נושאים נוספים
	התקשרות 975 - כל המדורים ברצף
	שמחת אחרון-של-פסח היא מעין לעתיד-לבוא
	לחדור את ה'כותל' המפסיק
	הכנסת אורחים
	חג הפסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

ביציאת מצרים היה הגילוי מבחינת 'גליא' דקודשא-בריך-הוא, היינו, שחיבור האדם הוא בעיקר על-ידי תורה ומצוות, ולכן גם הניסים הם מדרגה שלמעלה מהתלבשות בטבע * לעתיד יהיה חיבור הבורא והנברא בבחינת 'סתים' דקודשא-בריך-הוא, שאז יתגלו הנסים המלובשים בטבע, כי גם בענייני העולם יראו אלוקות, ועתה זמן ההכנה לזה בעבודה של "בכל דרכיך דעהו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מעלת אחרון-של-פסח לגבי שאר ימי הפסח מודגשת בהפטרת היום. ולהעיר, שכללות עניין ההפטרה הוא גם עניין של גמר וסיום, ולכן, מעלת אחרון (גמר וסיום) של פסח מודגשת בעיקר בהפטרת היום.

ביאור הדברים:

מעלת אחרון-של-פסח לגבי יום ראשון של פסח – מודגשת בכך שההפטרה של יום ראשון פסח היא אודות התחלת הכניסה לארץ-ישראל¹, ואילו ההפטרה של אחרון-של-פסח היא אודות ביאת המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"².

והרי מובן שביאת המשיח הוא עניין נעלה הרבה יותר מאשר התחלת הכניסה לארץ – כמו שנאמר³, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שהגאולה העתידה היא באופן של "נפלאות" לגבי גאולת מצרים⁴, שבה נכללת גם הכניסה לארץ שהיא הגמר של יציאת מצרים, שהרי היציאה ממצרים היתה על מנת שתהיה הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"⁵.

ומעלת אחרון-של-פסח לגבי שביעי-של-פסח – מודגשת במה שכתוב בהפטרת היום, "והניף ידו על הנהר וגו'"⁶, היינו שבהפטרה מדובר אודות בקיעת הנהר שתהיה לעתיד-לבוא בביאת המשיח, והרי גדלה מעלת בקיעת הנהר דלעתיד לבוא על בקיעת הים שהיתה בשעת יציאת מצרים, בשביעי-של-פסח (כדלקמן).

ב. [. .] ויש להוסיף ולבאר מעלת הגילויים לעתיד-לבוא לגבי הגילויים בקריעת ים-סוף⁷:

בשעת קריעת ים-סוף אמרו ישראל "זה א-לי ואנווהו"⁸. וידוע שעניין "זה" הוא ראיית אלוקות במוחש, היינו, לא רק ידיעה והשגה בלבד כי אם ראיית אלוקות במוחש, כמבואר בכמה מקומות⁹.

אמנם, בקריעת ים-סוף אמרו "זה" רק פעם אחת בלבד. ואילו לעתיד יהיה גילוי נעלה יותר שלכן יאמרו ב' פעמים זה¹⁰, כמו שכתוב¹¹ "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה גו' זה הוי' קיווינו לו".

ג. וביאור העניין:

איתא בזוהר¹² "תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא – קוב"ה, אורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא".

כלומר, שישנו גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה: גליא דקוב"ה הוא בחינת האלוקות המתלבש בעולמות, וסתים דקוב"ה הוא בחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות.

והנה, החילוק שבין ב' דרגות אלו – בכללות – שמבחינת האלוקות המתלבש בעולמות נמשכת הנהגת הטבע, ומבחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות נמשכת הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע.

אמנם בפרטיות יותר – הנה בניסים גופא ישנם ב' סוגים: א) ניסים גלויים, היינו, שאופן הנס הוא על-ידי שידוד מערכות הטבע, וכמו נס קריעת ים-סוף. וניסים אלו נמשכים מבחינת גליא דקוב"ה. ב) ניסים נסתרים המתלבשים בלבושי הטבע, שנמשכים מבחינת סתים דקוב"ה, ולכן הם ניסים נסתרים, ועל זה נאמר¹³, "לעושה נפלאות גדולות לבדו", שרק הוא לבדו יתברך יודע את הנפלאות¹⁴.

וזהו ההפרש בין קריעת ים-סוף לגילויים דלעתיד – שבקריעת ים-סוף שעניינו שידוד מערכות הטבע, נס גלוי, היה גילוי בחינת גליא דקוב"ה, ואילו האלוקות המתלבש בטבע גופא, שהוא מבחינת סתים דקוב"ה, לא נמשך בגילוי. אמנם לעתיד-לבוא כתיב¹⁵ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיתגלה גם האלוקות המתלבש בלבושי הטבע, והוא בחינת סתים דקוב"ה.

ד. והעניין בעבודה:

ידוע שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, שאז נעשה חיבור נברא עם בורא, כדאיתא במדרש¹⁶ שבמתן-תורה ביטל הקב"ה את הגזירה ש"עליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים".

אמנם, ההתחדשות בחיבור נברא ובורא שנתחדשה במתן-תורה (על-ידי ההכנה של קריעת ים-סוף) היא רק בענייני תורה ומצוות, אבל לא בשאר עניינים גשמיים שהם ענייני הרשות, גם כאשר עוסק בהם "לשם שמים"¹⁷ ומקיים על-ידם "בכל דרכיך דעהו"¹⁸.

וזהו שמצינו שחייבו רז"ל¹⁹ לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, שזהו "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו" (כמבואר בתניא²⁰) – והרי המצווה לקום היא מפני "עוסק במצווה" דווקא, אבל לא מפני עוסק בדברי הרשות, אפילו כאשר עושה זאת "לשם שמים" ובאופן של "דעהו".

ולכן, בקריעת ים-סוף שהיתה הכנה למתן-תורה, היו רק ניסים גלויים באופן של שידוד הטבע, אבל לא ניסים הנסתרים בלבושי הטבע עצמם.

מה-שאין-כן לעתיד-לבוא שאז יהיה חיבור נברא ובורא לא רק בעניינים של תורה ומצוות בלבד, אלא יהיה גילוי אלוקות בכל העניינים הגשמיים, גם קודם עשיית המצווה בהם (שזהו עניין ב' פעמים זה²¹) – הנה אז יתגלו גם הניסים הנסתרים המלובשים בלבושי הטבע עצמם.

ה. וכל זה הוא מצד החילוק שבאופן התגלות התורה – גליא דתורה וסתים דתורה:

ידוע שבשעת מתן-תורה התגלתה גליא דתורה, ולעתיד-לבוא תתגלה פנימיות התורה. והחילוק ביניהם – שמצד גליא דתורה, ישנו חיבור האלוקות עם ענייני תורה ומצוות בלבד, מה-שאין-כן מצד פנימיות התורה, יהיה חיבור אלוקות גם עם כל ענייני העולם.

ולכן, עניין גילוי אלוקות עתה הוא רק על-ידי ניסים היוצאים מדרכי הטבע, כיוון שאין חיבור בין אלוקות עם ענייני הטבע; מה-שאין-כן לעתיד יהיה גילוי הניסים גם בענייני הטבע, כיוון שמצד פנימיות התורה נעשה חיבור האלוקות עם ענייני העולם, כנ"ל.

ו. והנה, איתא בתניא²² שכל הגילויים דלעתיד-לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

ומזה מובן, שההכנה לגילוי אלוקות גם בדברים הגשמיים, שיהיה לעתיד-לבוא, היא – על-ידי זה שהעבודה עכשיו היא לא רק בענייני תורה ומצוות, אלא גם באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שגם בענייני הרשות יהיה "דעהו".

כלומר: אף-על-פי שעכשיו ענייני העולם הם באופן שהאלוקות היא בהעלם, מכל-מקום, על-ידי ההתבוננות במבואר בפנימיות התורה (התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא) ש"לית אתר פנוי מיניה"²³, ו"אין עוד מלבדו"²⁴, כפירוש החסידות²⁵ שאין שום דבר זולת אלוקות, וכל ענייני העולם אינם אלא אלוקות – אזי יכולה להיות אמיתית העבודה באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שלא זו בלבד שכל עשיותיו יהיו "לשם שמים", אלא שבהם עצמם ("בכל דרכיך") יהיה "דעהו"²⁶, כיוון שנרגש אצלו ("ער הערט אן") החיות האלוקי, שהוא עיקר מציאותו של הנברא.

וזוהי ההכנה לגילוי ב' פעמים "זה" שיתגלה לעתיד, במהרה בימינו.

ז. והנה, השמחה של הגאולה העתידה שייכת – לכאורה – רק ברגע הראשון של הגאולה, מה-שאין-כן במשך הזמן שלאחרי זה, שאז הרי זה בבחינת תענוג תמידי אינו תענוג²⁷.

אבל האמת היא, ששמחת הגאולה תהיה לא רק ברגע הראשון, היינו, ברגע היציאה מהגלות לגאולה, אלא גם במשך הזמן שלאחרי זה ועל זה נאמר²⁸ "כי בשמחה תצאו וגו'", שהכוונה בזה היא לא רק על היציאה מהגלות, אלא על כל משך זמן הגאולה.

ח. ויש לבאר כללות עניין השמחה לעתיד – בהקדם מאמר רז"ל²⁹ כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים, ומבואר בזה³⁰, ששמחת המועדים שהיא בהגבלה, לא תהא נחשבת לעתיד-לבוא, וזהו הפירוש שכל המועדים בטלים – ביטול מצד העדר החשיבות, כ"שרגא בטיהרא"³¹, מה-שאין-כן פורים, שהשמחה היא "עד דלא ידע"³², בלי גבול, תהא נחשבת גם לעתיד-לבוא.

ועניין זה הוא כללות החידוש לעתיד-לבוא – שעכשיו כל העניינים הם בהגבלה, ועד שאפילו שמחה, שעניינה פריצת גדר³³, מכל-מקום, גם היא בהגבלה, ואילו עניין הבלי-גבול יתגלה לעתיד-לבוא. ולכן אמרו חז"ל³⁴, "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה", כי ל"מלא שחוק פיו" היינו שמחה בלי גבול, ועניין זה אינו שייך בזמן הזה.

וזהו מה שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "נפלאות" דייקא, ש"פלא" עניינו מה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו אור הבלי-גבול [. .].

ט. ועל-פי האמור שבאחרון-של-פסח הוא הגילוי שלעתיד, וכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות – צריך להיות עתה עניין של שמחה, לא רק כשמחת המועדים שהיא בהגבלה, אלא שמחה שהיא מעין דלעתיד.

(קטעים מהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יט,  עמ' 285-292 – בלתי מוגה)

_____________________________

1)     יהושע בתחלתו (ג,ה ואילך).

2)     ישעיהו יא,א ואילך.

3)     מיכה ז,טו.

4)     ראה אוה"ת נ"ך עה"פ (עמ' תפז). וש"נ.

5)     שמות ג,ח. ועוד.

6)     ישעיהו יא,טו.

7)     מכאן עד סוס"ה הגיע לידינו רק ראשי-פרקים בלבד, וכנראה שחסר אריכות הדברים שהיתה בעניין זה (המו"ל).

8)     בשלח טו,ב.

9)     ראה שער האמונה לאדהאמ"צ פ"ב.

10)   שמו"ר ספכ"ג.

11)   ישעיהו כה,ט.

12)   ח"ג עג,א.

13)   תהילים קלו,ד.

14)   ראה ד"ה כימי צאתך תשי"ב (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רכה ואילך), תשל"ח (שם ח"ה עמ' שו ואילך). וש"נ.

15)   ישעיהו מ,ה.

16)   שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

17)   אבות פ"ב מי"ב.

18)   משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

19)   ראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא דלקמן (עמ' דש).

20)   פמ"ו (סו,א).

21)   ראה גם סה"מ תרנ"ד עמ' קנד.

22)   רפל"ז.

23)   תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב,ב).

24)   ואתחנן ד,לה.

25)   ראה סהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפלה פי"ח (דרמ"צ קכד,ב). ובכ"מ.

26)   ראה לקו"ש ח"י עמ' 104. וש"נ.

27)   כש"ט סקכ"א. לקו"א להה"מ כג, סע"ג. מא,ב. או"ת להה"מ כז,ב. נג, סע"ד. פד,ד. צו, רע"ד. ובכ"מ.

28)   ישעיהו נה,יב.

29)   מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד.

30)   ראה ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים כו' דפורים אשתקד (תורת-מנחם חט"ז עמ' 118 ואילך). וש"נ.

31)   חולין ס,ב.

32)   מגילה ז,ב.

33)   ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

34)   ברכות לא,א.