הימים האחרונים של פסח קשורים עם ביאת המשיח, וזו הסיבה לקביעת הפטרה וכן סעודה מיוחדת לעניין זה * מה ההבדל בעבודת האדם בין "חיפזון" ל"התיישבות", בין גאולת מצרים לגאולה העתידה? * בעת ההכנה למצווה, כשעדיין לא מאיר אור, צריכה להיות העבודה בחיפזון, ואילו קיום המצווה עצמה – צריך להיות בהתיישבות * זו גם ההוראה לשלוחים המוסרים דברי חסידות בבתי הכנסת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שאלו1 את כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, בנוגע ליום-טוב שביעי ואחרון של פסח, שרואים בו שני עניינים הפכיים:
מצד אחד – הרי זה היום-טוב היחידי שאין מברכין בו שהחיינו, ולאידך גיסא – השמחה בשביעי של פסח ואחרון של פסח גדולה יותר מבכל הפסח.
וענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: הימים הראשונים דיום טוב פסח – חוגגים בני-ישראל משום שהקב"ה גאל את בני-ישראל ממצרים, והימים האחרונים של פסח – חוגגים בני-ישראל מצד הגאולה העתידה לבוא, כיון שאחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה2.
ובזה יובן גם כן שהבעל שם טוב נהג לאכול באחרון של פסח סעודה שלישית, והיה קוראה בשם "סעודת משיח"3:
אם מצד זה שבהפטרה מדובר על-דבר משיח – אין זה טעם לקבוע סעודה נוספת בשבילו, ובפרט שאמירת ההפטרה היא בבוקר, לפני סעודת יום-טוב. אלא בהכרח לומר, ששני עניינים אלו – הן ההפטרה על-דבר משיח, והן הסעודה המיוחדת – באים מסיבה ועניין אחד.
והיינו, שבפנימיות העניין קשור אחרון של פסח עם משיח, ולכן, הבעל שם טוב, שגילה רזין דאורייתא ורזין דרזין, קבע באחרון של פסח את סעודת משיח4.
ומצד זה שאחרון של פסח קשור עם המשיח – לכן רוב מאמרי החסידות שאמרו רבותינו נשיאינו באחרון של פסח מדברים על-דבר משיח5.
ב. וזהו מה שענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
בשביעי של פסח ואחרון של פסח ישנה שמחה גדולה, אלא שאין מברכים שהחיינו, כיון שברכת שהחיינו יכולים לברך רק על שמחה הנרגשת בבשר הלב, שיכולה להיות רק כאשר רואים את העניין בעיני בשר. ומכיוון שהשמחה היא על הגאולה העתידה, שלעת-עתה אינה נראית – אי אפשר לברך שהחיינו.
אלא שאף-על-פי-כן הרי זו שמחה גדולה ביותר – מצד גודל מעלת הגאולה לעתיד, שהיא גאולה שלימה ואמיתית.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן עוד הפעם "אני מאמין"].
* * *
ג. [כ"ק אדמו"ר הורה לאלו שהלכו לנאום בשביעי-של-פסח בבתי-כנסיות לומר "לחיים", ונתן לכל אחד ואחד מהם חתיכת מצה בידו הקדושה. ואחר כך אמר:]
בנוגע ליציאת מצרים נאמר בכתוב6 שהיתה "בחפזון", וזהו עניין של מעלה. וכפי שמצינו בנוסח ההגדה שברמב"ם7: "מתחיל (מיד בהתחלת ההגדה, עוד לפני "הא לחמא עניא") . . ואומר בבהילו יצאנו ממצרים", שעניין זה הוא מצד גודל מעלת החפזון.
ולכאורה: כיון שחפזון הוא מעלה גדולה – מדוע בנוגע לגאולה העתידה כתיב8 "לא בחפזון תצאו"?
ומבואר בזה בתניא9, שביציאת מצרים היה צורך בעניין החפזון, מה שאין כן לעתיד לבוא:
בזמן יציאת מצרים – כיון שהעולם עדיין לא נזדכך, ו"הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי", היה צורך לברוח מהרע, כדי שלא ידבק ממנו מאומה.
מה שאין כן בגאולה העתידה, "כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ10 (ועד ש"וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"11, כמדובר לעיל במאמר12) כתיב8 ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'", ואדרבה, המעלה היא שהגאולה תהיה בהתיישבות, כמו שכתוב13 "בשובה ונחת תושעון"14.
ד. והנה, החילוק בין גאולת מצרים לגאולה דלעתיד בעבודה – הוא החילוק בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים:
עבודת הבינונים – כיון שיש בהם עדיין רע, צריכה עבודתם להיות בחפזון; מה שאין כן עבודת הצדיקים, כיון שאין בהם רע (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן15, ש"צדיק" פירושו מי "שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית") – עבודתם היא בהתיישבות.
ולאמיתו של דבר, גם בבינונים גופא ישנם ב' אופני העבודה דחפזון והתיישבות (והיינו, שגם אצלם ישנו אופן העבודה דהתיישבות) – קודם קיום המצוה ובשעת קיום המצוה:
בשעת קיום המצוה – ישנו גילוי אור, ובמילא, במקום שבו נמצאים עתה – אין שם רע, ולכן בעת ההיא העבודה היא בהתיישבות (בדוגמת עבודת הצדיקים).
מה שאין כן קודם קיום המצוה, בשעת ההכנה למצוה – כיון שאין עדיין גילוי אור, ובמילא עומד הוא במקום של רע, ולכן צריכה להיות העבודה בחפזון.
וזהו עניין "זריזין מקדימין למצוות"16, היינו, שההכנה למצוה ("מקדימין למצוות") צריך להיות בחפזון ("זריזין") דווקא, מה שאין כן קיום המצוה עצמו צריך להיות בהתיישבות, כנ"ל.
ועל-פי זה יש לומר תירוץ נוסף בעניין החילוק בין גאולת מצרים לגאולה העתידה – כיון שעניינה של גאולת מצרים הוא הכנה לגאולה העתידה, שהיא העיקר, לכן היתה גאולת מצרים בחפזון, ככל עניין של הכנה שצריך להיות בחפזון (כנ"ל), מה שאין כן הגאולה העתידה, שהיא בדוגמת המצוה עצמה – צריכה להיות בהתיישבות.
ה. ההוראה בעבודה מכללות העניין:
גם מי שקשור עם הרע, כיון שעדיין יש לו יצר הרע, ועליו להישמר מהרע – הנה בשעה שמאיר גילוי אור של מצוה, אזי גם הוא אינו צריך לעבוד עבודתו בחפזון, כיון שמצד הגילוי אור לא יזיק לו דבר ("וועט אים גאָרניט שאַטן").
ובנוגע לעבודה בפועל:
בשעה שהולכים בשליחות לדבר בבית-כנסת, למקום שאין יודעים בו על-דבר תורה, או שאין יודעים על-דבר חלק מסויים בתורה, או שידיעתם על-דבר התורה היא באופן מעוות ("אויף אַ פאַלשן אופן"), שמצב זה הוא גרוע עוד יותר – הנה אף-על-פי שגם השליח מצד עצמו שייך לעניינים שאינם כדבעי, וממילא יש מקום לחשש כו',
וכמו כן ישנו חשש שיבוא לידי ישות, כתוצאה מכך שדיבר היטב – והראיה, שהשומעים ניגשים אליו, טופחים על שכמו ("מען גיט אים אַ פּאַטש אין פּלייצע"), ואומרים לו: הנך "בחור טוב", אמרת "בדיחה טובה" ("ביסט אַ גוטער באָי, האָסט געזאָגט אַ גוטן דזשאָק")...
ולכאורה, מצד זה צריכה להיות העבודה בחפזון, דהיינו שעליו לדעת שמקומו שלו ועבודתו שלו הם באופן אחר ("זיין אָרט און זיין עבודה איז עפּעס אַנדערש").
ואף-על-פי-כן, כיון שהולך הוא בשליחות – יש אצלו גילוי אור המשלח, וממילא בשעת העבודה עליו לעשות זאת בהתיישבות, והיינו שעליו להיות שקוע בעבודתו ("טאַקע ליגן אין דעם"), ואין לו להתפעל משום דבר.
ו. וזהו גם טעם המנהג שנקבע בשנים האחרונות, שבתקופת יום-טוב שולחים בחורים לשמח יהודים באופן של "גדולה לגימה שמקרבת"17, כדי שעל-ידי זה יקרבום ("שמקרבת") לתורה כמשמעותה האמיתית.
וכאמור, שלוחים אלו אינם צריכים להתיירא משום דבר ומשום חששות שהם, כיון שישנו גילוי האור שמצד השליחות.
* * *
ז. האמור לעיל בנוגע לאחרון של פסח – ישנו בכל השנים; ומעלה מיוחדת בשנה זו – שקביעות אחרון של פסח היא ביום השבת.
ובהקדמה – שיש ג' חלוקות בעניין הזמן: ימי השבוע, ימי החודש וחדשי השנה, שכל אחד מהם הוא היקף שלם: שנה – היא היקף שלם של מהלך החמה; חודש – הוא היקף שלם של מהלך הירח; וכן שבוע הוא היקף שלם בפני-עצמו, שלכן, לאחרי כל שבת מתחילים למנות את הימים מחדש: "היום יום ראשון וכו'", כיון שכבר נסתיימו ענייני השבוע הקודם, שנמשכים רק במשך שבעה ימים18.
ובכל אחד מג' עניינים הנ"ל, שבוע, חודש ושנה – ישנו זמן מסוים שבו מודגש עניין הגאולה לגבי שאר ההיקף:
בימי השבוע – עניין הגאולה הוא ביום השבת. וכפי שהיה בשעת בריאת העולם, שבששת ימי בראשית היתה ההתהוות מאין ליש ("משמיא מיהב יהבי"19), דהיינו שבהם נעשה המיצר וההגבלה שבעולמות, וביום השישי, כשנברא האדם, ובפרט ביום השישי לאחר חצות, שאז התחיל לעבוד עבודתו – התחילה עבודת ביטול היש לאין, עד שביום השבת נעשה "ויכולו השמים והארץ גו'"20, שהוא עניין היציאה ממיצר של כל ההשתלשלות.
בחדשי השנה – חודש הגאולה הוא חודש ניסן, כמאמר רז"ל21 "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש-חודש של גאולה".
ובימי החודש – עניין הגאולה הוא ביום ט"ו בחודש, שהרי ביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא"22, שהוא עניין עליית המלכות, היפך עניין המיצר.
ומובן, שכאשר מצטרפים כל ג' עניינים אלו יחד – חודש ניסן שהוא חודש הגאולה, יום ט"ו בחודש ניסן [שהרי הגאולה היתה בט"ו בניסן דווקא, ולא ביום ט"ו של שאר החדשים23], וגם יום השבת – הרי בודאי שביום זה נעשה עניין הגאולה והיציאה מכל המצרים.
ח. והנה, אף שיום ט"ו ניסן הוא היום הראשון של פסח, ועתה עומדים אנו בימים האחרונים של פסח – הרי לאמיתו של דבר, גם הימים האחרונים של הפסח עניינם יציאה מהמיצר, והיינו שבהם מתגלה עניין הגאולה של יום ט"ו, ועוד בתוספת יתירה.
והעניין בזה:
תכלית הכוונה של יציאת מצרים היתה לא רק בשביל להיפטר מן המצריים, אלא היה צורך גם בעניין "יצאו ברכוש גדול"24, "וינצלו את מצרים"25, שהוא עניין עליית הניצוצות לקדושה, שזה היה תנאי עיקרי ביציאת מצרים.
ועניין זה היה בשביעי של פסח דווקא – שהרי אף שכבר קודם יציאת מצרים נטלו ישראל מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'"26, הרי בתחילה לא היו בידם אלא בתורת שאלה, וממילא לא היתה להם בעלות עליהם, אלא כדין שואל שמותר לו להשתמש בחפץ; ורק בשעת קריעת ים סוף, לאחר שראו "את מצרים מת על שפת הים"27 – אזי נתבטלה בדרך ממילא בעלותם של המצרים, ונכנסו הכלים לרשותם של בני-ישראל לגמרי.
ונמצא, שאמיתית וגמר היציאה ממצרים היתה בשביעי של פסח דווקא. וטעם הדבר – מצד זיכוך המטה שהיה בשביעי של פסח דווקא, ולא בימים הראשונים של פסח.
ועניין זה מודגש יותר באחרון של פסח שחל בשבת – כיון שענינו של יום השבת הוא "ויכולו גו'"20, שהוא עניין העלייה מלמטה למעלה, (וכנ"ל) שעניין זה נעשה על-ידי עבודת אדם הראשון.
ולהעיר, שעניין השבת הוא לא רק באופן ש"שבת מקדשא וקיימא"28, אלא צריכה להיות גם כן העבודה ש"לעשות את השבת"29, ודווקא על-ידי הקדמת העבודה באים לעניין "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"30.
ועל דרך זה בנוגע לעניינם של הימים האחרונים דחג הפסח, שהוא גילוי קריעת ים סוף מלמעלה – שבא לאחרי הקדמת העבודה דווקא.
ואף שבכללות מבואר31 שזהו החילוק בין ניסן לתשרי, שבניסן היא העבודה ד"דודי לי ואני לו"32 (עבודת הצדיקים, מלמעלה למטה), ובתשרי היא העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"33 (עבודת הבעלי-תשובה, מלמטה למעלה) – הרי בפרטיות, הנה גם בניסן גופא, בימים האחרונים של פסח ההמשכה היא על-ידי הקדמת העבודה דווקא, שזוהי מעלת עבודת הבעלי-תשובה על הצדיקים, שעבודתם היא בדרך מלמטה למעלה.
וזהו גם כן עניין הגילוי של משיח – שהרי בביאת המשיח יאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי"34, וזהו גם ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"35.
(משיחות אחרון של פסח ה'תשט"ו וה'תשכ"א.
תורת מנחם כרכים יד עמ' 26-30; ל ע' 255-257)
_______________________________
1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 545 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) שיחת אחרון של פסח ה'ש"ת ס"ג (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 72). וראה לקו"ש חל"ז ע' 15 ואילך. וש"נ.
3) שיחת אחרון של פסח תש"ב ס"ג (סה"ש תש"ב ס"ע 109) – נעתק ב"היום יום" כב ניסן (אחרון של פסח). וראה גם שיחת אחרון של פסח דאשתקד בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 209). וש"נ.
4) ותוכן ענינה של הסעודה – שדוקא ע"י סעודה גשמית, וסעודת הרשות (שהרי ע"פ דין אין מחוייבים בסעודה שלישית ביו"ט) – יכולים באחרון של פסח להמשיך את ענין המשיח.
ואף שלא הכל שייכים להשיג גילוי זה – ה"ז ע"ד שמצינו בנוגע לכו"כ ענינים הקשורים לכוונות כו', שאלו שמצד סיבות שונות אינם יודעים מה לכוון – יהרהרו, או יאמרו, "יהי רצון כאילו כיוונתי כל הכוונות"*), ומכיון שרצונו של האומר הוא לכוון כדבעי, "נקודת לבבו שלם", אלא שאינו יודע מה יכוון – הרי ע"י אמירת ה"יהי רצון" נפעלים כל הענינים, כאילו כיוון.
ועד"ז בענין סעודת המשיח שקבע הבעש"ט – שאין נוגע בזה כוונות, אם אוחזים במדריגה זו כו', אלא כל הענינים נפעלים מאליהם.
ובפרט מזמן כ"ק מו"ח אדמו"ר ואילך, שבדורו – ובפרט בדור שלאחריו, שבאמת גם דור זה הוא דורו – נתפרסמו תורת החסידות והנהגת החסידות לכל בנ"י, הרי בוודאי שעתה שייך הענין דסעודת משיח לכאו"א, וזהו דבר השוה לכל נפש.
ובענין זה לא נוגע מעמדו ומצבו כפי שידע בנפשי' כו', וגם אין שייך בזה ענין של יוהרא (שיהרהר בלבו מי הוא שיוכל להמשיך גילוי המשיח, ובפרט ע"י סעודה גשמית) – דכיון שהבעש"ט קבע סעודה זו, ועתה נתפרסם הענין, נעשה ענין זה שייך לכאו"א (מהנחה בלתי מוגה).
_________________
*) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' קמד (נעתק ב"היום יום" יא אדר א). וראה גם לקו"ש חל"ט ע' 45. וש"נ]
__________________
5) ראה גם שיחת אחרון של פסח תשי"ג בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 95).
6) בא יב, יא. פ' ראה טז, ג.
7) סוף הל' חמץ ומצה.
8) ישעי' נב, יב.
9) פל"א (מ, ב).
10) זכרי' יג, ב.
11) ישעי' מ, ה.
12) ע' 19 ואילך.
13) שם ל, טו.
14) ראה אוה"ת בא ע' רצא ואילך. המשך וככה תרל"ז בתחלתו (פרקים א-ג). ובסופו (פקכ"ט ואילך). ועוד.
15) תניא פ"א (ה, ב).
16) פסחים ד, א. וש"נ. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סי"ז.
17) ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
18) ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.
19) תענית כה, א.
20) בראשית ב, א.
21) שמו"ר פט"ו, יא.
22) זח"א קנ, רע"א. ועוד.
23) חסר מה שנזכר כאן גם הענין דפסח שני (המו"ל).
24) לך לך טו, יד.
25) בא יב, לו.
26) שם, לה.
27) בשלח יד, ל.
28) ביצה יז, א.
29) תשא לא, טז.
30) שבת יו"ד, ב. וש"נ. וראה לקו"ת שה"ש כד, ב. סה"מ ה'ש"ת 81 ואילך. ועוד.
31) ראה תו"מ חי"ט ריש ע' 255. וש"נ.
32) שה"ש ב, טז.
33) שם ו, ג.
34) ישעי' יב, א (מהפטרת אחרון של פסח).
35) ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
