שיקיימו מצוות – אם ימצאו לזה הסברה בשכל, אלא שלא יקיימו "חוקי רצונך", באופן ד"חוקה חקקתי גזירה גזרתי" ו"אין לך רשות להרהר אחריה"44], והנס היה שבטלה גזירה רוחנית זו.
ובהתאם לכך יש נפקא-מינה בנוגע לקביעת היום-טוב:
כאשר מדובר אודות ביטול גזירה גשמית – רואים זאת מיד על אתר, וכפי שהיה בפורים, ש"ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם – ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"43, "והרוג בשונאיהם גו'"45, ואם-כן ראו מיד שישנו נס, וכבר נקבע במעשה בפועל, למטה מעשרה טפחים.
מה-שאין-כן כאשר מדובר אודות גזירה רוחנית, כמו גזירת חנוכה, והוצרכו לידע אם בטלה הגזירה,
– לא רק מצד אומות העולם, אלא גם מצד בני-ישראל, שכן, האפשרות לגזור גזירה על בני-ישראל אינה אלא כאשר ישנם "מהרסייך ומחריבייך (ש)ממך יצאו"46, ובנידון דידן, שכיוון שאצל בני ישראל היו "מתייוונים", לכן היתה מלכות יוון יכולה לגזור גזירה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" –
הנה גם כאשר מצאו שמן טהור, "והדליקו ממנו שמונה ימים"31, עדיין לא היו יכולים לידע מה נעשה בעולם: עד כמה חדר האור בעולם (על-ידי "חלוני שקופים אטומים"47 שבבית-המקדש), ואם נתקבל אצל הציבור, עד שנתבטלו "מהרסיך ומחריביך" – שאז בטוחים שבטלה הגזירה,
ולכן, רק "לשנה אחרת" – לאחרי שעברו י"ב חודש, שנה שלימה, שיש בה כל השינויים האפשריים של "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף גו' לא ישבותו"48, וראו שהאור מהשמן הטהור שהדליקו בבית-המקדש נתקבל והחזיק מעמד בכל הציבור – אזי "קבעום לימים טובים בהלל והודאה", באופן של קביעות על כל הדורות, "עד מלך המשיח", כיוון שהנס נמשך חוץ למקדש, ובחוץ-לארץ, בזמן הגלות.
ז. ובנוגע לענייננו:
תלמיד מחויב לברך על נס שנעשה לרבו49, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות נס שנוגע לרבים, ועד שצריכים לעשות מזה חגיגה והתוועדות – על-דרך שקבעו חגיגת י"ב-י"ג תמוז.
ובעניין זה – שהוא עניין של ניצחון ברוחניות – היה חילוק בין שנה ראשונה לשנים שלאחרי זה:
בשנה הראשונה, בשעה שנתקבלה הבשורה על-דבר השחרור – הרי יחד עם הבשורה הייתה גם ההוראה שהדבר יהיה בלא פרסום. וכיוון שלא היו יכולים לפרסם את הדבר, שזהו עניין של קביעות – לא היו יכולים לידע עד כמה יגיע הדבר מחוץ לזמן ומחוץ למקום, ויקבע בישראל לדורותיהם אחריהם, כך, שנתקבלה הבשורה באופן שלא הייתה עדיין הקביעות בכל הפרטים.
– ידעו שזוהי שמחה, אבל עדיין לא היה הפרסום (ואדרבה – הייתה הוראה שיהיה בלא פרסום), ועדיין לא ידעו כיצד ייקבע הדבר, שהרי זה תלוי בהמשכה למטה מעשרה טפחים וברוב הציבור.
ורק "לשנה אחרת" – שאז היה בעל השמחה מעבר לגבול, שיצא לגמרי מתחת ממשלתם – אזי ראו שזהו ניצחון שלם, היינו, לא רק בד' אמות שלנו, ובלשון אביו של בעל השמחה, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע50: לא רק עם העצם שלנו, אלא גם עם ההתפשטות שלנו, והתפשטות זו הגיעה גם מעבר לגבול – אזי נעשה הפרסום והקביעות "עד מלך המשיח".
ח. וההוראה מזה:
אף-על-פי שבתחילת העניין עדיין לא היו יכולים לדעת בכל התוקף עד כמה יומשך הדבר למטה מטה, לכל בני ישראל, ללא חילוק בין חסידים לשאר החוגים ("עולם'שע"), במדינה ההיא, בחוץ לארץ או בארץ ישראל – הרי "לשנה הבאה קבעום", וכידוע51 ש"יום-טוב" זה נתקבל ובתוקף גם אצל המנהיגים של שאר החוגים, כפי שנתקבל על-ידי אלו שהיו "שייכים" ו"מקושרים" עוד לפני המאסר.
וכיוון שעניין זה נעשה דבר כללי שנתקבל אצל כל הסוגים דבני ישראל – אזי חל הגדר של "לא תסור"52 בנוגע לכל ההוראות שלמדים מנס זה, שכללותם הוא עניין המסירות-נפש;
לא מסירת-נפש באופן ש"מתי יבוא לידי ואקיימנו"53, אלא אדרבה, באופן ששומרים על הגוף, כיוון שיש צורך והכרח בו, שהרי על ידו צריכים לפעול את שליחותו של הקב"ה שהיא "בתחתונים" דווקא; כי אם, שכאשר יש צורך בעניין של מסירות-נפש בשביל העבודה בתורה ומצוות – הנה גם בזה אין מניעה54, ובלבד שיבוא לידי פועל העניין של "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"55, שה"עולם" הוא עניין אחד עם "א-ל"56, כיוון ש"אין עוד מלבדו".
ולכן, החל מה"שנה אחרת" (לאחרי השנה הראשונה), שנמשך היום-טוב בכל תפוצות ישראל – ישנה ההוראה לכל תפוצות ישראל, שצריכים לילך בכל התוקף, "כארי וכלביא", למלא שליחותו של הקב"ה (אף-על-פי שיכולים לדחוק ("אַרויסקוועטשן") דיוק משלחן-ערוך שמסירת-נפש נדרשת רק בשלשת העניינים, מה-שאין-כן בשאר העניינים צריכים לדייק ולהדר במצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"57).
וישנה גם ההבטחה שיבטלו אפילו את הטבע – כאשר ילכו בתוקף, "כארי וכלביא", למלא את שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
(חלק מהתוועדות יום ה' פרשת בלק, י"ב בתמוז ה'תשט"ז. תורת-מנחם כרך יז עמ' 52-45 – בלתי מוגה)
__________________________
1) שיחה זו (מלבד ס"ג) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 337 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) בלק כד,ט.
3) ב"ר פצ"ח, ז.
4) יומא כא,ב. ירושלמי מכות פ"ב ה"ו. הוריות פ"ג ה"ב. במדב"ר פט"ו, י.
5) בד"ה כרע שכב שנת ה'תר"ה בסעודה שלישית. – נדפס לאח"ז באוה"ת פרשתנו עמ' א'מה ואילך.
6) יונה א,ה.
7) שה"ש ג,א.
8) משפטים כא,יח.
9) כלומר: ענינים אלו צריכים אמנם להעשות ע"י הגוף, אבל ענינם הוא שעל ידם מתחברת הנשמה בגוף, ומחיה את הגוף באור וחיות הנפש האלוקית (מהנחה בלתי מוגה).
10) ח"א (ויחי) רלז,ב.
11) שבת פח,א.
12) ואתחנן ה,כו.
13) ראה לקו"ת במדבר טו,א-ב.
14) תהילים יד,ז. נג,ז.
15) חו"מ הלכות נזיקין סשפ"ט ס"ח.
16) ראה שיחת ליל ב' דחה"פ סי"ג ואילך (תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ס"ע 202 ואילך). וש"נ.
17) יתרו כ,א.
18) תהילים עד,ט.
19) נדה לא,א (בשינוי לשון קצת).
20) לקו"ת שלח לז,ד. סה"מ תש"י עמ' 116. ועוד.
21) ואתחנן ד,לה.
22) שזוהי האמת האמיתית, הן "בשמים ממעל" והן "על הארץ מתחת", הן ביום והן בלילה – בגלות שנמשל ללילה (מהנחה בלתי מוגה).
23) פרש"י ר"פ בראשית. ספר הלקוטים להאריז"ל בתחלתו. ובכ"מ. וראה מדרש ילמדנו הובא בתלמוד תורה (נדפס בבתי מדרשות (ורטהימר) כרך א).
24) רפ"ה.
25) משנה וברייתא סוף קידושין.
26) אגרות-קודש שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.
27) אבות פ"ו מ"ב.
28) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
29) משפטים כג,יד.
30) אסתר ט,יז-יח.
31) שבת כא,ב.
32) ראה ע"ז לו, סע"א. וש"נ.
33) אסתר ט,יט.
34) שם,כב.
35) שם,כו.
36) שם,כט.
37) ראה פרש"י עה"פ.
38) מגילה ה,ב.
39) פרש"י שבת שם.
40) או"ח סתר"ע סק"ג.
41) סה"מ תש"ח עמ' 118. ועוד.
42) אסתר ג,יג.
43) שם ט,א.
44) ראה לקו"ש חל"ה עמ' 174. וש"נ.
45) שם,טז.
46) ישעיה מט,יז.
47) מ"א ו,ד ובפרש"י.
48) נח ח,כב.
49) ראה שיחת י"ב תמוז תש"י בתחלתה (תורת-מנחם – התוועדויות ח"א עמ' 127). וש"נ.
50) ראה סה"ש תורת-שלום עמ' 246 ואילך.
51) ראה ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג רפכ"ד (עמ' 239). "בצל החכמה" (אה"ק, תשמ"ז) ס"ע 149. ועוד.
52) פ' שופטים יז,יא. וראה רמב"ם ריש הל' ממרים.
53) ברכות סא,ב.
54) ראה לקו"ש חכ"ג עמ' 159. וש"נ.
55) וירא כא,לג.
56) ראה תורת-מנחם – התוועדויות ח"ב עמ' 202. וש"נ.
57) ואתחנן ד,טו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
