הרב קסטנבאום (משמאל) בשדה שיבולת-השועל הטבעית

הנערה שעמדה להיכנס לגיל המצוות הייתה מוטרדת מאוד. הנה היא עומדת להיות בת-מצווה, אבל מצווה אחת, חשובה ומרגשת, לא תוכל לקיים – אכילת מצה בפסח. הנערה סבלה ממחלת הצליאק, שאינה מאפשרת לעכל דגנים, ובכלל זה מצות.

מחלת הצליאק נתגלתה והוגדרה רק אחרי מלחמת-העולם השנייה. קודם לכן היו הרופאים חסרי-אונים לנוכח ביטוייה החריפים. חולים מבוגרים סבלו מחולשות ומכאבים. ילדים, שהמחלה נתגלתה בהם בצעירותם, לא התפתחו כראוי, ותינוקות שנולדו עם המחלה והוזנו במזון העשוי מדגנים - מתו. הבעיה אינה בדגנים עצמם, אלא במרכיב הגלוטן שבהם. חולי הצליאק אינם יכולים לעכל גלוטן.

עשרים שנות פיתוח

"בתי ממש בכתה על שלא תוכל לקיים את מצוות אכילת מצה", מספר הרב אפרים קסטנבאום, תושב שכונת גולדס-גרין בלונדון, רב וכימאי תעשייה. "הבטחתי לנסות למצוא פתרון. היא הייתה משוכנעת שאצליח, אף-על-פי שאני עצמי הייתי מסופק מאוד". הבעיה הגדולה היא, שמצות אפשר להכין רק מחמשת מיני הדגן, שבכולם יש גלוטן.

כך החל מסעו של הרב קסטנבאום בעקבות המצות הכשרות, נטולות הגלוטן. כעשרים שנים מחייו הקדיש למשימת הפיתוח והשכלול של מצות כאלה, ובמשך השנים הצליח למצוא פתרון לבתו, וגם לאלפי חולי צליאק ברחבי העולם.

משק בסקוטלנד

הנחת-העבודה שלו הייתה, שיש סיכוי למצוא דגן נטול גלוטן בשיבולת-השועל הטבעית, כלומר, כזאת שאיננה תוצר של הנדסה גנטית. קסטנבאום, שלמד באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור והתגורר בארה"ב למעלה מעשרים וחמש שנים, החל לבדוק את שיבולת-השועל הצומחת אצל חקלאים בכל רחבי בריטניה, צרפת, ארה"ב, איטליה וישראל.

לשמחתו גילה חלקה קטנה מאוד של שיבולת-שועל מהסוג המבוקש במשק בסקוטלנד, מדרום-מערב לאדינבורו. בדיקות מעבדה אישרו את התגלית – אכן, שיבולת-שועל ללא גלוטן. הוא זרע את גרעיני שיבולת-השועל בחלקה גדולה יותר באותו משק, וכעבור שנה קצר את היבול. אחרי גריסה וטחינה, בפיקוח הבד"ץ של מנצ'סטר, הובל הקמח ללונדון.

הבצק התפורר

אך עדיין הייתה הדרך ארוכה. קמח נטול גלוטן אינו מתגבש לבצק טוב. כשהצליח ללוש עיסה, התברר שקשה מאוד לרדדה למצה. רוב הבצק התפורר. ובכל-זאת, בסוף התהליך הייתה בידו כמות נכבדה של מצות. "קשה לתאר את השמחה שהייתה בביתנו, כאשר כל בני-המשפחה יכלו לקיים את המצווה", נזכר קסטנבאום. השמועה עברה מפה לאוזן וכבר באותו פסח השתרך בפתח ביתו תור של חולי צליאק שבאו לבקש מצות.

הרב קסטנבאום, כיום כבן שבעים, נעשה 'משוגע לדבר', והוא מוסיף לייצר קמח למצות משיבולת-שועל בלי גלוטן. מקצת הקמח נאפה באנגליה. מרביתו נשלח לאפייה בארה"ב ובארץ. "מדובר בכעשר טונות של קמח, הנצרכות על-ידי חולי צליאק ברחבי העולם", אומר חתנו של הרב קסטנבאום, מלך פרדניק, המתגורר בעופרה. פרדניק מדגיש כי כל המפעל הוא ללא רווח ו"בקושי מחזיק את עצמו"

(עדכון: נמסר כי כיום נשואי הכתבה אינם עוסקים עוד בתחום)