מה "אכלו" אבותינו במצרים, ומדוע זה היה "לחמא עניא"? * במצב של 'עניות' לא ייתכן בירור הניצוצות אלא על-ידי המשכה ממקום נעלה שלמעלה מהשתלשלות; והכלי לכך הוא עבודת הביטול, "לחמא עניא" * כל עניין הגלות אינו אלא בשביל בירור הניצוצות * גם "חכמים" "נבונים" ו"יודעים" – מצווה עליהם לספר ו'לצאת' למעלה מהגבלות השכל * ומדוע מסתיימות כל ה"טובות" בעניין כפרת עוונות? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים":
כ"ק מו"ח אדמו"ר פירש פעם1: "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – אבותינו אכלו וביררו את כל הניצוצות שבמצרים.
אך על-פי זה אינו מובן: מהי ההקדמה לזה בתיבות "הא לחמא עניא"?
וביאור העניין:
עניות – מורה על היפך הקדושה, שהרי קדושה היא עשירות, ו"אין עניות במקום עשירות"2.
ואין הכוונה שעניין העשירות נרגש רק בנפש האלקית, אלא שנרגש גם בנפש הבהמית. וכפי שמצינו בגמרא2 בפירוש דברי המשנה3 "השקו את התמיד בכוס של זהב", "אמר רבא גוזמא", ומסיק "התם לא, אין עניות במקום עשירות" ("ולא גוזמא, דכל מעשיהם בעושר ובשררה"4), והיינו, שגם את ה"בהמה", נפש הבהמית, היו משקין ב"כוס של זהב" (שלא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש5), שהוא עניין הרצוא וכלות הנפש, כידוע6 בעניין מעלת הזהב על הכסף.
וזהו ש"הא לחמא עניא" הוא הקדמה ל"אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – הקדמה שמבארת גודל מעלת הבירורים שהיו במצרים:
עצם עניין בירור הניצוצות, אינו חידוש כל כך, שהרי עניין זה ישנו בכל זמן; החידוש הוא – שבדרך כלל הסדר הוא שבירור הניצוצות הוא מצד גילוי אור (שהוא עניין העשירות), ואילו בגלות מצרים היה מעמד ומצב של "לחמא עניא", דהיינו שכל העניינים והצרכים (שנכללים ב"לחם" שכולל כל צרכי האדם, כמו שכתוב7 "עבד לחם רב") היו באופן של עניות שהוא היפך הקדושה, ואף-על-פי-כן, "אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שביררו את כל הניצוצות.
וטעם הדבר – כיון שהאיר אור שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה מהגבלות, ומצד אור זה אין שום הגבלות – "לילה כיום יאיר", ולכן גם במצב של "לחמא עניא" היה עניין "אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".
והכלי לקבלת אור זה הוא על-ידי העבודה ב"לחמא עניא" כפשוטו, שהוא עניין המצה, שמורה על הביטול, כידוע8 (ואף שביציאת מצרים היתה המשכה זו רק לאחר חצות, הרי מבואר בלקוטי-תורה9, שבזמן הזה, על-ידי אכילת המצה שקודם חצות נעשים גם העניינים שלאחר חצות).
ב. וזוהי גם ההוראה לזמננו:
כשם שגלות מצרים היתה בשביל בירור הניצוצות, כן הוא בשאר הגלויות, שתכליתן אינה כדי לייגע את בני-ישראל ("מאַטערן אַ איד") חס-ושלום, אלא בשביל בירור הניצוצות10.
ומה גם שלאמיתו של דבר, הנה בזמן הזה, לאחרי מתן-תורה, לא שייך כל עניין הגלות, שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"11. ומה שישנו עניין הגלות עתה הרי זה רק בשביל בירור הניצוצות.
ועל-ידי עבודת הביטול ניתן הכוח לברר את הניצוצות בכל מעמד ומצב, ואפילו כשנמצאים במצב של "לחמא עניא", שכל העניינים הם בבחינת עניות, הנה גם אז ניתן הכוח לברר את הניצוצות, ששורשם מבחינת "בנה הגדול"12, ועל-ידי זה יוצאים מן הגלות "ברכוש גדול"13.
וזהו גם מה שכתוב בסיום הפסקא: "לשנה הבאה בני חורין" – כי, אף שעבודת בירור הניצוצות היא בזמן הגלות דווקא (שבשביל זה צריך להיות כל עניין הגלות, כנ"ל), הרי התכלית היא שיהיה (לא בירור בלבד, אלא גם) עליית הניצוצות לקדושה, שנעשית בשעת היציאה לחירות דווקא, כשבני-ישראל נעשים "בני חורין".
* * *
ג. "ואפילו כולנו חכמים . . מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח":
לכאורה אינו מובן: מהו החידוש ש"אפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים" – מהיכא תיתי לפטור "חכמים" מסיפור יציאת מצרים?! – מצות סיפור יציאת מצרים היא מצוה ככל המצוות, ובודאי שלא שייך לומר בדרך חידוש "ואפילו כולנו חכמים כו' חייבים אנו להניח תפילין" וכיוצא-בזה!
בשלמא אילו היה מדובר אודות מצות תלמוד תורה שעניינה ידיעה – אזי היה חידוש בדבר, ש"אפילו כולנו חכמים כו'" מצוה עלינו ללמוד תורה; אבל מצות סיפור יציאת מצרים היא מצוה שבדיבור, כמו מצות קריאת שמע וברכות, ומהיכא תיתי לפטור ממצוה זו במצב ש"כולנו חכמים"?!
וביותר אינו מובן לפי הדעה (באחד התירוצים בעניין החידוש שבמצות סיפור יציאת מצרים בליל חג הפסח לגבי מצות זכירת יציאת מצרים כל ימות השנה)14 שבכל ימות השנה יוצאים ידי-חובה בזכירה בעלמא (בפרשה שלישית של קריאת שמע ובברכת אמת ויציב), ועד שיש דעה15 שבכל ימות השנה יוצאים גם במחשבה, ואילו בליל חג הפסח המצוה היא לספר ביציאת מצרים דווקא, ולהרבות בזה עד ש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית":
בשלמא אילו היה מדובר אודות מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, שעניינה הוא זכירה בלבד – היה מקום לומר שאלו היודעים בלאו-הכי אודות יציאת מצרים פטורים מזכירה זו; אבל כשמדובר אודות מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה שבדיבור דווקא – מהו החידוש בכך ש"אפילו כולנו חכמים" חייבים במצוה זו?!
וכן צריך להבין בסיום הפיסקא: "כל המרבה לספר כו'", שהוא עניין שלא מצינו דוגמתו בשאר מצוות – ולדוגמא: במצות נטילת לולב – "מדאגבהיה נפק ביה"16, ומכאן ואילך אין מצוה בדבר כלל; ויש מצוות שקיומן נמשך גם לאחרי העשייה, וכמו מצות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"17), אבל, גם אם יושב כל היום כולו בתפילין אין זה חשיב "מרבה", אלא הכול מצטרף להנחת התפילין ברגע הראשון (ועל דרך זה במצות ישיבת סוכה וכיוצא-בזה). ומדוע דווקא במצות סיפור יציאת מצרים ישנו העניין של "כל המרבה כו'"?
ד. וביאור העניין:
"מצרים" – הוא עניין מיצר הגרון המפסיק בין המוח והלב18. ואין הכוונה שמפסיק לגמרי, שהרי מעט אור נמשך גם על-ידי המיצר, אלא, שהוא אור מצומצם, ולכן, כאשר ישנו טמטום הלב, אזי האור המצומצם אינו פועל פעולתו.
כלומר: כאשר האור נמשך שלא על-ידי מיצר הגרון, שזוהי ההמשכה שמצד פנימיות השכל, ששם אין בחינת מיצר הגרון – אזי נמשך אור רב, ולכן אפילו כאשר הלב הוא מטומטם, פועל בו האור ומבטל את טמטום הלב; אבל כאשר האור נמשך על-ידי מיצר הגרון – אזי כאשר ישנו טמטום הלב, אין האור פועל פעולתו.
ועל זה צריכה להיות העבודה בסיפור ביציאת מצרים – להמשיך האור שלמעלה מטעם ודעת, שבמדריגה זו אין בחינת מיצר הגרון.
אמנם, לכאורה יש מקום לומר, שמספיקה גם עבודה שעל-פי טעם-ודעת, אלא, שצריכים להבטיח שאור השכל יורגש בלב, ועל-ידי זה יהיו נפטרים מהרע, שהרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"19, אבל מי שיש בו הידיעה כדבעי, עד שמאיר גם בלבו, אינו בא לידי רע.
וכיון שכן, יש מקום לומר, שאלו שהם "חכמים" ו"נבונים" ו"יודעים", שמאירים אצלם כל חלקי השכל, חכמה בינה ודעת, ואין להם טמטום הלב, אלא אור השכל מאיר אצלם גם בלב, ובמילא אינם צריכים להתיירא מהרע כלל, להיותם למעלה לגמרי מכל עניין של רע (על דרך הידוע20 ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל") – יהיו פטורים מסיפור יציאת מצרים, כיון שעבורם מספקת גם עבודה שעל-פי טעם-ודעת.
וזהו החידוש ש"אפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים" – שגם אצלם צריכה להיות העבודה של הסיפור ביציאת מצרים, עבודה שלמעלה מטעם-ודעת.
ומביא ראיה לדבר – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח":
"מרבה" – פירושו עניין של בלי-גבול, למעלה ממדידת השכל. ומזה מוכח שצריך להיות עניין שלמעלה מידיעה, כי, בשביל הידיעה, די בזכירה בלבד, כמו בכל השנה (כנ"ל); ואילו עניין "כל המרבה כו'" הוא בגלל שצריך להיות ריבוי שלמעלה מטעם-ודעת, ולכן החיוב הוא גם כאשר "כולנו חכמים כו'".
ה. וממשיך ומביא ראיה נוספת – "מעשה ברבי אליעזר כו' ורבי אלעזר בן עזריה כו'":
דעת רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה היא21 שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ובמילא מובן שגם המצה והמרור – שאכילתם היא בשעת הפסח, כמו שכתוב22 "על מצות ומרורים יאכלוהו" – צריכים להיות נאכלים עד חצות בלבד.
ואף-על-פי-כן, היו מספרים ביציאת מצרים "כל אותו הלילה עד שבאו כו' הגיע זמן קריאת-שמע של שחרית"23.
ומכאן ראיה שמצות הסיפור ביציאת מצרים אינה רק כדי לצאת מן הרע, שהרי לאחר חצות כבר נפעלו כל העניינים של פסח מצה ומרור כו', ואף-על-פי-כן אין זה מספיק, אלא עדיין צריך להיות הסיפור ביציאת מצרים, שהוא עניין היציאה מהגבלות השכל.
* * *
ו. ..יש לבאר גם סיום הפיסקא – "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו":
לכאורה אינו מובן: לאחרי כל המעלות שנמנו בפסקה זו – היו צריכים לסיים בעיקר מעלתו של בית המקדש, שהיה בו גילוי אלקות (כמו שכתוב24 "יראה כל זכורך גו'"), ומדוע מסיימים בעניין של כפרת עוונות?!
וביאור העניין – על-פי המבואר [לעיל] במאמר שישנו גם עניין ה"עוונות" בדקות דדקות, עוון מלשון עיוות ועיקום, החל מעצם עניין ירידת הנשמה למטה, שאף ש"על כרחך אתה חי"25, הרי זה בכל זאת עניין של עיוות ועיקום. ובפרט על-פי המבואר בתניא26 שאפילו "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים . . הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו" ("יש מי שאוהב"27), שגם עניין זה הוא בגדר "עוון", וצריך להסירו, שזהו אמיתית עניין התשובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"28.
וזהו גם הדיוק "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – לא "הוי'", אלא "אלקים" שזהו שם אלקים שלמעלה משם הוי', בחינת העלם העצמי, ועל דרך מה שכתוב29 "ויתן לך האלקים" דווקא.
וזהו שמסיים "לכפר על כל עוונותינו":
בתחילה מדובר בעניין מעלת הצדיקים, ומונה בזה כל המעלות כו', עד "ובנה לנו את בית הבחירה", הגילוי בבית המקדש.
אמנם, אף שהגילוי בבית המקדש הוא גילוי נעלה ביותר, עד לגילוי בקודש הקדשים שנקרא בשם "חדר המטות"30 – מכל מקום, כל זה הוא בגדר "יש מי שאוהב", ולכן צריך "לכפר על כל עוונותינו" – שהוא עניין התשובה להסיר את הישות שבבחינת "יש מי שאוהב".
ועל-פי זה יובן גם מה שכתוב בסיום ההגדה "לשנה הבאה בירושלים" – שעניין "ירושלים" הוא (לא שלימות האהבה, אלא) שלימות היראה31, בחינת יראה וביטול דווקא, שהוא תוכן עניין התשובה.
ועניין הסרת הישות ש"יש מי שאוהב" ("לכפר על כל עוונותינו") נעשה על-ידי "ובנה לנו את בית הבחירה" – בנין בית המקדש השלישי על-ידי משיח צדקנו, שיתגלה בקרוב, נשמה בגוף, במהרה ממש, בעגלא דידן.
(ליל ב' דחג הפסח ה'תשכ"א. תורת מנחם כרך ל ע' 220-224, 233-234)
________________________
1) ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תש"ח בתחלתה (סה"ש תש"ח ע' 204).
2) תמיד כט, א. וש"נ.
3) שם ל, סע"א.
4) מפרש בגמרא תמיד שם.
5) ב"ר פט"ז, ב. שמו"ר רפל"ה.
6) ראה תניא פ"נ. ובכ"מ.
7) דניאל ה, א. וראה פרש"י ויצא לא, נד. ויקרא ג, יא. אמור כא, יז.
8) לקו"ת צו יג, ג. ובכ"מ.
9) שם יד, א.
10) ראה גם תו"מ חכ"ג ס"ע 136.
11) אבות פ"ו מ"ב.
12) תולדות כז, טו. וראה תו"א בשלח סא, ב. ובכ"מ.
13) לך לך טו, יד.
14) ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' טו (פיסקא "מצוה עלינו" בתירוץ הב'). אנציק' תלמודית ערך הגדה ס"א (כרך ח ע' קעח). וש"נ.
15) ראה הגש"פ שם (בתירוץ הא'). אנציק' שם. וש"נ.
16) סוכה מב, א.
17) קידושין לה, א. וש"נ.
18) ראה תו"א וארא נח, ב. ובכ"מ.
19) סוטה ג, א.
20) פלח הרמון שמות ע' ז (בשם אדה"ז).
21) פסחים קכ, ב. מכילתא ס"פ בא.
22) בהעלותך ט, יא.
23) ראה גם הגש"פ שם ע' טז (פיסקא "כל אותו הלילה"). וש"נ.
24) משפטים כג, יז. תשא לד, כג. פ' ראה טז, טז. וראה חגיגה ב, א ובפרש"י.
25) אבות ספ"ד.
26) פל"ה (מד, סע"א ואילך). וראה שם פל"ז (מח, סע"א ואילך).
27) תו"א ויקהל (בהוספות) קיד, ד. ובכ"מ.
28) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.
29) תולדות כז, כח. וראה סד"ה ויתן לך האלקים תרס"ו (המשך תרס"ו ע' צג).
30) מלכים-ב יא, ב ובפרש"י.
31) ראה לקו"ת ראה כט, ד. דרושי ר"ה ס, ב. שה"ש ו, ג. ובכ"מ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
