נקישות נשמעו על דלת הבית של הפונדק. זה היה פונדק קטן ששכן על אם הדרך. באותה עת לא היו ההורים בבית, ושני ילדיהם שהו בו לבדם. למשמע הנקישות הילדים הביטו בחשש זה בזה והיססו לפתוח את הדלת. לבסוף החליט הגדול שבהם, בן התשע, לבדוק מי בפתח. הוא הופתע לראות מולו רב מכובד נשוא-פנים.
האיש שאל: "היכן אבא ואימא?". הילדים ענו כי הם יצאו לסידורים ואמורים לשוב.
שוב שאל האיש: "והיכן ה'מלמד' שלכם?". הילדים השיבו כי זו עונת 'בין הזמנים' שבה המלמד פטור מעבודתו עד תחילת עונת הלימודים הבאה.
"אם כן", המשיך האיש בעודו נכנס אל הפונדק, "הבה נלמד קצת".
הוא פנה אל הילד הגדול: "מה אתה לומד?". הילד השיב: "חומש". "ומה אתה כבר יודע?", שאל את הקטן, והילד ענה: "לומר תהילים".
"הבה נקרא יחד כמה פרקי תהילים", הציע להם האיש. ישבו הילדים עם האורח וקראו יחדיו פרק ועוד פרק מספר התהילים.
רבי שמואל מליובאוויטש, המכונה מהר"ש, נהג לצאת לעיתים קרובות למסע בעגלה בשדות שמחוץ לעיירה ליובאוויטש, למטרות בריאות. פעמים רבות עבר ליד הפונדק שבכפר הסמוך, שאותו ניהל יהודי ירא-שמים, אך מעולם לא עצר שם.
עם לקוחותיו של היהודי נמנו איכרים גויים רבים. דרכם הייתה לקחת ממנו מצרכים בהקפה, ואת חובותיהם החזירו בסחורה או בגידולים חקלאיים שגידלו. מזמן לזמן נאלץ היהודי לצאת אל הכפרים והעיירות, אל בתי לקוחותיו, כדי לגבות מהם את החובות.
באותו בוקר יצא האב לסיבוב בעיירות השכנות. הוא היה אמור לחזור לכל היותר עד שעת הצהריים. בינתיים יצאה גם האם מהבית לזמן קצר, והילדים נותרו לבדם.
הפעם, כאשר הרבי מהר"ש יצא לטיולו ועבר ליד הפונדק, ביקש מהעגלון לעצור לידו. הוא נכנס פנימה, וכשראה את הנערים הצעירים החל לקרוא עמם בספר התהילים.
כעבור זמן קצר חזרה האם לביתה ונדהמה לראות את ילדיה ישובים אל השולחן, קוראים תהילים בחום ובהתלהבות, ועמם קורא את הפסוקים גם הרבי, במנגינה מעוררת רחמים. האם לא רצתה להפריע לאמירת התהילים, ולכן נכנסה למטבח ומשם הביטה בהם שוב ושוב.
לאחר שקראו יחדיו כמה פרקי תהילים קם הרבי, אמר שלום לילדים ופנה לצאת. אולם כאשר הגיע אל הפתח עצר לפתע, הסתובב וחזר אל השולחן וביקש מהילדים לומר עמו עוד כמה פרקי תהילים. בשמחה שבו הילדים וקראו עם הרבי עוד כמה פרקים. לבסוף קם הרבי ממקומו, נפרד מהם בחיבה ויצא מן הבית.
הגיעה השעה שבה היה האב אמור לחזור, אך הוא לא שב. האם והילדים החלו לדאוג, שכן מעולם לא איחר כל-כך. הם המתינו לו עד רדת הלילה, אך האב עדיין לא חזר. באין ברירה השכיבה האישה את הילדים לישון, וישבה להמתין לבעלה בלב חרד.
בחצות לילה נשמעו דפיקות על חלון הפונדק. זה היה בעל הבית שחזר. האישה מיהרה לפתוח לו את הדלת. הוא נכנס אל הבית נרגש ומתנשף, אך בטרם הספיק לומר מילה נפל מתעלף. בבהלה ניסתה האישה לעורר את בעלה מעלפונו, וסוף-סוף התאושש והחל לספר את אשר עבר עליו.
בבואו אל בית אחד מלקוחותיו, איכר גוי, לגבות את חובו, ביקשו הלה לבוא עמו אל מחסן התבואה, כדי למדוד לו תבואה לתשלום חובו. מיד בהיכנסו אל המחסן עלתה ארשת אכזרית על פני האיכר, הוא סגר את הדלת מבפנים, ובחמת רצח אמר ליהודי כי הוא מתכונן להורגו.
היהודי חשב כי ידידו הגוי חומד לו לצון, אך כשנוכח שכוונתו רצינית, החל להתחנן לפניו כי יחוס על חייו ואמר כי הוא מוותר לו על חובו. אך הגוי נותר בשלו, וחיפש את גרזינו כדי לממש את זממו.
לאחר שלא מצא את הגרזן קשר את ידיו ורגליו של היהודי והלך להביא גרזן מביתו. כל אותה עת הייתה אשת האיכר בשדה, ובשובה משם נכנסה לתומה אל המחסן. בהלה אחזה בה בראותה את היהודי הכפות. זה החל להתחנן על נפשו וביקש ממנה לשחררו.
"רוצה אני לשחררך", ענתה האישה, "אך בעלי אדם אכזר ויהרוג אותי". היהודי הציע כי תשוב אל השדה, וכך לא יחשוד בה בעלה. שוכנעה האישה ושחררה את היהודי מכבליו. היא גם יעצה לו להסתתר בין ערֵמות החציר בשדה, מחשש שבעלה יחפשנו וירדוף אחריו.
בינתיים חזר האיכר אל המחסן וגילה כי טרפו נעלם. הוא צעק וגידף וניסה לחפש אותו. ברגע מסויים חש היהודי כי הגוי עומד לידו ממש ועוד רגע יגלה אותו, אך ה' היה בעזרו והרוצח לא הבחין בו.
המתין היהודי במסתורו עד רדת הלילה, ורק כאשר עלטה מוחלטת כיסתה את האזור והכול נמו את שנתם, העז לצאת מהמחבוא ולחזור לביתו.
עתה הגיע תורה של האישה לספר לבעל על ביקורו המוזר של הרבי בביתם באותו יום, ועל אמירת פרקי תהילים עם הילדים. לא היה להם כל ספק כי זכות פרקי התהילים היא שהביאה את ניסי הצלתו של האב: פעם ראשונה במחסן, כאשר האיכר לא מצא את הגרזן, ופעם שנייה כאשר הגוי התקרב מאוד למקום מחבואו, ובכל-זאת לא הבחין בו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
