'הרבנית בעלת המקל' – זה היה הכינוי שדבק ברבנית מרים-חיה משאץ (סוצ'אבה). היא הייתה בתו של הצדיק הנודע רבי מאיר (השני) מפרמישלן, אשר סיפורים רבים התהלכו על המופתים שחולל. בעלה היה רבי יואל משאץ, אך הוא נפטר בדמי ימיו.
את הכינוי קיבלה בזכות המקל של אביה, שאותו מסר לה לפני פטירתו. מסירת המקל הייתה בה גם רמז שהוא מעביר אליה מכוחותיו האלוקיים, לברך ולסייע לזקוקים לישועה. ואכן, הישועות שפעלה הרבנית משאץ היו מופלאים אף לעומת הניסים שחוללו צדיקים ופועלי ישועות ידועים באותה תקופה.
ביתה של הרבנית נעשה מוקד עלייה לרגל. אנשים ונשים, זקנים וצעירים, שיחרו לפתחה, ואת כולם הייתה מברכת כיד ה' הטובה עליה. הברכות פעלו את פעולתן. עקרות נפקדו, חולים נרפאו, והצלחה ליוותה את כל המתברכים.
באותם ימים ביקר הצדיק רבי ישראל מוויז'ניץ, בעל 'אהבת ישראל', אצל אחיו המתגורר בשאץ. כבוד גדול התכבד בו אחיו באותה שעה, וטרח רבות להנעים את שבתו של אחיו אצלו, וגם הצדיק מוויז'ניץ הקפיד לכבד את אחיו ככל שהיה בידו.
בהיותו שם עלה רצון בליבו של האדמו"ר לגלות את סוד כוחה של הרבנית, שזכויות רבות לה נוסף על היותה בת רבי מאיר מפרמישלן. הוא חשש שאם יבקר בביתה באורח רשמי, עם מלוויו ומשמשיו, עלול אחיו לחוש כאילו זו מטרת ביקורו בעיר. לכן המתין להזדמנות, ובאמצע היום, כאשר לא היה אדם בקרבתו, יצא בשקט אל הרחוב, וביקש מילד שראה שם ללוותו ולהנחותו אל ביתה של הרבנית משאץ.
בהגיעם אל ביתה פתחה הרבנית הזקנה בעצמה את הדלת וקיבלה את פני האדמו"ר בכבוד גדול. היא הזמינה אותם להיכנס ולשבת.
"אבקש מראש את סליחתה, אך רצוני לשאול שאלה", פתח הצדיק מוויז'ניץ. הרבנית הנהנה בראשה בהסכמה, והצדיק המשיך: "ידוע כי עשיית מופתים על-ידי צדיקים קשורה לכוח התורה שהם לומדים. מניין לך אפוא הכוח הזה של עשיית מופתים? הנה, גם דודתי הייתה צדקנית גדולה ובתו של בעל ה'תורת חיים', ובכל-זאת לא היה לה הכוח לפעול ישועות".
הרבנית השיבה מיד: "מלייבק'ה הגנב"... סתמה ולא פירשה.
לרגע בא הצדיק במבוכה, ולא הבין את כוונת הרבנית. או-אז התחייכה הרבנית והחלה להסביר:
"נוהג קבוע היה לאבי בכל מוצאי ראש-השנה לעמוד ליד חלון חדרו, וכל בני העיר היו עוברים לידו והוא היה מושיט להם את ידו ומברכם בברכת 'שנה טובה'.
"בעיר פרמישלן חיו יהודים רבים חיי דוחק ועוני, ומצבם הכלכלי היה קשה. כמה מהם לא עמדו בניסיון ופשטו ידיהם בממון חבריהם היהודים. בעקבות הגנֵבות הייתה פרנסה לשומרים ששכרו העשירים, כדי לשמור על אחוזותיהם מפני הגנֵבות.
"אחד הגנבים המוכשרים ביותר, שבאורח פלא מעולם לא נתפס בגנֵבתו, היה 'לייבק'ה הגנב'. הכול ידעו כי הוא שולח יד ברכוש הזולת, אך תמיד עשה את מעשיו בזהירות ובלי להותיר עקבות.
"שנה אחת התעוררה בליבו תשוקה לקבל את ברכתו של הצדיק לרגל תחילת השנה החדשה. אולם ככל שהתקרב אל מקום עמידת הצדיק החל להרהר שהצדיק בוודאי יסרב לברך אותו, שכן הדבר עלול להתפרש כהסכמה למעשיו.
"הוא עמד בצד והמתין להזדמנות. פתאום ראה שהרבי תפוס במחשבותיו ואין איש לידו. לייבק'ה החליט לבוא מהצד ולגעת בשרוולו של הצדיק. אולי לא יזהה אותו הרבי, ואולי אף יאצול עליו ברכת 'שנה טובה'.
"אולם מיד כשנגע לייבק'ה בידו של אבי, הרעים עליו הרבי בקולו בלי להסתובב לעברו: אינך מתבייש?! לא דיי שאתה גונב את אנשי העיר במשך כל השנה, אתה רוצה לגנוב גם את דעתי?!.
"לייבק'ה נתקף פחד. תחילה חשב לברוח, אך מיד התעשת וענה: 'חס וחלילה, רבי, לא רציתי לגנוב את דעתו. מבקש אני את ברכתו הקדושה, שאם נגזר בראש-השנה על יהודים הגרים בעיר שיאבדו את ממונם על-ידי גנֵבה, שיהיה זה על-ידִי'...
"תשובה מחוכמת זו העלתה חיוך רחב על פני אבי. הוא הסתובב לעבר לייבק'ה הגנב, הושיט לו את ידו ובירכו לשנה טובה".
הרבנית הצדקנית עצרה לרגע, ואחר המשיכה: "הייתי אז בקרבת מקום וראיתי את הנעשֶה. גם ראיתי את קורת-הרוח שתשובתו של לייבק'ה הסֵבה לאבי. באותו רגע עלה בדעתי לנצל את ההזדמנות. ניגשתי אל אבי ואמרתי לו: 'גם אני מבקשת, שאם יהיו יהודים שנגזר עליהם כי יזדקקו לברכה ולישועה – שתבוא ישועתם על-ידִי'...
"אבי הסכים לבקשתי ובירכני", סיימה הרבנית משאץ את סיפורה. "וכך, בזכות 'לייבק'ה הגנב', זכיתי שיהודים ייוושעו על-ידִי".
על-פי בקשתה הניחו לאחר פטירתה את המקל של אביה בקברה, כדי להגן על העיר שאץ. ומפליאה העובדה, כי במלחמת-העולם הראשונה נשרפו כל העיירות בסביבה חוץ מהעיר שאץ, שנותרה שלמה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
