חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:15 זריחה: 6:11 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שבויים היינו במצרים
חיים יהודים


מאת: מנחם כהן
מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1318 - כל המדורים ברצף
סילוק ה'חמץ' מביא את החירות
יש חדש
גם השמות מספרים
חג-הפסח
כאן גר יהודי
בקשה כנגד בקשה
מצות לתובעת
ענווה ותקיפות
שבויים היינו במצרים
לזכור עירוב תבשילין

מגיד. לרגע הזה מחכים נכדיו של נתן סיטון מירושלים. אחרי ארבע הקושיות המסורתיות באות עוד שאלות. "סבא, ספר לנו איך יצאת ממצרים", מבקשים הנכדים. הוא מפליט אנחה, מביט בנכדים ומחייך, ואז פותח בסיפור שמרתק את בני המשפחה בכל פעם מחדש.

שנים שתק. רק בשנים האחרונות הסכים לשתף את בני המשפחה בחוויות השבי במצרים בימי מלחמת יום-הכיפורים. בצעד נדיר הוא משתף גם אותנו בסיפור יציאת מצרים הפרטית שלו, שאותה חי בכל יום מחדש, כמו מממש את מאמר חז"ל "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

עוצמת המחדל

בשביל סיטון (63) מלחמת יום-הכיפורים התחילה כמה ימים לפני ראש-השנה תשל"ד (1973). הוא נקרא לשירות מילואים במוצב 'מצמד'. "היינו מתצפתים לאורך היום על הגבול המצרי", הוא מספר. "בימים הראשונים הייתה אווירה מאוד פסטורלית, אבל סמוך לראש-השנה התחלנו לראות תזוזות בצד המצרי".

סיפורו מספק הצצה מדהימה לגודל המחדל: "פנינו שוב ושוב לקצינים שלנו וסיפרנו מה אנחנו רואים, אבל התגובה הייתה זלזול מוחלט. יומיים לפני המלחמה ביקר אצלנו קצין בכיר בחיל המודיעין ודיווחנו לו על המתרחש בצד המצרי. הוא צחק: 'מה אתם מבלבלים את המוח. הם לא יעזו'".

הפריצה למוצב

יום-הכיפורים, השעה 13:20. עשרים דקות לפני פריצתה הרשמית של המלחמה. "עמדתי ליד המפקד בבונקר ופתאום הוא מקבל הודעה: 'כוננות ספיגה'. תגובתו הראשונית הייתה: 'נראה שמישהו קיבל כאב-ראש מהצום'. עם זה, הורה לנו להתלבש ולהתכונן. אחר-כך התברר שהקומנדו המצרי כבר היה קרוב אלינו".

סיטון נפל בשבי ביום השלישי למלחמה. "היינו בתוך הבונקר והם הקיפו אותנו. נזרק רימון לפתח הבונקר והתקשינו לנשום. אמרנו לעצמנו שנילחם עד הסוף, ואז אחד החיילים צעק בערבית: 'נכנעים'. התבקשנו לצאת בידיים מורמות, ונלקחנו לכלא המצרי, תוך כדי מכות והשפלות".

טעמה של החירות

איך נראים הרגעים הראשונים בשבי? "הרגשה נוראה", הוא אומר. "הרגשתי שזה הסוף וחשבתי רק על המשפחה. לא יכולתי אלא להתפלל לקב"ה". התיאורים המזעזעים מהשבי קשים לשמיעה. שלושה חודשים עבר גיהינום של ממש, בעוד עיניו, ידיו ורגליו קשורות. "אין יום ואין לילה, אין אוכל ואין שתייה כמעט", הוא מספר. "יום אחד באו אליי חמישה סוהרים והחלו לדקור אותי. אמרתי להם שאני בן יחיד, ואז אמר מפקדם: 'עזבו אותו'. זה היה רגע של חסד, כי בהמשך הוסיפו לענות אותי".

שלושה חודשים אחר-כך, בעסקת חילופי השבויים הכוללת, שוחרר. לדבריו, "החוויות מהשבי נשארו כצלקת לכל החיים, טראומה המלווה אותך בכל יום מחדש. כל אירוע מלחיץ אותך, כל פיגוע מקפיץ אותך". אחרי לידת בנו-בכורו החלה רעייתו להתקרב לשמירת תורה ומצוות, והוא בעקבותיה. ליל הסדר מביא מרגוע לנשמתו. "בכל שנה אני מרגיש את הטעם של בן-חורין", הוא אומר ומחייך.


סיטון על רקע הפירמידות במצרים (צילום: מאיר אלפסי)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)