תלאות רבות עברו על הבעל-שם-טוב משעה שהחליט לעלות לארץ-ישראל, אך הוא לא נרתע מכל ההפרעות ויצא למסע עם בתו אודל.
לאחר גלגולים רבים הגיעו בערב פסח לאיסטנבול שבטורקיה. בידם לא נותרה פרוטה, ובוודאי לא היו להם צורכי החג, אולם דאגתו העיקרית של הבעש"ט הייתה מהסתלקות רוח-הקודש שהייתה חופפת עליו תדיר.
עתה היה ברור לו כי מן השמים אין רוצים בנסיעתו, וכי עליו לחזור לעירו מז'יבוז'. הוא קיבל עליו לחזור, אולם מה יעשה בינתיים? באין-ברירה הלך לבית-המדרש, ושם שפך את ליבו בתחנונים לפני הקב"ה שיעזרהו. בתו יצאה אל חוף הים, סמוך לנמל, לכבס את בגדיהם לקראת החג.
בדיוק אז עבר במקום יהודי עשיר. הוא הבחין באודל הבוכייה, ושאל לסיבת בכייה. ענתה לו אודל כי אביה הוא צדיק מפורסם אשר התגלגל לכאן. אין הם מכירים כאן איש ואין להם במה לחגוג את החג.
ברוחב-לב הזמין העשיר את אודל ואביה לעשות את ימי החג בביתו. כשהגיע הבעש"ט לביתו לא ראה עליו העשיר שום דבר מיוחד. הוא הורה לבני הבית להגיש לאורחים ארוחה, והחל בהכנות האחרונות לקראת החג.
הבעש"ט לא טעם מאומה והסתגר בחדרו. בעל-הבית הניח כי האורח עייף מתלאות הדרך, ולכן הלך לתפילת ערבית לבדו. כאשר שב בעל-הבית מהתפילה ביקש מאודל להעיר את אביה. היא אמרה כי אין היא מעִזה להעירו, ובעל-הבית החליט לגשת בעצמו ולהעיר את האורח.
כשנכנס לחדר ראה את הבעש"ט ופניו לוהטות כאש, ונחלי דמעות זולגות מעיניו. נבהל האיש ויצא מיד. עתה נוכח כי אורחו איש קדוש הוא והחליט להמתין ליציאתו.
כעבור זמן יצא הבעש"ט מן החדר ועמד להתפלל תפילת ערבית בדבקות נפלאה. לאחר מכן ישב לשולחן הסדר, והחל באמירת ההגדה בקול רם ובהתלהבות עצומה.
בסוף הסדר, באמירת הלל הגדול, עצר פתאום הבעש"ט, פניו בערו כלפידים ועיניו היו עצומות, ואז פקח את עיניו וקרא בקול גדול ובשמחה גלויה: "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו!".
בסיום הסדר העז בעל-הבית ושאל את הבעש"ט לפשר הנהגותיו, מדוע בכה בתחילת הערב ומה גרם לו לצעוק בהתלהבות בהלל הגדול.
ענה לו הבעש"ט: "מתברר כי לא לשווא הובאתי לאיסטנבול. צרה גדולה התרגשה על יהודי העיר, ומסרתי את נפשי לבטלה, וברוך השם תפילתי התקבלה. כאשר הגעתי לאמירת 'לעושה נפלאות גדולות לבדו' – התבטלה הגזֵרה בפועל".
למחרת בבוקר, בבית-הכנסת, הכריז בהתרגשות אחד מחשובי הקהילה: "יהודים יקרים, ניצלנו בנס מגזֵרה איומה"... הקהל התאסף סביבו, והאיש סיפר:
"לקראת הפסח שִכנע הווזיר את הסולטן כי היהודים משתמשים בדם ילד מוסלמי לאפיית מצות. הוא אמר לסולטן כי המצות האלה נקראות 'שמורה', וזה שם קוד פנימי בקרב היהודים למצות שנילושו בדם. הסולטן בדק ומצא שאכן יהודים רבים קונים דווקא מצה 'שמורה'. בעקבות זאת שכנעו הווזיר לאסור את כל אוכלי ה'שמורה' אחר ליל הסדר, ולהוציאם להורג.
"כיצד נודע לי הדבר?", המשיך האיש, "ובכן, לפני שנים, בימי שלטונו של הסולטן הקודם, נזדמן לאבי להציל את חייו של הסולטן. לאות תודה קיבל אישור חתום המתיר למחזיקו להיכנס בכל עת שירצה אל הסולטן.
"אבי מעולם לא השתמש באישור זה. לאחר שנפטר ירשתי ממנו את האישור, אך גם אני לא השתמשתי בו מעולם.
"אתמול בצהריים שכבתי לנוח וראיתי בחלומי את אבי. הוא סיפר לי על העלילה הנוראה, והורה לי ללכת מיד אל הסולטן ולומר לו כי עלילת שקר העליל הווזיר על היהודים, וכי הווזיר עצמו אינו מוסלמי אלא נוצרי-יווני. לשם הוכחה עליי לומר לסולטן שישלח שוטרים אל בית הווזיר בעודו ישן, ואז יתברר כי הוא עונד צלב על צווארו.
"התעוררתי משנתי ונטיתי לחשוב כי אין זה אלא חלום. הלכתי לבית-הכנסת ובשובי הביתה ישבתי לערוך את הסדר. פתאום שוב נפלה עליי תרדמה וראיתי את אבי בשנית. הוא הזהיר אותי: 'דע, אם לא תעשה כפי שהוריתי, עלול חלילה לקרות אסון ודם היהודים יהיה על צווארך'.
"לקחתי את האישור ונכנסתי באמצעותו לארמון הסולטן. ביקשתי לפגוש את אימו הזקנה של הסולטן. סיפרתי לה את דברי החלום ואמרתי כי אני משוכנע שהדברים אמיתיים. התחננתי לפניה שתעשה ככל יכולתה לבטל את הגזֵרה.
"אימו של הסולטן הלכה אל בנה ואמרה לו שבעלה, הסולטן הקודם, בא אליה בחלום וציווה עליה להזהיר את בנם מפני דבר רע מאוד שהוא מתכונן לעשות. הסולטן התפלא מאוד, וסיפר לה על הגזֵרה, אך טען כי היהודים ראויים לעונש על שהם אוכלים מצות המעורבבות בדם מוסלמים.
"עתה קראה לי האם לבוא אל הסולטן. סיפרתי את אשר אמר לי אבי בחלום. הסולטן החליט לבדוק אם אמנם הווזיר עונד צלב על צווארו. שוטרים נשלחו אל ביתו, ובראותם כי אכן צלב תלוי בצווארו בערה חמתם והם הרגוהו במכת חרב. מיד הורה הסולטן לבטל את הגזֵרה".
כל זה קרה בדיוק בשעה שהבעש"ט קרא בליל הסדר את המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
