.jpg)
גיליון 908, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ' בכסלו ה'תשע"ב (16.12.2011)
דבר מלכות
הפצת חסידות באופן של 'בזבוז'
בעבודתו של יעקב אבינו מתוך שמחה הצליח להביא בהתיישבות גם אורות נעלים ביותר * מה היתה כוונת אדמו"ר הזקן בהתחילו את הספר במילה "תניא"? * בראש-השנה לחסידות ישנו דין ומשפט על המשכת אלוקות, ולכן נוגע אז במיוחד לבטל כל מניעה לגילוי פנימיות התורה * רבותינו נשיאינו 'בזבזו' את אוצרות החסידות כדי לקרב כל יהודי, ובאותה מידה צריך כל אחד 'לבזבז' את כוחותיו ולהתמסר לקרב יהודי שני * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשנת תש"ד... היתה הקביעות כבשנה זו – שי"ט כסלו חל ביום חמישי פרשת וישב (ובמילא חל שבת פרשת וישב בכ"א כסלו). וסיפר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר1 אודות י"ט כסלו שנת תרס"ז – שחל גם כן ביום חמישי פרשת וישב – שאז היה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בווירצבורג שבמדינת אשכנז (דייטשלאַנד), ודיבר בהתוועדות אודות פרשת וישב ושייכותה לי"ט כסלו, בהסבירו את העניין באר היטב, באופן שגם יהודי אשכנז ("דייטש'ישע אידן") שהיו נוכחים בהתוועדות הבינו את הדברים.
ותוכן העניין:
פרשת וישב באה לאחרי פרשת וישלח, שבה נאמר "וישלח יעקב גו' אל עשו אחיו", שהוא עניין עולם התוהו, שהאורות שבו הם מרובים כו'2, ובהמשך לזה נאמר "וישב יעקב" – שהאורות מרובים דתוהו באים באופן של התיישבות.
וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – שההתיישבות של יעקב היתה היכן שיצחק אביו היה ירא ("מגורי" מלשון מורא ופחד3), כי, מצד מדריגתו של יצחק, גבורות דעתיק4, ישנו מורא ופחד מפני האורות דתוהו, שמא לא יוכלו להמשיכם למטה באופן של התיישבות. והחידוש הוא ש"וישב יעקב" – שיעקב לא פחד מהעבודה של בירור הניצוצות של תוהו, ולא עוד אלא שיצא לעבודה זו מתוך שמחה, כמו שכתוב5 "וישא יעקב רגליו גו'", ועל-ידי זה המשיך אורות דתוהו באופן של התיישבות (כמוזכר בהתוועדות שלפני זה6).
והעניין בזה – שכאשר עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה, אזי ישנו עניין של מורא ופחד, ובודאי שאין זה מתוך שמחה.
וכדי שתהיה העבודה ללא מורא ופחד, ומתוך שמחה – צריכה להיות העבודה בדרך של שלום, כמו שכתוב7 "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", היינו, שגם כאשר ישנו מעמד ומצב של "מקרב לי", נעשה "פדה בשלום נפשי", פדייה בשלום, ואז אין מקום למורא ופחד, וטעם הדבר – "כי ברבים היו עמדי", שהם עצמם רוצים וחפצים שיבררו אותם כו'.
ועניין זה נעשה על-ידי פנימיות התורה, כידוע8 שעיקר עניין "פדה בשלום נפשי" קאי על פנימיות התורה.
ועל-פי זה מובנת השייכות של "וישב יעקב" לי"ט כסלו שהוא זמן גילוי פנימיות התורה – כי דווקא על-ידי פנימיות התורה נעשה עניין "וישב יעקב".
* * *
ב. חג הגאולה י"ט כסלו קשור במיוחד עם ספר התניא, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע (שנדפס בקיצורים והערות לספר התניא9) שאדמו"ר הזקן ישב במאסר נ"ג ימים כנגד נ"ג הפרקים שבספר התניא, יום לפרק יום לפרק.
וכן ישנם עוד סיפורים המורים על השייכות של י"ט כסלו עם ספר התניא.
ויש לבאר עניין זה – בהקדם כללות הביאור בשם הספר: "תניא", על שם התחלת הספר: "תניא בסוף פרק ג דנדה משביעין אותו כו'".
ג. ידועה השאלה על מה שכתב אדמו"ר הזקן "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'" – הרי בגמרא שם הלשון הוא "דרש רבי שמלאי", ולא ברייתא ("תניא")?
ומה שתירצו10 שמאמר זה הובא במקום אחר בש"ס11 ומדרשי חז"ל12, ושם הגירסא היא "תניא" – אין זה תירוץ מספיק, מכיוון שבסוף פרק ג דנדה הגירסא הרווחת היא "דרש רבי שמלאי", היה לו להביא גירסא זו הידועה לכל, ולמה בחר להביא המאמר על-פי הגירסא "תניא" דווקא?
ועל כורחך צריך לומר, שהיתה לאדמו"ר הזקן כוונה פנימית בפתיחת ספרו בתיבת "תניא", אשר על שם פתיחה זו נקרא הספר בשם "תניא" – לפי ששם זה מבטא את תוכנו ומהותו של הספר (וע"ד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר13 בפירוש מאמר ההגדה "חכם מה הוא אומר": האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו), כדלקמן.
ד. ובהקדמה – שעל דרך זה מצינו גם באידרא רבא14, שהתחלתה: "תניא אמר רבי שמעון לחברייא כו'".
ומבואר בזה15, שיש קליפה קשה ביותר הנקראת בשם "תניא", שנמצאת בלב לומדי תורה, ומונעת אותם מלימוד פנימיות התורה, וזוהי כוונת רשב"י – שהוא מקור פנימיות התורה – בפתיחת האידרא (התחלת פנימיות התורה) בתיבת "תניא", להכרית ולבטל קליפה זו.
ועל דרך זה בנוגע לאדמו"ר הזקן שפתח ספרו בתיבת תניא16 – מכיוון שספר זה הוא תורה שבכתב של תורת החסידות17, שזהו המקור וההתחלה לכללות תורת החסידות [וכידוע18 שאף-על-פי שספר התניא נכתב לפני פטרבורג, מכל מקום, היתה כתיבתו כמו לאחר פטרבורג], לכן, התחלת הספר, וגם שמו של הספר, הוא "תניא" – שמבטא את מהותו ותוכנו של הספר – להכרית ולבטל את הקליפה שמונעת לימוד פנימיות התורה.
וזהו הטעם שהפתיחה ב"תניא" היא בהאידרא וכן בספר התניא, ולא בשאר ספרים, חומש וגמרא וכיוצא בזה – כיון שביטולה של קליפה קשה זו הוא על-ידי פנימיות התורה דווקא.
ה. על-פי זה מובן גם הקשר והשייכות של ספר התניא לי"ט כסלו:
י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות, שבו יש דין ומשפט (לא רק על עניינים גשמיים, אלא גם) על עניינים רוחניים, כמבואר בחסידות19 בפירוש הכתוב20 "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", שיש דין ומשפט (גם) על המשכת האלקות ביעקב, באיזו מדה תהיה המשכת אלקות אצל בני-ישראל.
ועל-ידי ספר התניא – שמכרית ומבטל את הקליפה הקשה שמונעת גילוי אלקות – זוכים בדין ומשפט שבראש-השנה לחסידות, ונמשכת כתיבה וחתימה טובה ברוחניות, ובמילא גם בגשמיות.
* * *
ו. במאמר דיבור-המתחיל צדקת פרזונו שנאמר בי"ט כסלו השתא, ואמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו תרפ"ט – יש שינויים לגבי המאמר כפי שאמרו אדמו"ר האמצעי.
ואין זה פלא – כאמור לעיל (...) שעניין אמירת דא"ח על-ידי רבותינו נשיאינו קשור גם עם תנאי הזמן, המעמד ומצב באותו זמן, הקטרוגים שצריכים לבטל וכיוצא-בזה, ובהתאם לכך ישנם שינויים באמירת המאמרים כו'.
ומהשינויים במאמר הנ"ל – שכאשר מדובר אודות בזבוז האוצרות בשביל ניצחון המלחמה, מוסיף אדמו"ר האמצעי במאמרו21 שכן הוא גם בעת שמחת חתונת בנו יחידו, שגם אז מבזבז המלך את כל האוצרות.
ז. ויש לבאר עניין בזבוז האוצרות בעת שמחת חתונת בנו יחידו – כפי שהוא למעלה:
בן יחיד – קאי על כל אחד ואחד מישראל, כידוע מאמר הבעל שם טוב22 על דבר היוקר של כל אחד ואחד מישראל אצל הקב"ה, כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם.
ושמחת חתונת בנו יחידו – שחתונה הוא עניין גילוי כוח האין-סוף על-ידי ההולדה23 – ענינה ותוכנה שיתוסף עוד יהודי, היינו, שעוד יהודי יתקרב להקב"ה24.
ובעת שמחת חתונת בנו יחידו מבזבז המלך את כל האוצרות – שבשביל שיהודי יתקרב להקב"ה מבזבזים את כל האוצרות, שזהו מצד היוקר של הבן יחיד.
ח. וכן הוא בעניין בזבוז האוצרות שבהתגלות תורת החסידות:
ידוע25 מה שביאר אדמו"ר הזקן להרב הקדוש ר' פנחס מקאָריץ בעניין התגלות ופרסום תורת החסידות, על-פי משל מבן מלך שהיה חולה מסוכן, וכדי להציל את חייו, ציוה המלך לקחת את האבן היקרה שבכתר המלכות, לשחקה וליתנה לתוך פיו של בן המלך.
וההסברה בזה – שלולי מציאותו של בן המלך, מהי התועלת ומהו הצורך בכל עניין המלוכה וכתר מלכות!
ועל דרך זה למעלה – שמלכותו של הקב"ה (שגם היא באופן של "אין מלך בלא עם"26) היא על-ידי נשמות ישראל דווקא, שממליכים אותו כו', שכל אחד מהם הוא כמו בן יחיד, ובשבילו מבזבז המלך את כל האוצרות, שזהו עניין התגלות תורת החסידות.
וזהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ ופרסם תורת החסידות לכל בני-ישראל, מבלי להתחשב אפילו במעמדם ומצבם בנוגע לקיום המצוות,
– וכפי שאמר27 שבימינו אלו אין מציאות של "אפיקורסים". יכול להיות מציאות של "עם הארץ", "שוטה", והרחמנות עליו גדולה ביותר, אבל לא "אפיקורס" –
כיון שכל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, הוא בנו יחידו של הקב"ה, ובמילא נכלל הוא בהבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"28,
ולכן, השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר – להיותו נשיא הדור, שממנו יונקים חיותם כל בני הדור [וכמבואר בתניא29 שאפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים מקבלים חיותם מהם] – ומסר נפשו לגלות ולפרסם תורת החסידות גם אליהם, כדי להוציאם ("אַרויסשלעפּן זיי") ממעמדם ומצבם ולקרבם לאלקות.
ט. אמנם, בעניין זה צריך לידע כל אחד, שכשם שרצונו שיבזבזו את האוצרות בשבילו ויקרבו אותו, כך צריך גם הוא לעשות כן – לקרב עוד יהודי, וללמוד עמו תורת החסידות.
ואין לו לטעון: מי הוא יהודי זה, הרי הוא רחוק לגמרי וכו' – כי, כאשר יעשה חשבון אמיתי, יווכח שהאמת הוא להיפך, כי, להיותו קרוב יותר לה' ולתורתו, אזי מצד החיסרון שבעבודתו הרי הוא גרוע יותר מיהודי הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל30 גבי אחר שידע בכבודי כו'31.
ובמילא, אם בשבילו מבזבזים את האוצרות – הרי בודאי שיכול הוא וצריך להתנהג כן עם הזולת, לקרבו וכו'.
וכאשר עבודתו היא באופן של "צדקה כו' שפיזרן לבין האומות"32, שיורד ממדריגתו ומכניס את עצמו לעסוק בטובת הזולת, אזי מתנהג גם הקב"ה עמו באופן כזה, "צדקה עשה הקב"ה כו'"31 – שמבזבז את האוצרות בשבילו, ומוציאו מן המיצר אל המרחב בגשמיות וברוחניות.
(משיחת שבת פרשת וישב, כ"א בכסלו ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך י עמ' 275-280 – בלתי מוגה)
________________________
1) סה"ש תש"ד ע' 50 ואילך.
2) ראה תו"א ר"פ וישלח. ובכ"מ.
3) ראה זח"א קפ, א. אור תורה להרב המגיד פרשתנו יז, ב. תו"א שם כז, ב. ועוד.
4) ראה תו"א מקץ לט, ב. ובכ"מ.
5) ויצא כט, א ובפרש"י.
6) ש"פ וישלח, י"ד כסלו סכ"ג (לעיל ע' 204).
7) תהלים נה, יט.
8) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' קפב ואילך. וש"נ.
9) ס"ע קכב. ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"ד ס"ע רסד.
10) בית רבי ח"א פכ"ז. וראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב" רפ"א (ע' יט).
11) יבמות עא, ב.
12) יל"ש ר"פ תזריע.
13) הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' יז (מ"שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ"). סה"מ ה'ש"ת ע' 44.
14) זח"ג קכז, ב.
15) בספר אור הגנוז ח"ב פי"ט (בשם האריז"ל) – הובא בבית רבי שם. וראה משנת חסידים מס' אייר וסיון פ"א מ"ז.
16) בית רבי שם – בשם הצ"צ.
17) קיצורים והערות שם ע' קיח. אגרות-קודש שם ע' רסא.
18) סה"ש תורת שלום ע' 55; ס"ע 114.
19) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נד, ד. נה, סע"ד ואילך. ובכ"מ.
20) תהלים פא, ה.
21) תו"ח שם שכב, ב.
22) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקס"ז. וש"נ.
23) ראה לקו"ת שה"ש מ, א. ובכ"מ.
24) ראה לקו"ד ח"ד תשמו, א. סה"ש תש"א ע' 45 ואילך.
25) "התמים" ח"ב ע' מט. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.
26) רבינו בחיי פרשתנו לח. ל. וראה בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' קמ הערה 86.
27) סה"מ תשי"א ע' 242. אגרות-קודש שלו ח"ב ע' תקכו.
28) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.
29) פ"ב.
30) עין יעקב חגיגה טו, א.
31) תניא ספל"א.
32) לשון חז"ל – פסחים פז, ב.
משיח וגאולה בפרשה
ישיגו דעת בוראם
לדעת את ה' ערב ימות המשיח
בנוגע לימות המשיח – פוסק הרמב"ם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שיעבוד מלכויות בלבד".
ולכאורה תמוה ביותר: מכיוון שבאותו הזמן... לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... ישיגו דעת בוראם" – אין לך שינוי גדול יותר מזה, כאשר במקום העסק בענייני העולם (מסחר וכיוצא בזה) לא יהיה העסק אלא לדעת את ה' בלבד, ואם-כן, כיצד אומר הרמב"ם ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד"?!
אלא ודאי בהכרח לומר שעניין זה ("ישיגו דעת בוראם") לא יהיה באופן של דילוג מן הקצה אל הקצה (שאז אין לך שינוי גדול יותר מזה), כי אם, באופן שיתרגלו ויתכוננו לכך בדרכי הטבע – מכיוון שכבר ב"ערב שבת", לפני ימות המשיח, יהיה העניין דהשגת דעת בוראם על-ידי לימוד תורת החסידות!
וכאמור, באופן של הבנה והשגה דווקא, עד כדי כך, ששייך לומר שבעניין זה אין שינוי בין עולם הזה לימות המשיח, שלכן, "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד"!
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 427)
להיות בשמחה בזמן הגלות
בימים אלה שבין י"ט כסלו לחנוכה – ישנו "מזל" מיוחד ו"סגולה" מיוחדת בכל הקשור להוספה בענייני יהדות, תורה ומצוותיה ומתוך מנוחה, שמחה ותענוג, גם כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות.
ובפרטיות יותר: מכיוון שנמצאים עדיין בזמן הגלות – הייתכן, שואל היצר-הרע, שתובעים מיהודי להיות במצב של שמחה וטוב לבב, עד למצב של עונג?!
על כך אומרים לו: כל אחד ואחד מישראל יודע בוודאות, ויתירה מזה, באמונה פשוטה, שהקב"ה נמצא יחד עמו (ובפרט כשמתאחד עם רבים מישראל, כאמור, "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"), ובכל מקום שהולך – "מה' מצעדי גבר כוננו" – הולך עמו הקב"ה, גם בהיותו בגלות, "בכל מקום שגלו שכינה עימהם", ויחד עמו שב מהגלות "ושב ה' אלוקיך את שבותך".
ומכיוון שכן, אין כל פלא שנמצא במצב של שמחה ותענוג – ביודעו שבכל מקום ובכל מצב נמצא הקב"ה עימו, ונותן לו כל הברכות . . ועד לברכה העיקרית והפנימית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שאז זוכים לראות את הדלקת המנורה בבית-המקדש (שממנה התחיל כללות עניין ימי חנוכה).
(מתוך 'יחידות כללית', כ"ב בכסלו תשמ"ז; התוועדויות ה'תשמ"ז כרך ב, עמ' 81-80 - בלתי מוגה)
לדרוש ולתבוע שלא לעכב הגאולה
לאחרי שנתארך הגלות ביותר וביותר עד לימינו אלו – הרי בודאי ובודאי שיכולה להיות כבר הגאולה באופן הכי נעלה ("לפום צערא אגרא"), ובודאי שישנו כבר ה"רכוש גדול" בתכלית השלימות! ומכיוון שכן, צועקים בני-ישראל "עד מתי"... "דאלאי גלות"!...
בדורות הקודמים – 'היה ניתן לשכנע את אבות אבותינו' שכדאי להתעכב עוד מעט בגלות כדי שיהיה "וישב" בתכלית השלימות, או כדי ש"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"; אבל אנו, שנולדנו לאחרי שנדפס ב'סידור' "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ולאחרי שנפסק בספרי הלכה שיש לדרוש ולתבוע על הגאולה – 'אנו לא נרשה שישכנעו אותנו'...
ומכיוון שכן, נמשיך לדרוש ולתבוע על הגאולה מתוך עקשנות – "עם קשה עורף" למעליותא.
(מהתוועדות שבת וישב תשמ"ו, התוועדויות תשמ"ו כרך ב ע' 107 ואילך)
ניצוצי רבי
פרסומי ניסא של 'מבצע חנוכה'
מאחורי הקלעים: דיבורי הרבי עם המזכיר במהלך נסיעותיו לפרסום 'מבצע חנוכה', בשנת תשמ"ז * מזרז את השלוחים להנציח את הפעולות לטובת הרבים, ומרבה במענות עידוד לעוסקים במבצע חנוכה תשנ"ב * יחידות שבעל יום-הולדת בחנוכה זכה לה מדי שנה * והחידוש: כיצד ייתכן שפרסומי ניסא יהיה מדאורייתא?
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
הצלחת המבצע – ודידן נצח
הנה קטעים מיומנו האישי של המזכיר ונהגו של הרבי, הרב חיים-יהודה שי' קרינסקי, מימי חנוכה:
"יום שני, כ"ז כסלו ה'תשמ"ז
"9:58 [=בבוקר, בנסיעה מהבית] כ"ק קרא לי שאכנס לחדרו הק[דוש].
"בשעה 12:10 נכנסתי לכעשרים דקות. כ"ק נתן לי את הספר על-דבר חנוכה שיצא לאור אשתקד [...] והורה שגם השנה יוציאו-לאור [ספר] כזה, כו'. הורה להתקשר מיד עם כל-אחד מהשלוחים בכל העולם, לצלם פעולות מ'מבצע חנוכה' וכו' וכו', ושזה נוגע לרבים כי יודפסו ויפורסמו.
"נסיעה לציון 2:30–6:25. על הדרך [=בדרך] אמרתי [=לרבי] שכבר מטלפנים לכל העולם, כן סיפרתי על-דבר התמונה של השלוחים עם הנשיא רייגן, מהפגישה משבוע שעבר, ושרואים בה המנורה. [הרבי] צחק בחזקה [ואמר:] 'הלא יכולים לנצל את זה'!
"יום שלישי, כ"ח כסלו
"10:05. על-הדרך שאל על-דבר הנעשה בקשר לחנוכה והורה לטלפן עוד-הפעם בכל מקום ומקום ולעוררם שהיות שהערב נר ה' דחנוכה, למחר יסע [=הרבי] להציון, ושימסרו מקודם דין-וחשבון מהנעשה עד עתה וכו' [=בקשר למבצע חנוכה].
"כנס ילדים [בשעה] 2:00. מנחה עם כ"ק אדמו"ר 3:15. שיחה 3:50–5:05, ערבית ונסע הביתה.
"הודעתי שמטלפנים לכל השלוחים ולכל מקום, ושאל אם אומרים שזה נוגע לפרסום וכו'.
"יום רביעי, כ"ט כסלו
"10:05 הודעתי שבבוסטון צריך להתקיים היום מסיבה אצל הבוסטון קאמאן, בהשתתפות ראש העיר, כ"ק הורה שמישהו [=מהשלוחים] יגיד איזה [=מספר] מילים [=אודות חנוכה] וכו'...
"נסיעה להציון, 2:25–7:20. על-הדרך הודעתי על-דבר הצלחת מבצעי חנוכה בהפלגה גדולה וכו'.
"אחר ערבית שיחה כעשרים דקות.
"על-הדרך הביתה הורה לזרז להראי"ש [=להרב אברהם יצחק שמטוב], [הוסיף הרבי ואמר לי:] ובטח אינך זקוק לזירוז לטלפן עוד-הפעם לכל מקום לעוררם עם טראסק וכו', ועל-דבר תוכן השיחה ושישלח כ"ק אלף דולר לכל בית חב"ד בקשר לתעמולה לבתי חב"ד חדשים.
"בערב ישבנו [הרחי"ק] כמה שעות לטפל בעניינים אלו: אני, [הלל]-דוד [בן הרחי"ק] ויוסי [=הרב יוסף יצחק הכהן פרידמן חתן הרחי"ק] וכו'.
"יום חמישי, א' דראש-חודש טבת
"10:05 [בבוקר]. על-הדרך הודעתי שטלפנו עוד-הפעם לכל המקומות וכו'... ועל-דבר הכתבה היום בהטיימס. ביקש למסור דו"ח מכל הטלפונים דאתמול.
"[הרבי] הוציא פתק עם הוראה לטלפן עוד-הפעם לכל המקומות וכו', ואחר ערבית הוספה בזה [=כלומר הרבי הוסיף לדרוש בנושא] וכו'.
"על-הדרך הביתה הודעתי שהעמידו מנורה [=חנוכיה מרכזית] אצל הסטעטשו אוו ליבערטי ולקחו [=צילמו] תמונות וכו' שאל אם היה [=הדבר נעשה] ברשות וכו'.
"כן שאל [התעניין] על-דבר הטלפונים [=לזירוז השלוחים].
"בלילה חזרתי עם יוסי ודוד שי' וכו' לעשות הטלפונים עד 12:30 לערך.
"ערב שבת קודש, ב' דראש חודש טבת
"10:05 על-הדרך מהבית הודעתי שטלפנו בלילה לכל השלוחים, שאל אם עוררו גם על-דבר שבת קודש וכו'".
עד כאן הקטעים מהיומן. יצויין כי בשיחת נר ו' דחנוכה (התוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 1359) התבטא הרבי:
וכפי שראו במוחש בשנה זו ממש, שבכל המקומות שעסקו בפעולות דהדלקת נר חנוכה באופן ד"פירסומי ניסא" - הצליחו בזה, ובנקל, עד לאופן שלמעלה מן המשוער.
ימים אחדים לאחר מכן, ביום ג' ה' טבת, נודע לשמחת כולם אודות הניצחון במשפט הספרים 'דידן נצח'.
דמי חנוכה ביום ההולדת
שנים רבות זכה החסיד רבי שניאור-זלמן גוראריה להיכנס לרבי ל'יחידות' בנר ראשון של חנוכה, יום הולדתו. בכל יחידות כזאת העניק הרבי לר' זלמן דמי חנוכה. לעיתים היה זה מטבע, לעיתים שטר ומטבע ולעיתים שטר בלבד. בשנת תשמ"ה הגדיל הרבי לעשות כאשר הרים מטבעות 'ניקל' מלוא החופן ומסרם לר' זלמן. גם בנר ראשון של חנוכה תשנ"ג [=כאשר לא היה במצב בריאותי נאות], זכה רבי זלמן להיכנס אל הקודש פנימה ואז מסר לו הרבי שטר של דולר.
ולמעשה היו אלה שתי יחידויות שזכה להן מדי שנה: זו של יום ההולדת עצמו, שהיתה קצרה, ובה העניק לו הרבי מברכותיו הקדושות. השנייה – כמה שבועות קודם לכן, בליל ה'יחידות' הראשונה שלאחר החגים. אז היתה לו יחידות ארוכה ומשמעותית, שבה היו דיבורים בעניינים ציבוריים ומרכזיים.
מדי שנה, בהתקרב יום-ההולדת, היה ר' זלמן פונה לרבי בכתב ושואל מתי יהיה מועד היחידות, והרבי היה עונה במדויק.
הנה שלש דוגמאות:
מנהגי יום הולדת, [=היחידות] לאחר מנחה והדלקה דנר הא' בבית הכנסת.
מנהגי יום הולדת, לאחרי קריאת התורה א' דחנוכה.
מנהגי יום הולדת, וביתר שאת וביתר עוז ובגבורות, בגבורת החסדים הנגלים והנסתרים בנגלה וכו', אזכיר על הציון.
('רז"ג' עמ' 201; 203; 299).
צרור מענות קודש לדוחות פעילות
"אזכיר ע[ל] הצ[יון] להצלחה רבה והזמ[ן] ג[רמא] והענין" – כתב הרבי לכמה שלוחים על דו"חות ששיגרו על כינוסי חנוכה שארגנו בשנת תשנ"ב.
בה' טבת תשנ"ב כתב הרבי להרה"ח ר' יהודה-לייב שי' אלבסקי, השליח בקליבלנד-אוהיו:
הדו"ח מח' חנוכה, מא' דחנוכה והמצו[רף] ב[זה], ממוצ[אי] ש[בת] ק[ודש] מקץ והמצו[רף] ב[זה] [=נתקבל]. והזמ[ן] ג[רמא] ומלמד להוסיף מיום ליום בנר מצוה ותורה אור, ויהא המשך טוב ובהוספה אזכיר ע[ל] הצ[יון].
הרב שמואל פסח בוגומילסקי, רב ושליח בניו-ג'רסי, קיבל מענה על דו"ח פעילות חנוכה:
ויהא בהצלחה רבה ובפירסום אזכיר עה"צ.
איסור כפיות טובה – מדאורייתא
לרב שמואל מ"מ בוטמן, שהגיש דו"ח (מסכם) על פעולות ואירועי חנוכה תשנ"ב, על-ידי צעירי-חב"ד בניו-יורק, כתב הרבי:
אזכיר עה"צ להמצו[רף] ב[זה]
ובפרט שנכלל פירסומי ניסא דחנוכה מדרבנן
ואולי יש לומר דאורייתא (היפך דכפית טובה, וק[ל] ל[הבין]).
לפני כן, בתחילת החנוכה, ביום ג' כ"ו כסלו, קיבל את מענה הרבי על דיווח מהדלקת נר חנוכה במנהטן, בחנוכייה המרכזית, והפרסום באמצעי התקשורת הגדולים:
ות[שואות] ח[ן] על הבשו[רות] ט[ובות]. אזכיר ע[ל] הצ[יון].
על דוחו"ת בימי חנוכה השיב הרבי:
נת[קבל] ות[שואות] ח[ן] ותהא פעולה נמשכת ובהוספה והזמ[ן] ג[רמא], כנתינת כח דח[כמינו] ז[כרונם] ל[ברכה] וברכתם דכל המוסיף מוסיפין לו, ובמיוחד ברכתו דהקב"ה שתוספתו מרובה כו'. והזמ[ן] ג[רמא] – ימי חנוכה והוספה מיום ליום בנר מצווה ותורה אור כו' בשנת ה(י[=ה]) ת(הא) ש(נת) נ(פלאות) ב(כל מכל כל, בה). אזכיר ע[ל] הצ[יון].
לאחר ימי חנוכה הנוסח היה זהה, אלא שבמקום: "ימי חנוכה", כתב הרבי "המשך דימי חנוכה".
נוסח נוסף של מענה כללי-פרטי קיבלו אחדים במענה על דו"חות:
והזמן גרמא ומלמד להוסיף מיום ליום בנר מצווה ותורה אור ויהא המשך טוב ובהוספה. אזכיר עה"צ.
שליח אחד קיבל תשובה בנוסח הבא:
והזמ[ן] ג[רמא] להצלחה ולבשו[רות] ט[ובות] בכל כיו[צא] ב[זה].
אזכיר ע[ל] הצ[יון].
אחד מאנ"ש, שפרסם בעיתון המקומי בטורונטו על השידור הלווייני הדלקת נרות חנוכה בכל העולם [שבו ראו גם את הרבי צופה בכך במעמד השיחה] בנר א' דחנוכה, הגיב הרבי:
ימשיך בבשורות-טובות בפעולות. אזכיר על הציון.
לסיום נצטט תשובת הרבי על הדו"ח של צא"ח בניו-יורק מחנוכה תנש"א:
ות[שואת] ח[ן] על הבשו[רות] ט[ובות]
ויה[י] ר[צון] שיוסיפו ע[ל] ד[רך] ז[ה]
ובאופן המתאים גם לאחרי חנוכה
ועד לחנוכת בית המקדש השלישי
אזכיר ע[ל] הצ[יון].
ממעייני החסידות
פרשת וישב
וישב יעקב וגו' (לז,א)
"מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני.
(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 77)
ובגפן שלושה שריגים (מ,י)
זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב)
שלושה פירושים אלה מכוּונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת:
אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת.
משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה.
שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות").
(אור-התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח)
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)
וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י)
יוסף נענש בעוד שנתיים של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך?
אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש.
(אור-התורה בראשית כרך ו, פרשת וישב דף תתרצח-2196)
* * *
האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות.
(ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז)
* * *
החסיד הנודע ר' הלל מפאַריטש נשאל פעם: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות 'כלי' בדרך הטבע להצלתו; אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע אם-כן נענש על כך?
השיב ר' הלל: "אַ חוש טאָר מען ניט פאַרלירן" (=חוש – אסור לאבד).
(מפי השמועה, הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
יום שלישי
כ"ד בכסלו
בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.
הדלקת נר חנוכה:
בבית-הכנסת – החנוכייה בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב1 (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים2. מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל"פלג המנחה"3. מתחילים להדליק מצד ימין4. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע5.
אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם6.
"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"7.
"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות8 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"9.
* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים, כפי שהנהיג הרבי, ולעשות זאת אחרי פלג המנחה.
הדלקה בבית:
"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'10, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה11.
בין מנחה למעריב, אחר התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט12, אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב13.
לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם יודעים הילדים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך14.
בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה15.
בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר16.
הנהגת בית הרב, שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן17.
כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)18.
מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים19, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)20. ה'שמש' קצת למעלה21 מן הנרות22.
"קרה וצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידין אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"23.
אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול24.
מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון25, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"26.
צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה.
מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום27.
כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [באם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה28.
הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד29.
מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק30.
התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר-שעווה31. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה32.
אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה28.
מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה33.
מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות34.
נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, ללא ברכה28.
אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות דולקים עדיין28.
אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה35 שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני28.
ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם36.
* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה37.
* יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול38.
* מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן39.
התוועדות:
מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו40), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום41] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה42, וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא43, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות44 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים45]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכל להשתתף. וכן בקשר לילדים46.
דמי חנוכה47:
הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות48, הן קטנים והן גדולים49. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו50] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי51.
הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם 'בית חב"ד'52. אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח48.
יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם53.
חינוך:
מנהג ישראל54 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"55, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי ישראל – צבאות ה'56.
צדקה:
נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה57, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"58. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו59, ובפרט ב'זאת חנוכה'60.
בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך61.
יום רביעי,
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה
תפילת ערבית:
בחנוכה יורד האבל לפני התיבה62.
בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ63.
אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'64. שכח לאומרו, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" - אינו חוזר65. בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"66, יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."67.
תפילת שחרית:
נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלא ברכה, לפחות עד אחר התפילה68. גם כעת מדליקים על-ידי שמש69.
האבל יורד לפני התיבה, חוץ מאמירת הלל62. לאחר הלל, חוזר האבל לעמוד, לאמירת חצי קדיש70.
אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי שיוכל לענות 'קדושה' ו'מודים'28.
לאחר חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב71 וכו' עד סיום התפילה.
אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו72.
הדלקת נר שני:
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום73.
בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליק תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיך משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומר: "הנרות הללו"74.
יום חמישי
כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה
שחרית: כנ"ל. קריאת התורה למנהגנו: כהן - "ביום השני... מלאה קטורת", לוי - "פר אחד... בן צוער", ישראל - "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא75.
יום שישי
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה
בו יצא לחירות אדמו"ר הזקן ממאסרו השני בשנת תקס"א76.
שניים מקרא ואחד תרגום: ביום שישי אחר-הצהרים קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה77 (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה78).
* יש לזכור לערוך את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.
מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה79], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת80, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך81.
היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (אנשים המדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).
היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות82.
* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:
א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.
ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה83.
______________________
1) שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.
2) פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השַׁמָשׁ, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 21.
3) מברכים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, איתא: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה".
ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר שם - ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.
4) שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.
5) ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.
6) רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.
7) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנוכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן).
8) כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.
9) לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אף הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.
10) בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.
11) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.
12) ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.
13) ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד. וכך הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.
14) עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.
15) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.
16) כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101, 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).
17) ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה?), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה לנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה (למרות שככל הידוע התוצאות בזה הן חיוביות, ע"ד מבצע נש"ק), המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.
18) לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.
לכאורה צ"ע, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ פרט זה אינו הוראה לאחרות.
19) ספר-המנהגים.
לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).
20) שו"ע סי' תרע"א ס"ו.
21) חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.
22) ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.
רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.
23) ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (כי בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל!). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.
24) שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.
25) לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.
26) סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.
27) ספר-המנהגים.
28) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 27.
29) דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה' עמ' שלו.
30) שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.
31) ספר-המנהגים, 'שערי הלכה ומנהג' שם, ועיי"ש הטעם.
32) ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.
33) ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.
34) ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.
35) מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, ע' ס' חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שלא ידוע שנזהרו בזה רבותינו ואנ"ש (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".
מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט'), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.
36) רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה, כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.
37) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמיד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.
38) הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.
39) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.
40) היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (תורת מנחם כרך כא, עמ' 295).
41) לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.
42) כמנהג רבותינו נשיאינו, היום-יום כח כסלו.
43) לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).
44) "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).
45) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).
46) ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).
47) תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).
48) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.
49) שם, עמ' 199.
50) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.
51) לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.
52) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.
53) אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה קובץ 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.
54) גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.
55) ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.
56) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.
57) ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.
58) פרי-מגדים בא"א סי' עתר לפני ס"ק א, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.
59) 'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.
60) לקו"ש ח"ה עמ' 444.
61) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.
62) ספר-המנהגים עמ' 8.
63) ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג).
64) ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.
65) ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".
66) סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מייד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואימרו אמן'" בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ה מהמג"א שם]. וראה בטור סו"ס קפט: "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'על הניסים'. אלא שהקצות השלחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שאחרי 'עושה שלום', בסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.
67) רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם - יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.
68) פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.
69) ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.
70) מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.
71) סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג.
72) שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.
73) 'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.
74) ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.
75) אג"ק כרך י עמ' רצו. ומשם נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח. ואגב, לפלא שנשמטה ההוראה מספר 'שערי הלכה ומנהג'!).
76) החופשה השנייה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות. ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.
בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.
ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).
77) היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב. לוח כולל-חב"ד.
78) 'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.
79) לוח כולל-חב"ד.
80) ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.
81) קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.
82) היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר-המנהגים.
83) הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).
במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
