את הייסורים והמאסר לקח על הרבי על עצמו והוציא את כולם ידי חובה, אולם בשמחת הגאולה והיום-טוב שיתף את כלל ישראל * יש לנצל את כל מה שניתן ביום זה להתעוררות עצמו והסביבה * מה בין "לדבר חסידות" ו"לומר חסידות" * מה ההבדל בין שכל אנושי לשכל אלוקי, וכיצד הועיל הדבר לרבי להיפטר מן המאסר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בכלל1 הרי נשמתו של נשיא היא נשמה כללית, ובמילא, רוב ענייניו אינם עבור עצמו בלבד, אלא יש להם שייכות לכל המקושרים אליו.
הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בעל השמחה, אמר2 – בשעה שדובר אודות כתיבת הספר תורה לקבל פני משיח – שבאמת הי' יכול לממן בעצמו את כל ההוצאות עבור הקלף והדיו והכתיבה, אלא שרצונו שכל בני-ישראל יוכלו להשתתף בזה.
כלומר: לא רק שהרבי לא רצה שרק לו לבדו תהי' הזכות, אלא יתירה מזה, שלא הסתפק בכך שהוא יוציא את כולם כמו שביכולתו של נשמה כללית ונשיא להוציא את כולם,
– כפי שמצינו3 שכל אחד ואחד מישראל צריך לקיים כל תרי"ג מצוות התורה, ואם אינו מקיים, באה נשמתו לעולם בגלגול נוסף, עד שתקיים כל תרי"ג מצוות, מלבד מצוות התלויות במלך, שהמלך מוציא את כל בני-ישראל. ומזה רואים שני עניינים:
א) גם מצוות המלך שייכות לכל בני-ישראל, שכל בני-ישראל מחוייבים בהם. ולכן איתא בגמרא4 "חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויים למלכות".
ב) האופן שעל-ידו מקיימים כל בני-ישראל את מצוות המלך הוא על-ידי המלך, שהמלך בעשייתו מוציא את כל בני-ישראל. ומזה רואים שישנם עניינים שעשייתם על-ידי נשמה כללית מוציאה את כולם –
אלא הרבי רצה שכולם ישתתפו בזה על-ידי העשייה שלהם. והיינו לפי שישנם עניינים שבהם "מצוה בו יותר מבשלוחו"5. הגם שעל-ידי שליח קיים את הדבר, אבל חסר ההידור שבזה. והרבי רצה שגם ההידור יהיה אצל כל בני-ישראל, "ובחרת בחיים"6, להשתתף ולרכוש אות בספר-תורה לקבלת פני משיח.
ב. בגאולת י"ב י"ג תמוז שבאה על-ידי המאסר – שהרי דווקא על-ידי מאסר יכולה להיות גאולה – גם בזה נהג הרבי בטובת עין.
את המאסר – לקח לעצמו בלבד, ובכך הוציא את כולם, שהרי המאסר לא היה בגלל עניין פרטי, אלא בגלל הפצת התורה והחזקת המצוות, שבזה היו מחוייבים כל בני-ישראל שהיו באותו זמן ובאותו מקום, והרבי עמד בראש וניהל זאת, ובמילא, להשקפתם – של ה"יעווסעקציע" – שעל זה מגיע מאסר, היו צריכים לאסור את כל אלו שהיו מחוייבים בזה, ובפרט אלו שעסקו בזה תחת הנהלתו של הרבי. אבל הרבי לקח זאת על עצמו, והוציא את כולם במאסר, וכן בייסורים שהיו לפני המאסר ולאחריו, מלבד יחידי סגולה שזכו גם הם לכך.
מה שאין כן בגאולה והיום טוב – שבשעה שישראל קובעים יום טוב למטה אזי קיימו בבית דין שלמעלה מה שקבלו למטה7, היינו, שפסקו למעלה שיום זה יהיה יום טוב ויום סגולה להמשיך כל הארות והשפעות הקשורות עם תורה ומצוות – עניין זה לא לקח הרבי לעצמו בלבד והוציא את כולם, אלא עשה זאת באופן שכל יהודי ישתתף בזה, ויעורר את בני ביתו וסביבתו אודות פרשת החג, להסביר להם "דברי הצומות וזעקתם"8 והגאולה שהיתה, ושכל אחד יוכל להשתתף בזה בממונו, בגופו ובנשמתו.
ג. אמרו חז"ל9 הנותן בעין יפה נותן, היינו, שנותן את כל מה שיש בדבר. ישנם כמה חילוקים בזה, אבל "נותן" אמיתי – בעין יפה נותן, היינו, שנותן את הבור והעלייה, את המטה עם המעלה. ובמילא, גם המקבל צריך לקבל בעין יפה, לא פחות ממה שנותן לו הנותן, ולנצל את כל העניינים שנותנים לו.
וכפי שהרבי כותב במכתבו10 באיזה אופן יש לנצל את היום טוב – לערוך התוועדות, היינו, לא להסתגר בד' אמותיו ולהתבונן בכל מה שהיה אז, אלא לערוך התוועדות ולעורר את עצמו והסביבה, כמבואר במכתב בארוכה.
וכאמור לעיל שזהו יום סגולה שכל ההחלטות שיתקבלו בחיזוק התורה ומצוות, יבואו בפועל, ובהצלחה מופלגה, ויומשך על כל השנה כולה במעשה בדיבור ואפילו במחשבה.
* * *
ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, סיפר בהתוועדות11:
פעם הלך יחד עם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לטייל באחד הרחובות של רוסטוב (כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שם הרחוב שבו טיילו), וכ"ק אדמו"ר נ"ע דיבר עמו בעניין עמוק בחסידות. כ"ק מו"ח אדמו"ר היה שקוע מאד ברעיונו ("ער האָט זיך זייער פאַרטראַכט"), עד כדי כך, שלא הבחין בכך שאדמו"ר נ"ע עמד, והמשיך ללכת בהיותו שקוע ברעיונותיו, עד שאדמו"ר נ"ע קראו בשמו, ואז פנה וחזר אליו.
ואמר לו אדמו"ר נ"ע: החילוק בין שכל אנושי לשכל אלקי הוא – ששכל אנושי מתחיל מהשגה ומזה בא לידי אמונה (והיינו לפי שהשכל עצמו מכריח שהוא בהגבלה וישנו מה שלמעלה ממנו12), ואילו שכל אלוקי מתחיל מאמונה ומזה בא לידי השגה.
המקום שעמד אז אדמו"ר נ"ע, היה אצל אותו הבית שבו היה אחר כך בית הג.פ.או. ופעם, כאשר קראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר לשם – בשנים לאחרי זה – ושאלו אותו שאלות שונות, הנה בין הדברים אמר להם גם פתגם הנ"ל אודות החילוק בין שכל אנושי לשכל אלקי, ששמע מאדמו"ר נ"ע באותו מקום.
זהו העניין שאימרה ("אַ וואָרט") של צדיק יכולה לחזור ולהתעורר ("זיך אָפּרופן") שנים רבות לאחרי זה.
ה. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות בתקופה הנ"ל13, בשם אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע:
אביו, אדמו"ר מהר"ש, היה אומר לפעמים הלשון "רעדן חסידות" (לדבר חסידות), ולפעמים היה אומר הלשון "זאָגן חסידות" (לומר חסידות).
כ"ק אדמו"ר נ"ע התייגע בפירוש העניין,
– סתם לשאול, הרי זה סדר של "חיצון", אלא רק לאחרי שמתייגעים בעניין עד כמה שידו מגעת, אזי יכולים לשאול –
ולאחרי שהתייגע ופירש לעצמו החילוק בין "רעדן חסידות" ל"זאָגן חסידות" – אזי שאל אצל אדמו"ר מהר"ש.
ואמר לו אדמו"ר מהר"ש: "רעדן חסידות" הוא הדיבור על אודנין דשמעין14, ואילו "זאָגן חסידות" היינו כאשר השומעים אינם "כלים" לקבל העניין, אלא שהעניין חוזר ומתעורר ("עס רופט זיך אָפּ") לאחר זמן –אם לא בעצמו אזי אצל בנו או נכדו.
ולכן – סיים אדמו"ר מהר"ש – כאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות שהשומעים לא היו כלים, הנני משתמש בלשון "געזאָגט חסידות"; וכאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות על אודנין דשמעין, הנני משתמש בלשון "גערעדט חסידות".
ו. מסיפור הנ"ל רואים שני עניינים:
א) עד כמה מדוייקת כל תנועה של נשיא – תנועה בכלל, ובפרט כאשר אומר איזה עניין לזולת.
ב) מעלת אמירת ("זאָגן") חסידות – שאפילו אם בשעת מעשה לא חדרו הדברים את השומעים ("עס האָט זיי ניט דערנומען"), בהכרח לומר שבהעלם ובפנימיות חדרו בהם הדברים, וראיה לדבר, שהרי לאחרי זמן מתעורר אצלו העניין, או אצל בנו ובתו, בן בנו ובן בתו, ומזה מוכח שגם בשעת מעשה חדרו הדברים בהעלם.
והעניין בזה – שאמירת תורה אינו עניין ש"מכניס בזו ומוציא בזו"15, אלא באופן שהדברים חודרים כו', והיינו, לפי שבנוגע לתורה נאמר16 "הלא כה דברי כאש", ולכן פועלים הדברים כמו אש שפועלת בירור וזיכוך ועליה, שהרי טבע האש שעולה למעלה, והפעולה היא מיד, אלא שלפעמים מתגלה הדבר לאחרי זמן.
ז. והנה, בפתגם הנ"ל אודות החילוק בין שכל אנושי לשכל אלוקי – צריך להבין:
כיון שבשניהם יש הן אמונה והן השגה, שהרי גם בשכל אנושי באים לידי אמונה, וגם בשכל אלוקי באים לידי השגה – אם כן, מהו החילוק מהיכן מתחילים?
אך העניין הוא, שכאן רואים שנוגע גם סדר הדברים.
שכל אנושי הוא בחינת נברא, ושכל אלוקי הוא בחינת בורא. וזהו שתובעים מכל אחד ואחד מישראל להיות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם"17, היינו, לצאת מגדר נברא ולהכניס את עצמו בגדר בורא.
ובעניין זה נוגע גם שינוי הסדר:
כאשר ההתחלה היא בעניין של שכל, אזי היסוד הוא בהגבלה, שהרי השכל הוא בהגבלה, ולכן, אף-על-פי שלאחרי זה בא לידי אמונה, מכל מקום, כיון שההתחלה והיסוד הוא השכל המוגבל, אזי גם האמונה היא בהגבלה, והיינו, שהאמונה היא רק עד כמה שמוכרח מצד השכל.
ושני עניינים בזה: א) שכל הוא עניין שיכול להשתנות, ובמילא, כאשר יבין בשכלו באופן אחר, אזי יאבד גם את האמונה. ב) ובעומק יותר: מלבד האפשרות לשינוי כו' – הרי כללות עניין האמונה שמצד השכל הוא בהגבלה, כי מכיוון שהאמונה בנויה על השכל שהוא בהגבלה, אזי גם האמונה היא בהגבלה.
אמנם, כאשר ההתחלה היא בעניין של אמונה – הרי כיון שאמונה היא בלי גבול, אזי גם ההשגה שבאה מצד האמונה היא בלי גבול, שהוא עניין מרחב ההשגה.
ח. ועל-פי זה יש לבאר בדרך אפשר הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פתגם הנ"ל בהיותו בבית הג.פ.או.:
בית הג.פ.או. היה המקום שבו רצו לפעול מאסר על אלקות.
ואכן, אילו ענינו של יהודי היה בהגבלה, על דרך האמונה שבאה על-ידי שכל אנושי שהתחלתה ויסודה הוא עניין השכל – אזי היה שייך על זה עניין של מאסר;
ולכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר פתגם הנ"ל, שתוכנו, הודעה כללית שהסדר בשכל אלוקי הוא שהגישה הראשונה היא עניין האמונה, והיינו, שזהו עניין שאין עליו הגבלות כלל, ובמילא לא שייך על זה עניין של מאסר ח"ו.
ט. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)
י"ב תמוז הוא יום מסוגל, ויש בו נתינת כוח לכל אחד ואחד מישראל לצאת ממאסר הגוף ונפש הבהמית.
צריכים אפוא לידע שהסדר בזה הוא – שהגישה הראשונה צריכה להיות מצד אמונה שלמעלה מהשכל, ודווקא על-ידי זה יכולים להיפטר ממאסר הגוף ונפש הבהמית, כי אמונה אין עליה הגבלות כלל, ועד שפועלת גם בהשגה עניין המרחב, בלי גבול, כנ"ל.
(קטעים מהתוועדויות י"ג תמוז ה'תשט"ו, וש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך יד עמ' 181-183, כו עמ' 69-72)
________________________
1) שיחה זו (עד סוס"ג) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 589 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) ראה גם שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז תשי"ב ס"ז (תורת מנחם – התוועדויות ח"ו ע' 58). ח"י ע' 131. וש"נ.
3) ראה תניא אגה"ק סכ"ט. וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 192 הערה 55 ובשוה"ג. וש"נ.
4) הוריות יג, א וירושלמי פ"ג ה"ח.
5) קידושין מא, א. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סר"נ ס"ד ובקו"א שם.
6) נצבים ל, יט.
7) ע"ד מגילה ז, א. וש"נ.
8) אסתר ט, לא.
9) ב"ב נג, א. וראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 38 ואילך. וש"נ.
10) נדפס בקונטרס חג הגאולה יב-יג תמוז ה'תש"ח (קונטרס נט – סה"מ תש"ח ע' 263 ואילך). ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"ב ע' פ ואילך.
11) שיחת יום ב' דחג הסוכות תרצ"ו ס"ח (סה"ש תרצ"ו ע' 9).
12) תיבות אלו אינם בבירור (המו"ל).
13) שיחת ליל שמע"צ ס"ה (סה"ש שם ע' 12).
14) ראה זח"ב קפו, ריש ע"ב.
15) אבות פ"ה מט"ו.
16) ירמי' כג, כט. וראה ברכות כב, א.
17) ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
