נושאים נוספים
	התקשרות 927 - כל המדורים ברצף
	קדושים ומובדלים משאר אומות
	"דרך ישרה" להבאת המשיח
	ולא תשבית מלח
	פרשת אחרי-קדושים
	"הרואה את הנולד"
	עדכונים ל'לוח השבוע'
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד פייס הקב"ה את המים על-ידי המלח? * שאלת המזכיר הרב קווינט לגבי שמחת ניסוך המים, ומענה הרבי * מה הסביר הרבי לשאלת "אין אנו מטבילין", על הטבילה במלח כל השנה * נותן קיום, מבטל דברים לא-רצויים וממתיק הדינים, ומורה על לימוד ביגיעה ובאמונת חכמים – מתכונותיו של המלח * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

על-ידי התשוקה לעלות

ביום שבו נבראה ה'מחלוקת' הראשונה בעולם, בין מים תחתונים למים עליונים, מצינו (ראה פירוש רש"י ורמב"ן ובחיי ויקרא ב, יג בשם המדרש) שהקב"ה פייס את ה"מים תחתונים" בכך שעתידים להיות קרבים על המזבח, כמו שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח", "כי המלח מתולדות המים" (שפתי חכמים על פירוש רש"י שם).

הסבר הדבר הוא כפי שמסביר הרבי בשיחותיו (תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 124):

עניין הקורבנות הוא, להעלות את הדבר הגשמי ולייחדו עם אלוקות. והכוח לזה הוא באמצעות המלח, שבא מ"מים תחתונים" דווקא שהם בוכים על רצונם להיות "קדם מלכא" – כי תשוקת ה"מים התחתונים" לעלות למעלה, היא הנותנת כוח ופועלת בדבר הגשמי שיוכל להתעלות ולהתייחד עם אלוקות.

השמחה – בגמר התיקון

בשיחות שמחת בית השואבה תשט"ז (תורת מנחם כרך טו עמ' 60) הרחיב הרבי במעלת השמחה של שמחת בית השואבה אחרי הביאור בעניין ניסוכם של אותם "מים תחתונים" על גבי המזבח.

כמה ימים לאחר מכן, ביום א' פרשת לך-לך ח' במרחשוון תשט"ז, כותב לרבי מזכירו הרב א' קווינט ("הערות קטנות לשיחת... סוכות ה'תשט"ז"). הוא מתנצל ("כתבתי את זה במהירות אגב שיטחא ואגב עיוני בדבריו הקדושים, והיות שלא היה לי אפשרות לדבר עם כ"ק אדמו"ר שליט"א בעל פה כתבתי את זה"): "שיחת כ"ק אדמו"ר היתה בעיקר למים של ניסוך. אבל מה נאמר במלח של הקרבנות, לפי זה היה צריך להיות כל יום שמחה כזו כי בכל יום תיקנו את ההבדלה של המים, וכנראה היתה שמחה גדולה, אבל מוכח שהשמחה על הקרבנות היתה ביותר בחג...".

הרבי השיב בכתב-יד-קדשו (צילום מכתב השואל וכתב-יד-קודש כ"ק אדמו"ר בצידיו צולם בראש ספר תורת מנחם כרך טו, ותוכן הדברים נדפס בעמ' 63 שם):

אין במלח אלא התחלת התיקון, דאינם אלא תולדות המים, ולא המים עצמם. וגמר ושלימות התיקון הוא בניסוך המים כמו שהם בלא שינוי. ועושין שמחה בגמרו של תיקון כמובן.

והרבי מציין בחצאי ריבוע:

להעיר מרמב"ם הל[כות] טומאת אוכלין פ"י, ב: המלח כמי פירות, וממשנה ר[יש] פ[רק] ז דמקואות, לקו[טי] ת[ורה] ויקרא ו, סע"ב.

נותן טעם – כעיקר

"רואים במוחש" – אומר הרבי בלקוטי שיחות (כרך כה עמ' 119):

– שמידה מעוטה של מלח – אשר כמוּתו לעצמו בעל שווי כסף וחשיבות מועטת ביותר – מעניקה טעם בתבשיל ומאכל ומשבחתו למעלה שהינה גדולה בהרבה מהקורטוב של מלח; ואין זו רק הוספת טעם אלא שלולי מלח חסר בכללות אכילת המאכל, ובלשון הכתוב (איוב ו, ו): היאכל תפל מבלי מלח.

בהתאם לכך מתרץ שתי שאלות בדרשת חז"ל, המובאת ברש"י, על-הפסוק "ויהי עשיו איש יודע ציד – יודע ציד לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?' כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות".

והדברים תמוהים:

א) מכיוון שמלח ותבן פטורים ממעשר, נמצא שהשאלה "האיך מעשרין את המלח ואת התבן" אינה מורה על הידור ודקדוק, אלא על בורות וחוסר ידיעה (כקושיית ה'משכיל לדוד').

ב) "האיך מעשרין", הרי הכול יודעים ש"מעשר" הוא נטילת חלק העשירי?

אלא הסבר הדברים:

אין מדובר במעשר מזרעים (גידולי קרקע), אלא במלח ותבן כפי שהם בעת השימוש בהם, שאז שווים הם הרבה יותר; מלח ותבן אינם חשובים די כשהם לעצמם, אלא כשמעורבים ומשבחים דברים אחרים: המלח משביח את התבשיל, והתבן משמש חומר לעשיית לבנים לבניין. וזו היתה שאלת עשיו: האם חישוב המעשר מן המלח והתבן צריך להיעשות כפי חשיבותם כשהם לעצמם, או לפי ערכם הסופי לאחר שיתערבו בדברים המגדילים את שוויים. לכן סבור היה יצחק שעשיו מדקדק (ולא 'מחמיר' או 'מהדר') במצוות, בעשותו חשבון מדוייק ומדוקדק.

באופן אחר מציע הרבי (לקוטי שיחות שם עמ' 121 הערה 51 ושולי-הגליון): יש מקומות שבהם המלח נקרא 'צומח' (שער המצוות וטעמי המצוות פרשת עקב, עץ חיים שער נ' פרק ב ובהגהת צמח שם). וזה היה ספקו של עשיו: אם המלח נחשב צומח וחייב במעשר זרעים, או שהוא נחשב כדומם, הפטור.

אין אנו מטבילין?

בשנת תשמ"א התפרסמה באחד הקובצים (שהופיע מטעם ישיבת תומכי-תמימים אושען פארקוויי גליון ה' הערה טז) הערה, ובה סופר כי פעם נשאל הרבי לפשר השאלה בליל הסדר "בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת כו'", והלוא א) בראש השנה טובלים תפוח בדבש, ב) במשך השנה טובלים המוציא במלח. תוכן תשובת הרבי כפי שנכתב שם היה:

טבילת תפוח בראש-השנה אינה אלא מנהג טוב, וטבילת המוציא במלח לאו דוקא כי אפשר בזריקת מלח על הלחם.

בהתוועדות ש"פ קדושים תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך ג' עמ' סד ואילך) חזר הרבי על תוכן הדברים שהתפרסמו בשמו והתייחס אליהם:

קושיית מטבילין היא כלפי הטיבול במשקה המצריך נטילת-ידיים, מה שאין כן במלח שאינו משקה.

למרות זאת המשיך הרבי ואמר כי אם נדפסו הדברים בשמו, נראה שאכן נאמרו, אף שלגופו של עניין אין צורך להגיע לביאור זה.

אם אכן נאמר ביאור זה – הרי זה א) מפני שנאמר כביאור לתמיהת קטן והשגתו, ב) אף שאכן אין צורך בהסבר זה (שכן, כאמור החילוק הוא פשוט) נאמרו הדברים "לאפושי טעמא" בלבד, אילו היו צריכים להזדקק לשאלה זו.

מלח – ממתיק הדינים

ובהתוועדויות תשמ"ט (כרך ב' עמ' 427) אמר הרבי:

התכונה המיוחדת של מלח היא – שעל-ידו נעשה קיום הדבר הנמלח, כלשון הכתוב (קרח יח, יט) בנוגע למתנות כהונה: "ברית מלח עולם" (פירש רש"י על-הפסוק: "כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים", "מלח שאינו מסריח לעולם").

ותכונה נוספת במלח – שמכרית ומכלה דברים בלתי-רצויים להיותו מבחינת גבורה דקדושה .. והמלח ממתיק הדינים (מר) הנ"ל על-ידי שממשיך משרש ועיקר הגבורות דקדושה (שנעשים גבורות ממותקות) .. "מלח אותיות חלם" לשון חיזוק .. שעל-ידי מלח מבטל הרע דנפש-הבהמית ומהפכו לקדושה.

כך גם בהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תנש"א (התוועדויות תנש"א כרך ב' עמ' 414) הזכיר הרבי: "כידוע ש"מלח" "ממרק ומבשם מרירו לאטעמא" שזהו-עניין אתהפכא חשוכא לנהורא. תוכן ביאור עניין זה מ'לקוטי תורה' הובא על-ידי הרבי בשיחות שונות, אחת מהן היא המובאת להלן (לקוטי שיחות' כרך ז' עמ' 26):

מבואר ב'לקוטי תורה' על הפסוק כי "מלח" נקרא בתואר "ברית אלקיך" משום שבשם אלקים ישנם ק"ך (120) צירופים, מהם מקבלים יניקה ק"ך צירופים דנוגה. מאותו מספר כפול של ק"ך צירופים (דשם אלקים ודנוגה) נהיה "מר", אשר חשבונו כב' פעמים ק"ך ולכן המלח נקרא "ברית אלקיך", משום שמלח ממתיק הדינים והמרירות ("מר") הנובע משם אלקים.

לימוד באמונה שלמעלה מטעם

באחת מרשימותיו (רשימות חוברת יט סעיף וא"ו) מתייחס הרבי לעובדה שעשיו צד את יצחק בשאלתו "היאך מעשרין את המלח" (בראשית רבה פרשה סג, יו"ד. הובא בפירוש רש"י עה"פ תולדות כה, כז) ומסביר: עשיו הקדים בשאלתו היאך מעשרין את המלח (לפני התבן) מכיוון שמלח הוא בחינת גבורה, וזו שרשו של עשיו. ולכן, מכיוון שעשיו ביקש לקבל יניקה מיצחק, הקדים את עניין המלח.

אגב זאת מציין הרבי כי בספר עץ חיים שער נ' פרק ב' מבואר כי מלח הוא ממוצע בין דומם וצומח.

ובהתוועדות ש"פ תשא תש"נ (התוועדויות תש"נ כרך ב' עמ' 422) אמר הרבי:

להעיר ש"מלח" אותיות "לחם", וגם מלשון מלחמה, וענינו בעבודת ה' – כמו שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי", דקאי על העבודה בלימוד התורה באופן של יגיעה...

מעניק כוח

נאמר במשנה שאין לעשות עירוב במלח – "בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן כו' והמלח", וטעם הדבר משום שאינו מזין.

בשמחת בית השואבה תשט"ו (תורת מנחם כרך יג עמ' 30) מבאר הרבי עניין זה בעבודת ה' כך:

וענינו בעבודה הוא לימוד פנימיות התורה באמונת חכמים, אף-על-פי שאינו מבין זאת כפי שיכולים ומוכרחים להבין עניין בנגלה דתורה, כפי המובא בחסידות בעניין "קב חומטין" ו"ארץ מליחה", שעניין זה דווקא מעניק כוח בכל ששה סדרי משנה ומתקן ומסייע שיסורו כל ההעלמות וההסתרים של השכל שמסתירים על האמת,

ושתהיה שנה טובה ומבורכת בתורה ומצוות, ובדרך ממילא יהיה "ונתתי גשמיכם בעתם".

נשאר לאחר החורבן

ולסיום, מדברי הרבי בהתוועדות ש"פ כי תשא תש"נ הנ"ל (שם עמ' 422):

ועד שבבית-המקדש היתה "לשכת המלח", שממנה היו לוקחים המלח עבור הקרבנות, ולהעיר על דבר פלא [ש]בדבר – שגם לאחרי י"ז (טו"ב) תמוז שבטל [קרבן] התמיד, נשאר מלח בלשכת המלח שבבית-המקדש..