חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

סילוק ה'חמץ' מביא את החירות
עמדה שבועית


מאת: הרב מנחם ברוד
מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1318 - כל המדורים ברצף
סילוק ה'חמץ' מביא את החירות
יש חדש
גם השמות מספרים
חג-הפסח
כאן גר יהודי
בקשה כנגד בקשה
מצות לתובעת
ענווה ותקיפות
שבויים היינו במצרים
לזכור עירוב תבשילין

מה רע בו כל-כך, בחמץ, שצריך לרדוף אחריו לקראת הפסח ולבערו עד תום? הלוא כל השנה אנו אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?

אחד משמותיו של חג-הפסח הוא 'חג-המצות'. בחג הזה אנו אוכלים מצה ונזהרים מכל חשש של חמץ. איסור החמץ מקיף הרבה יותר ממצוות אכילת המצה. החובה ההלכתית לאכול מצה היא אך ורק בליל הסדר. בשאר ימות החג אפשר עקרונית להסתפק בפירות ובירקות ובתבשילים למיניהם. אולם איסור החמץ חל בכל רגע ורגע בכל ימי החג, ובחומרה הגבוהה ביותר – 'בל ייראה ובל יימצא'.

הגדרת איסור החמץ חמורה מאיסורים אחרים. באיסורים אחרים יש מידה ושיעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. יש איסורים שמתבטלים ברוב, יש מהם שמתבטלים בשישים וכדומה. ואילו לאיסור החמץ אין שיעור, והוא אסור גם ב'משהו' (כמות מזערית ביותר), וכמו-כן אין הוא מתבטל אם התערבב בתוך דבר מותר, ואפילו פירור חמץ אוסר לאכילה סיר ענק.

מה רע בו כל-כך, בחמץ, שצריך לרדוף אחריו לקראת הפסח ולבערו כאילו היה רעל מסוכן? הלוא כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?

להיות מה שהננו

החמץ הפיזי הוא בבואה של ה'חמץ' הרוחני – הגאווה ותחושת היֵשות העצמית – ואת אלה עלינו לבער מתוך נפשנו. החמץ מסמל את ההתנשאות והגאווה, לעומת המצה שמסמלת ענווה וצניעות. הן המצה הן החמץ עשויים מאותם חומרי-יסוד – קמח ומים, אולם המצה נשארת כמות שהיא, בעוד החמץ תופח ותופס נפח גדול הרבה יותר.

זו המשמעות הרעיונית של 'ביעור החמץ' – לסלק מעצמנו את ההתנפחות, את תחושת הגאווה. במקום 'חמץ' להיות 'מצה' – להיות מה שהננו באמת, מתוך צניעות וענווה.

פעם אחת בשנה מדגישים לנו במלוא החומרה את איסור הגאווה. אנו מוזהרים לסלק אותה עד תום, משום שהיא אם כל חטאת. הביטו סביב וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים את המניע האחד הזה: הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

המצה מלמדת אותנו את חשיבותה של הצניעות – יהיה כל אחד מה שהוא ויניח מקום לזולתו. אין צורך לדרוך על הזולת, אין סיבה לקנא בו, אין הצדקה להרגיש שהצלחתו של הזולת באה על חשבוננו. הלוא אנחנו יודעים טוב מכל אדם אחר את מגרעותינו ואת החולשות האישיות שלנו. רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רחוקים משלמות. הכרה זו צריכה למלא אותנו ענווה והתבטלות.

הצנוע שמח

אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו. אין הוא סבור שכל העולם שלו, וממילא הוא מודה לבורא-עולם על כל השפע שהעניק לו. הוא גם מביט בעין טובה על הזולת. לעומת זה, הגאוותן לעולם אינו מרוצה. תמיד הוא חש שלא כיבדו אותו די הצורך והוא מלא קנאה באחרים.

החיים היום-יומיים בעולם שיש בו תחרות, רדיפת הישגים אישיים ומחמאות על הצלחות, עלולים לגרום להתחזקות תחושת היֵשות העצמית. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנו נקראים לבער לחלוטין את ה'חמץ' שהצטבר ולנקות את נפשנו. סילוק הגאווה הפנימית יעניק לנו את היכולת להיות בני-חורין באמת.


להיות מצה, בלי לתפוח ובלי להתגאות (צילום: ישראל ברדוגו)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)