נושאים נוספים
	התקשרות 968 - כל המדורים ברצף
	נתינה של קבלת עול עם הכוחות הפנימיים
	לא להיות יהודי גלותי
	חידושי הריטב"א (ב)
	פרשת משפטים
	הלכות ומנהגי חב"ד

האם גם שינה בסוכה בלילה הראשון של החג היא חיוב כמו האכילה? * מה נכון לגבי איסור יציאה מן הארץ והישיבה במצרים? * העיקר בטעמים למשלוח מנות ומתנות לאביונים – לקיים את עניין השמחה * דעתו בטעמי המקרא שמכריעים ספקות בפסוקים * על אזכורו על-ידי הרבי בגוף מאמר חסידות * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

האם שינה בסוכה קובעת?

כתב הרבי בלקוטי שיחות כרך כט (עמ' 217 הערה 54):

ולהעיר, שהחיוב דליל א' [דסוכות] הוא אכילה בסוכה ולא שינה (וראה ריטב"א לסוכה כז, א).

הריטב"א שם (במהדורת מוסד הרב קוק – עמ' רמז-ח) הביא:

"שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת, שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשונה של סוכות ואפילו ירדו גשמים שינת עראי מיהת, ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות, אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מגזירה-שווה דט"ו ט"ו מחג המצות".

דברי אותו גדול נדחו על-ידי הריטב"א: "והא ליתא כלל לפום האי דכתיבנא, שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל ראשון של פסח, דחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה... ומה שכתבנו נכון לעיקר לכל מודה על האמת...".

[וכבר ציינתי בהערות וביאורים אוהלי תורה נ.י. (גליון תתמד (ו' תשרי תשס"ג) עמ' 14-13), שהיו מי שאימצו אותה דעה לפסק-דין בפועל ממש, והכוונה למה שכתוב בספר 'לקט יושר' – "והוא ספר הנהגות דהמחבר תרומת הדשן" (לקוטי שיחות כרך ה' עמ' 134 הערה 18; וראה בשיחת שבת פרשת אחרי תשכ"ב על מחבר הספר – תורת מנחם כרך לג עמ' 389 הערה 75) – בדפוס ברלין תרס"ג עמ' 144: "ואינו ישן בערב סוכות בצהרים כדי שיוכל לישן לתיאבון בלילה, כי בסוכה השינה קובע עיקר הדירה" (וכנראה שהוא לפי דעת אותו גדול הדור מצרפת)].

באיזה היתר התגוררו במצרים?

כך כתב הריטב"א במסכת יומא לח, א:

"ומיהו תמיהא מילתא על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים, ויש-אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן. והרב ר' אליעזר ממיץ תירץ שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ-ישראל והמדבר למצרים דהכי כתיב קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה. והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצווי הארץ – כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ".

דברי הריטב"א צוינו על-ידי הרבי – "יש שקלא-וטריא מרובה במפרשים, איך היה מותר להרמב"ם עצמו לגור במצרים, וכן – בכלל – היו שם הרבה קהילות ישראל כו'" – בהקשר לדיון בנושא "איסור הישיבה במצרים" (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 171 ואילך הערה 6).

גדר שמחה במתנות לאביונים

בנתינת "מתנות לאביונים" בפורים מקיימים – לדעת הרמב"ם – גם מצוות צדקה. עם זה, תוכנה ועניינה אינו רק מילוי המחסור של צורכי העני כפשוטם, כי אם (בעיקר) קיום עניין השמחה. מסביר זאת הרבי בלקוטי שיחות (כרך טז עמ' 367), ומוסיף על כך (שם בהערה 30):

ראה גם ריטב"א מגילה ז, ב. רמב"ן וחידושים המיוחסי[ים] להריטב"א בבא מציעא עח, ב. ובהנ"ל משמע שזהו גם הטעם במשלוח מנות מצד שמחה.

בהמשך מוסיף הרבי הבדל הלכתי בין גירסת הרמב"ן את דברי התוספתא "והמותר אל יפול לכיס של צדקה" מה-שאין-כן בריטב"א שם, ובמגילה שגרס "יפלו בכיס של צדקה". וראה שו"ת כתב סופר אורח-חיים סימן קלט.

הקדמת בית-שמאי לבית-הלל

בהערה בהדרן על שישה סדרי משנה תשמ"ח הערה 97, הובא הריטב"א כמקור לדברים הנאמרים (תורת מנחם – 'הדרנים על הרמב"ם וש"ס' עמ' שצט; התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 658):

ובפרט שבכל מקום הקדים רבינו הקדוש דברי בית-שמאי לדברי בית-הלל (ריטב"א עירובין יג, ב. וראה תוספות דיבור המתחיל שנים – חגיגה טז, סוף עמוד א).

ראיה למרחוק בכתיבת התורה

על אופן כתיבת התורה על-ידי משה רבינו מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 141 הערה 22):

ולהעיר מחידושי הריטב"א מכתב-יד (ירושלים תשמ"א) לגיטין ס, א דיבור המתחיל ואידך: "ויש מפרשים שכיון משה רבינו כמה פרשיות עתידות ליכתב בינתיים בין אחת לחברתה וכמה גויל צריך להניח ביניהן כו'".

דבר שאינו מתכוון

ושוב מקור בריטב"א, בהערתו של הרבי בלקוטי שיחות (כרך ז, עמ' 190 הערה 18):

ומה שסבירא ליה לרבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר גם בכל איסורי התורה, היינו לפי "דשבת  בנין אב לכל התורה" (ריטב"א יומא לד, ב).

ומאריך שם הרבי בביאור הדברים.

ממתי איסור אכילת מצה?

בין הדעות שמביא הרבי "בזמן התחלת איסור אכילת מצה בערב פסח" (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 217 בשולי הגיליון) הוא מצטט:

מזמן איסור חמץ ואילך. מד' שעות, משש שעות ולמעלה (ראה המאור שם רא"ש שם ס"ז. ר"ן שם. ריטב"א פסחים נ,א, ועוד), וכמה טעמים בזה ואין-כאן-מקומו.

מי הם 'אבותינו'?

בליל ב' דחג הפסח תשכ"ג (תורת מנחם כרך לו עמ' 279; לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1068 הערה 12) הביא הרבי את דברי הריטב"א בחידושיו ליבמות מו, א בביאור לשון הגמרא בנוגע לעניין הגירות של יוצאי מצרים "שכן מצינו באמהות כו'" – ש"יש מקשים דהא קיימא לן (ברכות טז, ב) שאין קורין לאמהות אלא ארבעה". "ותירצו דההיא בתפלה לומר מרים אמנו ויוכבד אמנו".

ולפי זה מבאר את הנאמר בהגדה "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו'", וכן בברכת "אשר גאלנו" בסיום ההגדה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" [עיין תורת מנחם שם עמ' 279-281, הביאור בארוכה].

חטא קל להצלת חבירו

"ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חבירו מחטא חמור. ואף שיש-אומרים שהוא דווקא במקום שלא יש [=שאין לו] חלק בחטא חבירו, אינו כן במדת חסידות" – כותב הרבי באיגרת (אגרות-קודש כרך יא עמ' רנה) ומציין לשורת ראשונים ובהם: "ריטב"א עירובין לב,ב".

האם ביררו הטעמים את הספק?

לגבי דברי חז"ל (יומא נב, סוף עמוד א' ואילך) "ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים" ["ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה"], מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 184) מחלוקת בין התוספות (יומא שם ד"ה שאת) והריטב"א:

לדעת התוספות אף ד"איכא אתנחתא בגביעים" אי אפשר ללמוד ולהכריע מסיפוק הטעמים, דאם לא אפשר לפשוט הספק בשאר ד' המקראות. מה שאין כן לדעת הריטב"א יומא שם "דאלו השתא דאיכא פסוקא דקראי והפסק הטעמים נתברר ספיקו". [והרבי מוסיף ומציין:] וראה יד מלאכי כלל רעח. וכבר שקלו-וטרו בזה – ראה שדי חמד כללים ממערכת חי"ת כלל צ"ח (ושם נסמן) ועוד. ואין-כאן-מקומו.

בהמשך השיחה כשמעלה הרבי את השאלה: כיצד לכאורה ייתכן לומר שתורה אומרת דין באופן ש"אין לו הכרע" – שיתעורר ספק ולא יוכלו לקיים המצוה – מחדד זאת יותר בהערה 22 שם:

אפילו לא ביאור בתורה שבעל-פה (שהיה צריך להיות קבלה בזה וכו') ולהעיר מריטב"א הנזכר לעיל [=לפיו אין שום ספק].

יצויין, כי דברי הריטב"א הללו הובאו גם באגרת הרבי מי"ט תמוז תשי"א (אגרות קודש כרך ד' עמ' שפז):

דאיברא הוכרעו המקראות על-ידי פיסוק הטעמים שהחזיר עזרא (ריטב"א יומא שם, רא"ש בתוספות, יד מלאכי, חידושי אגדות מהרש"א).

הסבר כוונתו בתוספת שבת

המשילו חז"ל את תוספת שבת ("מוסיפין מחול על הקודש") במכילתא "לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו", ובגמרא (ראש השנה ט,א) "כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש". ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 236) שלכאורה יכולים להסביר שכשם שבשבת עצמה ש'מיקדשא וקיימא' ואף-על-פי-כן יש מצווה של "זכור את יום השבת לקדשו" – כך גם בנידון-דידן, למרות שתוספת שבת היא זמן קדוש מעצמו, מכל-מקום ישנו חיוב אף על האדם לקדש את הזמן.

ומוסיף הרבי וכותב (הערה 34):

לכאורה יש לומר שזוהי כוונת הריטב"א ר"ה שם (ד"ה יכול קרוב לסופו). ודלא כמו שהכריחו האחרונים מדבריו (שו"ת חלקת יואב סימן ל. ורבי ירוחם פישל פערלא [עשין לד (קצט, ג ואילך)] דתוספת שבת היא דווקא בקבלה.

רגל בפני עצמו

בדיון בנושא שמיני עצרת "רגל בפני עצמו" וטעון לינה (החלק ההלכתי – לקוטי שיחות כרך לג עמ' 182-183) מתייחס הרבי לדעת הריטב"א:

דהנה בדין דטעון לינה יש ב' אופנים [ראה תוספות דיבור-המתחיל דכתיב חגיגה יז, ב בסופו (תירוץ הר"ר אלחנן, ריטב"א ר"ה ה, א; סוכה מז, ב. וברמב"ן סוכה שם משמע דהוי מחלוקת ר"י ורבנן], אי מפני הקרבנות שמביא, דקרבן טעון לינה בירושלים; או מחמת היום-טוב, דמפני כבוד יום-טוב [ריטב"א סוכה שם. ובמאירי שם "לכבוד היום"] טעון לינה.

ועוד מביא (בהערה 46):

ולהעיר מהקושיא (תוספות ר"ה. ועל דרך זה ברשב"א וריטב"א שם. תוספות וריטב"א סוכה שם. ועוד) מדוע לחג הסוכות אצטריך היקישא (לחג המצות) דטעון לינה (ר"ה שם. ושם נסמן), ולא ילפינן (כשמיני עצרת בכורים ושאר כל הקרבנות) מדכתיב ופנית. עיין שם.

[וראה עוד תורת מנחם תשכ"ד כרך לט (עמ' 350 הערה 2129)].

קושיה על הריטב"א

וממשיך הרבי (שם עמ' 183 הערה 49):

בריטב"א ראש השנה שם: דהכתוב הוסיף ברגלים חיוב לינה מדין הרגל (והיינו לימוד דלמדין (ר"ה שם. ושם נסמן) מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה), אף-על-פי שאינו מקריב קרבן והיינו דכתבי' לקרא בפרשת חג המצות ולא כתבי' בפרשת קרבנות.

וצריך-עיון לאיזו פרשה כוונתו במה שכתב "בפרשת הקרבנות", והרי לדבריו קרבנות טעונים לינה היינו קרבנות ראיה וחגיגה – קרבנות יחיד (ולא דפרשתנו דמדובר במוספי הרגלים – קרבנות צבור), ובפרשת ראה שם (וכן בפרשת משפטים ותשא) נזכרים קרבנות ראיה וחגיגה – לא יראה פני ריקם כו'. וצריך עיון.

ביאור שאינו חלק

בסיום מסכת עבודה זרה שערך הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשל"א (לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 30 ואילך) הביא את סיפור הגמרא על שבור מלכא שאירח שני יהודים, מר יהודה ובאטי בר טובי. לבאטי נתן שבור לאכול באותה סכין שבה חתך לעצמו, ואילו לפני שמסר למר יהודה נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע. וביאר המלך את פשר מעשהו בצדקותו של מר יהודה לעומת באטי. ומביא שם הרבי את דברי הריטב"א לפרטים אחדים:

א) הריטב"א בעבודה זרה ובנדה מז, א (כמו התוספות והב"ח סוף ע"ז שם) סבורים שבאטי היה "עבד קצת שמעוכב גט שחרור" וממילא לא נאסר באשה נכרית.

ב) מציין באותו נושא של "עבד קצת שמעוכב גט שחרור" לריטב"א קידושין ע, ב (כמו גם לרמב"ן ומהרש"א שם).

ג) הריטב"א מסביר (ע"ז שם. וראה גם נדה שם) "שבור מלכא לא היה יודע זה, ולפיכך חשד אותו שכשם שלא נזהר מן הנכרית לא יחוש לגיעולי נכרים, וזה אינו כי עבד מוזהר הוא בכל האיסורין, וכשם שאסור בחזיר ובנבלה אסור בגיעוליהן".

אמנם סבור הרבי שביאור זה אינו חלק כלל: מכיוון ש"שבור מלכא" היה "בקי בדינים" (רש"י ותוספות סוף בבא מציעא) כפי שעולה גם מסוגיה זו עצמה – ולא מסתבר כלל שלא ידע כי עבד מותר בנכרית; גם קשה לומר שלא ידע על כך שבאטי הוא "עבד קצת" שהרי מסופר בגמרא (קידושין סט, א) שרב יהודה הכריז על כך ברבים.

חינוך קטנים כגדולים

דעתו של הריטב"א במסכת סוכה ב, ב (דיבור המתחיל אר"י מעשה) שחינוך הקטן צריך להיעשות בהכשר גמור כגדול; ומביא הכתוב "חנוך לנער" לעניין חינוך קטן; וכן מוכיח מהמבואר בגמרא שם דאין לחנך קטן בסוכה פסולה (למעלה מעשרים) ["וכן כתב הר"ן ליומא פב, א. רבינו מנוח להל' שביתת עשור פ"ב הלכה יו"ד"] – משמשת לרבי יסוד בכמה פרטים וביאורים – ראה לקוטי שיחות כרך לה (עמ' 19 הערה 47, עמ' 61 הע' 11, עמ' 63 הע' 20; ועוד).

האם נאסר הר-הבית?

בהתוועדות שבת קודש פרשת מטות-מסעי תשמ"ג ביאר הרבי (התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1833) את דברי הרמב"ם (ריש פרק חמישי מהלכות בית הבחירה) שכתב "הר הבית והוא הר המוריה" (שם עמ' 1843), והזכיר את דעת הריטב"א (עבודה זרה נג, א. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך דבר שאינו שלו) שבדבר של רבים אף במעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומכיוון שכתוב "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" הרי זה של רבים, ולכן לא נאסר הר הבית גם אם הגויים עבדו שם עבודה-זרה כדאיתא בירושלמי (עבודה זרה פרק ג' הלכה ה' בסופה);

וממשיך הרבי:

אבל: א) מהו הביאור לפי שאר הדעות הסבורות שבמעשה אסור אפילו דבר של רבים, ב) גם לדעת הריטב"א – הרי הפסוק "כי ביתי... לכל העמים" נאמר על-ידי הנביא ישעיהו שנים רבות אחר שנבנה בית המקדש (בימי שלמה)!

וזאת מבהיר הרמב"ם בדבריו "הר הבית והוא הר המוריה" – כבר בזמנו של אברהם אבינו נתקדש הר המוריה כדי שיבנה בו בית-המקדש לרבים, ומכיוון שכן – שוב אי אפשר לאסור המקום על-ידי עניין של עבודה זרה.

דעות הראשונים הוחלפו

"בנוגע לכמה תשובות הראשונים הנה החליפו את הרמב"ן והרשב"א והריטב"א זה בזה וכו'" – כותב הרבי  (אגרות קודש כרך ט, עמ' לג-לד).

וראה 'שם הגדולים' שצוין לו בתחילת הרשימה; וראה גם הערת הרבי ב'ספר המנהגים' עמ' 66 (נעתק גם ב'רשימות היומן' עמ' רסב הערה 12):

המהדרים מאגדים בעצמם את הלולב – דעת הרמב"ן והרשב"א (הריטב"א?) (בחידושיו לסוכה מז, א) לאגוד על-ידי אחרים לא הובאה בפוסקים...

ניסן – ראש למניין התורה

דברי הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה צוטטו על-ידי הרבי גם במאמר חסידות. מדובר בדיבור-המתחיל החודש הזה לכם תשי"ג (תורת מנחם כרך ח, עמ' 52) שבמהלכו [אות ב'] אומר הרבי:

וכפי שהאריך הריטב"א [בחידושיו לראש השנה ז, א] שגם לדעת רבי אליעזר שבכ"ה באלול נברא העולם, שלכן ראש השנה הוא בתשרי, הנה אחרי מתן תורה נעשה ניסן הראש למנין התורה ומנין ישראל...

'תמים' ו'צדיק'

בהערת הרבי שנדפסה בלקוטי שיחות כרך ג (עמ' 779 הערה 34 – ובתורת מנחם כרך לב עמ' 207 הערה 60) נאמר:

להעיר מפירוש הריטב"א עבודה זרה ו, ריש עמוד א: "תמים לבריות צדיק אצל הקב"ה". ובספירות: צדיק עליון או צדיק תחתון. תמים – ספירת המלכות; כנסת-ישראל כונסת כל הספירות שלמעלה הימנה. וראה שיחת כ"א כסלו תער"ג – שהוא לכאורה באופן אחר מהנזכר-לעיל.

נזירות שמשון

גם הריטב"א במסכת מכות כב, א נזכר על-ידי הרבי בהידרשו לעניין אופן נזירות שמשון – לקוטי שיחות כרך ח"י (עמ' 67 הערה 49).