חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:30 י"ד בכסליו התשפ"ג, 8/12/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 511 - כל המדורים ברצף


גיליון 511, ערב שבת פרשת אמור, ט"ז באייר ה'תשס"ד (7.5.2004)

דבר מלכות

"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא-בריך-הוא"

הקב"ה ברא את האדם כך שמלכתחילה הוא "נפרד" מתורה ומצוות ועליו לבחור מרצונו את דרך התורה והמצוות * גם כשמקיים בפועל תורה ומצוות, ובשלימות, עדיין הוא ותורה ומצוות הם שני דברים נפרדים - "אני" ו"קוני" * רשב"י פעל חידוש ונתן כוח לכל אחד ואחד, שתורה ומצוות יחדרו בכל מציאותו - "ביה אחידא" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ל"ג בעומר הוא יום הסתלקות1 ויום הילולא2 דרבי שמעון בן יוחאי.

זהו גם אחד הטעמים על השמחה דל"ג בעומר, כידוע שרשב"י אמר של"ג בעומר (יום הסתלקותו) הוא יום שמחתו3, ולכן "מצווה לשמוח שמחת רשב"י"4 ביום זה - יום ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה5, ונתגלה ומאיר "בבחינת גילוי מלמעלה למטה כו' ופועל ישועות בקרב הארץ"6, ועל דרך זה חוזר ונשנה בכל שנה ביום זה7.

על-פי הידוע שמכל מאורע צריך יהודי לקחת הוראה בעבודת ה', ועל-אחת-כמה-וכמה מדבר הקשור ליהדות, תורה ומצוות (תורה מלשון הוראה8) - צריך להיות גם לימוד והוראה בעבודת ה' מל"ג בעומר, יום ההילולא ויום שמחתו של רשב"י ושל כל בני ישראל, על כל השנה כולה.

ויכולים ללמוד זאת מ"מעשיו ותורתו ועבודתו" של רשב"י, שמתגלים ומאירים ביום ל"ג בעומר.

ב. מסופר בזוהר9, שביום הסתלקותו (ל"ג בעומר) אמר רשב"י ("פתח רבי שמעון ואמר"): "אני לדודי ועלי תשוקתו10, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת"11.

מהלשון "כל יומין כו'"12 מובן, שבכך התבטאה העבודה (העיקרית) של רשב"י כל ימיו "בהאי עלמא" - להיות קשור עם הקב"ה3 (אלא שבעת הסתלקותו - הגיע רשב"י לשלימות העבודה).

ומכיוון שזהו סיפור בתורה (בזוהר), מובן שיש בזה הוראה לכל אחד ואחד.

ואף-על-פי שרשב"י היה מ"בני עלייה"14, עד שאם אחד הוא "אנא הוא דכתיב15 צדיק יסוד עולם"16, ורוב בני ישראל אפילו אינם בדרגת רשב"י ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם"17) - ואם כן "מי הוא זה ואיזהו"18 שיכול להתדמות לרשב"י, וללמוד מעבודתו, ובפרט העבודה ד"אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה אחידא כו'", שאפילו רשב"י הגיע בשלימות לזה רק בעת הסתלקותו -

מכל-מקום, מכיוון שכל אחד יש בו כוח של רשב"י [כמובן מזה שרשב"י הוא ניצוץ דמשה רבינו19, וכל אחד יש בו בחינת משה20, הפועל אצלו עד למעשה בפועל21] - יכולים ללמוד ממנו ולקחת נתינת כוח לפעול על-כל-פנים "אפס קצהו ושמץ מנהו"18 מהדרך והצינור החדש שרשב"י פתח ("פתח22 רבי שמעון כו' כל יומין דאתקטרנא כו'") - ועד שיהיה אצלו (מעין ד)"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה להטא ביה אתדבקת", על-כל-פנים בנוגע להתוצאות שבאות מזה.

ג. ויש לומר העניין בזה:

הקב"ה ברא את העולם ואת האדם בפרט באופן כזה, שמלכתחילה הוא (בגלוי) דבר "נפרד" מתורה ומצוות ועליו להתחנך ואחר-כך לבחור מרצונו ובבחירתו את דרך התורה והמצוות.

ולכן, כאשר כבר מקיים בפועל תורה ומצוות - יכול להיות שמקיימן בשלימותן, הוא לומד תורה ומקיים מצוות, אבל הוא ו(נותן ה)תורה ומצוות נשארים שני דברים נפרדים: יש ה"אני" ויש ה"קוני". זאת אומרת שמורגש (גם בשעה שהוא משמש את קונו) שיש מציאות של אדם "אני" והוא (האדם) משמש את קונו.

ועל-אחת-כמה-וכמה לא בזמן הלימוד וקיום המצוות, אלא כאשר הוא עוסק במשאו ומתנו כו', מורגשת עוד יותר מציאותו.

עבודת הרשב"י (באופן ד"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה כו' ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת") פעלה חידוש והכניסה כוח בעבודת כל אחד, שבנוסף לעבודת ה' בקיום התורה ומצוות בתכלית השלימות, יכולה לחדור לכל מציאותו, ש"כל יומין" יהיו אצלו מעין ד"ביה אחידא כו'", שיהיה מקושר ומאוחד עם הקב"ה [ועד מעין ודוגמא כרשב"י, שכל מציאותו היתה סימן על הקב"ה, כמו שאמר23 - "אנא סימנא בעלמא"24].

ד. עניין זה מודגש לכל לראש - בלימוד התורה של יהודי:

אצל רשב"י היתה "תורתו אומנותו"25 (ועד שהדוגמא בש"ס ופוסקים26 על "תורתו אומנותו" היא מ"רשב"י וחבריו").

מצד סדר העולם (על-פי תורה) יכול יהודי ללמוד תורה, אבל אין זה "אומנותו"27, "אומנותו" על-פי תורה יכולה להיות בשאר עניינים (לא בתורה)28, וגם אז הוא מאוחד בזמן הלימוד עם התורה (ובמילא עם נותן התורה) ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'"29. אבל מכיוון שמתעסק גם בעניינים אחרים, ועד שבהם הוא "אומנותו" - אינו יכול להיות שהייחוד יהיה בשלימות (הגילוי) בכל היום כולו ובכל העניינים (אלא רק בזמן הלימוד ובתורה שלומד).

מה-שאין-כן אצל רשב"י היה החידוש, ש"תורתו אומנותו": לא רק שלמד תורה כל היום כולו, אלא ש"אומנותו" (הקשורה עם כל מציאותו) היא תורה.

ולכן נתאחד לגמרי על-ידי הלימוד (ביחוד נפלא כו') עם התורה ועם נותן התורה30 - "אתקטרנא ביה בהקב"ה ביה אחידא כו'"31.

ה. ההוראה הראשונה שישנה מזה, וכל אחד יכול ללמוד זאת מעבודת רשב"י - בלימוד התורה שלו:

אף-על-פי שרוב ישראל אינם בדרגת "תורתו אומנותו" במשך כל היום כולו ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם") - מכל מקום, נותן הרשב"י שבכל אחד את הכוח, שעל-כל-פנים בשעות אלו שלומד תורה יהיה מונח לגמרי בזה באופן ד"תורתו אומנותו", שמתאחד לגמרי ("ביה אחידא"), ושום דבר אינו יכול לבלבלו, כי כאשר לומד תורה אין הדברים המבלבלים תופסים מקום אצלו.

והלימוד הוא באופן שמרגיש שהתורה היא "תורתו" (בפירוש -) של הקב"ה, נותן התורה (כי יש אצלו ה"ברכו בתורה תחילה")32.

כולל במיוחד - בלימוד תורתו של רשב"י, פנימיות התורה (מתחיל מ"האי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר"33), כפי שהיא מתבארת באופן ד"יתפרנסון" מיניה34 בתורת חסידות חב"ד, וגם - לימוד נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה, שעל זה ישנו הכוח של רשב"י, שחיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה35.

ועל דרך זה כשמקיים מצווה - נעשה היהודי דבר אחד עם המצווה ועם נותן המצוות. זאת אומרת שבנוסף לזה שמקיים מצווה בפועל, ניכר עליו איך שחודר בו לגמרי, ועושה מתוך חיות ותענוג וכיוצא בזה, כדבר שהוא חלק מחיותו ומציאותו.

ו. בנוסף לזה ישנו לימוד שני מ"ביה אחידא כו'" דעבודת רשב"י - בנוגע לשאר שעות היום, כשעוסק בדברי הרשות, שגם אז צריך להיות מעין ד"ביה אחידא כו'":

בעבודה בדברי הרשות עצמם ישנן שתי דרגות (על דרך ב' דרגות הנ"ל בלימוד התורה וקיום המצוות: שהאדם ותורה ומצוות הם ב' דברים נפרדים, או שהם דבר אחד):

(א) "כל מעשיך יהיו לשם שמים"36, ש"כל מעשיך" (כמו אכילה, שתייה, שינה, משא ומתן) עושה לשם שמים, עם כוונה שיביא אחר-כך לעבודת ה'.

(ב) "בכל דרכיך דעהו"37, שבכל הדרכים של האדם ("דרכיך") נעשה "דעהו", לא לשם "דעהו"38, אלא בהם עצמם "דעהו"39, שבדרכים שהאדם הולך בהם בחיי היום יום, בהם עצמם "ידע" את ה' יתברך.

כמו לדוגמא באכילה: נוסף לזה שאכילתו היא "לשם שמים", בכדי שיהיה לו כוח לעבוד ה' יתברך - יודע, שזה גופא מה שמקבל כוח מהאכילה, הרי זה מצד הניצוץ אלוקי שיש במאכל [כפירוש האריז"ל40 על הפסוק41 לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם. שזה שהלחם מזין ומחיה את האדם אין זה "הלחם לבדו", אלא ה"מוצא פי הוי'" שיש בלחם].

ועל דרך זה בכל ענייני הרשות, "בכל דרכיך", שבהם גופא יודע את הקב"ה.

ובכללות - על-ידי זה שמתבונן (בתורת הבעש"ט42), שכל פרט שבעולם, וכל אדם, וכל דרכיו שהולך בהם - מתהווים בכל רגע ורגע מחדש מה' יתברך. ובנוסף להתהוות כל הבריאה כולה, הקב"ה גם משגיח עליהם בהשגחה פרטית43, ועד גם על פרט שבפרט (אפילו על העלה המתגלגל ומתהפך מצד אל צד).

ובפרטיות - שבכל פרט ד"דרכיך", מוצא עניין ב"דעהו", ידיעת ה'. ועל דרך תורת הבעש"ט44 שמכל דבר (אפילו פרט הכי קטן) שאדם רואה או שומע צריך ללמוד הוראה בעבודת ה' - "דעהו".

החל מהתחלת היום: מיד כשניעור משנתו45, ואינו יכול עדיין ללמוד תורה46, הרי מיד כשמרגיש שהוא חי, שזהו חלק מ"דרכיך" (מציאות האדם) - מודה להקב"ה, "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי".

ועל דרך זה במשך כל היום, כל פרט ופרט שבפרט מ"דרכיך", גם בימי החול כאשר עסוק בענייני חול, אינו נשאר כפרט נפרד ונבדל בפני עצמו, אלא על-ידי כל אחד מהם נפעל "דעהו".

ז. ויש להוסיף, שהמעלה ד"בכל דרכיך דעהו" על "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היא (נוסף לזה שב"דרכיך" גופא יודע אלוקות) גם בנוגע להמדריגה שיודע: ידיעתו היא (לא רק בדרגה ד"שמים", אלא) בהקב"ה עצמו.47 כהפירוש הפשוט ב"דעהו" - דע אותו48, עצמותו יתברך49 ("אמיתת המצאו"50).

ועד ש"תכלית הידיעה שלא נדעך"51, כולל הפירוש בזה - שתכלית הידיעה היא הדרגה ש"לא נדעך"52, שיהודי כפי שנמצא במציאותו ("דרכיך", הדרכים שלך, ודרכים לשון רבים), מתקשר ומתאחד עם הקב"ה.

ולהוסיף, שה"דעהו" שצריך להיות "בכל דרכיך" אינו ידיעה בעלמא, אלא באופן של דעת ("דעהו"), מלשון "התקשרות והתחברות (על דרך "אתקטרנא"), שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ברוך-הוא כו'"53, זאת אומרת שזה חודר בכל מציאותו, ועד שנעשה דבר אחד, "ביה אחידא".

(משיחות ל"ג בעומר וט"ו באייר ה'תשמ"ח; 'תורת-מנחם התוועדויות' תשמ"ח חלק ג,
 עמ' 302-306 - תרגום מיידיש)

----------

1) פע"ח שער ספה"ע פ"ז. ובכ"מ.

2) אדרא זוטא - זח"ג רצא, סע"א. רצו,ב. וראה גם זח"א ריח, סע"א. וראה ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י - בסה"מ אתהלך לאזניא עמ' א. סה"מ תקס"ד עמ' קא. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב עמ' תרסו ואילך. סה"מ תרנ"ד עמ' רסא ואילך. סה"מ תרע"ח עמ' רצא ואילך. ועוד.

3) שער הכוונות עניין ספה"ע דרוש יב. פע"ח שם. וראה זח"ג שם רפז,ב. רצא, סע"א.

4) משנת-חסידים מס' אייר פ"א מ"ו.

5) אגה"ק סז"ך (קמז, א-ב). וראה סידור שער הל"ג בעומר דש, ב-ג. ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י שבהערה 2.

6) אגה"ק סכ"ח (קמח, א).

7) ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח), כפי' האריז"ל (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט).

8) ראה זח"ג נג,ב. ועוד.

9) אדרא זוטא - זח"ג רפח,א. רצב,א.

10) שה"ש ז,יא.

11) כן הובא בכ"מ בדא"ח (ראה לקו"ת תבוא מג, סע"א. המשך תרס"ו ד"ה ויכולו (ס"ע מד ואילך). ועוד). והוא חיבור דב' מאמרי רשב"י באדרא זוטא (שבהערה 9) "בחד קטירא אתקטרנא כו'" ו"נשמתי ביה אחידא כו'".

12) וכן מובן ממה שאמר (זח"ג שם) "מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא דכתיב בה' תתהלל נפשי ישמעו ענווים וישמחו, והאידנא אתקיים קרא כלא, בה' תתהלל נפשי ודאי דהא נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת" - דאף שדווקא "האידנא (בשעת הסתלקותו) אתקיים קרא כולא", אבל כיוון ש"מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא", מובן, שרשב"י השתדל כל ימיו להגיע לדרגא זו, ובודאי הגיע לזה (עכ"פ מעין זה) בחייו (אלא שהשלימות בזה (ו"קרא כולא") נתקיים דווקא "האידנא").

13) והדיוק "בחד קטירא" - ראה לקו"ת ואתחנן יב, סע"ב. סידור עם דא"ח קסג,א. ועוד.

14) סוכה מה,ב.

15) משלי י,כה.

16) זח"א רנה, סע"א.

17) ברכות לה,ב.

18) ע"ד מ"ש בתניא (פמ"ד - סג,א) בנוגע למשה רבינו.

19) עמק-המלך סב,ד. וראה גם סידור שם דש,ב. שז,ב. ובכ"מ. וראה זח"ג קלב,ב.

20) תניא רפמ"ב. מברכות לג,ב.

21) "ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצוות ה' גו'" (עקב י,יב).

22) ראה ד"ה כי כאשר השמים תרע"ח. ובכ"מ.

23) זח"א רכה,א. וראה סה"מ תקס"ד עמ' קי. אוה"ת ויחי שנט,א ואילך. המשך תרס"ו עמ' קנט. סה"מ תפר"ח עמ' מג. ועוד.

24) ועד שנאמר "מאן פני אדון ה' דא רשב"י" (זח"ב לח,א. נתבאר בסה"מ תקס"ד שם עמ' נב ואילך. ועוד).

25) שבת יא,א.

26) שבת שם. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קו. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ד-ה.

27) ואדרבה - הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. כרשב"י (תורתו אומנותו) ולא עלתה בידם, כנ"ל בפנים.

28) ראה קידושין פב,א (במשנה).

29) תניא פ"ה.

30) ומטעם זה - גם בתורה עצמה - חיבר רשב"י נגלה דתורה ופנימיות התורה (ראה המשך תרס"ו שבהערה הבאה).

31) ראה המשך תרס"ו שם ס"ע מה ואילך (שמקשר "ביה אחידא" עם "תורתו אומנותו" של רשב"י). וראה גם לקו"ת תבוא מג, א. אוה"ת פינחס עמ' א'קכב.

32) ראה נדרים פא,א. ב"מ פה, ריש ע"ב. ב"ח או"ח סמ"ז. וראה רבינו יונה - הובא בר"ן נדרים שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס מז.

33) זח"ג קכד,ב.

34) לשון התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המקדש-מלך לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.

35) ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.

36) אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.

37) משלי ג,ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

38) כפירוש מצו"ד משלי שם: בכל עניינך דע את ה', ר"ל תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה'. אבל מפשטות לשון הכתוב "בכל דרכיך דעהו", מובן שה"דעהו" הוא "בכל דרכיך" עצמם.

39) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907. ועוד.

40) ל"ת להאריז"ל ר"פ עקב.

41) עקב ח,ג.

42) הובא בשעהיוה"א פ"א.

43) ראה כתר-שם-טוב הוספות סקכ"ו ואילך.

44) ראה כש"ט שם סקי"ט ואילך.

45) סידור אדה"ז בתחילתו.

46) טושו"ע ושו"ע אדה"ז ס"א ס"ו.

47) ויש לומר, דשני עניינים אלו קשורים זב"ז: "שמים" הם המדות דז"א (לקו"ת פרשתנו לד,ב. ובכ"מ). ומכיוון שלגבי המידות יש נתינת מקום לנבראים לכן נרגשים הם למציאות, ובמילא העבודה היא רק "לשם שמים"; משא"כ לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה ממקור לנבראים - מציאות הנבראים עצמה היא אלקות, ולכן העבודה היא "בכל דרכיך דעהו".

48) להעיר ש"בכל דרכיך דעהו" בא בהמשך למש"כ לפנ"ז (פסוק ה) "בטח אל הוי'", דהוי' הוא שם העצם (פרד"ס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך).

49) להעיר מהמבואר לעיל שבכל דרכיך דעהו הוא ע"י ההתבוננות בהחידוש יש מאין בכל רגע - והרי החידוש יש מאין הוא רק בכוח העצמות (אגה"ק ס"כ).

50) וכלשון הרמב"ם בריש ספרו: לידע שיש שם מצוי ראשון כו' אמיתת המצאו כו'.

51) ראה בחינות-עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב סוף פ"ל. של"ה קצא, ב.

52) ע"ד הפירוש ב"ידעתיו הייתיו" בניחותא (ראה ס' השיחות ה'ש"ת עמ' 26 ואילך. וראה סה"ש תש"ה עמ' 85. תש"ג עמ' 63. שיחת ש"פ אחו"ק. ועוד).

53) תניא ספ"ג.

משיח וגאולה בפרשה

הקב"ה משתדל בטובתם של ישראל

"בכל מקום שגלו, שכינה עימהן"

כללות העניין ד"אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים" הוא לא רק בנוגע לישראל [...] אלא גם בנוגע להקב"ה וישראל. [...] שהקב"ה מתעסק כביכול ומשתדל בטובתן של ישראל (שביחס אליו נקראים "קטנים", כמו שכתוב "כי נער ישראל ואוהבהו") בכל המצטרך להם, ועד שכל העניינים דבני-ישראל יהיו באופן של זוהר ואור, ועל-ידי זה ניתוסף כביכול אצל הקב"ה.

[...] זאת ועוד, שההתעסקות של הקב"ה עם בני-ישראל אינה עניין בפני עצמו, אלא עניין אחד ("אמור ואמרת") עם, כביכול, מציאותו יתברך, כמודגש בדברי רשב"י "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עימהן כו'":

מדיוק הלשון "ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עימהן" וכיו"ב, משמע, שאין (עיקר) כוונתו של רשב"י לומר שהטעם ש"בכל מקום שגלו שכינה עימהן" הוא בשביל התועלת שבדבר בנוגע לעניין הגאולה (שעל-ידי ש"בכל צרתם לו צר" ימהר ויזדרז יותר לגאול אותם, כדי שאף הוא ייגאל עימהם), אלא תוכן מאמרו של רשב"י הוא בנוגע לחביבותן של ישראל המודגשת בעצם העובדה שתמיד (באיזה מעמד ומצב שיהיה, גלות או גאולה) נמצא הקב"ה עימהם - לא לאיזו מטרה ותכלית, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם מציאות אחת (ישראל וקוב"ה כולא חד), שלכן, כשישראל נמצאים במקום ומצב מסויים, אזי בדרך ממילא (ללא צורך בפעולה) "שכינה עימהן".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר ה'תש"נ -
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ כרך ג עמ' 167-168)

אפשר להתעלות בכל יום ויום גם כשנמצאים בגלות!

בשעה שילד שומע [...] שעליו להתעלות בתמידות בתורה ומצוות בכל יום - יכולה להתעורר אצלו שאלה: כיצד הוא יכול לעשות זאת, הרי זה דבר קשה מאוד, ובפרט כאשר נמצאים בזמן הגלות?

אומר רבי שמעון בר יוחאי [...] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן... גלו לאדום שכינה עימהם כו'".

זאת אומרת, במקום שבו נמצא, אפילו ילד קטן, אפילו בעומק הגלות, ובגלות אדום (הקשה ביותר) - הקב"ה נמצא יחד אתו, שוכן בו - כל יום וכל רגע.

[...] מובן אפוא אפילו בשכל (על-אחת-כמה-וכמה מצד אמונה פשוטה), כיוון שהקב"ה נמצא תמיד יחד עם כל יהודי וכל ילד יהודי - ישנם הכוחות (מהקב"ה) להיות "עובדו כראוי" ולבצע הכל, כולל גם - להתעלות בתורה ומצוות אפילו בחושך הגלות.

(משיחת ל"ג בעומר - בעת ה'פאראד' - ה'תשמ"ז, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז
 כרך ג עמ' 303-304 - תרגום מאידיש)

ניצוצי רבי

אוהל שמח ורבי שמח

הרבי ייקר מאוד את השהייה במירון בל"ג בעומר ועודד חסידים ותלמידים לעשות כן * על מנהג התספורת (חלאקה) בל"ג בעומר במירון, על פעילות להפצת היהדות עם העולים הרבים לקבר, על שיחות של הרבי שהועברו בשידור ישיר למירון ועוד

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ התבטא (לקוטי-דיבורים כרך ג תקיז,ב), שבארץ-הקודש אומרים: מירון הוא אוהל שמח כו' רשב"י הוא רבי שמח. בקשר לזה הוסיף ואמר הרבי:

ולהעיר מטור-אורח-חיים סימן תכח: לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג בעומר וסימן פל"ג ח"י פירוש: פורים ל"ג ח"י באייר. וראה 'לקוטי לוי-יצחק' אגרות עמ' תד. 

מנהג יהודי צפת

במשך השנים התייחס הרבי פעמים רבות למירון ולעלייה לשם בסמיכות לל"ג בעומר. בשנת תש"נ שהתה בבית חיינו קבוצת אורחים מצפת. בשיחת שבת-קודש פרשת אמור (ערב ל"ג בעומר) אמר הרבי בין השאר (ספר-השיחות תש"נ, כרך ב עמ' 460):

ידוע (ראה ספר 'בין פסח לשבועות' (להרב צבי שי' כהן) פי"ח סי"ח. וש"נ), שגם בדורות שלפנינו (ובוודאי נוהגים כן עד היום הזה) נהגו ודייקו יהודי צפת עיה"ק - הדרים בסמיכות מקום למירון (נוסף על אלה הבאים ממקומות יישוב רחוקים (וגם הם היו נוהגים להתאסף בצפת ומשם היו עולים כולם יחדיו למירון) - לעלות ולהשתטח על ציונו של רשב"י ביום ל"ג בעומר, ומתחיל מליל ל"ג בעומר שבו נוהגים להדליק מדורות של אש (בזמן שניכר האור דמדורת האש - בלילה דווקא) לכבודו של רשב"י (שהאיר את העולם על-ידי הגילוי אור דפנימיות התורה (פרטי הטעמים דמנהג ההדלקה - ראה ספר 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו-יז. וש"נ)).

ויתירה מזה, שכאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון בשבוע (כבשנה זו - תש"נ), מקדימים לעלות למירון מערב שבת, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם (ראה 'שער הכוונות' עניין ספירת-העומר (דרוש י"א. ועד"ז בפע"ח שער ספה"ע פ"ז): "אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם... ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם ג' ימים כו'"), ושוחטים כבשים בשביל סעודות השבת, שכל שבת מצווה לענגו בבשר שמן (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"ב), ועד"ז בנוגע לשאר צורכי השבת - כך, שחוגגים את יום השבת-קודש עצמו מתוך שמחה יתירה הקשורה עם שמחת ההילולא של רשב"י (נוסף על הסעודות של שמחה שעושים בל"ג בעומר מצד עצמו)...

"אמרו ניגון וצאו בריקוד"

בל"ג בעומר תשט"ו נערכה גזיזת שערות אצל בנו של הרה"ת ר' שלום לברטוב. תחילה כיבדו את הרבי ב"ראשית הגז", ואחר-כך אמר ('תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשט"ו כרך י"ד עמ' 67):

בארץ ישראל נוהגים (ראה ספר 'הילולא דרשב"י' עמ' פב ואילך) לערוך את גזיזת השערות הראשונות לילדים בני שלוש שנים - בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, על הציון שלו במירון, וקוראים לילדים אלה "חתנים דרשב"י" (שם).

אחרי שאיחל לילד שיגדל להיות חסיד של רשב"י, חסיד ירא-שמים ולמדן בהתאם לעניינו של רשב"י, שגילה נסתר התורה וגם קישר נסתר דתורה עם נגלה דתורה - אמר:

בארץ-ישראל נוהגים שלאחרי גזיזת השערות, יוצאים בריקוד עם הילד. [וסיים:] אמרו ניגון וצאו בריקוד.

"לפלא שאין נזכר"...

באחת האיגרות להנהלת צעירי-אגודת-חב"ד בירושלים (מיום ח' באייר תשי"ז - אגרות-קודש כרך טו עמ' קכ) כותב הרבי:

מאשר הנני קבלת מכתבם מכ"ט ניסן עם המצורף אליו ולפלא שאין נזכר על דבר הכנות לניצול יום הל"ג בעומר, הן בהנוגע לביקור בכפר מירון והעיקר לפעולות על אתר בירושלים ת"ו ככל האפשרי. וכותב הנני "ובעיקר", אף שאמרו "אל תהי יושב ושוקל מצותיה של תורה" - כיוון שמספר הנשארים בירושלים ת"ו רב יותר מאלה הנוסעים למירון, ובטח ימלאו במכתבם הבא.

פעולות בקרב חיילי צה"ל

בשנת תשל"ד התעוררה בעיה מסויימת, במיוחד בשל העובדה של"ג בעומר חל בערב שבת-קודש. בפסח שני נתקבלה הוראת הרבי (ראה 'מקדש מלך' כרך ג' עמ' 13):

בל"ג בעומר יעשו את כל הפעולות כרגיל, במירון, ואצל קברו של רבי שמעון הצדיק, וכן ישתדלו לעשות פעולות בקרב חיילי צה"ל, ויזהרו מאוד שלא לגרום ח"ו לחילול שבת.

שידור ישיר למירון

בכמה הזדמנויות הועברו דברי הרבי בשידור חי למירון. זכר לדבר בקטע יומן שהתפרסם בשעתו במדור זה ('התקשרות' גיליון דש עמ' 11): בשנת תשל"ו חל ל"ג בעומר ביום שלישי. בכל-זאת אורגנה תהלוכה גדולה בחצר הרבי. רשמית לא הודיע הרבי על השתתפותו, אך היו שניחשו שכך יהיה, בפרט עם הדלפת הידיעה לפיה ביקש הרבי שיכינו קשר טלפוני עם מירון.

להלן קטע נוסף מיומנו של אחד התמימים מאותה שנה:

"שבת פרשת בהר ט"ו באייר: חשבנו שהיום תתקיים התוועדות, מצד כמה טעמים ובפרט ששבת זו היא שבת שלפני התהלוכה, אך לפועל לא התקיימה התוועדות. כל השבוע היינו עסוקים עם ה'פאראד', וב"ה נראה שאכן הוא יתקיים מאוד בהצלחה. לא יודעים ברור אבל מסתמא אדמו"ר שליט"א יצא וידבר לפני הילדים, ובפרט אחר שנודענו שביקש להכין הוק-אפ [=שידור חי] במירון ליד הציון של רשב"י...". 

הרבי מעודד הנסיעה

בלוח 'כולל חב"ד ל"ג בעומר איתא:

"בארץ הקודש ת"ו מתאספים ביום זה על ציון התנא הקדוש בכפר מירון לעורר רחמי שמים על אחינו, ובפרט מחזיקי הישוב קופת רבי מאיר בעל הנס".

בכלל, עודד הרבי את הנסיעה למירון, וכתב להנהלת כפר-חב"ד (בי"א באייר תשט"ז - אגרות-קודש כרך יג עמ' מו):

בוודאי ישתתפו גם אנשי הכפר המתאימים לזה בנסיעה למירון ביום ל"ג בעומר הבע"ל.

גם להנהלת ישיבת תומכי-תמימים בלוד כתב (ג' בסיוון תשי"ב - אגרות-קודש כרך כא עמ' קכ):

שמחתי במאוד למה שמודיעים במקצת על-כל-פנים בעניין הנסיעה למירון בל"ג בעומר, ובטח ימלאו הנוסעים במכתבים מפורטים.

"השייכים לזה צריכים לסדר נסיעה למירון"

בכ"ו באייר תשי"ז (אגרות-קודש כרך טו עמ' קעב) כותב הרבי לגה"ח הרב שמואל-אלעזר שיחי' הלפרין:

מובן שנכון עשו במה שהרשו לתלמידים לנסוע למירון ביום הבהיר ל"ג בעומר, ומכמה טעמים, וגם על כגון דא נאמר עת לעשות לה' וגו.

ולא זו בלבד, אלא שהרבי אף ביקש להשתתף בהוצאות הנסיעה - כמובא במכתבו לצעירי-אגודת-חב"ד בירושלים (מיום י"א באייר תשט"ז - אגרות-קודש כרך יג עמ' נ):

מזה מובן גם כן המענה על שאלתם בהנוגע לל"ג בעומר, אשר פשוט ופשיטא שהשייכים לזה צריכים לסדר נסיעה למירון, ובלי נדר אשתתף במידה מסויימת בהוצאות הכרוכות בהעניין...

קודם לכן הקדים הרבי וכתב:

ככל שמתקרב רגע הגאולה האמיתית והתחלתה, הרי כל רגע ורגע יקר ומתגדל ערכו ונעשה יקר ויקר עוד יותר, כיוון שצריך למהר להיכון לביאת מר הוא מלכא משיחא, ולכן צריך לנצלו ככל האפשרי, והאריכות בדבר הפשוט למותר.

התוועדויות בדברי חסידות והתעוררות

"...ואלו הנשארים בכפר (או בשבת שלפני ל"ג בעומר - גם הנ"ל [=שכן נוסעים למירון] - ובסמיכות לל"ג בעומר) ימשיכו גם-כן שמחה זו בכפר-חב"ד על-ידי התוועדויות בדברי חסידות ובדברי התעוררות ומהם התוועדות גם נשי ובנות חב"ד, ד' עליהן תחיינה" - כותב הרבי להנהלת כפר-חב"ד (אגרות-קודש כרך יג עמ' מו).

ובדומה לזה, להנהלת צא"ח בירושלים (שם עמ' נ):

...ואלו שמאיזה סיבות נכונות לא יוכלו לנסוע, בוודאי יארגנו דבר המתאים והתוועדות בירושלים ת"ו, ויתאימו הפעולות עם כל הסניפים והחברים ותהיה בהצלחה. ואחכה לבשורות טובות ומפורטות בכל האמור.

"לא הכמות עיקר, אלא האיכות"

כשעורר המשפיע הרה"ח ר' שלמה-חיים קסלמן (בשנת תשט"ו) את שאלת הנסיעה למירון נענה באיגרת מהרבי (אגרות-קודש כרך יא עמ' סא):

בהנוגע לשאלת הנסיעה למירון בל"ג בעומר, הנה כיוון שנהגו בכגון דא בשנים שעברו, אין כדאי לבטל העניין ולתת מקום ללמוד פירושים בזה, ומהם פירושים שאינם רצויים, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה וכל הר"מ והר"י וכו' [=הרמים והראשי-ישיבה]. פלא שכותב שיבטלו שבוע שלם מן כל הלימודים כי הרי בכגון דא לא הכמות עיקר אלא האיכות.

דרישת-שלום ממירון

בשנת תש"ל שיגר הרבי איגרת (נושאת תאריך "מחרת ל"ג בעומר") להרה"ח ר' חיים-יהודה פלדי  (אגרות-קודש כרך כו עמ' קלה) וכתב שם: "בקשתי, כשמסרתי כמה דברים על-ידי הטלפון, לברר גם אודות מר ושלומו, ועל אתר אמרו לי שהשתתף בשמחתו של הרשב"י ביום שמחתו במירון"...

תספורת ראשונה - במירון

בא' באלול תשכ"ב (אגרות קודש כרך כב עמ' שיא) כותב הרבי:

בנוגע לתספורת דשלוש שנים כשיום הולדת הוא בראש-השנה, על-פי מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל, משמע שאין לגזוז השערות קודם מלאת שלוש שנים, ולכן יש לעשות הנ"ל לאחרי ראש-השנה ובסמיכות לראש-השנה. ומובן שבארץ-הקודש ת"ו שנתפשט המנהג לעשות התספורת במירון - באם אפשר גם בהנ"ל יש לעשות כן.

ושוב בשורת מכתבים ממליץ הרבי על עשיית תספורת בל"ג בעומר במירון. כך כותב הרבי בכ"א באייר תשי"ד להגה"ח הרב יוסף גולדברג, ראש ישיבת תומכי-תמימים בברינואה צרפת (אגרות-קודש, כרך ט עמ' נח):

ולהודעתו אשר ביום ג' אייר נמלאו לו שלוש שנים לבנם יצחק שי', הנה יהי רצון מהשם יתברך שהוא וזוגתו שיחיו יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך בריאות הנכונה ומנוחת הנפש והגוף...

נ.ב. במה שכותב אודות עשיית התספורת, הנה כבר כתבתי דעתי בזה שאף שעל-פי תורת הנגלה יש להתיר, ועוד יותר על-פי המבואר בשערי-תשובה לאו"ח סי' תקל"א. הנה בכל זאת נשען על מנהג ישראל לעשות במירון תספורת תינוקות בל"ג בעומר וכמובא בכ"מ, והרי פשיטא שכל אלו שמסתפרים אז לא כולם נולדו ביום זה במכון, ובכל זאת מגלגלין עניין זה ליום זכאי, ויש לבארו על-פי המובא בכתבי האריז"ל ובפע"ח וכו', על אודות השייכות דנטילת שערות דווקא עם ימי הספירה, שמזה גופא מובן ההידור בתספורת בל"ג בעומר (וצ"ע קצת מהמובא באיזהו מקומן שהאריז"ל לא היה מסתפר אפילו בל"ג בעומר) לכן נראה לי שהתספורת תעשה בל"ג בעומר ויהיה בשעה טובה ומוצלחת.

"ידוע במנהג ישראל"

ועוד אנו מוצאים באיגרת מי"ג בניסן תשי"ד (אגרות-קודש, כרך ח עמ' של):

במה שכותב אודות התספורת של בנו, שיום הולדתו חל בשביעי-של-פסח, הנה אף שעל-פי מה שכתוב באחרונים יש למצוא היתר לעשות התספורת בימי הספירה, במכל שכן מחול-המועד (עיין שערי-תשובה סי' תקל"א) בכל זה כיוון שלא ראיתי נוהגין כן, ובפרט הידוע במנהג ישראל לעשות תספורת בל"ג בעומר, הנה, לדעתי, יעשה זה ביום הנ"ל ואם אפשר במירון, והוא וזוגתו יחיו יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

 וב'שערי הלכה ומנהג' כרך ב' עמ' קכו (מכתב מכ"ט באדר שני תשי"ט):

בהנוגע לזמן גזיזת השערות, הנה כיוון שיום ההולדת חל בתחילת ימי הספירה. יש לעשות התספורת ביום הילולא דרשב"י במירון, כמשאלות לבבו לטובה בזה.

לא לדחות הרבה

בד בבד, במענה לשאלת הרה"ח ר' ירחמיאל אלפירוביץ - כותב הרבי בג' באייר תשט"ו (אגרות-קודש, כרך יא עמ' ס):

במענה על שאלתו בעניין מנהג הגזיזה (אפשערעניש) לשלוש שנים ולהביא הילד אז למירון. הנה מובא מנהג זה בכמה מספרי הספרדים ובספרי הדרוש שלהם דרושים רבים מיוחדים לשמחה זו שנקרא חלאקאה, והובא גם כן בקיצור בפרי-עץ-חיים שער ספירת-העומר פרק ז' שהאריז"ל הלך שם לגלח את בנו במשתה ובשמחה בימים ההם, ועיין גם כן באר-היטב ושערי-תשובה אורח-חיים סי' תקל"א ס"ק ב'. ונראה שאין לעשות הגזיזה קודם שימלאו שלוש שנים, ובמילא נפשטה גם שאלתו בהנוגע לבנם שי', וזאת למודעי, אשר כנראה מקומות יש שהספרדים נוהגים לעשות זה במלאת ארבע שנים - אבל כמה פעמים שמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לעשות במלאת שלוש שנים...

בספרי דא"ח הנדפסים נמצא עד"ז בסי' מהרי"ד סוף ח"א ד"ה מנהג לגזוז שער הראש לבן ג' שנים.

לדחות התגלחת לכמה חודשים בשביל לעשותה בל"ג בעומר במירון - אם מנהג אה"ק ת"ו כן הוא, הנה מנהג מבטל כו'. ובאם לאו, לא נראה לי דחייה ארוכה כזו של העניין "דמחנכין אותו במצווה להניח פאות הראש" (שע"ת).

יישוב חב"די באזור מירון

בשנת תשכ"ד עלה הרעיון להקים יישוב חב"די בסביבות עיר-הקודש צפת. מר זלמן שז"ר היה מעורב בעניין זה והרבי כותב לו על כך (אגרות-קודש כרך כג עמ' כז-כח):

מובן שבכללות התלהבתי להעניין דיישוב חב"די בסביבות צפת-מירון, אלא שלעת עתה חסרים לי כל הפרטים בזה, ובעיקר - בנוגע לסוג האנשים המסוגלים להתיישב  שם המתאים לעולי רוסיא. ועוד זאת, שמר שלמה שי' מדנצ'יק מנצל שהותו כאן למען כפר-חב"ד הנוכחי, "ואין מערבין שמחה בשמחה". ותקוותי אשר בעתיד הלא רחוק על-כל-פנים אבוא עוד הפעם בכתובים עם כ' בנקודה זו.

"כדאי הוא רבי שמעון"

הרה"ג ר' מאיר שיחי' שטרן, הרב של מירון סיפר לרבי ביום ה' בשבט תנש"א (במהלך חלוקת השטרות לצדקה - 'זורע צדקות מצמיח ישועות' עמ' 23) על ה'כולל' ללימוד פנימיות התורה שפועל ליד ציון הרשב"י. על כך אמר לו הרבי: שיהיה בהצלחה רבה, ו"יפוצו מעיינותיך חוצה". יש שם, מן הסתם, קופת צדקה. תכניס (את הדולר) בקופת הצדקה של הכולל, שיהיה בשעה טובה, ו"כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".

הערה: חלק נכבד מהמופיע ברשימה זו נלקח מ'תשורה' שהו"ל משפחת חיטריק, ל"ג בעומר תשס"ג (מירון).

ממעייני החסידות

פרשת אמור

אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם (כא,א)
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י)

"להזהיר" - מלשון זוהר ואור.

"להזהיר גדולים" - כיצד יכולים הגדולים בתורה ועבודה 'לזהור' ולזכות בגילוי אור נעלה?

"על (ידי) הקטנים" - בזכות עבודתם עם פשוטי העם. וכפי שאמרו חז"ל (תמורה טז) שכאשר העשיר מעניק תרומה לעני, אזי, "מאיר עיני שניהם ה'".

(לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 151)

* * *

גם בתוך נפש האדם יש 'גדול' ו'קטן'. ה'גדול' הוא כוח השכל, וה'קטן' הוא כוח המעשה. ומצווה התורה, שה'גדול', כוח השכל, צריך 'להזהיר' ולכוון את ה'קטן' - כוח המעשה. כלומר: צריכים ללמוד תורה על-מנת לעשות, דווקא, וכמאמר חז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

(לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 327)

* * *

בשלושה נושאים הדגישה התורה במיוחד את עניין החינוך - "להזהיר גדולים על הקטנים": אכילת דם, אכילת שקצים, וטומאת כהנים (ראה יבמות קיג).

יש בזה שלוש הוראות בחינוך:

אכילת דם - מסמלת התנהגות מושרשת באדם, שהרי בני-ישראל היו שטופים בדם (רש"י ראה יב). בכל-זאת נצטווינו להזהיר את הקטנים על כך. מכאן, שאין מקום לטענה כאילו אי-אפשר להשפיע על המחונך בדבר שכבר הורגל בו.

אכילת שקצים - מסמלת התנהגות נחותה וגסה ביותר, שכן שקצים הם דבר שנפשו של אדם קצה בהם. בכל-זאת מצווים אנו להרחיק את הקטן מזה. וכך אין מקום לטענה שבגלל גסותו של המחונך אין סיכוי שייכנסו באוזניו דברי החינוך והתוכחה.

טומאת כוהנים - מייצגת דברים הנשגבים מבינת אנוש, שכן עצם מושגי הטומאה והטהרה הם על-שכליים, ולמרות זאת נצטווינו לחנך את הקטנים גם בעניין זה. הדבר מלמדנו שאין מקום לטענה שקשה להעביר למחונך דברים התלויים באמונה וקבלת-עול, כשהלה טוען שאינו מאמין בהם, אלא מחובתנו "להזהיר גדולים על הקטנים" גם בעניין כזה.

(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 680)

אמור אל הכוהנים בני אהרון... לנפש לא ייטמא בעמיו (כא,א)

"הכוהנים בני אהרון" - אלו אנשי מעשה, המוכיחים את העם ומעוררים אותם לתשובה. שכן אהרון הוא איש החסד, וגם אנשים אלו עסוקים בעשיית חסד רוחני.

"לנפש לא ייטמא בעמיו" - אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה כתוצאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו.

(אור-תורה עמ' מב)

פרקי אבות

"איזהו חכם - הלומד מכל אדם"

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך; אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד ובוזיי ייקלו (פרק ד, משנה א)

 

פירש רבנו עובדיה מברטנורא:

בן זומא - לפי שלא האריך ימים, ולא נסמך שייקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו, וכן בן עזאי ושניהם שמם שמעון. איזהו חכם - הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו? הלומד מכל אדם ואף-על-פי שהוא קטן ממנו. שכיוון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה. שנאמר מכל מלמדי השכלתי - וסיפא דקרא, "כי עדותיך שיחה לי", כלומר, הייתי לומד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי היתה לשמים בלבד.

פירש כ"ק אדמו"ר:

"מכל מלמדי השכלתי" - הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.

"כי עדותיך" - במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד, כי אם תוכן דבריו, ואף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.

"שיחה לי" - הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד", ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת "תלמיד חכם", ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ח - בלתי מוגה)

* * *

הפירוש ד"איזהו חכם" הוא - "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?

והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר: כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות דחכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", שכן כל מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".

והדבר מודגש בסיום הכתוב - "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא תשמ"ו - בלתי מוגה)

* * *

"איזהו חכם הלומד מכל אדם" - על-דרך צחות:

לפנינו משנה מפורשת האומרת שטבע ה"טיפש" להחזיק את עצמו לחכם הכי גדול.

שהרי החכם לומד מכל אדם. הרי שאדם שאינו מוכן ללמוד מכל אדם, היות שמחזיק את עצמו לחכם הכי גדול, הרי הוא היפך מחכם...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים תשמ"א - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

בדין שלימות המחיצות שבין הבתים בתפילין של-ראש

בארה"ק משתדלים יצרני הבתים שיהיו המחיצות עד התיתורא, אבל אם נחסר מילימטר או שניים אין מקפידין על זה, ואילו בשכונת הרבי "כאן ציוה ה' את הברכה", אם יצא שהמחיצות אינן מגיעות עד התיתורא, מדביקים לתיתורא קלף מקופל "אקורדיון" כדי להשלים את המחיצה.

בעניין זה נשאלתי ולהלן תשובתי בנידון מה שכתוב בשולחן-ערוך רבינו זי"ע סימן לב סעיף ס"א וזלה"ק: "חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר וכו' עם מחיצות החיצונים". ומצינו בשו"ת כ"ק אדמו"ר בעל הצ"צ זי"ע חאו"ח סימן ח' בתחילתו: "אודות בתי התפילין שהחריץ שבין בית לבית אינו מגיע באמצעו עד התפר דהיינו עד התיתורא וכו' וכו'  והנה במקום שאין מגיע עד התפר הוא מבפנים כמו פתח בין בית לבית", עיי"ש ותמצא מרגוע לנפשך.

וקרוב לסיום התשובה מסיק כ"ק אדמו"ר הצ"צ זי"ע: "עצה היעוצה בנידון שאלתנו לסתום הפתח מבפנים על-ידי שיחברו קצת עור בתפירה זו על-ידי דבק למחיצות הפנימיות וכו'"

בהתאם לכל הנ"ל עיין שו"ע אדמו"ר זי"ע סימן לג' סעי' א' שכל מחיצה ומחיצה הדופן כפול, היינו דופן א' של בית א' ודופן ב' של בית הב'. ומעתה עליך להיזהר, הואיל וישנם עושי בתים של תפילין, הנה במקום שאין המחיצה מגיע באמצעותה עד התפר כנ"ל הוא מבפנים כמו הפתח בין בית לבית, אז ממלאים וסותמין אותו פתח בקלף הנטחן ומעורב עם דבק ובזה נראים המחיצות ישרות; אשר על-כן צריך לדבק קלף כפול שיעבור משני הצדדים.

לבד זאת אשר קלף שנטחן צריך עיון גדול אם זה נחשב קלף במקום שצריך קלף. נוסף לכהנ"ל, לפעמים המחיצות ישרות כראוי אבל לא מגיעים עד התיתורא  ואז בין התיתורא והמחיצות ישנו חלל ומקום פנוי. נמצא במקום פנוי זה כבית א' ולכן יש למלאות מקום החלל בעור או בקלף דבוק למעברתא, שיגיע עד המחיצות ולהעיר אשר בעניין זה גם לפני מאה שנה ויותר שהקילו לעשות פשוט פשוטים קטני קטנים עבור יושבי חושך וצלמוות [אסירים], רחמנא לשזבן, או עבור חיילים בצבא של הצאר ברוסיה, אך בזה לא הקילו, ומלאו אותו חלל ומקום פנוי בעור או קלף.

הנה לא נעלם ממני שיקום מי שיקום לדון בכהנ"ל ולהשיב כמו אם הפרשיות הינם עמוק בתוך המחיצות כו' וכו'. מכל-מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו וה' הטוב ישמרנו שלא ייצא ח"ו מכשול מתח"י.

הרב מנחם-מענדל הכהן אהרונוב, טורונטו, קנדה

הערת המערכת

העירנו ח"א:

א. אכן, קלף טחון אין דינו כעור, וכך פוסקים גם בשאלות אחרות כמו סתימות למיניהן.

ב. אין להביא ראיה ממה שעשו לפני מאה שנה ומעלה, כי אז ייצרו במזרח-אירופה כל מיני תפילין גרועים, כמו מחיצות דבוקות לגמרי שיש להן רק סימן המבדיל ביניהן מבחוץ ולא שייך להכשירן, וכמובן עשו כך "שלא ברצון חכמים".

ג. בשו"ע אדמו"ר הזקן שם (לב,סא) נאמר רק שהמחיצות חייבות להגיע "עד סוף רוחב הפרשה", ואילו בתשובת הצמח-צדק הנ"ל (ס"ו-ז) הוסיף (והוכיח מדיני מחיצות בתפילה ובעירובין) שצריכות להיות "מחיצות גמורות עד התיתורא", עיי"ש.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אמור
י"ז באייר

במנחה אין אומרים 'צדקתך'1.

פרקי אבות - פרק ד.

יום ראשון
ח"י באייר - ל"ג בעומר2

אין אומרים תחנון3.

אין מסתפרים גם בל"ג בעומר, מלבד תספורת-מצווה לילדים4.

(ילד שנולד לאחר ל"ג בעומר עד ערב חג השבועות ועד בכלל, עורכים את תספורתו בערב החג5).

יום הילולא של התנא רשב"י. יש נוהגים להדליק ריבוי נרות בלילה בבית-הכנסת (ובארץ-הקודש נהגו הכול ב'הדלקות' פומביות)6 ועושים שמחה "בכל לב ונפש"7, כי רצונו הוא שישמחו ביום זה8.

ביום זה יש לתת צדקה בהוספה מיוחדת9.

נהגו לאכול ביצים בל"ג בעומר10. בבית אביו של הרבי נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה11.

"עת סגולה היא, להתעוררות ולתוספת אומץ בגילוי והפצת פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה במעיינות החסידות ותורתה12.

הדגשה מיוחדת על 'אהבת-ישראל' ביום זה13.

"השייכים לזה, צריכים לסדר נסיעה למירון, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה... והנשארים יארגנו התוועדות במקומם"14.

"אצל חסידים היו נוהגים לשבת להתוועד בל"ג בעומר לפנות ערב, בין מנחה למעריב"15.

גם נשי ובנות חב"ד יערכו היום התוועדויות16.

בהתוועדות זו עורכים מגבית של צדקה9.

* הרבי עורר17 "להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח - עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'... נתינה לצדקה במספר ח"י - והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה - מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני ישראל. בתורה - בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".

* מנהג שפשט בכל תפוצות ישראל: ביום ל"ג בעומר אוספים את כל הילדים, ומסבירים להם מעניינא דיומא, אודות רשב"י וכו'18. אחר-כך יוצאים עמהם לטיול אל השדה [והמנהג שהתינוקות - גם הבנות19 - יורים בקשת בל"ג בעומר20], ונותנים להם מיני מתיקה שישמחו את ליבם, וכל זה [נעשה בשעה המתאימה ללימוד תורה] משום "עת לעשות לה'...", שעל-ידי זה נוסף בחינוכם ביתר שאת וביתר עוז21.

בימינו עושים זאת בתהלוכות ובכינוסים לילדי ישראל ברוב עם ובפרסום גדול, בכל אתר ואתר22. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף לפעמים בתהלוכה ובכינוס ואומר שיחה מיוחדת לכבודם, ועודדם ביותר. בדרכו להציון הק' היה נוסע ל'שדה' שבו התכנסו הילדים, ושוהה שם מעט ואחר-כך ממשיך אל הציון23.

"אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים. היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות ובניגונים ובריקודים. וראו אז הרבה מופתים", בעיקר בנוגע לפקידה בזרעא חייא וקיימא. וכך נהגו למסור לרבי בקשות בנושא זה ביום ל"ג בעומר, ומשפחות רבות זכו להיפקד בזכות זה24.

----------

1) לוח כולל-חב"ד.

2) בעומר - למרות שנוסחנו הוא לספור "לעומר" - כי כששינו לנוסחנו לא הקפידו לשנות גם בתאריכי מכתבים וכדומה, ונשאר הנוסח הישן (אג"ק חי"א עמ' רט). במקום אחר כתב הרבי רמז בדבר: בספרי פולין מובא ש'ל"ג בעומר' בגימטריה 'משה' - להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה", "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות" (עמק-המלך ס"ב ד', ועל-דרך זה בכמה מקומות) - לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 337.

3) סידור אדה"ז לפני "למנצח... יענך". וראה שו"ע אדה"ז סי' תצג סו"ס ה. השלמות ה'דברי נחמיה' לשו"ע סי' קלא ס"ח [נדפסו בהוספות לשו"ע ח"א עמ' 357].

4) ראה שע"ת סו"ס תצג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפג-ד. וראה שם עמ' רפד אודות נישואין. ובשנים האחרונות ע"פ הוראות הרבי עורכים נישואין ביום זה, גם ללא סיבות מיוחדות.

5) אג"ק כרך יב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר - 'אוצר' עמ' רס).

6) בעבר נהגו בהדלקות גם בירושלים ובחברון, ורבותינו השתתפו בזה - אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ג עמ' יד, סה"ש תרצ"ט עמ' 330. לפרטי המנהג וטעמיו, ראה ס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו ואילך. אג"ק חי"ח עמ' רסו.

7) אג"ק אדה"ז ח"א (הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ), עמ' קיז.

8) לוח כולל-חב"ד, ע"פ לקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1304 ועוד, מהמשנת חסידים, החיד"א וכו'. וראה 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1994: "ביום זה - דבר פשוט הוא שצריכים כולם להיות בשמחה גדולה", עיי"ש. בקשר למנהגים העתיקים בשמחת רשב"י, ראה גם המובא בספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 460.

9) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 2017. וראה גם 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 319.

10) ועל הרבי מסופר, שנהג לאכול ביצים שקליפתן נצבעה בשעת הבישול בצבע חום - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפ. [בד"כ עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל"ג בעומר תש"ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל ממנה. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע הער].

11) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1395.

12) אג"ק חלק כ עמ' רכג.

13) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 362, ועוד.

14) 'שערי המועדים - ספירת העומר' סי' צד, וש"נ. וראה בשיחת מוצש"ק אמור, אור לפסח-שני תשל"ח סי"ד, שבספרים מובא דבר פלא, שאותם שהיו בל"ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגת, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות (ראה גם בס' טעמי-המנהגים עמ' ערה). ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב"י "בחד קטירא אתקטרנא...", היינו בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.

15) ספר-המנהגים שם, מספר-השיחות תש"א עמ' 119. ושם גם ביאור העניין ע"פ נגלה מהרה"ח ר"ה מפאריטש, ובהערה - מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בזמן הצמח-צדק היו עורכים ל'יושבים' ולאורחים סעודה גדולה בדגים ובשר לפני ערבית אור לל"ג בעומר (רק הצ"צ עצמו אכל - בלילה - מאכלי חלב) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רדע. ועיי"ש עמ' רעט-רפ).

16) אג"ק חי"ג עמ' מז וחי"א עמ' עט.

17) במכתבו מיום א' פ' בחוקותי תשמ"ט "ע"ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל", לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 254. ובשולי המכתב: "נ.ב.: מובן ופשוט שגם לאחרי ל"ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ"ל, כלימוד פסח שני דמיניה אזלינן: 'ניטא קיין פארפאלן' [=אין דבר אבוד], ובכפליים לתושיה".

18) וגם הפיוטים בשבחו של רשב"י (כמו פיוט 'בר יוחאי') שלא ראינו שיאמרו אצל רבותינו נשיאינו, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 271.

19) במענה למנהלת 'בית רבקה' בשכונת הרבי, שהודיעה שהתלמידות תי' יוצאות לשדה בל"ג בעומר, וישחקו עם קשת כנהוג, ענה הרבי "הרומז גם-כן לקשת, שהוא סימן לביאת משיח (זח"א עב,ב. והחרים [='המשך' מאמרי חסידות לאדמו"ר מהר"ש משנת תרל"א] עמ' סט), ותשואות-חן על הבשורות טובות, וגדול הזכות וכו'".

20) מנהג זה הובא ונתבאר בס' בני-יששכר מאמרי חודש אייר מ"ג פ"ד, ובספרים שהובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סל"ו. וראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 77. לקוטי-שיחות כרך לז עמ' 121 הערה 5 באריכות.

21) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1727, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 268.

22) 'כינוס' בבית-חיינו היה כבר בשנת תש"ג. את צורת ה'פאראד' - צעדה המלווה בשלטים וכרזות - לבש בשנת תשט"ז (הכינוס התקיים שם לפני התהלוכה). בשנת תש"מ היתה הוראה לערוך תהלוכות גם בארה"ק, ומוסיף והולך מידי שנה בשנה - ראה פירוט השנים ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רעז.

בנוגע להופעת 'קוסם', על אף שיש מקילים בזה אם הוא מדגים תחילה תרגיל אחד ומראה שאינו אלא אחיזת-עינים (וכמ"ש ב'פינת ההלכה' בגיליון 543 של 'שיחת השבוע'), הרי כיוון שהרבנים המפורסמים בארה"ק כבר אסרו זאת (ומהם: הגר"מ לנדא, הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר שליט"א), ומכיוון שחובתנו לעשות הכל כדי לשתף בזה את כל החוגים, ובוודאי את החרדים, למעשה אין מקום להקל בזה.

בהגרלת הפרסים שנוהגים לערוך אז, יש להקפיד למלא את הוראת הרבי "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין". בשנת תשל"ג הופיע בפרסום מטעם צא"ח ילד המקבל 'כדורגל' כפרס העיקרי במבצע של"ה, ובתגובה מסר יו"ר המזכירות, הרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ליו"ר צא"ח דאז, הרה"ח ר"י לייבוב ע"ה, שהרבי אינו גורס כלל פרס זה, ושיש להשמיד את המודעות שנדפסו (ראה לשון המענה ב'התקשרות' גיליון נא עמ' 14).

אגב, פעם השיב הרבי [ללא קשר לל"ג בעומר] למוסד שערך הגרלה על פרסים יקרי-ערך: "לכאורה, הוצאות הפרסים גדולה וביותר - ועל-פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו [את] המקווה".

23) וכן הציע הרבי לחסידים לעלות על הציון היום, כיוון שקברי צדיקים בכלל הוא במקום העליה לציון הרשב"י - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י עמ' 67.

24) ספר-המנהגים עמ' 43, מלקוטי-דיבורים כרך ג דף תקיט,א ו'היום-יום' ל"ג בעומר. ביאור בזה ב'התוועדויות' תש"י שם עמ' 60.

 


 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)