ההבדלים בין נרות החנוכה לנרות המקדש נובעים מכך שבזמן של חושך אי-אפשר להסתפק בעבודה רגילה, כל אחד בעצמו, אלא יש לפעול במסירות נפש, מבלי להתפעל, להארת החוץ והחושך * דווקא נרות חנוכה, שעניינם בזמן הגלות ומלמטה למעלה – גדולה מעלתם מנרות המקדש, שלכן יהיו קיימים גם לעתיד לבוא, והם במספר שמונה שלמעלה מההיקף, ומגיעים עד "שמו הגדול" שלפני הצמצום * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. עומדים1 אנו ימים אחדים לפני חנוכה, שהוא זמן של ניסים.
– אצל חסידים חוגגים גם היום-טוב די"ט כסלו שהוא גם זמן של ניסים, אבל, היום-טוב דחנוכה "מבוגר" מי"ט כסלו קרוב לאלפיים שנה.
ב. מצוותה של חנוכה היא – להדליק נרות, להאיר אור.
כיצר יוצרים אור? – נוטלים שמן או עץ (וכיוצא-בזה), דבר גשמי, ומחממים אותו, עד שמתבטלת גשמיותו ("עס ווערט אויס גשמי"), ומתחיל להאיר בכל הסביבה.
והנה, הנרות שמדליקים בחנוכה באים מהנרות שהיו מדליקים בבית המקדש: בבית המקדש היו מדליקים נרות בכל לילה. אבל, בזמן שבו אירע נס חנוכה לא היה שמן טהור להדליק את הנרות, ועשה הקב"ה נס ומצאו "פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול", אבל, השמן שבפך "לא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", ולזכר נס זה מדליקים נרות בכל שמונת ימי החנוכה2.
אך מבלי הבט על כך שנרות חנוכה באים מנרות המקדש – חלוקים הם בכמה דברים3:
א) בבית המקדש היה מספר הנרות שווה תמיד, ואילו בחנוכה מוסיפים בכל לילה עוד נר.
ב) בבית המקדש היו מדליקים את הנרות ביום דווקא, כשהיה מואר היטב, ואילו נרות חנוכה מדליקים משתשקע החמה2.
ג) נרות המקדש היו בפנים, ואילו נר חנוכה – "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"2.
ד) מצות נרות המשכן והמקדש היתה בזמן שלא היה קיים מחסור אצל בני-ישראל בגשמיות:
במיוחד בזמן המשכן במדבר – ניתנו לבני-ישראל כל צרכיהם, מזונם היה "מן", "לחם מן השמים"4, מים היה להם מבארה של מרים5, וגם לבושיהם גדלו עמם והיו נקיים תמיד6.
וכמו כן בנוגע לזמן המקדש בימי שלמה (שאז היתה מצות הדלקת המנורה בבית המקדש) – שבזמנו שרר שלום. אף אחד לא נלחם בבני-ישראל, אדרבה, אומות העולם העלו להם מס7, ובני-ישראל ישבו לבטח "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"8.
ודוגמתו ברוחניות – שהרי כאשר אין דאגות גשמיות, אזי מתמסרים לגמרי לתורה ומצוות, דברים רוחניים, דברים יהודיים ("אידישע זאַכן").
מה שאין כן נרות חנוכה קשורים עם זמן שבו היתה הארץ נתונה תחת ממשלת יון, והצבא היהודי היה קטן במספר. ודוגמתו ברוחניות – שלא נמצא אז שמן טהור אפילו בשביל לילה אחד.
ג. כל החילוקים הנ"ל קשורים זה בזה:
כאשר המצב הוא טוב בגשמיות, ובמילא גם ברוחניות, כנ"ל – שכן, כאשר יש לו ליהודי הרחבה בגשמיות, נותן הוא ביד פתוחה וביד רחבה בשביל עניינים רוחניים – אין צורך במלחמה ובמסירת-נפש.
ואז מספיק שבכל יום יהיה אותו מספר, ואין צורך להוסיף בכל יום עוד, כיון שכל העניינים מתנהלים כרגיל ("עס גייט אַלץ נאָרמאַל").
כמו כן אין צורך להקדיש השתדלות להאיר את הרחוב, כיון שהרחוב, העולם, אינו חשוך. המנורה דלקה בבית המקדש, ובמילא האיר אור גם ברחוב.
מה שאין כן בזמן שהמצב קשה, בזמן של מלחמות, ולא רק מלחמות עם יונים, אלא גם עם יהודים מתיונים9 (שהרי בתקופה ההיא היו יהודים כאלה שלא דגלו בבית המקדש, לא דגלו בעצמאות, אלא, רצו להתבולל בקרב היונים) – במצב קשה כזה נתן הקב"ה את המצוה של נרות חנוכה. בזמן כזה דרושה מסירת נפש.
בזמן כזה לא די בכך שהאדם יאיר בתוך ביתו בלבד, דכיון שברחוב שורר חושך, וחשכת הרחוב יכולה לחדור גם לתוך הבית, יש צורך להקדיש השתדלות להאיר את הרחוב. ולכן מדליקים נרות חנוכה משתשקע החמה (כששורר חושך), ו"על פתח ביתו מבחוץ" – בכדי להאיר את הרחוב.
לא די בכך שהאדם ידליק נרות על שולחן האכילה או על שולחן הכתיבה, ויפתח את הדלת כדי שהאור יתפשט גם לרחוב, אלא צריך הוא להדליק את הנרות אצל הפתח, כלומר, שצריכים להקדיש השתדלות להאיר את הרחוב.
כמו כן לא מספיק מספר הנרות של לילות הקודמים, כיון שלא יכולים להסתפק בכך שלא היתה ירידה, ונמצאים עדיין באותו מצב כמו אתמול, אלא צריכים לילך בעילוי אחר עילוי.
ד. הסך-הכול של כל האמור לעיל:
בזמן שהחושך גדול – אין להתפעל מהחושך השורר ברחוב, אלא אדרבה, יש לילך מתוך מסירת-נפש להאיר את הרחוב, ולהוסיף בכל יום יותר ויותר אור, עד שיביאו עוד שמן טהור וזך10.
ואופן הפעולה בזה הוא:
א) אין להסתפק במידת האור שהאירו אתמול, אלא, יש להוסיף בכל יום תוספת אור. היום – נר אחד, מחר – שנים, מחרתיים – שלשה, וכן הלאה. להתחיל מיד בהדלקת נרות רבים – אי אפשר לדלג ולקפוץ בפתאומיות, ולכן מתחילים בנר אחד, אבל צריכים להיות מוכנים מיד להדליק מחר שני נרות, ומחרתיים שלשה וכו'.
ב) אין להסתפק בכך שמאירים את הבית ובמילא יהיה מואר ברחוב, אלא יש להקדיש השתדלות להאיר את הרחוב.
ג) הגישה לפעולה זו צריכה להיות מתוך מסירת-נפש, דוגמת עניין הנס – למעלה מן הטבע. גם אם מסתכלים עליו "בעין עקומה" ("מיט אַ קרומער אויג") – אין לו להתפעל מזה, כי אם, להתעסק במסירת נפש במילוי השליחות שהטיל עליו הקב"ה.
ה. וזהו מה שתובעים אצל כל אחד ואחד מישראל – שידע שהוא "שגריר" ("אַמבאַסאַדאָר") של הקב"ה לפעול אור וחום בגשמיות שבחלקו בעולם, להאיר את עצמו וגם את סביבתו.
ואופן הפעולה בזה – לא להסתפק במה שפעל אתמול, אלא להוסיף בכל יום עוד אור. צריך לדעת מה פעל אתמול, כדי לדעת כמה עליו להוסיף היום.
וכאשר הולכים בדרך זו – הליכה במסירת נפש, מבלי להסתפק במה שהאיר בעצמו, ומבלי להסתפק במה שכבר פעל – ישנה ההבטחה שסוף-סוף יהיה אמנם כן, שהרחוב יהיה מואר, ובכל עת וזמן בתוספת אור, עד שמוצאים שמן טהור כדי להדליק בבית המקדש.
ו. האמור לעיל היתה גם הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בקשר ובשייכות לישיבות תומכי תמימים:
כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר ייסד וניהל ישיבות תומכי תמימים – נטע בקרב תלמידי הישיבה שני דברים: א) שלא יסתפקו בעבודתם עם עצמם, אלא יאירו גם את הרחוב, עד שהאור יגיע לכל יהודי. ב) שלא יסתפקו במה שפעלו אתמול, אלא יוסיפו בכל יום יותר אור.
ושני דברים אלו תובעים גם אצל כל אחד ואחד מישראל: א) להאיר לא רק את עצמו ואת בני ביתו, אלא גם את סביבתו. ב) עד כמה שפעל בעבר – לא יהיה שבע רצון מזה, אלא ירצה להוסיף עוד יותר, וכשירצה באמת – אזי "רצון יראיו יעשה"11.
* * *
ז. הנקודה12 העיקרית של שבת זו היא – היותה שבת חנוכה13.
הגמרא2 מספרת: "מאי חנוכה . . שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום וכו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים וכו'".
הנס דחנוכה היה שמצאו שמן טהור להדליק את נרות בית המקדש, והשמן דלק שמונה ימים. ולכן קבעו חכמים את ברכת "שעשה ניסים" על הדלקת הנרות, כיון שזהו עיקר הנס והיום-טוב של חנוכה.
והיינו, שהעבודה בחנוכה היא להדליק נרות, להאיר ("מאַכן ליכטיק"). אנו נמצאים בגלות, ברחוב שורר חושך. זמן הדלקת נר חנוכה הוא משתחשך2 – ואז הולכים ומאירים. זוהי עבודה בדרך מלמטה למעלה14.
אין זה גילויים בדרך מלמעלה למטה.
ח. וזהו החילוק בין נרות המקדש ונרות חנוכה15.
ישנם בזה שני חילוקים עיקריים16: א) נרות המקדש מדליקים מבפנים, ונרות חנוכה מדליקים מבחוץ2. ב) נרות המקדש מדליקים מבעוד יום, ונרות חנוכה – משתחשך17.
שני העניינים ד"חוץ" ו"חושך" מורים על עניין שאינו קדושה, כיון שקדושה היא אור – היפך החושך, וענינה לעשות דירה לו יתברך – היפך החוץ, עניין של פנים.
נרות המקדש מדליקים מבעוד יום ומבפנים, כיון שזהו גילוי בדרך מלמעלה למטה. נרות חנוכה מדליקים משתחשך ומבחוץ, כיון שעניינה הוא בדרך מלמטה למעלה, להאיר גם את החושך ואת החוץ.
וסדר העבודה בזה – לא כדעת בית שמאי2 ש"פוחת והולך כפרי החג", אלא "מוסיף והולך", ו"מעלין בקודש", שבכל יום מדליקים נר נוסף, מאירים יותר ויותר ("מען מאַכט ליכטיקער און ליכטיקער"), עד "ולילה כיום יאיר"18.
ט. לכאורה יש מקום לחשוב, דכיון שנרות חנוכה הם בזמן הגלות ובדרך מלמטה למעלה – פחותה מעלתם ממעלת נרות המקדש, שהרי עד היכן יכול נברא להגיע בכוח עצמו?
אבל לאמיתו של דבר, מצינו מעלה בנרות חנוכה על נרות המקדש – שנרות חנוכה מגיעים למעלה יותר, ומצד זה בכוחם להאיר גם את החושך ואת החוץ:
על הפסוק19 בהעלותך את הנרות", אמרו חז"ל20 "שלך גדולה משלהם", "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו"21 ופירש הרמב"ן19 לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו", ונמצא שהם קיימים לעד – הן בזמן הבית, הן בזמן הגלות והן לעתיד לבוא. ועניין זה ישנו דווקא בנרות חנוכה ולא בנרות המקדש.
וזהו הטעם שמצינו שנרות המקדש היו שבעה נרות, מה שאין כן נרות חנוכה הם שמונה נרות – על-פי המבואר בתשובת הרשב"א22 שהיקף שבעה הוא היקף מבפנים והיקף שמונה הוא היקף מבחוץ23, דהיינו מקיף נעלה יותר, שלזה מגיעים דווקא על-ידי נר חנוכה, עבודה בכוח עצמו.
וזהו גם כן הטעם שמסיימים בתפלת "ועל הניסים" בתיבות "להודות ולהלל לשמך הגדול":
"שמו הגדול" – קאי על האור שלפני הצמצום, כידוע24 בעניין "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד25, שהכוונה בזה היא לאור שלפני הצמצום, הנקרא "שמו הגדול". ולמדריגה זו מגיעים על-ידי נרות חנוכה דווקא.
ויתרה מזה: "להודות ולהלל לשמך הגדול" – לשון "בהלו נרו"26, שעל-ידי נרות חנוכה ממשיכים ומאירים ב"שמו הגדול", שהוא עניין ההמשכה מ"אתה קדוש" ב"שמך קדוש" ומ"אתה אחד" ב"שמך אחד"27, ועל-פי זה נמצא, שנרות חנוכה מגיעים (לא רק בבחינת "שמו הגדול", "שמך קדוש", אלא גם) במדריגת "אתה קדוש".
י. ההוראה מזה:
יש להאיר את החושך, להתייצב בחוץ ולהאיר את החושך, וזאת – על-ידי שמן טהור, ובדרך מלמטה למעלה, ו"מוסיף והולך".
וכיון28 שעל-ידי עבודה זו פועלים "להודות ולהלל לשמך הגדול" (כנ"ל), הרי מובן, שכאשר אוחזים במדריגה זו, פועלים בדרך ממילא גם בעניינים הפרטיים שנוספים ביום שבת קודש זה – י"ט כסלו, שבת פרשת וישב וכו'. אבל, העבודה העיקרית היא בנקודה העיקרית של יום שבת קודש זה – להאיר את החושך בדרך מלמטה למעלה, ומוסיף והולך.
(משיחות יום ג' פ' וישב, כ"א כסלו, ה'תשי"ג, וש"פ וישב, שבת חנוכה, ה'תשט"ז.
תורת מנחם כרכים ז עמ' 227-230; ט"ו עמ' 295-298)
_____________________
1) רוב השיחה (סעיפים ב-ה) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפסה (באידיש) בלקו"ש ח"א ע' 89 ואילך. נאמרה בקשר עם ה"דינער" השנתי של ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש. וראה שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי ס"ח (לעיל ע' 20). וש"נ.
2) שבת כא, ב.
3) ראה גם מכתב כ"ג כסלו שנה זו (אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ז ע' פח ואילך), ובהנסמן שם.
4) בשלח טז, ד.
5) פרש"י חוקת כ, ב.
6) פרש"י עקב ח, ד.
7) ראה מלכים-א ט, טו ואילך.
8) שם ה, ה.
9) ב"ק פב, ב.
10) ראה חי' הר"ן שבת שם.
11) תהלים קמה, יט.
12) מכאן עד סוף השיחה (מלבד ס"ט) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 481 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד כמה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
13) וראי' לזה – מקריאת המפטיר דשבת חנוכה, שדוחה כל הענינים דר"ח וכו' בשביל חנוכה (מהנחה בלתי מוגה).
14) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ס"ע 35.
15) ראה גם שיחת נר ה' דחנוכה דאשתקד ס"ב (תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 180). וש"נ.
16) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ו ע' סג ואילך. וש"נ.
17) ראה גם רד"ה בכ"ה בכסלו שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 287).
18) תהלים קלט, יב.
19) בהעלותך ח, ב.
20) פרש"י עה"פ.
21) במדב"ר פט"ו, ו.
22) ח"א ס"ט.
23) ראה גם סד"ה בכ"ה בכסלו שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 294).
24) ראה ספר הערכים חב"ד (כרך ד) ערך אוא"ס (ה) ע' תלח ואילך. וש"נ.
25) פדר"א רפ"ג.
26) איוב כט, ג. וראה תו"א וישב ל, א. ובכ"מ.
27) ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' עד. וש"נ.
28) קטע זה – מהנחה בלתי מוגה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:47
זריחה: 6:25
