מר דוד דנה, מדריך תיירים, המתגורר בבית-שמש, גדל והתחנך בצרפת במשפחה שאינה שומרת מצוות. התקרבותו ליהדות החלה בזכות פעילות לקירוב צעירים יהודים ליהדות שארגן הרב יעקב מזוז, כיום רב בית-כנסת חב"ד ליוצאי צרפת בנתניה.
באותן שנים ארגן הרב מזוז קבוצות של צעירים לביקור בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק. דוד נרשם לקבוצה שנסעה בתחילת שנת תש"נ, ובה כמאה צעירים. במשך כל זמן שהייתם בחצר הרבי זכו להתייחסויות רבות של קירוב מצידו. הרבי סימן להם לומר 'לחיים' באמצע התוועדות, והניף את ידו בעוז לעומתם, אות שעליהם להגביר את השירה והשמחה.
הרגע שהותיר חותם עמוק במיוחד בנפשו של דוד היה בעת מעמד 'חלוקת הדולרים' הנודע. בכל יום ראשון עמד הרבי שעות רבות בפתח חדרו, כשאלפים עוברים על פניו, והוא מעניק לכל אחד ואחת שטר של דולר, 'שליחות מצווה' לצדקה. עם הדולר העניק הרבי לפונים את ברכתו.
לאחר הפעם הראשונה שבה קיבל דוד דולר וברכה מהרבי, המתין לעוד הזדמנויות, ובכל פעם חש אושר בלתי-רגיל מעצם התחושה כי יש בידו דבר מוחשי, דולר מהרבי, נוסף על הברכה ומאור הפנים.
הביקור בחצר הרבי חולל אצלו ואצל חברי הקבוצה מהפך של ממש. רוב חברי הקבוצה התחזקו בשמירת המצוות, ואף הוא נעשה שומר תורה ומצוות. בשנים הבאות נסע לבקר תכופות בחצר הרבי, ובכל פעם השתדל לזכות בעוד ועוד הזדמנויות של 'חלוקת דולרים', כדי לקבל עוד דולר ברכה מידי הרבי.
בג' בתמוז תשנ"ד חש דוד כאב אישי. קשה היה לו לשאת את המחשבה שלא יוכל עוד לעמוד מול הפנים המאירות ולקבל את הדולר לברכה ולהצלחה. הוא מצא ניחומים בדברים ששמע מפי רבנים ומשפיעים, כי מנהיג ורועה נאמן אינו עוזב את צאן מרעיתו, וכי בזוהר נאמר שהצדיקים מוסיפים לפעול ולהשפיע בעולם הזה גם לאחר הסתלקותם, ואף "יותר מבחייהם".
כמה חודשים לאחר מכן, לקראת ימי החנוכה תשנ"ה, טס דוד לניו-יורק. ביום שישי, ערב שבת, נכנס אל ה'ציון' של הרבי, בבית-העלמין בקווינס. בלב נשבר עמד להתפלל ולקרוא את פרקי התהילים הנאמרים במקום, ולאחר מכן שטח את בקשותיו האישיות.
באותה תקופה עמד דוד בפרשת דרכים. הוא שקל עלייה לארץ, אך התלבט מאוד וחשש מהמהלך הזה. עתה, בעומדו ב'ציון' של הרבי, הייתה בקשתו העיקרית לקבל סימן והכוונה בשאלה אם לעלות לארץ-הקודש. כמו-כן התפלל כי ימצא בקרוב את זיווגו.
הוא סיים את תפילתו ב'ציון' ויצא, אולם חש צביטה בליבו. בלב מלא געגועים נזכר בימים שבהם היה יוצא מלפני הרבי מלא סיפוק ואושר, ובידו הדולר של הרבי. אז לא נזקק לאמונה כדי לחוש את הקרבה והאהבה שהרבי מקרין אל כל אחד ואחד, וגם קיבל מזכרת מוחשית מכל ביקור.
ואילו עתה, הרהר דוד, כל זה נגמר. לא עוד חלוקת דולרים, לא עוד ברכות מפורשות. ומי יודע, התגנבה לרגע מחשבה למוחו, אם אכן נשמעות כל התפילות והבקשות שמתפללים ומבקשים על ה'ציון'.
המחשבות הללו ליוו אותו גם במהלך השבת, אף שניסה להיסחף בתוך אווירת הקודש של התפילות, שיעורי התורה וההתוועדויות בבית-המדרש.
תחושת ריקנות קשה חש ביום ראשון. אוי, כמה שונה המצב עכשיו, חשב בליבו. בכל הביקורים הקודמים שלו זה היה היום הקבוע ל'חלוקת הדולרים'. הוא היה מתכונן למפגש האישי עם הרבי, ולא החמיץ אפילו הזדמנות אחת. ואילו עכשיו אין כלום...
מכיוון שיום ראשון נותר פנוי, החליט דוד לצאת לקניות במנהטן. בשעת אחר-צהריים מאוחרת נכנס לסעוד את ליבו במסעדה חלבית כשרה בעיר.
כשסיים את הארוחה הגיש לקופאי שטר של עשרה דולר, וקיבל עודף כמה מטבעות ושטר יחיד של דולר. דוד התכוון להכניס את העודף לכיסו, ופתאום צד את עינו כיתוב על הדולר. התרגשות מילאה את ליבו. גם הוא נהג לרשום על שטרי הדולר שקיבל מהרבי את התאריך ואת מילות הברכה.
ואכן, על הדולר היו כתובות המילים האלה: "קיבלתי מהרבי שליט"א ... [שנת] תנש"א. ואמר: לעלייה לארץ הקודש"...
דוד לא ידע את נפשו. הנה, ההשגחה העליונה גלגלה לידו דולר מהרבי, בדיוק באותו יום בשבוע שבו היה זוכה לקבל את הדולר מידיו. אבל הדבר המדהים ביותר היו המילים "לעלייה לארץ הקודש". לא הייתה תשובה ברורה וחד-משמעית מזו. הוא חש כי קיבל מענה לשאלתו העיקרית.
הוא הוסיף והתבונן בשטר וגל חדש של התרגשות מילא את ליבו. מקבל השטר רשם את השנה, תשנ"א, בצירוף האותיות תנש"א. כלומר, הרבי מברך אותו: "תינשא", תתחתן...
פחות מחודש וחצי לאחר מכן כבר היה דוד תושב קבע בארץ, ובאותה שנה גם זכה למצוא את בת-זוגו ולהקים בית נאמן בישראל. הוא זכה לראות במוחש כי הבקשות מתקבלות ונענות וכי הרועה הנאמן לא נטש את צאן מרעיתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
