חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 940 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ח' במנחם-אב ה'תשע"ב (27/07/12)

נושאים נוספים
התקשרות 940 - כל המדורים ברצף
נשארה רק עבודת ה'עקביים', אך היא העיקר
נרקוד בתשעת הימים
ספרים על טהרת-הקודש
פרשת דברים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 940, ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ח' במנחם-אב ה'תשע"ב (27.07.2012)

  דבר מלכות

נשארה רק עבודת ה'עקביים', אך היא העיקר

מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי נחמיה לגבי השיר של יום השבת * מצד התענוג והמקיף הרחוק, המאיר ביום השבת, אין הבדל בין עבר לעתיד, ולכן אפשר לומר שיר על העתיד * מבין שני הפירושים ב'שבת', יקויים הפירוש השני רק לעתיד לבוא, אולם התחלת העניין ישנו כבר עתה על-ידי לימוד החסידות * השמחה מצד הזכות להיות בדור שמסיים את העבודה, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש – איתא בגמרא1 "תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא, בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה2, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים, גדול ה' ומהולל מאד3, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן . . בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת4, ליום שכולו שבת. אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא5), אלא . . בשביעי על שם ששבת".

ולכאורה צריך להבין: טענתו של רבי נחמיה "מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים" (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא) היא טענה חזקה וצודקת, ומהו הטעם של רבי עקיבא שסבירא ליה שבשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת, שזהו על שם להבא, דלא כשאר הפרקים שנאמרים על שם שעבר?

ולאידך גיסא: מהמשך דברי הגמרא אודות המחלוקת של רבי עקיבא ורבי נחמיה, ש"קמיפלגי בדרב קטינא, דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב6 . . אביי אמר תרי חרוב" (רבי נחמיה לית ליה דרב קטינא אלא דאביי, הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו5) – משמע, שגם לדעת ר' נחמיה שסבירא ליה "על שם ששבת", אין זה מפני שצריך להיות על שם העבר דווקא בגלל הסברא "מה ראו לחלק כו'", אלא מפני שלדעתו "ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו", אבל לולי זאת, יכולים שפיר לפרש על שם להבא?

ויש להוסיף בקושיא על הפירוש שקאי על שם להבא, שלכאורה צריך להיות השיר על שם העבר דווקא (לא רק כדי שלא לחלק בין שאר הפרקים, אלא גם) בגלל טעם נוסף – שהרי שיר ענינו שמחה (כמובן גם ממאמר רז"ל7 "אין אומרים שירה אלא על היין . . המשמח8 אלקים ואנשים"), ושמחה היא דווקא על דבר שישנו כבר בפועל, ולא על דבר שיהיה בעתיד, ומצד זה צריך להיות גם שיר השבת על שם העבר דווקא?

ב. ונקודת הביאור בזה:

שבת – ענינו תענוג, וידוע שתענוג הוא מקיף הרחוק.

ובהקדמה9 – שיש פנימיים ומקיפים, ובמקיפים גופא ישנו מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, שהחילוק ביניהם הוא על דרך ובדוגמת החילוק שבין לבוש לבית, שלבוש הוא מקיף הקרוב העשוי לפי מדת האדם, היינו, שעם היות שאין בו התחלקות כמו בבחינת פנימי, מכל מקום הרי הוא עשוי לפי מדת האדם, ויש בו התחלקות בערך המקיף על כל פנים, מה שאין כן בית הוא מקיף הרחוק שאינו עשוי לפי מדת האדם, ואין בו התחלקות אפילו בערך המקיף, כפי שרואים במוחש שכמה אנשים שחלוקים זה מזה במדת אורכם רוחבם וגובהם, נכנסים בבית אחד.

ועניינם של מקיף הקרוב ומקיף הרחוק בכוחות הנפש הוא רצון ותענוג: רצון הוא מקיף הקרוב, ותענוג הוא מקיף הרחוק.

וכיון שבמקיף הרחוק אין עניין של התחלקות – סרה הקושיא "מה ראו חכמים לחלק כו'", כיון ששבת שענינו תענוג, מקיף הרחוק, הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, והיינו, שכל חילוקי הזמנים של עבר הווה ועתיד נמצאים יחד, ובמילא, יכולים שפיר לומר שירה על שם להבא, וכידוע10 שיש ניצוצי גאולה בכל יום.

ג. והנה, מהעניינים שיהיו ב"יום שכולו שבת" הוא עניין השבתת המזיקים, כדאיתא במדרש11 "ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר12 וגר זאב עם כבש".

ובפרטיות יותר13:

בנוגע ליום השבת – מצינו שקליפת נוגה עולה למעלה, אבל ג' קליפות הטמאות נשארים במקומם, וצריך לדחותם (וזהו טעם איסור הכנסה והוצאה בשבת – כדי שלא תהיה כניסה ואחיזה לג' קליפות הטמאות14 ("זיי זאָלן זיך ניט אַריינכאַפּן")).

וזהו גם ב' הפירושים ב"שבת" – מלשון שביתה ומלשון השבתה – כנגד הפעולה של שבת בקליפת נוגה ובג' קליפות הטמאות: בקליפת נוגה – נעשה עניין השביתה, ששביתה ומנוחה הוא עניין העלייה; ובג' קליפות הטמאות – נעשה עניין ההשבתה, היינו, שצריך לדחותם.

ובזה הוא החידוש לעתיד לבוא – שתהיה עלייה גם לג' קליפות הטמאות, שזהו עניין "למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו".

ד. והנה, אף שעניין זה יקויים לעתיד לבוא, מכל מקום, התחלת העניין ישנו כבר עתה, שהרי על-פי מה שכתב הרמב"ן15 שאלף הששי הוא בדוגמת ערב שבת, נמצאים אנו בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר עניני השבת, כולל גם עניין בירור הקליפות.

ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין"16, כולל גם הקיצין של גדולי ישראל בדורות האחרונים17, כמו ה"קץ" של הצמח-צדק על שנת תר"ח, ה"קץ" של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על שנת תרס"ו, וה"קץ" של כ"ק מו"ח אדמו"ר על שנת תש"ג, כדאיתא ב"הקריאה והקדושה", ואומרים גם בשם כ"ק מו"ח אדמו"ר גם על השנים תש"א ותש"ד – הרי כבר כלו גם הקיצין הללו,

ומה שאמרו ש"אין הדבר תלוי אלא בתשובה"16 – הרי גם עניין התשובה נעשה כבר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר18 (גם בשם הגאון הרגצ'ובי) שאנחה של יהודי ("אַ אידישער קרעכץ") היא תשובה עילאה, ואם כן, הרי זה כבר הזמן של ביאת המשיח.

כל העניינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה רק העבודה בבחינת עקביים, וגם עבודה זו נעשתה כבר, ונשאר רק דבר קטן ("אַ קליינעקייט"), וכשישלימו זאת – תבוא הגאולה השלימה.

ה. ויש להוסיף, שאף שהעבודה עתה היא בבחינת עקב בלבד, הרי נוסף לכך שבזה תלויה שלימות העבודה של כל הדורות, צריך לידע שיש מעלה מיוחדת בעבודה שבבחינת עקב דעקב דווקא. וכידוע שעיקר המעלה היא לא ביחוד או"א, אלא ביחוד זו"ן דווקא.

וזהו גם שמצינו בנוגע לכללות עניין החורבן – שעיקר החורבן הוא בתשעה באב, שבו נחרב בית המקדש:

על הפסוק19 "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – דרשו חז"ל20 "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". וכנגדם הם ב' העניינים של שבעה עשר בתמוז ותשעה באב: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ושרף אפוסטמוס את התורה – כנגד "יום חתונתו זה מתן תורה", ובתשעה באב חרב בית המקדש – כנגד "יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".

ועיקר החורבן הוא – לא החורבן דשבעה עשר בתמוז, אלא החורבן בתשעה באב דווקא, שבו חרב בית המקדש21.

וזהו גם מה שאמרו חז"ל22 נשבע הקב"ה שלא יבוא בירושלים של מעלה עד שיבוא בירושלים של מטה – שירושלים של מעלה הוא עניין יחוד או"א, וירושלים של מטה הוא עניין יחוד זו"ן23 – כיון שהעיקר הוא יחוד זו"ן דווקא.

ומזה מובן גם מעלת העבודה שבבחינת עקב דווקא. וכידוע24 גם המשל מהקזת דם, שכאשר יש חולי בראש, אזי מקיזים דם ברגל, ועל-ידי זה מתרפא הראש, ונמשך ממנו גם לרגל כו'.

ומצד מעלת העבודה שבבחינת עקב דווקא, צריכים אנו לשמוח שזכינו להיות בדור זה, לאחרי שכל העניינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה העבודה שבבחינת עקב, שהיא העיקר, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה25.

ו. ומכל זה מובן שעתה יכול להיות עניין השיר "ליום שכולו שבת", על שם להבא – כי, נוסף על האמור לעיל ששבת הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, הרי עתה נמצאים אנו כבר בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר העניינים של יום שכולו שבת, השבתת המזיקים וכו'.

והנה, הסיבה להשבתת המזיקים ("לא ירעו ולא ישחיתו"26) היא – (כסיום והמשך הכתוב) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ומזה מובן שעכשיו צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד החסידות – לימוד העניינים של יחודא תתאה ויחודא עילאה, ועד לעניין "אין עוד" שלמעלה משניהם (כנ"ל..), שעל-ידי זה נעשה המעמד ומצב של "כמים לים מכסים": "ים" – הוא ים החכמה, חכמה תתאה וחכמה עילאה, ו"כמים לים גו'" – הוא למעלה גם מחכמה עילאה27, ובאופן ש"מכסים", בדוגמת דגים שבים שכל מציאותם היא מי הים, ומיד שפורשין כו'28, היינו, שנרגש אצלם הביטול לאלקות.

ועל-ידי זה נעשה עניין השבתת המזיקין, שאפילו בג' קליפות הטמאות נעשה המעמד ומצב ד"לא ירעו ולא ישחיתו".

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן (עוד פעם) "אני מאמין"].

(משיחת ש"פ עקב ה'תשי"ג; תורת מנחם כרך ט, עמ' 120-125)

_____________________

1)     ר"ה לא, א.

2)     תהלים כד, א.

3)     שם מח, ב.

4)     שם צב, א.

5)     פרש"י ר"ה שם.

6)     שזוהי הדיעה שהובאה בחסידות ונתבארה בתורת החסידות (נסמן בלקו"ש ח"ז ע' 192 הערה *21).

7)     ברכות לה, א. וש"נ.

8)     ס' שופטים ט, יג.

9)     ראה לקו"ת ברכה צח, ד ואילך. ובכ"מ.

10)   ראה רמ"ז לזח"ג קיב, סע"א (הובא באוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'פז).

11)   תו"כ בחוקותי כו, ו. יל"ש שם רמז תערב.

12)   ישעי' יא, ו.

13)   בהבא לקמן – ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) עה"פ (ע' שכח ואילך. ס"ע תרל ואילך). וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 59 ואילך.

14)   ראה טעמי המצוות ושער המצוות להאריז"ל פ' בשלח.

15)   בראשית ב, ג.

16)   סנהדרין צז, ב.

17)   ראה "מגדל עז" (כפ"ח תש"מ) ע' תפג ואילך. וש"נ.

18)   אגרות-קודש שלו ח"ג ס"ע תקנא (נעתק ב"היום יום" ג תמוז).

19)   שה"ש ג, יא.

20)   תענית כו, ב (במשנה).

21)   כיון שהעיקר הוא לא יחוד או"א, אלא יחוד זו"ן? )).

22)   תענית ה, א. זח"ג טו, ב.

23)   ראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך ירושלים ע' א'שפז ואילך. וש"נ.

24)   ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

25)   תנחומא פרשתנו ו. הובא בפרש"י פרשתנו ח, א.

26)   ישעי' יא, ט.

27)   ראה לקו"ת ואתחנן ה, ד. אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' קצא).

28)   ראה ברכות סא, ב. ע"ז ג, ב.

 משיח וגאולה בפרשה

נרקוד בתשעת הימים

למעלה מגלות וגאולה

עניינם של ג' בתי-המקדש: בית-המקדש הראשון – היה בזמן שלמה, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא", גילוי מלמעלה למטה, זמן של גאולה; בית-המקדש השני – היה בזמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", בדרך מלמטה למעלה, זמן של גלות. ועל שני בתי-מקדשות אלו נאמר "יחיינו מיומים". ואילו בית-המקדש השלישי – עליו נאמר (בהמשך הכתוב) "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", שקאי על בית-המקדש שלעתיד, שהוא למעלה מב' הקווים של גלות וגאולה.

ולכן תהיה הגאולה שלעתיד גאולה שלימה, שאין אחריה גלות – שמכיוון שגאולה זו היא למעלה לגמרי מב' הקווים של גלות וגאולה, לכן היא גאולה שלימה ואמיתית, במהרה בימינו, על-ידי משיח.

(שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, תשט"ו. תורת מנחם כרך יד, עמ' 241)

אליהו כבר בישר אתמול

ויהי רצון שמהדיבור בכל עניינים אלו נבוא תיכף ומיד למעשה בפועל על-ידי הקב"ה – שעוד לפני שאומרים הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" בהפטרה, נעשה כבר עניין "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" בפועל ממש על-ידי הקב"ה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ולאחרי זה ממשיכים בכל מעשינו ועבודתינו במשפט, תורה, וצדקה כללות כל המצוות – שהרי בתקופה ראשונה של ביאת משיח צדקנו, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון לביאת משיח צדקנו, אין מצוות בטלות, ואדרבה, ביתר שאר וביתר עוז, באופן נעלה יותר ובתכלית השלימות.

וכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" – יבוא ביום שישי זה, יום שישי בפרשת "אלה הדברים אשר דיבר משה", שבתחילתה מדובר אודות הכניסה לארץ, ובסיומה מדובר אודות כיבוש ארץ סיחון ועוג, וסיום וחותם ההפטרה בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [. .].

והשאלה שאליהו הנביא צריך להודיע ולבשר על הגאולה – מתרצת כבר הגמרא ש"לבית דין הגדול אתא", כך שיתכן שאליהו הנביא כבר בא לגליל או לטבריה ובישר שמשיח צדקנו בא ביום שישי זה!

ובודאי ששאלות אלו לא יפריעו ולא יבלבלו אף אחד, שכן, העיקר הוא שמשיח צדקנו לא יתאחר אפילו רגע אחד, ויבוא תיכף ומיד ממש.

והעיקר – שמהדיבור בזה נרקוד תיכף ומיד למעשה בפועל, ולא יהיו שאלות אם מותר לרקוד בתשעת הימים, כי כשבא משיח צדקנו בפועל "מראה באצבעו ואומר זה", והגאולה האמיתית והשלימה ישנה בפועל, הרי לא זו בלבד שמותר לרקוד, אלא יתירה מזה – שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, וביתר שאת וביתר עוז (לפי ערך גודל הירידה).

ומתוך ריקוד – "ילכו מחיל אל חיל (עד) יראה אל אלקים בציון".

(שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, תשמ"ט, התוועדויות תשמ"ט חלק ד, עמ' 97-98)

עוד זעקה ותביעה

כמדובר כמה פעמים, כבר סיימו כל העניינים ובית-המקדש עומד ומוכן למעלה, ועל-דרך-זה בנוגע לכל העניינים – "הכל מוכן לסעודה", כל העניינים כבר מוכנים כביכול בתוך תיבה סגורה ומסרו את התיבה ואת המפתח שלה לכל יהודי,

הדבר היחיד שעליו מחכים הוא – שיהודי יזעק עוד זעקה ועוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי?!"...

ועל-ידי זה הוא פועל שמשיח-צדקנו נכנס עכשיו לתוך בית-הכנסת זה ולוקח את כל הנמצאים כאן, בתוך כלל-ישראל, לארצנו הקדושה...

(משיחת ש"פ דברים תנש"א. ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 735)

 ניצוצי רבי

ספרים על טהרת-הקודש

בשדה החינוך יש להחמיר ולהשתמש בספרים שנכתבו או נלקטו ברוח המסורת * כיצד להשפיע על נשים ובנות להימנע מקריאה בספרים חיצונים * הרבי משתמש בביטויים חריפים על ספר של מחבר שזלזל בדברי חז"ל, והזהיר מציטוט מספרים וממחברים כאלה * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

קדימת יראה לחכמה

כאשר עלתה אפשרות להקמת סמינר, ביקש הרבי להדגיש ולחדד (מכתב מי"א בתמוז תשי"ח – אגרות קודש כרך יז עמ' רלג-ד):

כוונתי לכל העניינים אשר בשטח החינוך, שהרי שינוי בהמחונך פועל פעולתו במשך כל ימי חייו לאחרי זה, מובן וגם פשוט, שעניין שמטיל ספק בהנקודה דיראת שמים ויהדות מסורתית, אין כדאי כלל להכנס בזה, וכדוגמת הענין אשר ספק ספיקא בגדרי פקוח נפש, גם כן אסור הוא, והוא מובן גם בשכל הבריא ושכל האנושי.

שמזה מובן יחסי לספרים המסופקים מנקודת מבט דיראת שמים, והוא הדין למורים-ות אשר יש ספק איך ישפיעו על המחונכים בענינים של יראת שמים, וליתר שאת – אוסיף עוד נקודה, שאף שכאמור לעיל יש לשלול ספרים ומורים-ות כהאמור אפילו במצב דלית ברירה בספרים ומורים-ות אחרים, שהרי לכל לראש על ההנהלה ופשיטא דעל ההורים לראות שהמחונכים שלהם יהיו נאמנים לד' ולתורתו, והרי זהו אושרם בגשם וברוח, הרי בודאי עתה יש למצוא מורים וספרי לימוד אשר שלמים יהיו מהנקודה דיראת שמים (וכלשונם במכתבם) וגם חכמתם תהיה ברמה מתאימה.

החלטתם פה אחד שהיראה צריכה להיות קודמת לחכמה... שקדימה זו היא לא רק בזמן אלא גם במעלה, זאת אומרת שבמקום בחירה בין מורה למורה ובספרי לימוד, שנפקא-מינה בין יראתם לחכמתם, הרי על-פי האמור דין קדימה להראשון-נה.

עריכה מחודשת על טהרת הקודש

משלחת של הנהלת 'בית יעקב' מבורו-פארק באה אל הרבי בכ"ח באדר תשכ"ח, כשהמטרה היא – לדברי חברי המשלחת – כדי "לקבל הוראות וחיזוק בעבודתם". בראשי פרקים מרשימת דברי הרבי באותו ביקור אנו קוראים בין השאר (שיחות קודש תשכ"ח כרך א, עמ' 506):

"...לא להשתמש בספרי קריאה של מחברים חילוניים. הציע שכאשר הדבר מותר על-פי החוק (כגון אחר כ"ה שנים) להוציא את הסיפורים הטובים ולסדרם בפורמט אחר עם 'שער' חדש.

"...המליץ בעד ספר 'דעת סופרים על תנ"ך' מאת הרב רבינוביץ, למורים להשתמש בזה.

"...ספרי לימוד למדע ולשאר חכמות במדור האנגלי לא למחוק או להוציא דפים בפנים הספר, כי זה מגרה היצר והחשק אצל התלמידות לחקור אודות זה [=הדברים המחוקים]. הרבי הזכיר ש'תורה ומסורה' השתדל כבר להוציא ספרים המתאימים לטהרת הקודש".

'דעת סופרים'

בקשר ל'דעת סופרים' כותב הרבי לרב רבינוביץ בד' בכסלו תשכ"א (אגרות קודש כרך כ, עמ' מט):

מפעלו הנשגב ההמשך בהדפסת פירושו לתנ"ך דעת סופרים מכלול מפירושים המסורתיים של התנ"ך, אשר בכמה פרקים ופרשיות משלימים זה את זה והסבירם בשפה מובנת וקלה.

ובצורה מפורשת מעשית כותב הרבי לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (ד' בסיוון תשכ"א – אגרות קודש כרך כ, עמ' רמב-ג):

ראיתי חלקי תנ"ך עם "דעת סופרים" להרב רבינוביץ שי'. וכדאי היה להנהיגו בבתי ספר הממלכתיים-דתיים (כיון שעל-פי השמועה – יש רוצים להכנים לשם דוקא "קנקנים חדשים". ומי יודע מי יהיה זה שיחפש אחריהם ואם יתעניין שיין הישן יהיה בתוכם או כו'). ואם ביד כבוד תורתו לפעול בזה – בטח יתעניין.

הוספה בטוב תדחה החושך

תופעה היתה אצל נשים ובנות שקראו בספרות זרה, המכונים 'ספרים חיצונים'. אחד החסידים כתב בקשר לכך לרבי, בהמשך להתוועדות שדובר בה בעניין זה.

וכך השיב לו הרבי בה' בסיוון תשי"ד (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 625):

למה שכותב אודות ההתועדות. ומהנכון לקרות בהשיחות, באסיפות אגודת נשי ובנות חב"ד.

והנה אף שקריאת ספרים החיצונים מקלקלת ומזקת כו' וכו', אבל ידוע, שבכלל, צריך ללכת מן הקל אל הכבד. ובפרט בהנוגע לתעמולה בין הנשים, וכמו שאמרו רז"ל בזה גם כן בהנוגע למתן תורה, והובא בפירוש רש"י במקומו: כה תאמר לבית יעקב, אשר להנשים צריכה להיות אמירה רכה, וכן בנוגע להנ"ל צריכה להיות ההדגשה יותר בההוספה ב'ועשה טוב', היינו קריאת שיחות כו' וכו', שאז במשך הזמן יקויים הפסק דין דמעט אור דוחה הרבה חשך ממילא, ועל-אחת-כמה-וכמה הרבה אור.

אמנם מבהיר הרבי:

מובן שאין כוונתי בזה שיתן הסכם על זה שיקראו הנ"ל בספרים החיצונים, אלא שלעת-עתה, תהיה ההדגשה בהענין דועשה טוב...

לא לגרות את התיאבון

בשנת תשי"ט כתב אחד העובדים בשדה החינוך של חב"ד לרבי על ספר מסויים שנמסר והגיע לידי תלמידה, והרבי הגיב (י"ט בניסן – אגרות קודש כרך ח"י, עמ' שלג):

במה שכותב אודות הספר שניתן לתלמידה אחת, ותוכן הספר הדהים אותו כו' – בוודאי באופן המתאים רואים [=משתדלים] שלא יכנסו ספרים כאלה בתוככי ד' אמות של כל התלמידים-ות שי',

אלא שצריך ענין זה להעשות באופן שלא לגרות את התאבון של הנ"ל, מתאים למה שנאמר 'מים גנובים ימתקו'. ולכן יתייעץ באופן המתאים עם סגל המורים-ות שי' והרי נאמר ותשועה ברוב יועץ.

דין ספר פסול

על ספר מסויים כתב הרבי:

אם לדעתי ישמע, לא יניח הספר בסביבתו ויזהיר אחרים על זה...

ובמה שהמחבר מסתייע ממה שמצא בספרי קבלה לא הבין הכתוב שם. זאת אומרת שלקח התיבות כפשוטן...

כנראה שהמחבר אינו מבין גם הכתוב בספרי מדע, וסומך על הלשונות המובאים בספרי לימוד למתחילים, כי היודע יסודות המדע והמסקנות בזה... יודע שאין בזה כל סתירה...

הנ"ל מקצץ בנטיעות ממש.

בביטויים בלתי-שגרתיים אלה השתמש הרבי באיגרת מכ"ו במנחם-אב תשט"ז (אגרות קודש כרך יג, עמ' תג-תה), הפונה למחבר ירא-שמים שהעתיק בספרו ממחבר שאינו כזה, שהתעלם בספרו מדברי חז"ל, והרבי מגיב על-כך (שם עמ' תד):

וכמה עלוב דורנו זה, שהמכנה על דברי רז"ל "זו סברת הבטן" מעיינים בספר זה, בה בשעה – שעל-פי שולחן-ערוך כבר מבואר דינו, ובהנוגע להספר – הלואי ששורפים היו הכתב קודם שנדפס.

 ממעייני החסידות

פרשת דברים

רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א,ו)

אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 695)

שמוע בין אחיכם (א,טז)

אמר הבעל-שם-טוב:

"שמוע" – מי ש'שומע' ומרגיש את גודל אהבת הבורא לכל יהודי, ועד כמה כל יהודי יקר למעלה,

"בין אחיכם" – אדם כזה מבין את גודל חשיבותו של כל יהודי ('בין' לשון הבנה), וכתוצאה מכך הוא מעורב בין הבריות ומתענג מכל יהודי.

"שמוע" – אם רצונך להשיג 'שמיעה' והרגשה זו,

"בין אחיכם" – עליך להיות מעורב בתוך הבריות, בהרגשה שכל יהודי, גם הפשוט ביותר, אחיך הוא.

(כתר שם טוב (הוספות) סימן כח)

לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)

"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה),

"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.

למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.

(מגיד דבריו ליעקב עמ' נא)

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)

הרמב"ן אמר לבנו:

אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזיי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד ימצא סברות להתירו.

ואמר הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוק זה:

"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;

"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.

"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;

"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

(כתר שם טוב עמ' ג)

ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)

התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.

(אור התורה)

אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)

"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.

(אור-תורה עמ' נא)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ח' במנחם-אב

ב'שבת חזון'1 לובשים בגדי שבת2.

שבת-קודש פרשת דברים
ט' במנחם-אב3, 'שבת חזון'

שחרית: בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים4.

לימוד תורה:

עד חצות היום (12:47 בתל-אביב), מותר ללמוד הכול5. אחר-כך: "נכון ללמוד רק דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיה, ומדרש איכה"6.

בהתוועדות שבת חזון, ערב תשעה באב ה'תשמ"א, בתחילתה, אמר הרבי: כיוון שהיו התוועדויות בשבתות שלפני-כן, חייבים להתוועד גם השבת, כדי שלא תהיה 'אבלות דפרהסיא' בשבת, אבל "מהיות טוב..." יאמר דברי תורה "מהמותר בתשעה באב בלבד"7.

אמירת שיעורי חת"ת, רמב"ם, וענייני בית הבחירה  היום: לכתחילה – לפני חצות היום (כנ"ל). בדיעבד – (חומש ותהילים) עד השקיעה8.

בשבת זו עורכים 'סיום' עם סעודה9.

מנחה10: מקדימים אותה מהרגיל בכל שבת, כדי שיספיק הציבור לאכול את הסעודה המפסקת. אין אומרים 'צדקתך'11. האבלים אומרים את המשניות הרגילות12. למעשה, אין אומרים פרקי אבות13.

סעודה המפסקת14:

נאכלת עם בני-הבית כסעודת שבת רגילה (בלי ההגבלות של הסעודה המפסקת בחול), אבל חייבים לסיימה לפני השקיעה. מותר לאכול בשלושה ולברך בזימון.

גם רחיצה וסיכה אסורים החל מהשקיעה, אך דיני אבלות אינם חלים עד צאת השבת15.

אסור להכין את נעלי תשעה באב או את הקינות או להביאן לבית-הכנסת (וכמו-כן לפשוט בגדי שבת או לחלוץ נעליים) עד צאת השבת ואמירת 'ברוך המבדיל', משום הכנה משבת לחול. הנמצא בביתו, לאחר צאת השבת – יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויברך לבני-ביתו 'בורא מאורי האש'16 (מומלץ שהגבאים יאחרו את זמן תפילת ערבית, כדי שיספיק הציבור לבוא לבית-הכנסת)17. הרבי נכנס לבית-הכנסת בנעלי בד18, אך נשאר בבגדי שבת עד אחר התפילה, וכן נפוץ בין אנ"ש.

נשים שאינן מתפללות ערבית יזכרו שלא לעשות מלאכה בטרם יאמרו "ברוך המבדיל...".

בתשעה באב שחל בשבת ונדחה אמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) מאמר דא"ח בזמן הרגיל (בליל שבת). למחרת, נכנסו אליו 'לחזור' את המאמר אחרי הסעודה המפסקת, ונמשכה החזרה בלילה19.

יום ראשון
תענית תשעה באב20

מוצאי שבת: אחר אמירת 'ברוך המבדיל' מסירים את הפרוכת [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ]21.

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה22.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר23.

בשמונה-עשרה אומרים 'אתה חוננתנו'. לאחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל.

מברכים (מי שלא בירך עדיין, או אם יש מהשומעים מי שטרם יצא בברכה זו) 'בורא מאורי האש', ומביטים באבוקה כנהוג, ואין מבדילים על הכוס.

יושבים24 על הארץ25 (בהפסק איזה דבר26) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר27. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן28.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבֵלות יותר מדי29.

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש שלם בלי 'תתקבל' (כמו 'קדיש יתום', אבל הוא נאמר על-ידי הש"ץ). עלינו, קדיש יתום27.

אבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות30.

המתפללים הולכים לבתיהם בלי אמירת 'שבוע טוב' זה לזה.

תלמוד תורה:

"אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"31חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה"32.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)33.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)34.

"בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום – לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית35 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום – נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב"36.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר37.

אין נוהגים לישון על הארץ, או לשים אבן תחת הראש.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות38. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר39.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"40 עד למחרתו41.

בשחרית42 אין מניחים טלית ותפילין43. אין אוחזים את הציציות ב'ברוך שאמר' ובקריאת שמע44.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיוצא בזה45.

הש"ץ46 אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'47.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…"48. אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים49 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש50. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"51.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה.

אמירת כל הקינות52. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'53. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'54.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות55. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות56.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב להודיעו שתשעה באב היום57.

שיעורי תורה:

אמירת תניא היום: לכאורה – אין בזה הגבלה58, ובכל זאת עדיף לומר את השיעור היומי לפני מנחה  (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

אמירת תהילים וחומש דחת"ת היום: רק לפני מנחה59 ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: ג"פ ליום וספר המצוות – כדין 'בית הבחירה'. פ"א ליום - השנה אין מניעה60.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום61 (השלמה – מצאת הכוכבים).

עד חצות היום62 (12:47 בתל-אביב), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה63. ואין יושבים על הספסל64 [גם אחרי חצות, עד סיום הקינות65].

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"66.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית67.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה68.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות69). שיר-של-יום70. אין כאלוקינו71, וכל השיעורים (כולל: חת"ת72. וענייני בית הבחירה73) השייכים לשחרית74. ואחר-כך סדר תפילת מנחה.

מנחה21: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'75. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר21. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'41.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים ידיהם תחילה עד הפרק76). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום21.

לאחר מנחה77, (קודם השקיעה78) מניחים תפילין דרבנו-תם79 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות80.

סיום הצום81 – בצאת-הכוכבים.

יום שני
י' במנחם-אב

מוצאי הצום: "כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"82. הנטילה – לפני קידוש לבנה83. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה84. מבדילים על הכוס – "הנה א-ל ישועתי"85, ברכת הגפן ו'המבדיל' בלבד (בלי נר ובשמים), ומקדשים את הלבנה.

אין אוכלים בשר ואין שותים יין הלילה, ולהסתפר ולכבס מותר86.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך87.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב88.

כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב… הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות… וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור – לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועינים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה – חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים89.

"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות.

"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפירסום לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"90.

הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט – ייקחו עמם קופת צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום91.

פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות – יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל (מזל אריה) לתוספת בעבודת ה'"92.

יום ששי
ט"ו במנחם-אב

בקריאת שמו"ת קוראים את עשרת הדברות ב'טעם התחתון'93.

_________________________

1)    "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת – באופן המותר בשבת)" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

2)     ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדמוה"ז (בלוח כולל-חב"ד: "לבש כל בגדי שבת כדרכו"), וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדמוה"ז (במהדורה הישנה) חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.

הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המופיע בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

3)     איסור 'דברים שבצינעא' שבינו לבינה, נוהג השבת (לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א  סי' תקנ"ד סי"ט. חוץ מל"ט, מג"א בשם השל"ה, וראה נטעי גבריאל בין המצרים פצ"ג ס"ג).

4)     כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר.

5)     משנ"ב סי' תקנ"ג ס"ק ט.

6)     לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א שבהערה הבאה.

7)     ברמ"א סו"ס תקנ"ג כתב: "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב, ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי-אבות" [וצ"ב הרי דברי מוסר הם, שמותרים אפילו לאבל (מאירי מו"ק כא,א. שדי חמד מע' אבלות אות כה). ואולי מפני שהלימוד הוא ברבים (עיין טור יו"ד סו"ס שפד בשם הרא"ש)]. במג"א שם מביא מכנסת הגדולה, שאוסר ת"ת בשבת תשעה באב ומתיר בשבת ערב תשעה באב, ומסיים "ולי נראה להחמיר בשניהם, דהא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב". מאידך הט"ז שם תמה על המנהג, בקל-וחומר מבשר ויין אז שהיא חובה, וכן מקריאת התורה במנחה ואמירת קרבנות מסדר היום "ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת... והמנהג שלנו שכתב רמ"א... צ"ע. ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו", וכן דעת מהרש"ל והגר"א ועוד, ועיי"ש בביאור הלכה. מאידך, הבאה"ט והפרמ"ג הכריעו כהרמ"א, ועד"ז בקיצור שו"ע (קכה,ד), וראה בס' ת"ב שחל בשבת עמ' עז ובנטעי-גבריאל פרק צב. והרבי (בלקוטי-שיחות דלהלן הערה 13) כתב על הרמ"א: "וכן הוא המנהג בכמה מקומות". וכן נהג לחומרא כמסופר כאן, אם-כי לא פסק כדעה זו, כדלהלן שם.

8)     כיוון שמדינא (ועקרונית – אף ממנהגא) מותר, והרי אפילו בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן. וכן ענייני בית הבחירה, ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כלהלן הערה 61). בתניא אין הגבלה דת"ב, כדלהלן הע' 32.

אמנם בשנה זו, שיעורי הרמב"ם דג"פ ליום ודסהמ"צ בימים ט-י מנ"א (וכן מ"ע כ', והפרק האחרון מג"פ, ביום ח' מנ"א) הם בהלכות בית הבחירה, שאותם מותר ללמוד בשבת, וביום הצום אחה"צ. והשיעור דפ"א ליום הוא בהל' שביתת עשור (שדיניו כדיני ת"ב, וניתן ללומדו גם ביום הצום בבוקר) – הערת הר"ר עזריאל שי' ברגר מבת-עין.

9)     ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733. אלא שאם הוא אחר חצות, הרי לפי האמור לעיל רצוי לעשות סיום רק על מסכת מועד-קטן. וראה בהערה 61.

10)   מסתבר שהסיבה לאריכות הקטעים בקריאת-התורה במנחת שבת ובימי שני וחמישי בפרשת ואתחנן, היא מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב"בית פעור". וע"ע.

11)   שו"ע ר"ס תקנ"ט. לוח כולל-חב"ד.

12)   הרבי כתב לאחד הרבנים בעניין זה: "תשואות-חן על ההוראה לסיים גם בשבת-קודש זה: '...טהורה... יגדיל תורה ויאדיר'", דהיינו לומר את המשניות הרגילות.

13)   ראה לעיל הערה 7. בשיחה מוגהת (לקוטי-שיחות כרך יט עמ' 43 הע' 53. השיחה יצאה לאור לראשונה כקונטרס שבועי בשנת תשל"ח, שבה חל תשעה באב בשבת, כבשנה זו) נטה הרבי להכריע כפי הדעה שצריך לומר פרקי-אבות גם בתשעה-באב שחל בשבת, "ובפרט למנהגנו, ליזהר מכל עניני חשש אבלות בפרהסיא בשבת... ואולי יש לדייק גם מלשון אדמוה"ז בסידורו 'כל שבתות הקיץ'".  אולם בפועל לא אמר אז פרקי אבות (כמנהגו שהתחיל באותה שנה לאומרם עם הציבור, 'שיחות קודש' תשל"ח ח"ד עמ' 389). בהתוועדות מאוחרת יותר (שבת חזון, ערב תשעה באב תשמ"א, הנחה בלה"ק סכ"ז) הודיע הרבי שלא יאמר פרקי-אבות ברבים כדי שלא להכריע בזה, וכל אחד יכריע לעצמו. לאחר מכן, בש"ק נחמו (הנחה בלה"ק סכ"ו) אמר, שכדי שלא לעשות חילוקי מנהגים בישראל, גם אלה שלמדו פרקי-אבות בשבת שעברה, ילמדו אותו פרק פעם נוספת בשבת נחמו. וכן הוא בפשיטות בהתוועדויות תשמ"ה ח"ה עמ' 2695, ובשיחת שבת נחמו בסה"ש תנש"א סו"ס י"א "שלומדים בפרקי-אבות דשבת זה – פרק שלישי". ואף בלוח כולל-חב"ד לא נזכרו פרקי-אבות השבת, ובשבת נחמו – פרק ג.

14)   בלוח כולל-חב"ד כתב: "אוכל בשר ושותה יין [שו"ע סי' תקנ"ב ס"י], ומכל-מקום ישב בדאבון-נפש  [מג"א, מהרוקח וש"ל] ולא ישב בסעודת חברים [מג"א]", וכמה אחרונים נחלקו ע"ז (ראה שע"ת, משנה ברורה, מנהג ישראל תורה כאן), כי מי שרגיל לסעוד עם מיודעיו ונמנע מכך הפעם, ה"ז כאבילות דפרהסיא בשבת. ולדידן שאין סעודה ברבים בכל שבת, לכו"ע ישב רק עם בני-ביתו. ולעניין השמחה – בס' דרכי חיים ושלום [מנהגי הרה"צ וכו' בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש] אות עת"ר מסופר, שהיה מאריך בסעודה שלישית באמירת ד"ת בלי שום היכר מבשאר שבתות, ומביא שם מספרו שער-יששכר מאמרי חודש תמוז אות טו שבזה מתחזקים כהכנה לגאולה ובפרט בכוח השבת, כדרך תלמידי הבעש"ט, עיי"ש בארוכה.

15)   רמ"א סי' תקנג ס"ב, ומשנה ברורה שם ס"ק ו ש"אסור לשום סימן אבילות בשבת" וגם לאחר זמן צאת השבת, עד שיאמר ברוך המבדיל, משום קדושת תוספת שבת – פסקי תשובות סי' תקנג סוס"ק א.

16)   בשו"ע סי' תקנו איתא: "כשרואה הנר אומר 'בורא מאורי האש'", והט"ז כתב שמברכים זאת לפני קריאת 'איכה', וכ"כ בלוח כולל-חב"ד, וכן נהג הרבי (ובביהכ"נ שלו). אבל לנמצאים בצאת השבת בבית עם בני-ביתם, שנהנים אז מהאור, ובוודאי יש ללמדם לומר 'ברוך המבדיל' כדי שלא יעשו מלאכה באיסור, לכאורה עדיף לברך שם.

המשנ"ב בביה"ל סו"ס רצו מסתפק אם נשים חייבות בברכת האש, מאידך הברכי יוסף וכמה אחרונים פסקו שחייבות בזה, והוכיחו שכן דעת הריטב"א והכל-בו (ראה נטעי-גבריאל ע"פ שחל בשבת פל"ח הע' יז וש"נ), ובכל אופן רשאיות לברך (קצות-השולחן סי' צו בבדה"ש ס"ק יב). לכן מי שלא ברך לה בעלה, עדיף שתברך לעצמה.

17)   שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק סב ס"מ, פסקי תשובות שם. נטעי גבריאל, בתשובות שבסוף הספר סו"ס י.

18)   ולא כמ"ש בנטעי גבריאל פצ"ד הערה טו, שעשה זאת (כמ"ש בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"ג ס"ב, שהציבור עושה זאת) אחרי ברכו [ולכאורה, צ"ל לפני-כן 'ברוך המבדיל']. והביא שם מהאשל-אברהם (תנינא, להרה"צ וכו' מבוטשאטש) שאין איסור להישאר בבגדי שבת גם "אחר שהבדילו כל הציבור" עד סיום התפילה.

19)   בשנת תרד"ע. המאמר [המשך תער"ב ח"א עמ' תקס"ד] אינו מדבר בעניני תשעה באב וכיו"ב – ספר המנהגים שם. וצע"ק באמור ב'רשימות היומן' עמ' קנה שאדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב עצמו "וכנראה למיגרס בעלמא" [וכ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה בס' המנהגים עמ' 77 בשם הרה"ח הרה"צ ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה יותר מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וע"ע בס' לשמע אזן ס"ע רטו.

20)   בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש, שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק ב) לבריאים (שבגלל המגפה ר"ל היו חייבים גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (שנדפסו לראשונה בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שגם מי שאכל בשיעורין בכל התעניות עדיין נקרא 'מתענה', ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה בת"ב, אומרים [שיר המעלות – כיוון שא"א תחנון] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

21)   נטעי גבריאל פרק צד ס"ט.

22)   עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

23)   שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, כשיש 'חיוב', מדליקים היום וגם מחר כרגיל. [בקיצור שו"ע סי' קכד ס"ב ובמשנ"ב סי' תקנ"ט ס"ג, מא"ר בשם מהרי"ל, כתבו "אין מדליקין נר תפילה". אבל במהרי"ל עצמו ס"ע רמז איתא: "נהגינן שלא להדליק נר בביהכ"נ בט' באב כי-אם נר אחד [ובשינויי נוסחאות בעמ' רנ: ב' נרות] לחזן" וראה כה"ח ס"ק כו. כולם לא הבדילו בבירור בין ערבית לשחרית. וכן צ"ב אם יש הבדל בין ה' נרות כשיש 'חיוב' בביהכ"נ (שיש בו תועלת לנשמה), לבין הנהוג כשאין שם 'חיוב' ב' נרות [שו"ע הקצר ס"פ כד] שהוא (רק) לכבוד ביהכ"נ. בלוח כולל-חב"ד לא נעתק הנושא כלל, וכנראה הוא כנ"ל].

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ורצוי לגעת תמיד במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, יש נמנעים מלקחת בני-זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

24)   היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' 'נוהג כצאן יוסף', ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל-בו וסדר-היום, עיי"ש.

25)   באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות-שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שם שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב). על מושב הרבי במכונית היו מניחים דף עץ.

26)   לוח כולל-חב"ד. המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

27)   לוח כולל-חב"ד.

28)   רמ"א סי' תקנ"ט ס"א. כנראה לא כל הפרטים שברמ"א שם ובמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) נהוגים אצלנו.

29)   וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".

30)   לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

31)   שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

32)   "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדמוה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל [א"ה: ראה כיוצא-בזה בקשר לכ"ד כסלו, בן איש חי שנה א' ס"פ וישב, הל' חנוכה אות כג]) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

33)   ספר-המנהגים.

34)   ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733). וראה בהערה 61.

35)   אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

36)   אג"ק חלק יא עמ' שו. ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, אולי היתה הנהגה חד-פעמית או אישית. וב'רשימות היומן' עמ' תכב כתב ע"ז 'במנחה – איני יודע'. מלשון מכתב זה ברור, שה"ה לכל השיעורים הקבועים שאדם נוהג ללמוד בכל יום. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, וגם שם הלשון "כל השיעורים".

37)   ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערות 19, 32.

38)   ספר-המנהגים עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבנו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש.

39)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

40)   סידור אדמוה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] – ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר להערה הבאה).

41)   הוראת הצמח-צדק בשם רבינו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

42)   ולכאורה כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 37), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

43)   לוח כולל-חב"ד, משולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. ובס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) פי"ב הערה 57 העיר, שכיוון שע"פ קבלה צ"ל לבישת טלית ותפילין וברכותיהן בתשעה באב כרגיל בכל יום, הנה אף שרק האדמו"רים עצמם נהגו בזה כמבואר בספר-המנהגים, הרי טלית-קטן שהוא בצינעא והכל לובשין אותו, אולי יש מקום לברך עליו לדידן בשחרית. ואפילו ע"פ נגלה – ראה משנ"ב תקנ"ה ס"ק ב מס' פתחי עולם. ובפועל לא נפוץ לברך. וע"ע.

בישיבת תו"ת בצרפת נמנעו – עד חצות היום – מלהוציא את הציציות החוצה (ע"פ האמור בשו"ע סי' תקנ"ה ס"א. וכ"כ בלוח דבר-בעתו).

44)   מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

45)   משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות היומן' עמ' קנה.

הרבי לא אמר תהלים באותו זמן, אלא (כפי המסופר – וחלק ממראות קודש): בשנים הראשונות קרא ברשימות הצמח-צדק. בשנות הלמ"ד היה מביא סידור וקינות ועוד משהו. בשנים תשל"ב ותשמ"ט עיין בסידור. בשנת תשל"ה עיין גם בקינות.

46)   ראה לעיל הערה 23 בקשר לנרות בעמוד הש"ץ.

47)   שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

48)   כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו מפני שאינו שרוי בשמחה, כדעת האבודרהם, שיירי כנה"ג סי' תקנ"ט, דגול מרבבה שם, ועוד – ראה נטעי גבריאל פרק נט ס"ה.

49)   מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

50)   וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנט שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם). דנו בזה ב'התקשרות' גיליונות: תתל"ו, תתמ"ז ותתנ"ו.

51)   רמ"א סי' תקנט ס"ד.

52)   לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ). כמדומה שחוזרים את הפזמון 'אלי ציון' רק בסוף הפיוט, ולא בין בית לבית.

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

53)   נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חומש דחת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

54)   אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [וכיוון ש"התחילו בשעה 8, לא יאוחר מ-8:30" ('רשימות היומן' עמ' תד), הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

55)   בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

56)   לוח כולל-חב"ד.

57)   שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

58)   ראה לעיל ציון 42.

59)   מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית" ניתן היה להבין שהכוונה גם לתהילים, אבל מהמסופר בס' המנהגים על אדמו"ר מהורש"ב שהיה אומר תהלים בשעה שהתפללו הציבור שחרית, מוכח לכאורה שגם בתהלים אין הגבלה. מאידך עיין במענה הרבי שבס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 312, שהרבי בתוך שבעה נמנע מלומר שיעור תהלים לפני התיבה משום שתהילים ענינו גם "נעימות וזמירות" שהוא ענין של שמחה, ומקשר זאת עם אמירת תהילים בת"ב, ע"כ. ולפ"ז מתירין תהילים במנחה רק בגלל "סדר היום", ובשחרית ההיתר הוא רק על חולה וכיו"ב. וע"ע.

60)   ראה לעיל בסוף הערה 8.

61)   סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם ללפני מנחה – ראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). ואולי מפני שענייני בית-הבחירה הם בגדר "בניין ביתי" שעיקר זמנו לפני תום יום ת"ב, לכן לא נדחו למוצאי היום.

והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו בהערה 34) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). כן לכאורה ניתן לסיים מסכת סוטה, שסיומה – מהענינים המותרים בת"ב.

62)   ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 29: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

63)   וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור-ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

64)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

65)   כן מוכח מלשון ספר המנהגים "אחר חצות היום ואחר סיום הקינות – יושבים על הכסא כרגיל" ומציין לסי' תקנ"ט ס"ג, והכוונה שכדי לשבת צ"ל שני התנאים - הן חצות (שלפני זה, גם לאחר הקינות, אין לשבת על הספסל כמ"ש במשנה ברורה שם ס"ק יב ע"פ הרמ"א שמיקל בזה, כי השו"ע כאן כתב כמנהג צרפתים שהביא בב"י בשם מהר"ם, שיושבים ארצה עד המנחה), והן סיום הקינות (גם אם לא הספיק לסיימן לפני חצות, כי יושבים לארץ כדי לקונן כדלעיל הערה 24. ולכאורה גם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב אמר קינות אחרי חצות, כדלעיל הערה 53). ולא כהנמנעים מאמירת או השלמת הקינות אם כבר עבר חצות היום.

בהערה בספר המנהגים שם הביא, שי"א שאין רשאי להחמיר לישב על-גבי קרקע אחר-כך (אפילו אם אין בכך משום יוהרא. כן כתב במקור שצויין שם).

66)   ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

67)   ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

68)   כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

69)   ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי-גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב – סימן יט) בענין זה.

אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי מפני שמהצד הרוחני צ"ל גם אז רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים.

70)   לגבי אמירת 'בית יעקב', כההוראה בסידור אדמוה"ז בכל יום שאין אומרים תחנון, ניתן היה לומר שהדבר נכלל בהוראה לומר שיר-של-יום. אמנם בשער-הכולל (פי"א סעיף כג) הביא מס' סדר היום, ש"בית יעקב" תוכנו - שיקבל הא-ל תפילתנו, "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אל ה'", וגם 'שיר המעלות' שייך לקבלת התפילה. ולפי נוסח אדמוה"ז ביום שאין אומרים תחנון "כיוון שגמר תפילתו ואמר אשרי ובא לציון וגם קדיש תתקבל – שייך לומר 'ויהיו דברי אלה אשר התחננתי'", עכ"ד. וא"כ, לכאורה, כיוון שהיום אין אנו אומרים זאת מייד אחרי שחרית, אין מקום לאמירה זו. וע"ע.

71)   מתחילים כרגיל "קוה אל ה'", עד "את עמו בשלום".

לכאורה ברור, שאין מקום לומר [שוב, או כששכחו בשחרית] את המשניות (של האבל ויארצייט) דשחרית (אמנם י"א, שבימים שהרבי נהג לומר קדיש שלא בימי הקריאה, היה אומר משניות וקדיש לפני מנחה. ויש לברר).

72)   לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל הערה 37, אבל כאמור, מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית, וכדלהלן הערה 73 (ככל שביררתי, התניא שהיה הרבי אומר בזמנים מסויימים לפני שחרית לא היה השיעור היומי).

73)   ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום).

74)   ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדמוה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

75)   מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

76)   הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

77)   הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דשימושא רבא, ואח"כ דר"ת ודראב"ד (כהסדר ב'היום יום' יט מנ"א).

78)   ראה פסקי הסידור אות נג. 'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' פג. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניחם גם אחרי השקיעה.

79)   לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

80)   ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.

81)   בלוח השבוע (סוף גיליון תקע"ד) הובא מיומן פורים תשכ"ה שאמר הרבי שניתן להקדים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים (כמ"ש במטה אפרים סעי' תר"ב סעיף כט). אבל בפועל לא נהגו כך במניין של הרבי כל השנים (בכל התעניות), ואולי היה אז מצב מיוחד למישהו.

82)   "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

83)   כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

84)   לוח כולל-חב"ד, מוצאי יוה"כ.

85)   כן נהג הרבי (וכן מנהגנו במוצאי יו"ט, כדעת הלבוש והפרמ"ג במשבצות ר"ס תצא, דלא כמנהג העולם – הובא בלקוטי מהרי"ח ח"ב פב,א וש"נ – שאם אין זו תחילת השבוע א"א פסוקים אלו. וכיוון שאין זו הנהגה מיוחדת למוצאי ת"ב, צ"ע מ"ט כתב בלוח כולל חב"ד כאן להתחיל ההבדלה כמנהג העולם, והרי ביו"ט לא כתב כן).

86)   לוח כולל-חב"ד (מרמ"א סי' תקנ"ח. ובפסקי תשובות שם ס"ק ג ונטעי גבריאל ס"פ צו הוסיפו גם: היתר ברכת שהחיינו ושמיעת כלי-זמר).

87)   כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח – לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

88)   "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים" (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב… ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94).

89)   ממכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ.

90)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

91)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.

92)   משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.

93)   שו"ע אדה"ז סי' תצד סעי' יא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)