בית-המדרש בדינוב שקק חיים בשעת צהריים של ערב שבת. בחורים ואברכים היו רכונים על גמרותיהם, ילדים עליזים נכנסו ויצאו ופאותיהם מתנדנדות על לחייהם מצד אל צד. רק בעלי עין חדה שמו לב לכניסתו של הלך עני לבית-המדרש.
בעיירה דינוב שבמחוז ז'שוב בפולין כיהן פאר רבי צבי-אלימלך שפירא, בעל 'בני יששכר'. חצר החסידות הייתה אבן שואבת לתורה ולעבודת ה', וחסידים רבים גדשו את המקום.
העני התיישב על ספסל בירכתי האולם, הניח את תרמילו ומקלו לצידו, נטל ספר תהילים והחל לומר את המזמורים בשפתיים לוחשות. שעה ארוכה ישב וקרא פרקי תהילים ואיש לא שם ליבו אליו. אולם פתאום נשמעה צעקה מכיוונו של העני: את מילות הפסוק (קמב,ח) "בי יכתירו צדיקים כי תגמול עליי" צעק בכל כוחו, מניף את ידיו בעוז, ופניו עוטות ארשת מצוקה גדולה.
המבוגרים נדו לו בראשם. הם הניחו כי האיש ככל הנראה אינו בריא בנפשו. כשחזר העני לתפילתו השקטה, שבו אף הם למצולות הסוגיה שעסקו בה, איש-איש ולימודיו. לא-כן הילדים. בעבורם היה האיש מוקד התעניינות ושעשוע. הם נותרו לעמוד מולו, מחקים את הבעת פניו ותנועותיו.
עם כניסת השבת לבשה העיירה אווירה חגיגית. ילדים ומבוגרים, לבושים בגדי שבת נקיים, צעדו אל בית-הכנסת לתפילת ליל השבת עם הצדיק. גם ההלך העני התייצב בין המתפללים, חובש כובע פרווה, ששיווה לו מראה חגיגי מעט יותר.
בבוקר יום השבת חזר ונשנה המחזה של יום האתמול. גם הפעם ישב העני ואמר תהילים בשקט, אך כשהגיע אל הפסוק "בי יכתירו צדיקים" שוב החל לצעוק את המילים בקול רם מתוך עוויות ותנועות. מעתה לא היה עוד ספק לאיש כי ההלך העני אדם מוזר הוא.
במשך כל השבת, בזמני התפילות והסעודות שערך הצדיק עם כל החסידים, עקב העני בתשומת-לב אחר מנהגיו של הצדיק. הוא לא פצה פה ולא זז ממקומו. נוכחותו כמעט לא הורגשה.
הגיעה שעת הסעודה השלישית. הצדיק נהג שלא לצאת אל הקהל בסעודה זו, והחסידים היו הולכים אל ביתו של בנו, רבי אלעזר, לימים האדמו"ר מלנצוט, לערוך שם את הסעודה. רבי אלעזר היה גדול בתורה וביראה, והיה דורש דברי חסידות ערבים לאוזניים ומעוררים את הלבבות.
העני הופיע גם בביתו של בן הצדיק. הוא תפס את מקומו ליד השולחן, אולם כניסתו יצרה מהומה, שכן הילדים שהציקו לו נכנסו גם הם פנימה והתגודדו סביבו. חסידים שהיו במקום רגזו על המהומה, ואף חששו מהתנהגותו המשונה של האיש. הם ביקשו ממנו לעזוב את הבית. "אין זה מקום לסעוד, ואורחים אינם באים לכאן", אמרו לו. האיש ענה להם כי לא בא לאכול אלא לשמוע דברי תורה.
כאשר הבחין רבי אלעזר במהומה שנוצרה, וחשש להפרת אווירת הקודש, פנה אל העני והציע לו ללכת אל בית החסיד רבי דוד ריס, העורך גם הוא סעודה שלישית עם דברי-תורה. העני קם מהשולחן, ובאין אומר ודברים עזב את הבית.
רבי אלעזר פנה לדברי התורה. הדברים שקלחו מפיו היו שזורים מכל חלקי התורה, משולבים בדברי מוסר ואגדה המושכים את הלב, ומובנים לכל אחד ואחד. אולם בתוך ליבו חש מועקה, על סילוקו של ההלך העני. הוא החליט לגשת מיד עם צאת השבת אל אביו הצדיק, לשאול אם נהג נכון.
עם צאת השבת בא רבי אלעזר לבית אביו. הוא ניסה לפתוח את דלת החדר, אך היא הייתה נעולה. מעבר לדלת יכול היה לשמוע את אביו מדבר עם מישהו. כאשר שאל את הגבאי השיב לו זה כי בחדרו של אביו נמצא העני. ההלך ביקש לשוחח עם הצדיק, ורבי צבי-אלימלך נענה.
כאשר יצא העני מהחדר נכנס רבי אלעזר אל אביו וסיפר לו את אשר אירע עם העני בסעודה השלישית. על פניו של אביו עלתה ארשת של צער עמוק. הוא הביט ארוכות בבנו בשתיקה, ואחר-כך אמר: "דע, בני, כי נשמתו של משיח-צדקנו נמצאת בעולם הזה, נושאת עליה ייסורים קשים ומרים, ייסורי הגלות הארוכה והקשה. המשיח מקבל עליו את כל הייסורים, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל ולזרז את גאולתם".
המשיך הצדיק ואמר: "מזמן לזמן באה נשמת המשיח אל צדיקי הדור ומבקשת ומתחננת שיפעלו למען גאולתה, כי כבר כשל כוח הסבל וכמעט אין היא יכולה עוד לשאת את הייסורים.
"אלעזר בני, בקרבו של העני הזה שוכנת נשמתו של משיח בן-דוד. אילו היית שם את ליבך אל הפסוק שצעק בקול, היית שומע את הצעקה הפנימית שהשמיע מקירות ליבו: 'בי יכתירו צדיקים כי תגמול עליי' – זו בקשתו לצדיקים המכתירים אותו, לגמול עמו רחמים ולהחיש את ביאתו"...
כשמוע הבן את דברי האב, נפל מתעלף. כאשר התעורר, קם והחל לחפש אחר העני בכל מקום אפשרי, אך במהרה נודע לו כי מיד לאחר שיצא העני מחדר אביו הצדיק, לקח את תרמילו ומקלו והלך לדרכו... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
