.jpg)
גיליון 919, ערב שבת-קודש פרשת תצווה / זכור, ח' באדר ה'תשע"ב (02.03.2012)
דבר מלכות
מי שאחרית וראשית שלו משווה עליון ותחתון
כיצד לשלב בין שני הפירושים בשמו של "אחשורוש" - מלך רשע מצד אחד והקב"ה ש"אחרית וראשית שלו" מצד שני? * המציאות הגשמית בטלה לגמרי לתכליתה האמיתית * מה משמעות "המולך מהודו ועד כוש", וכיצד זה קשור לחטאם של בני-ישראל דווקא בסמיכות לגאולתם מגלות בבל? * מחסידים תובעים לפעול ולחבר "הודו" עם "כוש" באותה מידה של חביבות ומסירת נפש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לקריאת המגילה – איתא במשנה1: "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, רבי מאיר אומר כולה, ר' יהודה אומר מאיש יהודי, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה". ובגמרא2: "וכולן מקרא אחד דרשו, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף3 (על תוקף הקפיד להזכיר), מאן דאמר כולה, תוקפו של אחשורוש (ומתחילתה היא מדברת בתוקפו עד סופה), ומאן דאמר מאיש יהודי, תוקפו של מרדכי וכו'".
וכיון שההלכה היא שחייבים לקרוא את המגילה כולה4, מוכח, שצריכים להזכיר "תוקפו של אחשורוש".
ולכאורה צריך להבין:
בשלמא "תוקפו של מרדכי" – הרי זה עניין הקשור עם תוקף נצחיות בני-ישראל, והיינו, שהנשמה היא נצחית, ובמילא, גם הגוף – שעמו קשורה הנשמה, ועל-ידו עובדת עבודתה בקיום התורה ומצות (כמבואר בתניא5 שאי אפשר לנשמה לקיים מצוות מעשיות אלא על-ידי התלבשותה בגוף) – נצחי הוא, שזהו עניין תחיית המתים, שהגוף הגשמי (שבו ועל-ידו עבדה הנשמה עבודתה כל משך חיי האדם) יקום לתחייה.
אבל מהו תוכן העניין שצריכים להזכיר "תוקפו של אחשורוש"?
ב. ויובן בהקדם ב' הפירושים ב"אחשורוש":
במאורי אור6 איתא (בשם המדרש) ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה, "שאחרית וראשית שלו".
ובמדרש7 איתא "כל מקום שנאמר במגילה זו למלך אחשורוש, במלך אחשורוש (כפשוטו, מלך מדי ופרס) הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר למלך סתם, משמש קודש (וחול)", היינו, שקאי (לפעמים) על הקב"ה, "מלכו של עולם"8.
וב' פירושים אלו – אם אחשורוש קאי על הקב"ה או להבדיל על מלך מדי ופרס – לא זו בלבד שאינם סותרים זה לזה, אלא מתאימים ותלויים זה בזה, כדלקמן.
ג. ובהקדמה – שכאשר הקב"ה בוחר בדבר מסויים למלא שליחות שלו, אזי הדבר (שעל-ידו מתמלאת השליחות) טפל ובטל לשליחות, וגם כאשר מציאות הדבר בעולם הזה היא במדה גדולה יותר מהשליחות שמתבצעת על-ידה, מכל מקום, טפלה ובטלה היא לשליחות.
– ועל דרך שמצינו בהלכות שבת לעניין מלאכת הוצאה, ש"המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי (שיש בו שיעור), פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו"9, והיינו, שעם היות הכלי גדול יותר מהאוכלין שבו, מכל מקום, כיון שכוונתו בהוצאת הכלי היא בשביל האוכלין, והכלי הוא משמש לאוכל, אזי הכלי טפל לאוכלין. ועל דרך זה מצינו בהלכות ברכות הנהנין, שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל, גם כאשר הטפל גדול בכמות יותר מן העיקר, כיון שאצל האדם האוכלו נחשב הוא לטפל10. ואם הדברים אמורים בענייני העולם, על אחת כמה וכמה בענייני רשות וחול המשמשים לענייני קדושה, שהם טפלים ובטלים אל הקדושה. –
ועד שכל מציאותה היא – השליחות,
ולכן, המעלה שישנה בשליחות, נעשית גם בדבר שעל-ידו מתמלאת השליחות (שכל מציאותו היא השליחות) – על דרך המבואר בתניא11 לעניין בירור וזיכוך הגוף, שכיון שלימוד התורה וקיום המצוות נעשה על-ידי הגוף (שהרי גם לימוד התורה צריך להיות בדיבור, ועקימת שפתיו הוי מעשה12, ועל אחת כמה וכמה מצוות מעשיות ממש), הנה גם הגוף מתברר ומזדכך כו'.
ד. ועל-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות של ב' הפירושים ב"אחשורוש":
"אחשורוש" – קאי אמנם על אחשורוש כפשוטו, מלך מדי ופרס;
אבל, כיון שכל מציאותו של אחשורוש היא שעל-ידו היה הנס דפורים, ועל-ידו היתוספה מצוה מדרבנן, שעל זה אמרו חז"ל13 חביבין וחמורין עלי דברי סופרים כו',
– [ולהעיר מדברי הגמרא14 "מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת", ומבואר בחסידות15 "ההפרש בין בחינת ספר לבחינת אגרת . . ממה שאנו רואים שהספר הוא נצחי . . אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל כי הרי אחר קריאתו את האגרת יקחנו וישרפנו או משליכו ואין צריך לו עוד לעולם כו'", והמגילה – אף שנקראת בשם "אגרת", נקראת גם בשם "ספר", כפי שלמדים ממה שכתוב16 "כתוב זאת זכרון בספר", "בספר מה שכתוב במגילה"17],
לכן, שייך שפיר לומר ש"אחשורוש" – שכל מציאותו היא שעל-ידו היה הנס דפורים – הוא מי שאחרית וראשית שלו.
וזהו תוכן עניין הזכרת "תוקפו של אחשורוש" – כי, גם לפירוש אחשורוש כפשוטו, מלך מדי ופרס, מתגלה ומתבטא על-ידו "תוקפו של אחשורוש", שאחרית וראשית שלו.
ה. וזהו מה שכתוב18 "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש" – כי מכיוון שאחשורוש הוא "מי שאחרית וראשית שלו", לכן הוא "מולך מהודו ועד כוש":
"הודו" ו"כוש" הם ב' הפכים, כי: "כוש" – מלשון שחרות, כמו שכתוב "כי אשה כושית לקח"19, "היהפוך כושי עורו"20 – מורה על דרגא תחתונה כו'. ו"הודו" – מלשון הודאה, למעלה מטעם ודעת – מורה על דרגא נעלית בקדושה.
ואחשורוש הוא "המולך מהודו ועד כוש", כי, אחשורוש "שאחרית וראשית שלו" קאי על דרגא שלמעלה מהשתלשלות, ששם אין הגבלות של אחרית וראשית (מטה ומעלה), ועל דרך מה שכתוב21 "אני ראשון ואני אחרון", שראשון ואחרון בהשוואה, ולכן הוא המולך מהודו ועד כוש, מעומק רום עד עומק שפלות22.
ו. וב' עניינים אלה (ראשית ואחרית, הודו וכוש) ישנם גם אצל בני-ישראל שעליהם נאמר23 "בנים אתם להוי' אלקיכם" – שיש בהם עניין ההודאה והביטול לאלקות, וביחד עם זה, יש להם גם כוח הבחירה [שנלקח מהבחירה שבעצמותו יתברך24, ולכן ניתן רק לבני-ישראל, להיותם מושרשים בעצמות שבחר בישראל עמו] לבחור בהיפך ח"ו, בחינת כוש.
והנה, בזמן שלפני פורים ערבבו בני-ישראל ב' העניינים של הודו וכוש:
מחד גיסא – היה זה הזמן שקודם ובסמיכות לגאולה (מגלות בבל), בחינת הודו, ולאידך גיסא – נהנו מסעודתו של אותו רשע25, בחינת כוש.
ומצד זה גרמו נתינת כוח ללעומת-זה – שהרי החיות והיניקה שנמשכת ללעומת-זה היא באמצעות בני-ישראל26 – שאחשורוש (כפשוטו) המולך מהודו ועד כוש, גזר גזירה על בני-ישראל.
אמנם, על-ידי זה שעמדו כל השנה כולה במסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת, מסירת נפש מצד עצם הנשמה שלמעלה מהכוחות הגלויים שבהם שייכת ההתחלקות של הודו וכוש – הגיעו בבחינת אחשורוש שאחרית וראשית שלו, בחינה שלמעלה מהשתלשלות, שאחרית וראשית בהשוואה, ועל-ידי זה נעשה ביטול הגזירה.
ז. ועניין זה מתבטא גם בעבודה של פורים – שהיא באופן ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"27:
"ארור המן" – קאי על העבודה ד"סור מרע", ו"ברוך מרדכי" – קאי על העבודה ד"עשה טוב".
והנה, אף שהעבודה ב"עשה טוב" ("ברוך מרדכי") היא נעימה וחביבה יותר מאשר העבודה ב"סור מרע" ("ארור המן"), שהרי בעבודה ב"סור מרע" צריכים להתעסק עם הרע, וכל המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן28 – מכל מקום, נעשית העבודה של "סור מרע" באותה נעימות וחביבות כמו העבודה ב"עשה טוב" ("לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"), כיון שאינו מתחשב עם עצמו (ה"געשמאַק" שלו), אלא עומד בתנועה של מסירת נפש לבעל הרצון, שהוא למעלה מהגדרים דהודו וכוש, ובמילא, עושה כל מה שדורש בעל הרצון באותה נעימות וחביבות.
ח. וזהו גם מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר תבע מכל אחד מאתנו – ב' קצוות:
מחד גיסא – להיות מונחים ושקועים ("ליגן") בלימוד התורה, גליא דתורה ונסתר דתורה, תורת החסידות, רזין ורזין דרזין – שזהו עומק רום,
ובה בשעה – להשפיע על יהודי ולעוררו על שמירת שבת, טהרת המשפחה באופן הכי פשוט, ולדבר עם ילד יהודי שאינו יודע מאומה אודות יהדות, לקרבו ליהדות.
ועל-ידי ההתעסקות בב' הקצוות יחדיו, ממהרים וממשיכים ביאת משיח – ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"29 – החל מביאת משיח הפרטי30, אצל כל אחד ואחד בענייניו הפרטיים, ובמילא גם ביאת משיח לכל ישראל, ולכל העולם כולו.
(משיחת פורים ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ח, עמ' 27-31)
____________________________
1) מגילה פ"ב מ"ג.
2) שם יט, א (ובפרש"י).
3) אסתר ט, כט.
4) רמב"ם הל' מגילה פ"א ה"ג. טושו"ע או"ח סתר"צ ס"ג.
5) פל"ה (מה, א). רפל"ז (מז, א).
6) ע' א אות קפב. וראה בהנסמן לעיל בהמאמר (ע' 20) הערה 45.
7) אסת"ר פ"ג, יו"ד.
8) יל"ש אסתר רמז תתרנז (בתחלתו).
9) שבת צג, סע"ב (במשנה). רמב"ם הל' שבת ספי"ח.
10) ברכות מד, א. רמב"ם הל' ברכות פ"ג ה"ה. טושו"ע ואדה"ז או"ח סקי"ב. סדר ברכת הנהנין לאדה"ז פ"ג.
11) פל"ז.
12) סנהדרין סה, א.
13) ראה שם פח, ב (במשנה). ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד.
14) מגילה יט, סע"א.
15) תו"א מג"א קיט, א.
16) בשלח יז, יד.
17) מגילה ז, א.
18) אסתר א, א.
19) בהעלותך יב, א.
20) ירמי' כג, כג.
21) ישעי' מד, ו.
22) ראה גם אוה"ת מג"א (הוצאת תש"נ) ע' ג ואילך.
23) פ' ראה יד, א.
24) ראה לקו"ת אמור לח, ב.
25) מגילה יב, א.
26) ראה תניא אגה"ת פ"ו. ובכ"מ.
27) מגילה ז, ב. וראה גם שיחת פורים דאשתקד סכ"ז ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ס"ע 45 ואילך), ובהנסמן שם.
28) ראה תניא ספכ"ח.
29) שה"ש ב, ט. וראה שהש"ר פ"ב, ח (ב).
30) ראה תניא אגה"ק ס"ד.
משיח וגאולה בפרשה
'תוקף מרדכי' מבטל את ההעלם ומביא אלוקות ("גאולה") לעולם
מביא גאולה לעולם – כיצד?
יש משנה מפורשת שבה מוזכר עניין הגאולה: "הא למדת, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (אבות פ"ו, ו).
[. .] והביאור בזה . . בפנימיות העניינים:
..."עולם" הוא מלשון העלם והסתר, היינו שמציאות האלוקות היא בהעלם והסתר, שהרי במציאות העולם לא רואים אלוקות בגלוי . . ומובן, שמעמד ומצב זה הוא עניין של גלות.
וזהו "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – היינו שכאשר לימוד התורה שלו הוא באופן שניכר שזוהי תורתו של הקב"ה, "בשם אומרו", הרי הוא ממשיך אלוקות בעולם, ועל-ידי זה "מביא גאולה לעולם" – תמורת הגלות דהעלם והסתר העולם.
וממשיך במשנה "שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי":
"אסתר" מרמז על העלם והסתר דאלוקות במציאות העולם, כמאמר רז"ל "אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ו"מרדכי" קאי על כל אחד ואחת מישראל – "עם מרדכי", מכיוון שהנהגתו היא בדוגמת הנהגתו של מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה".
וזהו מה שכתוב "ותאמר אסתר למלך (מלכו של עולם שאחרית וראשית שלו) בשם מרדכי" – שעל-ידי עבודתם של בני-ישראל "עם מרדכי", שעומדים על כל עניני התורה ומצוותיה בתוקף המתאים ד"לא יכרע ולא ישתחווה", מתבטל ההעלם וההסתר שבמציאות העולם, ונמשך גילוי אלוקות – "מלכו של עולם" – בעולם כולו.
והדיוק הוא – "ותאמר אסתר למלך גו'", היינו שההסתר גופא [אומר למלך מלכו של עולם] נהפך לקדושה, ועל-ידי זה נפעל העניין דיתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות.
הביאור בקושייתו של ה"בן עשר למשנה" – מכיוון שכבר אמר דבר בשם אומרו כמה פעמים – מדוע עדיין לא נגאלו כל בני-ישראל מהגלות, הרי "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם":
מכיוון שהתנא מביא ראיה לדבר "שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", הרי ביודעו את פרטי הדברים בקשר לגאולת פורים, סרה קושייתו:
לכל לראש – הרי מאז ש"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" עד לעניין הגאולה, לקח משך זמן רב, כי המאורע ד"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" היה משך זמן רב לפני גזירת המן, וגאולת פורים הייתה ריבוי זמן לאחרי זה – כאשר קראו ב"ספר הזיכרונות" וימצא כתוב כך וכך, וכתוצאה מזה השתלשלו העניינים עד לגאולת פורים.
ועוד – וגם זה עיקר: גאולת פורים לא הייתה גאולה אמיתית ושלימה, שהרי גם לאחרי גאולת פורים – "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
(התוועדויות ה'תשמ"ג כרך ד, עמ' 1782-1793)
ניצוצי רבי
שמחת פורים
תגובת הרבי על פעילות פורים שנעשתה עם אסירים בכלא מעשיהו * התבטאות נדירה של הרבי על בחור שנשאר לשבות עם חיילים יהודים בהמשך ל"מבצע פורים" * על החסיד שנרדם, ותגובת הרבי על חציה השני של התוועדות פורים תשי"ג... * כיצד למדים מפורים על כוחה של אישה יהודיה, ועל איזה פרסום בעלון פורים כתב הרבי: נכון במאוד מאוד...
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
לנצל ימי הפורים
באיגרת משנת תשל"ג (נדפס באגרות-קודש כרך כח עמ' רו-רז) כותב הרבי לסגן גונדר א' אברהמי, מנהל כלא מעשיהו ברמלה:
נהנתי לקבל מכתבו על-ידי הרב [=יעקב] רייניץ שי' מצעירי אגודת חב"ד בקשר לשמחת פורים במחנה "מעשי-ה[ו]", ואתו הסליחה שלא נעניתי קודם לכן, עקב הטרדות הרבות.
ויהי רצון שהבית שבהשגחה העליונה מר מנהל בו, ייהפך מבית הסוהר כפשוטו לבית סהר (סיהרא, הירח) שתפקידו להאיר על הארץ, היינו שכל הנכנס לבית זה באיזה מצב שיהיה, יצא מתוכו במצב של ירח במילואו להאיר על הארץ, על-ידי היותו דוגמא חיה לחיים הראויים לשמם בכלל, ולחיים בארצנו הק[דושה] בפרט, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. והרי זה תלוי בעיקר בתוכניות מתאימות באופן הנהלת המחנה וכו' וכו' וזכות הרבים מסייעת.
בכבוד ובברכת הצלחה בכל האמור.
[ראוי לשים לב שהרבי בוחר בביטוי "מחנה" ולא "בית כלא"!].
בי"א אדר ב' תשי"ז כותב הרבי למשפיע ישיבת תומכי תמימים במונטריאול ('לקוטי סיפורי התוועדויות' גרינגלאס, חז"ק, עמ' 641):
בודאי ישתדלו לנצל ימי הפורים לא רק בד' אמות של הישיבה אלא גם בחוצה וכציווי המוחלט יפוצו מעינותיך חוצה.
בברכה לבשורות-טובות ולפורים שמח.
לחיים – ממרחקים
אחד מתלמידי התמימים בניו-יורק נסע בפורים תשכ"ו לבסיס צבאי בווירג'יניה, לזכות את החיילים היהודים שם במצוות פורים. באותה שנה חל חג פורים ביום חמישי, והבחור נתבקש על-ידם להישאר שם גם לשבת. הוא נענה לבקשה ונשאר.
בהתוועדות שהתקיימה באותה שבת ביקש הרבי שכל מי שאינו נוכח כעת בהתוועדות, אך קרוביו או חבריו נמצאים, שיאמרו לחיים בשבילו. סבו של הבחור אמר 'לחיים' בשביל נכדו והתבטא: "שנסע לשבת". הרבי הגיב: "הוא לא נסע לשבת, השבת נסעה עמו" ('תשורה' ויכנין, ח' אדר תשנ"ט, עמ' כג).
עד דלא ידע...
לקראת פורים תשי"ג היה רצון קודשו של הרבי שהחסיד רבי אליהו עקיבא ליפסקר יבוא ל-770. הלה התגורר בטורונטו, ושלטונות קנדה סירבו לתת לו רישיון יציאה, מכיוון שעדיין לא היתה לו אזרחות.
ר' אליהו עקיבא זה זכה לסייע לרבנית חנה ע"ה, אם הרבי, בעת צאתה מרוסיה. לאחר זמן סיפר לו הרב חודוקוב (בטלפון) את מה שסיפר הרבי לו, כי כאשר שמעה הרבנית על הקשיים שלו בהשגת הרישיון, התבטאה: "ברוסיה הוא ידע כיצד להסתדר עם בעיות הגבול וכאן בטורונטו אינו יכול להסתדר?!".
העניין נפתר לאחר שהרב חודוקוב שיגר מכתב מיוחד שהרב ליפסקר זקוק להשתלמות רוחנית הניתנת על-ידי הרבי וכו', ובעקבות זאת אפשרו השלטונות את נסיעתו.
בהתוועדות פורים הורה הרבי: "ליפסקר, שיאמר לחיים", ונתנו לו כוסית קטנה. הרבי סימן שיאמר על כוס גדולה ואחר-כך הורה לו עוד כמה פעמים לומר 'לחיים'. בסופו של דבר נפלה עליו תרדמה.
בהמשך ההתוועדות שאל הרבי: היכן ליפסקר מטורונטו? והשיבו כי הוא נרדם, הרבי הגיב: "תבוא עליו ברכה"...
בלילה שלאחר-מכן נכנס ליפסקר ל'יחידות', והרבי ביקש ממנו שכשיחזור לטורונטו ימסור ממה שדובר כאן (בעת ההתוועדות). הרב ליפסקר אמר לרבי כי מה שדובר עד חצות הלילה הוא יודע, אבל את ההמשך לא. הרבי סימן בתנועת ביטול בידו הקדושה ואמר: "אחרי חצות הלילה הדברים היו הרבה יותר טובים" ("נאָך האַלבע נאַכט האָט זיך גערעדט אַסאַך בעסער"). (עפ"י תשורה הנ"ל עמ' כב, והשווה לשמע אזן (מהדורת תש"נ) עמ' שפו).
'מבצע' מפורש
בראשית התקופה שהרבי עורר אודות 'מבצע תפילין', התבטא במהלך התוועדות (שיחות קודש תשכ"ח כרך א' עמ' 439):
מכיון שהנני מתעסק בלהט בתפילין ("מבצע תפילין") היו ששאלו כיצד אקשר זאת לפורים. השבתי שלצורך כך אין לחפש "פורים תורה", מכיון שהדברים מפורשים (בדפוס) בגמרא עתיקת יומין ("אַן אַלטע גמרא") ששמה מגילה, המצטטת פסוק ממגילת אסתר ("ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר") ומפרשת "ויקר – אלו תפילין".
אחריות הנשים
המענה הבא (תשורה זלמנוב, עמ' 4) נכתב לשליחה הרבנית רחל אלטיין, שכתבה לרבי על קשיים בשליחותם בברונקס, וכן על קושי בעריכת החלק האנגלי של העיתון "די אידישע היים". וזה היה מענה הרבי:
אזכיר עו[ד]הפ[עם] ע[ל]הצ[יון] להנ[זכר]ל[עיל] והזמ[ן]ג[רמא] אדר – ומנקודותיו והוראותיו השם ע[ל]פ[י] תורה: מגלת אסתר (ואף ש'מאמר מרדכי אסתר עושה" – כמובן) גם לא "מגלת אסתר ומרדכי".
וע[ל] ד[רך] הצחות: D.Y.H. ה[רי] ז[ה] לא ע[ל] ש[ם] מרדכי שי' [=שם בעלה. הכוונה ככל הנראה לחלקה ואחריותה בעתון נשי ובנות חב"ד הנ"ל].
משלוחי מנות בעידוד הרבי
סיפר הרה"ח הרה"ת ר' אהרן זאקאן ז"ל ('זכרונות אהרן', תשורה נפרסטק בדר"ח מרחשון תשס"ז):
בשנת תשל"ב, עורר הרבי לזכות יהודים במצוות פורים. החלטתי אפוא, להתעסק בכך בצורה רחבת היקף ולארגן מבצע "משלוח מנות" (רעיון זה למדתי מהרה"ח ר' בערל שי' שם-טוב, השליח בדטרויט, שעשה כן בעירו בשנה שעברה). לפני פורים הייתי שולח מכתבים באמצעות "אגודת המחנכים" (שהקמתי באותה תקופה) לכל תלמודי תורה ומוסדות יהודים בכל רחבי ניו-יורק, והם היו מזמינים ממני את הכמות שנזקקו לה. הייתי מכין חבילות חבילות, ובכל חבילה הייתי מכניס גיליון אודות פורים ומצוות החג, בצורה שהיה אפשר לקרא בו כשהוא עדיין בתוך הפלסטיק.
לכל ההוצאות שהיו כרוכות בכך היתה השתתפות של ה"מרכז לענייני חינוך", ששילם את חציין, ואילו אני הייתי דואג לשאר.
בשנה השנייה העיר לי הרבי במענה כדלהלן:
בשנה זו – פורים ביום א' ובטח יש שינוים בבי[ת] הספ[ר] בקשר לזה.
ועל הדו"ח כתב הרבי:
ות[שואת] ח[ן] בעד הבשו[רות] ט[ובות] ובודאי ינצלו מוצ[אי] ש[בת] ק[ודש] ויום א' בוקר.
בשנה ההיא החלטתי להוסיף על המכתבים ששלחתי למוסדות החינוך לפני פורים, גם על האפשרות לקבל מצות שמורה של עבודת יד לחג הפסח. במענה על הדו"ח שכתבתי על כך, ענה הרבי:
נכון במאד מאד שכ[תב] זאת, ובפרט ע[ל] פ[י] מ[ה] שכ[ותב] אד[מו"ר] הז[קן] בשו[לחן] ע[רוך] ס[ימן] תכ"ט.
[=נראה שהכוונה לנאמר שם בסעיף א': "שמפורים ואילך ידרשו הלכות פסח"].
באותה שנה שלחנו ל-100 מוסדות, למעלה מ -11,000 חבילות משלוח מנות.
בשנה השלישית ענה הרבי על הפתק שכתבתי לפני פורים:
נת[קבל] ות[שואות] ח[ן] ויה[י] ר[צון] שיהא בהצלחה רבה וזכות הרבים מסייעתם, אזכיר ע[ל] הצ[יון].
בתגובה למה שכתבתי בפתק "שיותר קשה בשנה זו", הקיף הרבי בעיגול מילים אלה וכתב:
?! הרי אדרבה צ[ריך] ל[היות] בשטורעם גדול! אזכיר ע[ל] הצ[יון].
לאחר מכן, כאשר הכנסתי את הדו"ח מפעילות השנה ההיא ענה הרבי: "ות[שואת] ח[ן] על הבשורות טובות, ויה[י] ר[צון] שיהי[ו] פירות טובות במשך כל השנה כולה".
במשך השנים התפשט הרעיון גם מחוץ לניו יורק, כמו בניו ג'רסי, קונטיקט ועוד. בנוסף היינו שולחים ליהודים הנמצאים בבתי-רפואה, ועם הזמן החלו בתי ספר רבים לארגן חבילות משלוחי-מנות בעצמם, ואנחנו היינו מספקים להם רק את העלונים שהם שילבו בתוך החבילות. המשכתי כך מידי שנה בשנה עד שנת תשל"ח, שאז נטל צא"ח המרכזית בניו-יורק את ארגון משלוחי-המנות על עצמו.
ממעייני החסידות
פרשת זכור
זכור את אשר עשה לך עמלק
חסידים הראשונים אמרו: מדוע נאמר "לך" ולא "לכם"? כי אין עמלק יכול לפגוע אלא במי שחי לעצמו ואינו מעורב עם חסידים...
(מפי השמועה)
מחיית עמלק
על אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן מסופר, שקודם התקרבותו לחסידות הבחין פעם אחת בעת קריאת פרשת זכור בחסיד שפניו הביעו סלידה עמוקה מעמלק. לאחר הקריאה ניגש אליו ושאל: "ר' יהודי, מה עשה לך עמלק שאתה שונא אותו כל-כך?".
השיב הלה, שהיה מהחסידים הנועדים: אם רצונך לדעת, בוא איתי לרבי שלי ושם תקבל את המענה.
(מפי השמועה)
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כה,יז)
בדרך בצאתכם ממצרים – כאשר מתעוררים לצאת ולהתעלות מהמיצר של הגשמיות והחומריות בא 'עמלק' ומנסה להפריע.
העצה לקליפת עמלק היא – 'זכור': יש לחקוק דברי תורה בזיכרון ולחשוב ולהרהר בהם בכל עת ובכל מקום.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז)
אשר קרך בדרך (דברים כה,יח)
לשון קור וחום (רש"י)
עבודת הבורא צריכה להיות מתוך חמימות והתלהבות, ככתוב (ואתחנן ד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", ואילו עמלק מקרר את האדם שלא יתפעל מענין אלוקי. כיצד הוא עושה זאת? על-ידי שהוא מעורר ספֵקות בכל דבר (עמלק בגימטרייה ספק), ואומר: מי אומר שהעניין הוא כן.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז)
* * *
פרשת עמלק נזכרת בתורה פעמיים – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח יז), "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אומר על כך הרבי הריי"צ:
העמלק מרפידים משפיע על יהודי שלא להקפיד בקיום המצוות, "שרפו ידיהם מדברי תורה" (מכילתא); ואילו העמלק של פרשת תצט מקרר אותו מכל דבר שבקדושה. לכן מצינו שבשבת פרשת זכור קוריאין "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן, בפורים, קוריאים "ויבא עמלק" (אף שלכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך), שכן בראש וראשונה מקרר עמלק את האדם מכל דבר שבקדושה, ועל-ידי כך מביא אותו למצב של "רפו ידיהם מדברי תורה".
(ספר השיחות תש"ד עמ' 74)
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חותך מילות וזורק כלפי מעלה (רש"י)
קליפת עמלק מסתירה על האותיות י' ה' של שם הוי', ככתוב (בשלח יז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"; ואילו מצוות מילה מגלה אותיות אלו, כנרמז בתיבת "מילה" – מל יה. משום כך התנגד עמלק למצוות מילה דוקא.
(אור התורה דברים עמ' תתרכד)
כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן (רש"י)
לפנינו לימוד ולקח נפלא:
עמלק לא פגע אלא בבעלי חטא שנפלטו מן הענן, ובשביל יהודים אלו יצאו כל ישראל מהענן כדי להלחם בעמלק, ככתוב (בשלח יז) "וצא הלחם בעמלק" (צא מן הענן, רש"י).
הווי אומר: חובתו של כל אחד ואחד לצאת "חוץ לענן", להגיע ליהודי שנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשוף ל'עמלקים' שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.
(שיחת ש"פ בשלח תשמ"א)
ממעייני החסידות
פרשת תצווה
ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך (כז,כ)
הדלקת המנורה במשכן ובבית-המקדש מבטאת את כללות עבודת ה' – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" על-ידי "נר מצווה ותורה אור". כאשר הנשמה תאיר באורה האמיתי, גם הגוף יאיר, ובסופו של דבר יהיה אור בכל העולם.
הכוח לזה בא ממשה רבנו – "ואתה תצווה". כאשר עצמיותו של משה ("אתה") מתחברת ("תצווה" מלשון צוותא וחיבור) עם בני-ישראל, ביכולתם לעשות מדבר גשמי, דוגמת שמן זית, אור רוחני.
ומאחר שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבנו, מורה הכתוב לכל אחד ואחד מישראל 'לצוות', היינו לקשר ולחבר, עוד ועוד מבני-ישראל, שגם הם 'ייקחו' דברים גשמים ויביאו אותם 'אליך', אל הקדושה.
(שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 316)
שמן זית זך (כז,כ)
הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.
ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה – ביטול).
(תורה-אור דף פא עמ' ב-ג)
להעלות נר תמיד (כז,כ)
מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י)
המנורה רומזת לישראל, כמובא במדרש (ילקוט-שמעוני זכריה ד). הכוהן, המדליק את המנורה, היינו מי שחננו ה' ובחר בו לשרת לפניו בקודש – חייב להשתדל להדליק את "נר ה' נשמת אדם" של מכריו ומיודעיו, ולחזור ולהדליקו עד ששלהבת י-ה של אור התורה והמצוות תהיה עולה בהם מאליה, ולא יזדקקו עוד למוכיח ולמעורר.
שיעור זמן ההדלקה הוא – "עד בוקר", זה העולם הבא שכולו בוקר (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 676)
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים (כח,ל)
את האורים ואת התומים: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן... ובמקדש שני היה החושן... אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט (רש"י)
זאת אומרת שגוף החושן היה קיים גם בבית שני, אלא שנחסר עניין המשפט שבו, היינו פעולתו בעולם (שעל-ידו נשפטים בני-ישראל והעולם).
הדבר עולה בקנה אחד עם הנאמר בתורת החסידות, שהיתרון והעילוי העיקרי שהיה במקדש הראשון על המקדש השני לא היה במדרגת גילוי האלקות שבמקדש עצמו, אלא בהמשכת גילוי זה גם בגבולין: בבית הראשון נמשך גילוי זה גם מחוץ למקדש עצמו, בגבולין, מה שאין כן בבית השני.
(לקוטי שיחות חלק יא, עמ' 138)
ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)
ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)
כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.
זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,
"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.
(אור-התורה שמות, כרך ה' עמ' א'תשנו)
את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כט,לט)
חסידים ראשונים הסבירו את שני ה'תמידים' בעבודת האדם לקונו. וכך אמרו:
ה'תמיד' של שחר הוא – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; וה'תמיד' של בין הערבים הוא – "וחטאתי נגדי תמיד"...
כלומר, תחילת עבודת האדם בבוקר היא לזכור שהוא עומד לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד"), וממילא יקום בזריזות לעבודת הבורא, כאמור בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו; ועבודת הלילה היא קריאת שמע שעל המיטה, שאז על האדם לעשות חשבון צדק על מעשיו במשך היום אשר לא היו כדבעי – "וחטאתי נגדי תמיד".
(מפי הרה"ח ר' שמחה גורודצקי)
ועשית מזבח מקטר קטורת (ל,א)
למה נאמרה פרשת מזבח הפנימי בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר כלי המשכן ובכללם המזבח החיצון, בפרשה הקודמת?
כי יש הבדל מהותי בין עבודת ה' במשכן בכלל והקרבת הקרבנות במזבח החיצון במיוחד, ובין הקטרת הקטורת במזבח הפנימי:
התוכן הפנימי של מעשה הקרבנות הוא התקרבות היהודי אל הקב"ה, התקרבות שבה נפשו הבהמית (ה'בהמה' שבקרבו) עולה אל הקדושה. כאן דיי במידה מסוימת של התקרבות (אדם לא מצוּוה להיות מלאך...). אבל הקטורת עניינה התקשרות ("בחד קטירא אתקטרנא") והתאחדות של עצם הנשמה עם הקב"ה – דרגה שהיא סיום ושלמות עבודת המשכן, ולכן נאמרה פרשה זו, בסוף כל עניין המשכן וכליו.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 322)
והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)
פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:
הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".
כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.
שליחות זו – זמנה תמיד, כי הן המנורה והן הקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש – תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. ספר השיחות תשנ"ב כרך ב, עמ' 410)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת תצוה
ט' באדר, פרשת זכור
יום בוא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לדור בקביעות בארה"ב (בשנת ה'ש"ת).
"יש לנצל יום סגולה זה... להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה בכלל, והפצת המעיינות חוצה בפרט, בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל... באופן של הוספה משנה לשנה..."1.
קריאת התורה: רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת זכור (דברים כה,יז-יט) לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'2.
שחרית3: מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע. מניחים את הספר השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד סיום הקריאה בו)4 ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת תצא: "זכור..."5.
לדעה הנפוצה של הפוסקים העיקריים, [קריאת] פרשת זכור היא מן התורה6. לכמה פוסקים גם נשים חייבות בשמיעתה, וכפי שנהגו נשי ישראל [-בדורותינו] לבוא לבית-הכנסת לשמיעת פרשת זכור7.
כתב כ"ק אדמו"ר: "בקריאת פרשת זכור (ופרשת תצא) – וכן בקריאת פורים (ופרשת בשלח): "זכר עמלק" בצירי או בסגול – יש בזה מנהגים שונים, ולא שמעתי הוראה בזה. לכאורה נכון לקרות שניהם, ובפרשת זכור (ופרשת תצא) להקדים 'זֵכֶר' (צירי-סגול) ואחר-כך 'זֶכֶר' (סגול-סגול), ובקריאת פורים (ופרשת בשלח) להקדים 'זֶכֶר' (סגול-סגול) ואחר-כך 'זֵכֶר' (צירי-סגול)"8.
כבר לפני כמה דורות כתבו גדולי ישראל שיש לבטל את ה'מנהג' – להכות את 'עמלק' בקריאה זו9.
הגבהה וגלילה לספר השני10.
אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת זכור. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר, אולם את החצי-קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.
הפטרה: "כה אמר ה' צבאות, פקדתי..." (שמואל-א טו,ב-לד)11.
אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת זכור 'כה אמר ה' צבאות, פקדתי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה12.
אומרים 'אב הרחמים'13.
יום רביעי
י"ג באדר – תענית-אסתר14
חולה (אפילו שאין בו סכנה)15, מעוברת ומניקה16, ויולדת כל ל' יום17 – פטורים מהתענית18.
מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר19. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה20.
הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"21. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'22.
סליחות23:
רגילים לאומרן בעמידה24, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.
מנהגנו לאומרן אחרי נפילת-אפיים, בסדר דלהלן25:
קווה קיווינו / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אדם בקום26 / א-ל מלך27, ויעבור / כי עמך/ כרחם/ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתה הא-ל / א-ל מלך, ויעבור / במתי מספר28 / א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך29 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו30 / משיח צדקך31 / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני32 / 'אבינו מלכנו' הארוך33, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר...'34] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.
קריאת התורה:
קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים35.
מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה36. ואם קראוהו, וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה37.
את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה38. כשעלה הרבי לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור39.
בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'" (וכן כשאומרים אותו בתפילה) יש להפסיק מעט בין "בשם" ל-"ה'", כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'40.
מחצית השקל:
נותנים 'מחצית-השקל' לצדקה [ובפרט לבית-הכנסת ובית-המדרש, שהם בדוגמת המשכן והמקדש41] ביום התענית42 לפני מנחה43, זכר למחצית-השקל שקשורה לנס פורים, "הקדים שקליהן לשקליו"44.
כל אחד נותן שלושה מטבעות של "מחצית" מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן [בארה"ק ת"ו בימינו: שלושה חצאי שקלים]45, ומנהג זה כולל את כל ישראל, ועל-כל-פנים – כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה, או החל מי"ג שנה. ומה טוב ומה נעים – שיחנכו גם קטנים לתת ג' מחצית השקל מכספם [ו"מפורסם המנהג לתת גם עבור כל בני הבית"46], ובאופן שההורים עוזרים להם, שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה, ושיישאר להם עוד מספיק כסף לצורכיהם, כך שלא יחסר להם כלום47.
מנחה:
התפילה – "בשעה מאוחרת"48. וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו", ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש49.
גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע", ואם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה) אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון, והש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו50, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.
אין אומרים תחנון, ולא 'אבינו מלכנו'5.
הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'"51.
קריאת המגילה ב'מבצעים':
בשעת הדחק, ניתן להתחיל את הקריאה בברכה מתחילת השקיעה. ובשעת הדחק גדול – אפילו מ'פלג המנחה'52.
טעימה: גם לאחר צאת-הכוכבים, אין לאכול קודם קריאת המגילה. אדם חלש מותר לטעום פירות וכדומה ומשקאות קלים בלי הגבלה, ומיני מזונות עד כביצה (ומי שצריך לקרוא מגילה וקשה לו בגלל התענית, ודאי יכול להקל בזה), וחולה מותר אפילו לאכול ממש, אך יבקש מאדם אחר שיזכירנו לשמוע מגילה אחר-כך53.
יום חמישי,
י"ד באדר – פורים
מנהגנו ללבוש בגדי יום-טוב מבערב54.
גם בפורים יורד האָבֵל (רח"ל) לפני התיבה55.
אָבֵל תוך שבעה הולך לבית-הכנסת להתפלל ערבית56 ולשמוע קריאת המגילה57. אם אין בעל-קורא מובהק כמוהו, יקרא הוא את המגילה לפני הציבור וגם יברך58. ואין לו לראות מיני שמחה59. פורים נחשב כשבת לעניין אבלות, היינו שנחשב במניין שבעה, ונוהג רק אבלות שבצינעא. אינו יושב על הקרקע ונועל נעליו60. לעניין משלוח-מנות, ראה להלן.
בערבית – 'ועל הניסים'61, ואין להפסיק להכריז 'על הניסים' קודם תפילת שמונה-עשרה, אלא יש לציין זאת בטפיחה על השולחן, ורצוי שאחד הגבאים, כשיגיע לשם, יתחיל זאת בקול (מי ששכח ועל הניסים – אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" אינו חוזר. אך קודם "יהיו לרצון" האחרון יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים62 כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי..."63). לאחר שמונה-עשרה, אומרים קדיש-תתקבל5 וניגשים לקריאת המגילה.
קריאת המגילה64:
מי שטרם נתן 'מחצית השקל' כנהוג, יתננה עתה לפני קריאת המגילה.
"במגילה שכתב אדמו"ר מהר"ש נ"ע: א) לא כל העמודים מתחילים בתיבת 'המלך'. ב) עשרת בני המן אינם בעמוד בפני עצמו65.
"אין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו' על-ידי [רמקול], טלפון ורדיו וכיוצא-בהם [=גם לא בשידור חי] – כי אין זה קול אדם כלל"66.
הרבי היה שומע את המגילה מעומד67. בשעת הקריאה עומדים מימינו ומשמאלו של הבעל-קורא68. הבעל-קורא ו"גם השומעים את המגילה כופלים אותה כאיגרת69, והכפילה היא לשלושה חלקים70". הרבי היה מברך את הברכות לפניה ולאחריה עם הבעל-קורא, הן בלילה והן ביום71. הקפיד שהמגילה תישאר 'כאיגרת' עד סיום הקריאה72.
הבעל-קורא יכוון להוציא ידי-חובה את כל השומעים והם יכוונו לצאת. אסור להפסיק עד לאחר ברכת "הרב את ריבנו"5.
מי שלא הצליח לשמוע תיבה או פסוק, יקרא זאת מיד, וגם אם אינו יכול לעשות זאת מתוך מגילה כשרה – יקרא מיד בעצמו (עדיף מתוך חומש או מגילה מנוקדת, כדי שלא יטעה) עד מקום שהקורא אוחז בו, כדי שלא יצטרך לחפש קריאה אחרת כשרה החל מתיבה זו ואילך73.
"מכים 'המן' כמה פעמים במשך הקריאה, במקום שנזכר 'המן' בתואר כלשהו: 'האגגי', 'הרע' וכיוצא בזה"74.
בקריאת המגילה קוראים כשתי המסורות: "להרוג ולאבד / ולהרוג ולאבד" (ח,יא); "ואיש לא עמד בפניהם / ואיש לא עמד לפניהם" (ט,ב)75.
נוהגים לומר ארבעה פסוקים בקול רם: 'איש יהודי' (ב,א), 'ומרדכי יצא' (ח,טו), 'ליהודים' (ח,טז), 'כי מרדכי' (י,ג). והבעל-קורא חוזר וקורא אותם. עשרת בני המן צריך לקרוא בנשימה אחת, מהמילים 'חמש מאות איש' (ט,ו) עד לאחר תיבת 'עשרת' (ט,י). הציבור קורא אותם תחילה, והתינוקות מכין אז [ולא כשהבעל-קורא קורא אותם!] כמו בהזכרת המן76.
"מנענעים את המגילה באמירת 'האיגרת הזאת' (ט,כו) ו'איגרת הפורים הזאת השנית' (ט,כט)"77.
אחר הקריאה מברך "הרב את ריבנו". אסור להפסיק בדיבור עד שיסיים הש"ץ את הברכה.
"נוסח 'שושנת יעקב': 'ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים'"78.
אחר-כך79 כורכים הש"ץ והציבור את המגילה (וכן ביום). ואתה קדוש. הש"ץ אומר קדיש (יהא-שלמא). עלינו. קדיש-יתום. אל תירא. אך צדיקים5.
הקורא מגילה לנשים (בלבד) – מברכות לעצמן (מעומד80). ואם לאו – יברך הקורא81.
הרמ"א פסק שאין לברך אחר קריאת המגילה אלא בציבור, וכן היא ההוראה לרבים82.
"גם בלילה ישמח, וירבה קצת בסעודה"83, ויאמר 'ועל הניסים'84 בברכת-המזון. אם שכח, וכבר אמר את השם של חתימת הברכה, אינו חוזר. אבל במקום 'הרחמן' דיום-טוב, יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מרדכי..."85.
סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – הלילה86 בשעה 2:49.
שחרית:
קריאת המגילה לכתחילה – מהנץ החמה, ובשעת הדחק – מעלות השחר.
אין לטעום (אף לאחר שחרית) גם קודם קריאת המגילה של היום87.
בשמונה-עשרה – ועל הניסים. אין אומרים תחנון ו'א-ל ארך אפיים'. חצי קדיש5.
קוראים לשלושה עולים בפרשת בשלח "ויבוא עמלק" (שמות יז,ח-טז), שלושה פסוקים לכל אחד. 'זכר עמלק' – קוראים זֶכֶר ואחר כך זֵכֶר8. מי שלא שמע פרשת זכור, יכוון בקריאה זו לצאת ידי חובת זכירת עמלק. מי שלא נתן עדיין לצדקה 'מחצית השקל' נותן זאת עכשיו88.
ברית מילה: נוהגים למול לאחר קריאת המגילה89.
"שמיעת וקריאת המגילה – בתפילין דרש"י"5.
קוראים את המגילה בשלוש ברכות, כולל "שהחיינו"90, כמו אמש (עיין לעיל). בברכת שהחיינו יכוונו גם על מצוות משלוח-מנות ומתנות-לאביונים וסעודת פורים5.
לאחר קריאת המגילה מברכים 'הרב את ריבנו', ואומרים: 'שושנת יעקב'. 'אשרי'. 'ובא לציון'. קדיש שלם. ואחר-כך מחזירים את ספר-התורה להיכל91. ואומרים 'בית יעקב'92, עד גמירא.
שמחת פורים – חובתה לשמוח כל היום, ככתוב "ימי משתה ושמחה"93.
במשך יום הפורים היה הרבי משתדל לאכול 'אוזן המן' ממולא פרג, לקיים מנהג ישראל בזה94.
זמן קיום מצוות היום – עד השקיעה, ובדיעבד עד צאת-הכוכבים. מי שלא שמע את המגילה, יש לקרוא אותה עבורו בברכה עד השקיעה, ואם איחר, שלא יוכלו לשמוע את כולה לפני-כן, יקראו בלא ברכה עד צאת-הכוכבים95.
משלוח-מנות – חייב לשלוח שתי מנות מדברי-מאכל או משקאות לאדם אחד, איש לרעהו ואישה לרעותה96. אין שולחים מנות לאָבֵל (רח"ל) תוך שלושים ולאָבֵל (רח"ל) על הוריו תוך שנים-עשר חודש97. האבל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח מנות, אך לא ישלח אלא מאכלים ולא מגדנות98.
מתנות-לאביונים – חייב לתת לשני עניים פרוטה לכל אחד, ואפילו איש לאישה רשאי. והמרבה לשלוח מנות לרעיו וצדקה לאביונים – משובח99, ומוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר להרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, ודומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"100.
יש אומרים שמשלוח-מנות צריך להיות על-ידי שליח101.
מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים102 [וגם 'קטני קטנים' יכולים לתת 'מתנות לאביונים' לקופת צדקה103], ואדרבה – בעניינים מסוימים, כמו בהכאת המן ב'רעשנים' ובשאר דרכים, עיקר ה'רעש' נעשה על-ידי הקטנים, עם כל התמימות, החיות וההתלהבות האופייניות להם, וכן בנוגע למנהג "ללבוש פרצופים (מסיכות) בפורים" שנעשה בעיקר על-ידי הקטנים104.
כדאי לערוך 'כינוסי ילדים' ביום הפורים, ובאותו מעמד יקיימו הילדים 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים'105.
בימי הפורים נהגו הקטנים והקטנות ללבוש 'עטרה', ותבוא עליהם ברכה106.
משתה ושמחה:
"תפילת מנחה מוקדמת, ואחר-כך הסעודה107. יש להתחיל את הסעודה ביום108 [ועל-כל-פנים יש לאכול כזית לפני השקיעה]. ואם נמשכה בלילה, כיוון שהתחיל ביום, אומר 'ועל הניסים' בברכת המזון109.
גם בני ירושלים צריכים להרבות היום קצת במשתה ושמחה110.
"טוב לעסוק מעט בתורה קודם הסעודה"111, רק מעט – כדי שלא יימשך בלימודו וישכח לקיים מצוות סעודת פורים112.
"שמחת פורים גדולה הרבה משמחת יום-טוב"113.
נוהגים לאכול 'קרעפכין' (=כיסונים ממולאים בבשר) בסעודת פורים114.
"בנוגע להתוועדויות במשך המעת-לעת דפורים, מתוך שמחה באופן ד'עד דלא ידע', אבל עם הגבלות כו', ובפרט בנוגע לתלמידים, ועל-דרך זה בנוגע לכל בני-ישראל, כמדובר כמה פעמים שצריך להיות על-פי ההגבלות דתורת החסידות, ואין צורך להאריך בזה, כיוון שהדברים ידועים ומפורסמים, וגם בדפוס"115.
הגזרה הידועה אודות ההגבלה בשתיית משקה – בתוקפה עומדת (לכאורה) גם בפורים116. אבל היו פעמים שכ"ק אדמו"ר ביקש בהתוועדות דפורים או דשבת-קודש שלאחריו117, שעל-כל-פנים אחד המסובים יקיים 'עד דלא ידע' כפשוטו ו'יוציא' בזה ידי חובה את כל הציבור118.
"יש להרעיש ולפרסם בכל מקום ומקום, הן בחוץ לארץ והן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בארצנו הקדושה, על דבר ההשתדלות שכל ענייני הפורים יהיו באופן ד'ברוב עם הדרת מלך'... בנוגע ל'משתה ושמחה' - אף שכל אחד ואחד חוגג סעודת פורים בביתו, עם בני משפחתו... הרי יכולים להוסיף בשמחת פורים 'ברוב עם' לאחרי הסעודה בביתו עם בני משפחתו"119.
בבית-חיינו, לאחר הסעודה של כל אחד בביתו, מתוועדים שוב בלילה, כיוון שגם ב'עד דלא ידע' יש דרגות זו למעלה מזו, ויש להתייגע כדי להגיע ל'לא ידע' באופן נעלה יותר120.
'פורים תורה' איננו עניין של ליצנות ח"ו כטעות העולם, אלא שבמקום לדייק ולהתייגע על עומקם של דברים, מתעכבים על עניין שטחי יותר, עניין הקשור ומביא לידי הוספה בשמחה, אבל בכל אופן הרי זה עניין של 'תורה', ככל ענייני התורה121.
בהתוועדות פורים, נהג הרבי לעשות מגבית עבור 'קופת רבינו'122.
לקראת סיום ההתוועדות נהג כ"ק אדמו"ר להזכיר אודות ההכנות למבצע פסח, כולל לדאוג למעות-חיטין, מזון ולבוש, כיוון שמיום הפורים עצמו מתחילים "שלושים יום לפני החג"123.
נוהגים לשיר 'האָפּ קאָזאַק'124.
יום שישי,
ט"ו באדר, שושן פורים
סוף זמן קידוש לבנה בדיעבד – הערב125, יום חמישי בלילה אור ליום שישי, בשעה 8:49.
בירושלים עיה"ק הוא יום הפורים, ונוהג כאמור אתמול בערי הפרזות.
בעיר חיפה קוראים את המגילה גם בט"ו, כי היא ספק מוקפת חומה126.
בערי הפרזות: אין אומרים תחנון ואסור בהספד ובתענית. מרבין קצת במשתה ושמחה127.
בערי הפרזות (ומחר גם בירושלים) יש להוסיף היום בשמחה רבה מזו של יום הפורים עצמו; ביום ט"ז – שמחה גדולה יותר, וכן בכל יום ויום מימי החודש, עד שביום האחרון דחודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגת ביותר128.
גם לאחר ימי הפורים שייך לעורר על 'מבצע פורים', מפני שתכליתם של ימי הפורים היא שההתעוררות של "קיימו מה שקיבלו כבר" תבוא לידי ביטוי גם אחר-כך, ואז מתחיל מבצע פורים האמיתי129. ופעם אמר הרבי סיבה אחרת, לסייע לאלה שנזקקו ללוות כדי שיוכלו לחוג את הפורים כהלכתו – לפרוע את חובותיהם, וגם זה חלק מ'מבצע פורים'130.
בימים שאחרי פורים השמחה גדולה יותר, בגלל שבהם ניתווסף גם ענין הגאולה "מיסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים לגאולת פסח131.
___________________________
1) משיחת ט' אדר ה'תש"נ, סה"ש תש"נ ח"א עמ' 332. וראה גם בסה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 544, תנש"א ח"א עמ' 361, ו'התוועדויות' תשמ"ה ח"ב עמ' 1321 (לא מצאתי מאומה על יום זה בס' 'שערי המועדים – חודש אדר', ובוודאי ישלימו במהדורות הבעל"ט).
2) לוח דבר-בעתו (ע"פ הנפסק בסי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור, וע"ש בב"י ד"ה וכתב המרדכי).
3) אין נזהרים מאכילה קודם שחרית, כמנהגנו כל ימות השנה, על-אף שי"א (נטעי גבריאל הל' פורים פי"ט ס"ט) שאין לאכול אז יותר משיעור טעימה. והטעם, שאף שבשמיעת פ' זכור מקיימים היום מ"ע דאורייתא כפסק אדה"ז, הרי גם במ"ע מה"ת אפשר לאכול כשאין חשש שישכח לקיים המצוה (ראה הנסמן בפסקי תשובות סי' רלה אותיות ח,י), וכיוון שאנו שומעים זאת במניין קבוע שרגילים להתפלל בו, אין חשש שישכח. ומה שאין טועמין קודם "מצוה חביבה", אין זה שייך למצות מחיית עמלק, כמ"ש בכף החיים (תרפ"ה ס"ק כט) שאין מברכים על השחתה, אפילו של אוה"ע. ובפרט אם נאמר שמצוה זו מקיימים גם בהזכרת מעשה עמלק בכל יום (שערי המועדים, פורים, סי' מו-מז) - ה"ז מצוה שבכל יום, ואין בה חביבות (הרב שבתי שי' פרידמן, צפת ת"ו).
4) שערי-אפרים שער י סי"ב.
5) לוח כולל-חב"ד.
6) שו"ע אדה"ז סי' רפב סט"ז [הכוונה רק לעצם עניין הקריאה בציבור, אך פרטי הקריאה – בשבת זו דווקא וכו' הם מדרבנן, ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 341 הע' 3 ובשוה"ג]. וראה בהנסמן באנציקלופדיה תלמודית כרך ב עמ' קסו, ערך 'ארבע פרשיות' הערה 59 – שיחת ש"פ זכור תשמ"א, הנחת הת' ס"א. וראה 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1188. תשמ"ט ח"ב עמ' 443.
7) משיחת פ' זכור תשמ"ג. לשונות שונים בשיחות הרבי וכו' בנדון הובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' [להלן: 'אוצר'] חודש אדר (נדפס יחד עם מגילת אסתר ו'שערי מגילה', הוצאת 'היכל מנחם', ירושלים תשס"ב), עמ' רמה.
אין לברך ברכת התורה על קריאתה לנשים בלבד (שו"ת מנחת-יצחק ח"ט סי' סח).
8) ספר-המנהגים עמ' 72, והביאור באריכות בהערה שם.
לכאורה, לאלה הקוראים בתורה במבטא הספרדי או במבטא הנהוג בארה"ק שאינם מבדילים כלל בין צירי לסגול, אין מקום לכל זה.
9) הובאו בילקוט-יוסף ח"ה עמ' רנט. וראה המובא בעניין זה ב'התקשרות' גליון קט עמ' 18. כמובן, הוא הדין והוא הטעם לקריאת 'ויבוא עמלק' בשחרית של פורים (ביררנו מאנשים נאמנים שהרבי לא נהג בזה כלל).
10) רגילים שהאוחז את הס"ת הראשון אינו עומד להגבהת הס"ת השני (וכ"פ בשו"ת קנין-תורה ח"ה סי' טז. והעירני הרהמ"ח ס' אשי-ישראל, שלכאורה משמע כן בספר-חסידים סי' תתקל, מטעם עוסק במצווה פטור מן המצווה, וצ"ע הרי לכאורה יכול לקיים שתיהן, וע"ש במקור חסד, עכ"ד).
11) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
12) לוח כולל-חב"ד, ש"פ נח.
13) היום-יום לש"פ זכור (י"א אדר שני), אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ב עמ' קסד, וכן משמע מסתימת לשון רבינו בסידורו – קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוף ס"ק יג. לוח כולל-חב"ד.
14) טעם מחודש בשם 'תענית אסתר', ראה בלקוטי-שיחות כרך ו עמ' 371.
15) רמ"א סי' תרפ"ו ס"א. וכן המצטער הרבה מכאב עיניים (שם), וזקנים תשושי-כח (כה"ח תק"נ ס"ק ו).
16) רמ"א שם. והיינו במעוברת אחר מ' יום או שמרגשת חולשה יתירה, ומניקה – בפועל (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ה, וש"נ).
17) דינה כחולה (שו"ע אדה"ז סי' של ס"ה), נטעי-גבריאל שם.
18) לעניין חתן וכלה בז' ימי המשתה בתענית זו דנו בפוסקים, ורבים מקילין. ראה משנ"ב סי' תרפ"ו בשער-הציון ס"ק טז, כף-החיים תקמ"ט סק"י ותרפ"ו סקט"ז וס"ק כח, קיצושו"ע סי' קמא ס"ב, יחווה-דעת ח"ב סי' עח, ונטעי-גבריאל נישואין ח"ב פכ"ה ס"ג-ד וש"נ.
19) בסידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' כ' שהצום מתחיל בעלות השחר. (וראה בזה: אגה"ת פ"ג, לקו"ש כרך כב עמ' 313 ו'התקשרות' גיליון קא עמ' 17 בשם הרבי, שהאמור שם לשעה מוקדמת יותר מדבר רק בתענית-תשובה (וע"ע שיחות-קודש - בלתי מוגה - תשנ"ב ח"ב עמ' 494 ע"י ציון 12). אמנם במקור הדיון שהרבי מציין שם בתוספתא תענית פ"ב ה"ה הוא בתענית גשמים, ובגמ' פסחים ב,ב איתא ע"ז "תענית ציבור" סתם, וברש"י תענית יב סע"א "בכל תענית שהוא אוכל משתחשך, ואפילו בתענית יחיד", וברמב"ם הל' תעניות פ"א ה"ח הובא בב"י ושו"ע סי' תקס"ד נפסק שהדין שווה בכל תענית שאוכלין בה בלילה "בין ציבור בין יחיד" – ואולי כיוון שהנושא מוקשה "הבו דלא להוסיף עלה", ובפרט שברש"י הנ"ל משמע שתענית ציבור קלה יותר מתענית יחיד).
20) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.
21) ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח, עיי"ש. ואף באג"ק חט"ז עמ' שיג ובהגהות הרבי ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (הובא בלוח זה להיום) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).
22) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.
23) סידור תהלת ה' (הישן) עמ' 359. החדש - עמ' 394. גם כשיש חתן בבית-הכנסת אין נמנעים מאמירת סליחות (ראה ב'לוח השבוע' תשנ"ד הערה 10), אם-כי נמנעים מאמירת תחנון, 'והוא רחום', 'א-ל ארך אפים' ו'אבינו מלכנו'.
24) מובא מס' קיצור של"ה.
25) ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.
כשהיה הרבי מתפלל עם הציבור (כגון בעברו לפני התיבה בשנות האבילות תשכ"ה ותשמ"ח), לא היה אומר 'אשמנו', כיוון שכבר אמרו בסדר התפילה, אך בשנת תשכ"ו יצא רק לאמירת ה'סליחות', ואז אמר 'אשמנו' מפני שלא היה זה אצלו בסדר התפילה ('אוצר' עמ' רנ).
26) בפיוט זה, בבית ד"ה "מקשיב דבר שקר", נדפס אצלנו: "סדר להשתמש בשונים..." (וכן בסידור אוצר התפילות, בניקוד שונה), ולכאורה צ"ל: "סרר" [מלשון "בן סורר ומורה"], כמ"ש בסידורים: יעב"ץ (המקורי, הוצאת אשכול ח"ב עמ' תקכ"ז) ועבודת ישראל (עמ' 619).
27) בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' - נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים (וכ"ה בסליחות שבסידורים: סידור ונציא רפ"ד (סה,ב), סידור האריז"ל לר' אשר (ק,א), יעב"ץ, עבודת ישראל ואוצר התפילות). ואילו במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד' (כבסידור האריז"ל להר"ש מרשקוב (קד,א)), נדפס תמיד "כהודעת". בגיליונות קודמים של לוח זה כתבתי לתקן זאת גם בסליחות שבסידורים, וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים בהוצאת קה"ת ארה"ק, אך העירוני שבהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת" (התזת השי"ן במבטא רבינו ניכרת למדי), ויש לבדוק בשאר התעניות.
28) פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות - חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'ליקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך במראות-קודש מתענית-אסתר תשמ"ח ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון גם בין כל בית ובית.
29) סידור תהלת ה' הנ"ל עמ' 347. וצ"ל 'פקדנו בישועתך', ללא וא"ו, כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.
30) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. ואחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.
31) מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם 'הרשענו ופשענו', כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.
32) במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).
33) במניין של הרבי נהגו לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).
אין מנהגנו לומר חלק מ'אבינו מלכנו' פסוק בפסוק קהל וחזן, אלא אומרים כולו יחדיו מתחילה ועד סוף ('אוצר' אלול-תשרי עמ' קב).
בסידורי תורה-אור ותהלת-ה', והחל משנת תשמ"ט גם במחזור השלם, נדפס: זְכוּיות, וזאת ע"פ לוח התיקון לסידור תו"א (נ.י. תש"א – ובניגוד לסידורים הישנים) – 'אוצר מנהגי חב"ד' שם עמ' קא.
34) ספר-המנהגים עמ' 45.
35) ספר-המנהגים שם.
36) שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי).
במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצ"צ הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).
37) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.
38) שערי-אפרים שער ח סעיף קז.
39) וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.
40) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.
41) משיחות ש"פ שקלים תשכ"ד ותשמ"ב. אך אין בזה ח"ו משום שלילת נתינת צדקה זו לעניים כפשוטה, ראה סה"ש תש"נ ח"א עמ' 303 (לקוטי שיחות ח"א עמ' 182, וסה"ש תנש"א ח"א עמ' 320) - 'אוצר' עמ' רנג. כשמניחים הגבאים קערה, רצוי לציין בה במפורש לאיזו מטרה נותנים בה.
42) ספר-המנהגים - מנהגי פורים. ובלוח כולל חב"ד כתב שבירושלים נותנים זאת ביום י"ד קודם המנחה.
43) לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תרצ"ד ס"א ממהרי"ל.
44) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 299.
45) רמ"א שם. בעבר לא היו בארה"ק מטבעות של 'מחצית', ולכן הורגלו לתת חצאי דולרים (ראה לוח עץ חיים, ופסקי תשובות סי' תרצ"ד הערה 25), אבל כעת אין טעם לזה. כמו-כן לא מצאתי טעם לזה שיש הנותנים ג' פעמים ג' מחציות.
מהטעמים לזה: א) ברמ"א או"ח ר"ס תרצ"ד – כנגד ג' פעמים שכתוב 'תרומה' בפרשת שקלים. ב) רמז לשלושת ימים שצמו בימי אסתר, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה. ג) ע"ד "אוריין תליתאי לעם תליתאי" רמז למתן-תורה בפורים "קיימו מה שקיבלו כבר", התוועדויות תנש"א ח"ב עמ' 332.
ועניינה: נתינה בבת-אחת סכום השווה לכל - עבודה שלמעלה מגדרי האדם, 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 311.
46) מג"א סי' תרצ"ד ס"ק ג מהגהות מיימוניות, כף החיים שם ס"ק כז, 'דרכי חיים ושלום' סי' תתמ"ג, שיחת תענית אסתר תשמ"ט – 'אוצר' עמ' רנג. – ולכאורה כאשר הם נותנים בעצמם, אין האב צריך לתת עבורם.
47) שיחות-קודש תשנ"ב ח"ב עמ' 787. ובספר-המנהגים שם, שהאדמו"ר נותן מחצית-השקל גם בעד הרבנית ובנים ובנות קטנים, ע"כ. וכמו ששנינו (שקלים פ"א מ"ה) "אם שקלו – מקבלים מהם".
אגב, מלשון הרבי "מחצית השקל" משמע כמנהג הרווח שאין נזהרין מלומר שנותנין ל"מחצית השקל", ולא כמ"ש בלוח א"י ועוד לומר דווקא "זכר למחצית השקל" (ע"ד החשש "שלא לייחד בשר לפסח" בסי' תסט, ע"פ מסכת סופרים פכ"א ה"ד, סידור רע"ג, שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' מ, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' עד ועוד). והטעם נתבאר בשיחות-קודש תשכ"ו עמ' 219, כיוון שמוכח מהגמ' ב"ב ט,א ורש"י ותוס' שם, וכן מהלימוד לעניני צדקה מהפסוק "כי באמונה הם עושים" שנאמר במחצית השקל – שגם מחצית השקל עניינה 'צדקה', עיי"ש. וראה גם לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 469. סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 287.
48) ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה – ע"פ הגמ' (תענית כו, סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".
49) במראות-קודש נראה, ש(גם) כאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארון הקודש. ראה גם ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (לרב ראסקין) עמ' שכא.
50) לוח כולל-חב"ד בצום-גדליה, עשרה בטבת וכו', ובתענית זו נשמט. ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה ילקוט-יוסף מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).
51) לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).
52) ראה משנה-ברורה וביה"ל סו"ס תרצ"ב. אך ראוי לכל אחד (לכוון שלא לצאת בזה, ו)לקרוא או לשמוע שוב לעצמו ולבני-ביתו עם כל הברכות בזמן.
53) רמ"א ומשנה-ברורה סו"ס תרצ"ב.
54) נהגו בדורות הקודמים בהרבה מקהילות חב"ד, ובדורנו בבית חיינו, ובשנים האחרונות נתפשט המנהג בין חסידי חב"ד בכל מקום, ללבוש בפורים בגדי יום-טוב. וי"א שהרבי הורה כך באחת משיחותיו (למרות שמנהג זה בספר-המנהגים הוא הראשון מ'מנהגי האדמו"ר' ש"אינם הוראה לרבים") - 'אוצר' עמ' רנד. 'התקשרות' גיליון לו עמ' 14, עיי"ש (במשנה-ברורה וכף-החיים סי' תרצ"ה הביאו שיש ללבוש בגדי שבת מבערב. וכן משמע בספר-המנהגים שכתב זאת לפני נתינת מחצית השקל. ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 439).
55) ע"פ ספר המנהגים עמ' 71 ועמ' 8, ודלא כמ"ש בנטעי גבריאל הל' פורים (מהדורת תש"ס) פרק עט ס"ט.
56) ראה הערות הגר"י פישר לס' פני-ברוך עמ' תסא. ולכאורה גם אם יוצא מביתו לפני הלילה כדי להגיע בזמן לתפילה ולמגילה בבית הכנסת, לא גרע מסליחות של ערב ראש השנה (רמ"א סי' תקפ"א ס"א ומחה"ש שם).
57) רמ"א סי' תרצ"ו ס"ד.
58) גשר-החיים ח"א עמ' רסא, רסג. שם הוכיח שיברך גם שהחיינו, שלא כבחנוכה, כיוון שכאן הברכה גם בעד עצמו, עיי"ש. וכן דעת רוב האחרונים, נסמנו בילקוט-יוסף ח"ה עמ' רמד.
59) גשר-החיים שם ע"פ המג"א תרצ"ו ס"ק ב, ושלפי דעות אחרות רק ממעט בזה.
60) רמ"א או"ח סי' תרצ"ו ס"ד ויו"ד סי' תא ס"ז. ובנטעי גבריאל הל' פורים (תש"ס) פרק עז ס"ה הביא מברכ"י יו"ד שם ס"ק י, וסידור יעב"ץ ושו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק ועוד, שהמנהג להשוות ט"ו לי"ד לעניין אבילות (וע' הדעות בארוכה בס' דברי סופרים יו"ד שם).
61) אף שאין מחזירין על אי-אמירת 'ועל הניסים', אין לדלגו לכתחילה כדי שיוכל לענות קדיש וכיו"ב - ספר המנהגים עמ' 71 משו"ת צמח צדק, שער המילואים [ח"א] סי' יא [בהוצאת תשנ"ד: או"ח סימן קיג].
62) אכן ברמ"א (סי' תרפ"ב סוס"א. ודלא כמ"ש בהערה נז בשוע"ר דלהלן במהדורה החדשה) ובשוע"ר סי' קפז סוס"ח איתא "ונפלאות", אבל - בסידור מופיע ללא "ונפלאות", וכן צ"ל למעשה.
63) א"ר סי' תרפ"ב (בק"ו מברהמ"ז – שם כותב אדה"ז בסי' קפז ס"ח "וכן יש לנהוג"), משנ"ב וכף-החיים שם. והכוונה קודם יהיו לרצון השני (ראה בס' אשי-ישראל פמ"ח הערה י, וש"נ).
64) אף שעיקר מצוות קריאת המגילה היא ביום (ולכן הוזכר בגיליון הקודם שהמזכים את הרבים יעדיפו את הקריאה ביום), הרי מי שיש לו אפשרות לשמוע מגילה בלילה חייב לקיים זאת, אף אם עי"ז מטיל בספק את האפשרות לקרוא ביום (ראה שו"ת רדב"ז ח"ד סי' יג, הובא בקו"א לשו"ע אדה"ז סי' רעא סק"א).
65) ספר-המנהגים שם, וש"נ. צילום ברור בהקטנה של שני עמודים ממגילה זו נדפס בס' אגרות-קודש - אדמו"ר מוהר"ש, ברוקלין תשנ"ג, עמ' קמ, ובספר-התולדות אדמו"ר מהר"ש, ברוקלין תשנ"ז, מול עמ' 21. ראה פרטים נוספים על הנוסח ואופן הכתיבה במגילה זו ב'אוצר' עמ' רסד-רסו.
66) לקוטי-שיחות כרך ט עמ' 336. כרך כ"א עמ' 496.
67) 'אוצר' עמ' רנה (וכמדומה כך נפוץ בין אנ"ש. וראה כף החיים תר"צ ס"ק ב).
68) 'אוצר' עמ' רנד.
69) שו"ע סי' תר"צ סעיף יז, וראה כף-החיים שם ס"ק קב. וכ' שם ס"ק קג מהפרמ"ג, שיש להיזהר שלא תהיה נגררת על גבי קרקע, ואף לא תלויה מעל השולחן.
70) ספר-המנהגים, וש"נ בעניין השומעים. 'אוצר' עמ' רנה. צריך חיפוש הטעם שלמנהגנו כופלים לג' חלקים דווקא (למנהג העולם מקפלים לחלקים רבים, יריעה ע"ג יריעה - לוח 'דבר בעתו').
71) 'התקשרות' גיליון לו עמ' 14. וראה שו"ע אדה"ז סי' ריג ס"ז, וכף-החיים שם סוס"ק כב.
72) שם. וראה בכף-החיים שם ס"ק קב ובשו"ת מהרי"ל, מהדורת מכון-ירושלים, ס"ע נו. 'אוצר' עמ' רנה.
73) ראה שו"ע סי' תר"צ ס"ג-ו ונו"כ, משנה-ברורה שם ס"ק יט.
74) ספר-המנהגים שם, וש"נ. בדרך-כלל היה הרבי מכה ברגלו (הימנית או השמאלית) בכל 'המן', ובמקום שנזכר באיזה תואר היתה ההכאה מורגשת יותר ובמשך זמן רב יותר. לפעמים הכה יותר חזק ב'המן' שניגנו בו או ב'המן בן המדתא' (ראה ב'אוצר' עמ' רנז, וב'התקשרות' בשנים קודמות).
הרבי הפגין הנאה וחייך בשעה שהילדים היו מרעישים ב'הכאת המן', וכמה פעמים דיבר בשיחותיו נגד הגבאים החוששים מ'בילבול' הילדים ומגבילים אותם, וכן נגד המכים 'בעל כרחם' בקול דממה דקה... ('אוצר' שם).
75) ספר-המנהגים שם, 'אוצר' עמ' רנח, וש"נ.
76) 'לוח כולל חב"ד', כף-החיים סי' תר"צ ס"ק צו מבן-איש-חי. וראה 'אוצר' שם.
77) ספר-המנהגים שם. (במג"א סי' תר"צ ס"ק יז מס' מטה-משה, ועוד - 'האגרת הזאת' בלבד). המו"ל ד'לראות את מלכנו' מסר, שבכל השנים שבדק בווידאו - נענע הרבי את המגילה במקומות אלו ח' פעמים.
78) ספר-המנהגים שם, וש"נ. וראה שלל הגירסאות המובאות ב'טור השלם'.
79) לוח כולל-חב"ד. כן משמעות לשון אדה"ז בסידורו שלא הביא עניין כריכת המגילה, כדעת סדר-היום, המג"א וסיעתם שאין קפידא מתי לכורכה, ומבאר זאת ע"פ נגלה וע"ד החסידות - משיחת פורים תשט"ז, מוגה, 'שערי המועדים – פורים' סי' נו, עיי"ש. והמסקנא – שעדיף [בהנחת השיחה ('התוועדויות' תשט"ז ח"ב ס"ע 157) הדגיש הרבי שהציבור ינהג כך, וכן העתיק ב'אוצר' עמ' רסא, אבל בשיחה המוגהת לא הזכיר זאת, ומשמע שזה נוגע גם לש"ץ] להשאיר את המגילה פתוחה עד אחר ברכה אחרונה, שע"י זה ימשיכו ענייני המגילה להאיר בגילוי. [הרבי עצמו החל, בדרך-כלל, לגלול את המגילה עם סיום הקריאה, והמשיך בכך בשעת הברכה ('אוצר', עיי"ש), אבל כמובן זה אינו הוראה לרבים].
80) ע"פ שו"ע אדה"ז סי' ח ס"ג.
81) ברמ"א סי' תרפ"ט ס"ב, מג"א סי' תרצ"ב ס"ק ה ופרמ"ג בא"א שם ועוד, פסקו שיברכו "לשמוע מגילה", והפר"ח סי' תרפ"ט (ובליקוטים) חולק ע"ז וס"ל שחייבות גם בקריאה ויברכו כרגיל [י"א שהרבי היה קורא את המגילה לנשים בבית הרב, ובירכו לעצמן 'על מקרא מגילה'].
82) רמ"א סי' תרצ"ב סוס"א. ולדעת הב"י מסיק בכף-החיים סי' תר"צ ס"ק קכד שגם היחיד מברך. וכ' שכן פסקו הא"ר, מאמר-מרדכי ובן-איש-חי, וכ"פ גם הערוך-השלחן (תרצ"ב ס"ה, גם כ'מנהג העולם'). אבל למעשה, ככתוב בס' המנהגים, רק האדמו"ר מברך גם ביחיד לפניה ולאחריה, הן בלילה והן ביום.
83) רמ"א סי' תרצ"ה ס"א.
84) אבל לא 'מגדול', 'אוצר' עמ' רעז.
85) שו"ע ורמ"א סי' תרפ"ב ס"א, ושו"ע אדה"ז שנסמן לעיל הערה 62.
86) לוח כולל חב"ד - בניכוי 20 דקות לפי אופק קהיר.
87) ע"פ משנה ברורה (תרצ"ב ס"ק טו), כף החיים (שם ס"ק לז), נטעי גבריאל (פל"ב ס"א), ובפרט בהתאם למנהגנו בקשר לשופר ולולב (קונטרס 'בירורי מנהגים - מועדים' להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תשס"ו עמ' 181, עיי"ש).
88) לוח כולל-חב"ד (וצ"ב אם נכתב כך בשנים שהרבי הגיה את הלוח, וכן אם אכן כל מה שהרבי לא מחק שם, נקרא 'מוגה'). לדעת המג"א סי' תרצ"ד זהו זמן נתינתה לכתחילה.
89) כן נהג תמיד המוהל הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה ('התקשרות' גיליון מ עמ' 18), כדעת תה"ד סי' רסו, ב"י בבדק-הבית יו"ד סו"ס רס"ב, שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנא, הפר"ח והגר"א סו"ס תרצ"ג והפרמ"ג סו"ס תרפ"ז, מנהג פרנקפורט שהובא בהגהה במהרי"ל דלהלן, ומנהג הספרדים כמובא בכף-החיים סי' תרצ"ג ס"ק ל. בלוח כולל-חב"ד כתב למול לפני קריאת המגילה, ע"פ הרמ"א שם ממהרי"ל, וכן מנהג העולם האשכנזים כמ"ש המשנ"ב סו"ס תרפ"ז מהח"א. וראה מהרי"ל עמ' תכו, וש"נ. אוצר-הברית ח"א עמ' רעח.
יש נוהגים לקרוא לתינוק 'מרדכי', נסמן בנטעי-גבריאל עמ' צה.
90) ספר-המנהגים שם, 'אוצר' עמ' רסח, וש"נ.
בדבר מי שאין לו מגילה אם יברך 'שהחיינו', דן בזה בקונטרס 'בירורי מנהגים - מועדים' (הנ"ל הערה 87) עמ' 192. וע' גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא (והרי בדבר שאינו מצוי אין בו מנהג).
91) בסידורי תהילת ה' נדפס (לא מאדה"ז): "ומחזירין הספר-תורה וקוראין המגילה". אך משנת תשל"ח ואילך נוספה שם בשולי הגליון הערה שמנהגנו כנ"ל. בס' שער-הכולל פי"א אות כב סעי' ה, ובס' חקרי-מנהגים עמ' רכג נתבאר טעם ומקור מנהגנו, עיי"ש. וראה 'אוצר' עמ' רסז. מנהג-ישראל-תורה סו"ס תרצ"ג.
92) שער-הכולל שם אות כג.
93) 'שערי-המועדים - פורים' עמ' קמה.
94) 'התקשרות' שם.
95) שו"ע סי' תרפ"ז ס"א ונו"כ.
96) שו"ע ורמ"א סי' תרצ"ה ס"ד.
97) כדעת הרמ"א סי' תרצ"ו ס"ו. כן הורה הרבי לפרסם שלא ישלחו לו, בשנת האבלות על אמו (תשכ"ה) – נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פל"ה הע' יט (מהרה"ח רי"ל שי' גרונר, ודלא כמ"ש בס' שבח-המועדים (תשנ"ג) פי"ד ס"ג). וכן על שאר קרובים תוך ל' – הוראת הרבי בשנת האבלות על הרבנית (תשמ"ח) – שם בשו"ת שבסוף הספר סי' ב.
98) שו"ע ומ"א סי' תרצ"ו ס"ב, מספר-חסידים סי' תשי"ג ומהרי"ל הלכות פורים (מהדורת מכון ירושלים עמ' תלב). גשר-החיים ח"א עמ' רכח. רסא.
99) לוח כולל-חב"ד, משו"ע סי' תרצ"ד ורמ"א סו"ס תרצ"ה. והאדמו"ר מקיים זאת לשלושה אנשים (מאכל ומשקה).
100) ישעיה נז,טו. רמב"ם פ"ב מהל' מגילה הי"ז.
101) ראה שדי-חמד 'אסיפת דינים - מערכת פורים' סוס"ו, מובא בלקוטי-שיחות כרך ל"ג עמ' 118 ועוד, וכן באחרונים. אך א"צ כדין שליחות ממש, וכמובא בסה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 302 ולהלן שמנהג ישראל לשלוח מנות ע"י התינוקות. וראה גם 'אוצר' עמ' עדר.
102) וכן שולחים על-ידיהם משלוח מנות, ספר-השיחות תשמ"ח ח"א שם. ובמיוחד מתנות לאביונים, ראה בס' קדושת-לוי, קדושה שנייה.
103) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 561.
104) כמובא בשו"ע, רמ"א או"ח סו"ס תרצ"ו, שבשביל מנהג זה התירו כמה עניינים - 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1239, ועוד. ע"ד הצגות לבנות בפורים - ראה היכל-מנחם כרך ב עמ' קמה.
בלקוטי-שיחות כרך ל"א עמ' 279 נדפסה שיחה שבה דיבר הרבי נגד מה שילדים משחקים בהתלהבות את תפקיד 'המן', לשם פרסים וכדומה (והסביר שאין זה חינוכי שלפי-שעה בגלל פרסים מתנהגים כגוי ח"ו). בדף "המעשה הוא העיקר" שיצא לאור והודבק על לוח המודעות בבית חיינו, נעתק הנושא לשלילה מוחלטת של תפקיד זה, והגיב על כך הרבי: "אם כן - אין זו הצגה כלל", והכוונה שאי-אפשר בלא"ה, אבל יש לעשות זאת רק "בקול ענות חלושה".
105) שיחת ש"פ תרומה, ו' אדר תש"מ.
106) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 484.
107) ספר-המנהגים שם, ולוח כולל-חב"ד, משו"ע או"ח תרצ"ה ס"ב בהג"ה.
בספר-המנהגים שם הביא הרבי סתירה לכאורה בדעת אדה"ז אם יש חיוב לאכול פת בפורים, עיי"ש.
108) הרמ"א שם כ' שרוב הסעודה צ"ל ביום, אבל אצל רבותינו רק התחילה ביום, ועיקרה היה בליל ט"ו – שיחת פורים תשי"ט.
109) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קפח סעיף יז.
110) רמ"א שם. וראה הערת הגהמ"ח שו"ת מנחת-יצחק ע"ז, בלוח 'דבר בעתו'.
111) רמ"א שם. ולהעיר ש"שלושים יום לפני הרגל", שבהם דורשין בהלכות פסח, מתחילים "מפורים ואילך" (שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א).
112) 'שערי-המועדים - פורים' סי' י.
113) תורה-אור צח,א. ספר-המנהגים שם ובעמ' 38, וש"נ. ועד"ז באג"ק ח"כ עמ' קסז.
ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 454 ,391, תש"נ ח"א עמ' 135 ובכ"מ איתא שאין בפורים את ה'שוטרים' שצ"ל ביו"ט כדי למנוע היפך הקדושה כנפסק ברמב"ם וטושו"ע, כיוון שישנה ההבטחה שבוודאי לא יהיה מזה עניין בלתי-רצוי. מאידך, ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1180 מזרז לשלול לגמרי בפורים ענייני ד' כתות שאינן מקבלין פני שכינה, שסימנן חשמ"ל [חנפים, שקרנים, מספרי-לשון-הרע, לצים], ע"כ. וכנראה שע"ז אין הבטחה, אלא תלוי בנו.
114) ראה ספר-המנהגים עמ' 58, 'אוצר' עמ' רעז.
115) 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 372.
116) בשיחה הראשונה ע"ד גזירת המשקה (ש"פ שמיני תשכ"ג, תו"מ חל"ו עמ' 352 ואילך, וש"נ) אמר הרבי שאינו רוצה לגזור גם על פורים, אבל בשיחת י"ב תמוז תשכ"ה (ס"ט, תורת מנחם כרך מד, סעיף כח, וכן בהקלטה): "אפילו כשמגיעה התוועדות... לא יותר משלוש כוסות... בין בשבת ויום-טוב... ובין פורים", וכן בשיחת פורים תשמ"ב (סמ"ו, התוועדויות ח"ב עמ' 975), ובשיחת ש"פ תצוה תש"נ (התוועדויות ח"ב עמ' 372). וב'יחידות' סיוון תשל"ז למי שביקש תיקון על שתיית משקה יותר מהשיעור בפורים (שיחות קודש תשל"ז ח"ב, הוספות עמ' 687. ובס' היכל מנחם ח"ג עמ' רנח. וכאן בנוסח אחר, מ'התמים' אדר תשס"א עמ' 18) "הנה ידוע שהתקנה בתוקפה כולל פורים ושמח"ת", והתיקון - להשתדל להשפיע על שניים או יותר שישמרו על התקנה, ע"כ. וכש"כ שהגזירה בתוקפה לבחורים, ביחס אליהם היתה הסתייגות מכך גם לפני ה'גזירה', ראה 'התוועדויות' תשי"ב ח"ב עמ' 45, וכמובן לאחריה גם כשהורה כנ"ל (ראה שיחת ש"פ פרה תש"ל ס"ו, שיחות קודש ח"א עמ' 567. שיחת פורים תשל"א סי"א, שיחות קודש ח"א עמ' 571). וגם אלה שמעל גיל ארבעים צריכים למעט בשתיית משקה, כאמור בשיחה הראשונה ובכו"כ מקורות שלאחריה (תודה להרב יהודה ליב שי' נחמנסון מרחובות).
117) כגון 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1478. וכנראה לזה הכוונה בשיחת ש"פ שמיני תשמ"א (הקטע השייך לזה נעתק גם בס' 'אשכילה בדרך תמים' עמ' 181). וראה 'אוצר' עמ' רצ, ובכרך אלול-תשרי עמ' שסט-שע בקשר לשמחת-תורה.
118) ביאור העניין במכתבו שנדפס ב'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 980.
119) ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 335.
120) 'התועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1420 ואילך. בספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 351 הציע הרבי לערוך ג' התוועדויות בקשר לימי הפורים, כדי שיהיו באופן של 'חזקה', עיי"ש.
121) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1426.
122) ספר-המנהגים שם, וראה ב'אוצר' עמ' רעט-רפג.
123) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א. ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשד"מ ח"ב עמ' 1280, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399 ,339, ועוד.
124) (ספר-הניגונים, ניגון כד) שיחת פורים תשל"ב. לפעמים נזכר פורים בין הזמנים שבהם ניגנו את ניגון 'ארבע הבבות' של אדה"ז (שם, ניגון א). הרבי ציווה בקביעות לנגנו לקראת סיום התוועדויות הפורים, ואחריו 'ניע זשוריצי'. פעמים שציווה לנגן גם 'קול ביער' (שם, ניגון כג) - 'אוצר' עמ' רצב-ג.
125) כדעת החתם סופר בשו"ת או"ח סי' קב, וכמבואר בס' קידוש לבנה פ"ד ס"ה ובהערות. לאחר ניכוי 20 דקות לפי אופק קהיר. ובשם הרה"ק החוזה מלובלין נ"ע מובא שם, לאחר הזמן – לומר מתוך הגמרא (סנהדרין מב,א, או רי"ף, רא"ש, טושו"ע וכו') "מאי מברך? א"ר יהודה ברוך אתה ה'..." בשם ומלכות (וכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אישר הנהגה זו - רשימת הגר"י לנדא ז"ל, כפר חב"ד 986). וכן הביא שם שיש מקום לומר אז כל הפסוקים והאמירות דקידוש לבנה.
126) לקוטי-שיחות כרך כ"ט עמ' 423. דין ספק אמרו בגמרא (מגילה ה,ב. ב"י ומשנ"ב סי' תרפ"ח) בטבריה. ובפסקי תשובות שם ס"ק ז הביא גם את: חברון, צפת, שכם, חיפה, עכו, גוש חלב, יפו, לוד, רמלה, עזה, יריחו ובית-שאן. וראה באג"ק ח"ט עמ' סו: "בענין שושן פורים. הנה בכמה מקומות באה"ק ת"ו חל דין זה גם עתה, ולא רק בירושלים".
127) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע סי' תרצ"ו ס"ג, רמ"א סי' תרצ"ה ס"ב. אך בשיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 482 איתא, שכיוון שצ"ל לפנים משורת הדין, צריך שתהיה הרבה שמחה, עיי"ש.
128) לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1274. ומבאר: אף שבנוגע לקריאת המגילה אמרו שאינה נקראת אלא עד ט"ו בחודש, אבל הציווי "מרבין בשמחה" נוגע לכל ימי החודש, וכלשון חז"ל "משנכנס אדר", וכמו שנאמר: "והחודש אשר נהפך להם". ואם כן... כאשר השמחה היא באותה המידה שבימים הקודמים, בלי הוספה וריבוי, אינה שלימות השמחה, כיוון שנתיישנה (שלכן לברכת חתנים צריך בכל פעם 'פנים חדשות').
129) 'אוצר' עמ' רפו, מסיום שיחות פורים תשד"מ ותשמ"ה, ומשיחת ש"פ פרה תשמ"ה.
130) שם, משיחת פורים תשמ"ו.
131) שיחת ש"פ פרה תשל"א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
