בכוחו של הקב"ה - "כי קדוש אני"
כללות ההוראה ד"קדושים תהיו" - שיהודי צריך להתנהג באופן של פרישות וקדושה, היינו, שבד בבד עם התעסקותו בענייני העולם, עומד הוא בתנועה של פרישות ורוממות מענייני העולם, שכן, עניינו לפעול ולהמשיך קדושה בענייני העולם.
וכאשר יהודי שואל מניין לו הכוח להתנהג באופן ד"קדושים תהיו", לפעול ולהמשיך קדושה בעולם, כאשר בני ישראל הם במעמד ומצב ד"אתם המעט מכל העמים"?! הנה המענה לזה - "(קדושים תהיו) כי קדוש אני": מכיוון שיהודי הולך בכוחו של הקב"ה - "כי קדוש אני" - שוב אין כל פלא בכך שמצליח לפעול קדושה בכל העולם, למרות היותו "המעט מכל העמים", כי ביחס לכוחו של הקב"ה - אין כל חילוק בין מיעוט לרוב כו'.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים, מברכים החודש אייר ה'תשד"מ,
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ, כרך ג - בלתי מוגה)
להתעסק עם "מתי מצווה" ברוחניות
נוסף על ההוראה הכללית מעניינו של פסח שני, שאף פעם לא אבוד, יש גם לימוד והוראה מסיבת הטומאה שבגללה לא היו יכולים להקריב פסח ראשון ("ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא גו'") - שמצינו בזה כמה דעות, כדלקמן.
ויש לבאר הלימוד וההוראה מהדעה ש"אותם אנשים... עוסקין במת-מצווה היו":
מת-מצווה, "אחד מישראל שהיה מושלך בדרך (חלל) ואין לו קוברין" - "כהן שפגע בו בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו", גם כאשר הכהן הולך לשחוט ולהקריב הפסח, ובגלל זה שמטמא לו לא יוכל להקריב הפסח, כבנידון-דידן, ש"אותם אנשים (אשר היו טמאים לנפש אדם)... עוסקין במת-מצווה היו".
ועל-דרך זה ברוחניות, שכאשר פוגשים ברחוב אחד מישראל שהוא "חלל" ברוחניות רחמנא-ליצלן - צריך להתעסק עמו (להטמא לו) כדי להוציאו ממעמד ומצב זה, לפעול עליו בעניינים פשוטים כמו הנחת תפילין ושמירת שבת, אף-על-פי שבגלל זה יחסר בעבודתו, שלא ילמד חסידות בעיון הראוי, לא יתפלל באריכות, וכיוצא בזה, כשם שהעוסקין במת-מצווה לא היו יכולים להקריב קרבן פסח.
(משיחת מוצאי פסח שני ה'תש"י, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"י חלק א עמ' 53 - בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
