שעת בין הערביים של ערב יום הכיפורים. העיירה אמשינוב שוקקת חיים, ואנשיה עסוקים בהכנות האחרונות לקראת היום הקדוש.
בית-מדרשו של רבי מנחם קאליש, האדמו"ר מאמשינוב, השוכן בלב העיירה, מתמלא והולך. המתכנסים פותחים באמירת תהילים, מתוך שפיכת הלב. אחרים עדיין עסוקים בחשבון נפש ובאמירת 'על חטא' קודם רדת היום. הכול ממתינים לרגע שבו ייכנס הרבי לבית המדרש והחזן יפתח במילים המרטיטות 'כל נדרי'.
אך הרבי מתעכב משום-מה. רק בני משפחה קרובים ביותר ידעו לספר לאחר מכן את אשר אירע.
באותן שעות נאספו כל בני הבית, הבנים והנכדים, בחדרו של הרבי, לקבל את ברכתו, ופתאום נשמעו דפיקות נמרצות בדלת הבית, ועוררו לרגע פחד בלב הנוכחים.
בפתח עמדו נפח העיירה וזוגתו, שניהם ממררים בבכי. בעוד הרבנית מזמינה אותם להיכנס ולשבת, החלו לספר את הדבר הנורא שאירע להם.
בנם, נער מתבגר, הולך זה זמן רב אחרי שרירות ליבו. הוא מרבה להתרועע עם הנערים הגויים ומתנהג כמותם. הידרדרותו הגיעה לשפל חדש כשהצהיר על רצונו להתנצר.
בתחילה חשבו ההורים כי אך לצון חומד לו הבן ואינו מתכוון לכך באמת, אולם זה עתה נודע להם כי הערב, ביום הכיפורים ממש, אמור להתקיים טקס הטבלתו לנצרות של בנם. ביום הזה חל השנה חג נוצרי, ובעצת הכומר המקומי נקבע מועד הטבלתו של הנער היהודי לאותו יום, כדי לתת לטקס הד רחב ולהוסיף בשמחת החוגגים.
הורי הנער זעקו בבכי נסער: "באנו לבקש מהרבי להצילנו מחרפה גדולה זו. לכל הפחות לבקש מהכומר, הרוחש כבוד רב לרבי, לדחות את הטקס עד אחרי היום הקדוש. איך ייתכן שביום הכיפורים, שבו היהודים מבקשים כפרה על עוונותיהם, ימיר בננו, יוצא חלצינו, את דתו, רחמנא-ליצלן?!"..., סיימו ההורים את דבריהם.
הרבי מאמשינוב שמע את הדברים. בלי שהיות פנה אל אימו, הרבנית הזקנה חיה-לאה, וביקש ממנה כי כלתו, שרה'לה, אשת בנו רבי יוסף, תכתוב לכומר העיירה מכתב בשמו בלשון תחנונים, ותבקש ממנו לדחות את טקס המרת דתו של הנער בכמה ימים.
לאחר שעה קלה היה המכתב מוכן. הרבי קרא לשומר החצר, ר' יידל, ואמר לו: "קח את האיגרת הזו, ומסור אותה במהירות האפשרית לידי הכומר".
בעוד ר' יידל, איש נמרץ וקל רגליים, יוצא בדחיפות למלא את שליחותו, הוציא הרבי את שעונו והחל לספור, כאילו הוא מונה את השניות: אחת, שתיים, שלוש... וכך הלאה. בעיני הנוכחים נראה הדבר מוזר למדיי. הם גם לא ידעו עד כמה יוכל הרבי להמתין לחזרתו של יידל, שהרי השעה מתאחרת והיום הקדוש קרב.
לא עברו רגעים אחדים, ויידל כבר חזר ומענה חיובי עמו: הכומר קיבל את בקשת הרבי והטקס נדחה. הורי הנער הודו לרבי מאוד ויצאו מהבית מעודדים מעט. רק אז, ברגעי השקיעה האחרונים, נכנס הרבי לבית-המדרש, והחזן, רבי ישראל-יצחק, הדיין משידלובצה, פתח ברתת של חרדת קודש בנעימת 'כל נדרי'.
תפילות היום הקדוש עם הרבי היו תמיד חוויה מרטיטה בעבור המתפללים, אולם הפעם הייתה לכך תחושה חזקה במיוחד. גם איש פשוט יכול היה לחוש את אימת הדין המנסרת בחלל. המבינים הרגישו כי כל תפילה וכל תחינה של הרבי היא תוספת אומץ במלחמתו לנצח את השטן המקטרג, ולמשוך מלמעלה שנה טובה ומתוקה בעבור כל בית ישראל.
בצאת היום, כאשר ישב האדמו"ר בראש השולחן לסעודת-החג, ניכרת הייתה שמחת הניצחון, כמלך השב מנצח ממלחמה קשה ומתישה. פני הרבי נהרו באור יקרות וכולו אמר חדווה ושמחה. בעיני חסידיו זה היה סימן מובהק כי התפילות נתקבלו, והקהל היה שרוי באווירה עילאית.
ופתאום נפתחה דלת בית-המדרש בחוזקה, ואל האולם פרץ נער פרוע-שֵער וכיפה מקומטת שמוטה על ראשו. הוא ניגש היישר אל שולחנו של הרבי, השתטח מלוא קומתו על הרצפה, וזעק: "רבי, הצילני! הנני מתחרט חרטה גמורה ולא אחזור אליהם עוד"... בכי סוער חנק את גרונו.
רבים מהנוכחים לא ידעו מי הנער ומה סיפורו, אולם קומץ חסידים שהספיקו לשמוע את הרקע לאיחורו של הרבי ל'כל נדרי', זעמו מאוד. "האם לאחר כל הצער ועוגמת הנפש שגרם נער זה בערב היום הקדוש להוריו, לרבי ולציבור כולו – עדיין הוא מעז פניו לבוא אל הקודש?!", אמרו בינם לבין עצמם.
הרבי הִסה מיד את כל המתלחשים. הוא הביט בנער בחיבה גלויה, קירבו והושיבו לידו. אחר-כך מזג לו גביע יין וציווהו לברך ולומר 'לחיים' וענה אחריו 'אמן'. זו הייתה ראשיתה של תפנית חדה שהתחוללה בליבו של אותו נער, אשר מאותו יום והלאה דבק באדמו"ר ובחסידיו. בשקידתו העצומה לילות כימים ובתפילותיו הזַכות, נראה כאילו התכוון להשלים את אשר החסיר בשנותיו הקודמות.
ולסיפורו של הנער היו מוסיפים, כי השתדלות הרבי בערב הצום הצליחה לדחות את טקס המרת דתו, אולם מאמציו ודמעותיו בתפילות יום-הכיפורים הם שהחזירו נשמה תועה ונידחת זו למקור חוצבה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
