חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ז בכסליו התש"פ, 15/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 903 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ד במרחשוון ה'תשע"ב (11/11/11)

נושאים נוספים
התקשרות 903 - כל המדורים ברצף
כל יהודי יכול לזכות להתגלות ה'
במלחמת בית דוד הניצחון ברור
"שתצילני היום... מעין הרע"
פרשת וירא
אתה בחרתנו / ברכה על לולב / שלום-זכר
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 902, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ד במרחשוון ה'תשע"ב (11.11.2011)

  דבר מלכות

כל יהודי יכול לזכות להתגלות ה'

מה בין אכילת אדם לאכילת מלאך; אדם ומזבח; צדיק ובינוני * על-ידי המילה זכה אברהם לנתינת-כוח שעל-ידה יוכל לשלוט גם בדברים שבדרך הטבע אין לאדם שליטה בהם * כל יהודי יכול לשאוף ולתבוע שכך יתגלה הקב"ה גם אליו * אולם לזה צריכה להיות הקדמה והיא הידיעה וההכרה שעליו למול את עצמו * ידיעה זו דווקא מסוגלת להביאו לדרגות הגבוהות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

 

א. [במענה על דו"ח שמסר השד"ר הרה"ח ר' שלמה אהרן קזרנובסקי על-דבר מילוי שליחותו1, בבקשו מהמזכיר הרחמ"א חדקוב שיואיל לומר בשמו – לכ"ק אדמו"ר, אשר, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אמר לו כמה פעמים (בשובו מקיום שליחותו): "איך גיב איבער דעם טאַטן ווער דער שליח איז, און די דבר השליחות" [=אני מוסר לאבי מיהו השליח ואת דבר השליחות], ומבקש להזכיר הדבר, כיון שמחר, יום הש"ק, הוא כ"ף מרחשוון, יום ההולדת של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – אמר כ"ק אדמו"ר2:]

בשבת קודש פרשת וירא שנת תרס"ג – לפני חמישים שנה – אמר כ"ק אדמו"ר נ"ע מאמר ד"ה והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו3, ותוכנו:

ענינה של עמידת אברהם בעת אכילת המלאכים, הוא ההשפעה והנתינת-כוח שאכילת המלאכים תהיה אכילה ממש, דהיינו אכילת אדם.

והעניין הוא – כי יש ב' מיני אכילות, "אכילת מזבח" ו"אכילת אדם"4. וההפרש ביניהם, ש"אכילת מזבח" הוא עניין הבירורים, והוא בסדר ההשתלשלות, ואילו "אכילת אדם" – הבאה לאחרי עבודת הבירורים של "אכילת מזבח" שעל-ידה מתבטל הרע שבמאכל – ממשיכה אור חדש שלמעלה מהשתלשלות.

וזהו גם ההפרש בין אכילת צדיק (שבבחינת "אכילת אדם") ואכילת בינוני (שבבחינת "אכילת מזבח"), ובכללות יותר – בין אכילת אדם ואכילת מלאך.

וזהו מה שכתוב5 "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" – שעמידת אברהם היא נתינת-כוח למלאכים שגם אכילתם (שבדרך כלל היא בבחינת "אכילת מזבח") תהיה בבחינת "אכילת אדם", בדוגמת אכילת הצדיקים, אשר על-ידי זה ימשיכו גם המלאכים אור חדש שלמעלה מסדר השתלשלות, בלי הגבלות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר – בנוגע לשד"ר הנ"ל:)

מכיוון שהוא שליח – שזהו עניין "מלאך"6, והמשלחים בנדון דידן הם כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים וכו' וכו', אשר, כוח המשלח הזה הוא למעלה מהגבלות – הרי זה נותן כוח בשליח למלאות שליחותו בהצלחה למעלה מהגבלה.

* * *

ב. הסיפור7 הבא8 – כבר סיפרתי פעם, אבל, היות שהיום הוא יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אספר את הסיפור פעם נוספת9:

הרבי נ"ע נהג להיכנס מדי שנה, ביום הולדתו כ' מרחשון, אל זקנו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, בכדי לבקש ברכתו10. – יתכן שכך היה הסדר גם אצל שאר נכדי הצמח-צדק.

פעם אחת כשנכנס הרבי נ"ע – (בהיותו ילד כבן ארבע או חמש שנים, שכן, הרבי נ"ע נולד בשנת תרכ"א, ואילו בניסן תרכ"ו נסתלק הצמח-צדק) – פרץ בבכי. שאלו הצמח-צדק מדוע הנך בוכה? והשיב, כי למד בחומש (או שמע שמספרים) שהקב"ה נראה אל אברהם אבינו – הסיפור אירע בשבוע פרשת וירא – ולכך הוא בוכה, מדוע אין הקב"ה נראה אליו.

ויענהו הצמח-צדק: כאשר יהודי (נוסחא שנייה: יהודי צדיק11) בן תשעים ותשע שנים מחליט שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו.

תשובת הצמח-צדק הניחה את דעת הילד, וחדל לבכות.

ג. ובהקדמה: אף-על-פי שסיפור זה אירע בימי ילדותו של הרבי נ"ע, קודם היותו בר-מצוה, ועוד לפני ש"הגיע לחינוך"12, מכל מקום, יש ללמוד ממנו לימוד והוראה בעבודת השם, שכן, מכיוון שהרבי נ"ע סיפר את הסיפור לבנו יחידו – הרבי, והרבי חזר על הסיפור בכדי שיפרסמוהו בעולם, מוכח, שהסיפור נוגע גם אלינו.

ובפרטיות – יש ללמוד מסיפור זה שני עניינים, הן מהשאלה (של הרבי נ"ע) והן מהתשובה (של זקנו הצמח-צדק).

ד. ולכל לראש – הלימוד וההוראה מבכייתו של הרבי נ"ע (אל הצמח-צדק) על כך שהקב"ה לא נראה אליו:

כל אחד ואחד מבני-ישראל, באיזה מעמד ומצב שיהיה, אפילו אם הוא נמצא בדרגא כזו שעדיין "לא הגיע לחינוך", כלומר, שחוסר הדעת שבו הוא במידה כזו, אשר לא זו בלבד שאינו מבין מעצמו, אלא עוד זאת, שאינו מסוגל אפילו לקבל ולקלוט השפעה מהזולת (שזהו עניין "הגיע לחינוך"),

– יתכן אמנם, שלפי מספר שנותיו הוא "גדול", אבל בנוגע לרוחניות העניינים – הוא בבחינת קטן "שלא הגיע לחינוך". וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר13 "אידישע יאָרן רעכענען זיך ניט לויטן פּאַספּאָרט"!... [=השנים של יהודי אינם נמדדים לפי ה"דרכון"...], לפי ה"דרכון" הוא אמנם יהודי זקן ("אויפן פּאַספּאָרט קען ער זיין אַן אַלטער איד"), אבל לפי שנותיו האמיתיות, שנותיו הרוחניים, כלומר, ביחס לקיום התורה והמצוות שלו – הוא בדוגמת תינוק המשחק מתחת לשולחן ("אַ קליין קינד וואָס שפּילט זיך אונטערן טיש")... –

בכל זאת, יכול גם הוא לתבוע, ותביעה בחוזק, שזהו עניין הבכייה,

– כידוע14 שדמעות באות מ"מותרי מוחין", בסיבת דבר שנעלה ומרומם מהבנת והשגת האדם, שאין המוחין יכולים לסבלו –

שהקב"ה ייראה אליו, כשם שנראה אל אברהם אבינו.

ה. יתר על כן:

מסיפור זה (שהרבי נ"ע בכה על כך שאין הקב"ה נראה אליו כשם שנראה לאברהם אבינו בהתחלת פרשת וירא) למדים, שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל לתבוע שהקב"ה ייראה אליו באותו אופן שנראה אל אברהם אבינו לאחרי קיומו מצות מילה, שבמעמד ומצב זה היתה ההתגלות של "וירא אליו הוי'" שבתחילת פרשת וירא.

ובהקדמה: גם לפני קיום מצות מילה מצינו התגלות שם הוי' לאברהם15, אבל, אין זה בדומה להתגלות – "ואיתגלי"16 – שבאה לאחרי מצות מילה, שהיתה בדרגא נעלית הרבה יותר17.

ועניין זה מודגש גם בכך, שבעת התגלותו של הקב"ה לאברהם לאחרי מצות מילה (בהתחלת פרשת וירא) – כבר נשתנה שמו מ"אברם" ל"אברהם" בתוספת ה"א (שהרי השינוי בשמו נעשה ביחד עם קיום מצוה זו18):

איתא בגמרא19: "כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחילה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, אלו הן, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגווייה", "שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו כו'"20.

והעניין בזה – שבתחילת עבודתו (כשנקרא שמו "אברם") היה אברהם בעל-הבית רק על האיברים שבדרך הטבע קיימת אפשריות לשלוט עליהם, אמנם לאחרי זה, הנה על-ידי שלימות עבודתו ופעולתו של אברהם בכוח עצמו (שלימות האפשרית בעבודה שבכוח עצמו) – ניתנו לו מלמעלה גם העניינים שהאדם בכוח עצמו אינו יכול להגיע אליהם, ובמילא נעשה (אברהם) לבעל-הבית גם על הדברים שעל-פי טבע לא היתה בו האפשריות לשלוט עליהם.

ומזה מובן, שהתגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה (אשר אז נשתנה שמו ל"אברהם" בתוספת ה"א) היתה באופן נעלה הרבה יותר מההתגלות שלפני זה.

ולמרות כל עילויים אלו שבהתגלות ה"וירא אליו הוי'" (לאחרי קיום מצות מילה ושינוי השם מ"אברם" ל"אברהם") – בכוחו ובאפשרותו של כל יהודי, גם מי שמצד מעמדו ומצבו הרוחני "לא הגיע לחינוך", לדרוש ולתבוע, שהקב"ה ייראה אליו כפי שנראה לאברהם במעמדו ומצבו (של אברהם) לאחרי מצות מילה.

ו. ועל דרך זה ישנו לימוד והוראה מתשובתו של הצמח-צדק אל הרבי נ"ע – שהתגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו דווקא היתה בגלל ידיעתו והכרתו שצריך למול את עצמו:

עם היות שכל אחד ואחד מישראל רשאי לתבוע שהקב"ה ייראה אליו, מכל מקום, דרושה לשם כך הקדמה מסויימת, והיא: הידיעה וההכרה שצריך הוא למול את עצמו.

כלומר:

מבלי הבט על כל המעלות הקיימות אצל יהודי בפועל, או, לכל הפחות, בכוח,

– אשר, "בכוח" יכול כל אחד ואחד מישראל להגיע לדרגות הכי עליונות בעבודתו (כאמור לעיל בעניין "וירא אליו הוי'"), וכדאיתא במדרש21 ש"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". ולהעיר, שגם מזה דחשיב אברהם ביחד עם יצחק ויעקב, מוכח, שהכוונה היא לאברהם במדריגתו שלאחרי מצות מילה –

אף-על-פי-כן עליו לדעת, שצריך הוא למול את עצמו.

יתירה מזה:

אפילו אלה מבני-ישראל אשר מעלות האמורות קיימות אצלם (לא רק בכוח, אלא גם) בפועל, כלומר, הצדיקים השולטים גם על האיברים שבדרך הטבע לא תתכן השליטה עליהם, בדוגמת מעמדו ומצבו של אברהם אבינו לאחרי מצות מילה (כשנשתנה שמו מ"אברם" ל"אברהם", כנ"ל),

– כידוע הסיפור אודות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע22, אשר פעם התאונן שאינו שומע באוזן אחת. כאשר החלו לחקור את סיבת הדבר, נודע, שביום השבת, בשעה שאמר מאמר חסידות, התנהלה בחדר הסמוך שיחה שהפריעה לו באמירת המאמר, וכיון שהרבי נ"ע הרגיש את אחריותו, שתפקידו הוא להשפיע חסידות, סילק את חוש השמיעה מהאוזן שהיתה מופנית לעבר אותו חדר.

וזהו שמצינו באחד המאמרים23 שהיו "צדיקים גדולים שלא טעמו טעם המאכל בעת אכילתם24 מפני הרצון הנפש האלקית שאינו רוצה לטעום טעם גשמי, וכמו כן היו צדיקים גדולים שלא ראו25 ולא שמעו מה שלא רצו לראות ולשמוע מצד הנפש האלוקית כו' וזהו שליטה וממשלה גם בעת ההתלבשות באברי הגוף" –

הנה גם אלה מבני-ישראל הנמצאים בדרגא נעלית כזו – צריכים לדעת שעליהם למול את עצמם.

ז. וטעם הדבר – לפי שכל זמן שקיימת מציאות של ערלה, אפילו ערלה דקה ביותר ברוחניות, יכולה להיות ירידה, לאחרי ריבוי השתלשלות, עד לעניינים נמוכים.

ועל-פי זה יש לבאר דיוק לשון הצמח-צדק – כאשר יהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנים, מחליט שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו:

ובהקדם הביאור במאמר חז"ל באבות26 "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", דלכאורה אינו מובן: כל העניינים הנמנים במשנה שם מהווים הוראות למעשה בהנהגתו של האדם – "בן חמש שנים למקרא", "בן עשר שנים למשנה", "בן י"ג למצוות" כו', ומהי ההוראה בזה ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"?!...

והביאור בזה27: ענינו של "בן מאה" בעבודת האדם, הוא, שלימות הבירור והזיכוך בכל עשר כוחות הנפש, ובאופן פרטי דווקא28, כפי שכל כוח (מעשר הכוחות) כלול מעשר29, אשר על-ידי זה נעשה "בן מאה" (עשר פעמים עשר). ואז – הרי הוא "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כלומר, שכבר אין לו שייכות עם עניני העולם, ובמילא אין לו לחשוש ממציאות העולם, כאילו שאין לו יצר הרע30.

וזהו שדייק רבינו הצמח-צדק בדבריו – "יהודי בן תשעים ותשע שנים":

יהודי שהוא "בן מאה שנה" – שכבר בירר וזיכך כל עשר כוחותיו בשלימות (עשר כלול מעשר) – אינו צריך לחשוש מענייני הערלה כו', כיון שהוא בבחינת "עבר ובטל מן העולם" (כנ"ל);

אמנם, מי שהוא עדיין "בן תשעים ותשע", היינו שעדיין חסר אצלו בבירור וזיכוך כל עשר הכוחות בפרטיות (שלכן לא הגיע עדיין לדרגתו של "בן מאה") – אזי צריך הוא למול את עצמו, כיון שבריבוי ההשתלשלות,

– אין הכוונה בריבוי השתלשלות, שהאדם נמצא בעולם אחד והירידה נעשית בעולם שני, כי אם, מכיוון שהאדם הוא בבחינת קדם למעשה בראשית ואחור למעשה בראשית31, יש מקום לריבוי השתלשלות במציאות האדם עצמה –

יתכן שבגלל העדר פעולת המילה תהיה ירידה עד לעניינים תחתונים (כאמור לעיל).

ח. ודווקא כאשר האדם מחליט שצריך הוא למול את עצמו, אפילו אם הוא נמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, עד בבחינת תשעים ותשע שנים (כנ"ל) – אזי נעשה ראוי שהקב"ה ייראה אליו:

כאשר מציאותו של יהודי חדורה בביטול כללי, שיודע הוא שצריך למול את עצמו, אשר ידיעה זו נובעת מההכרה וההרגשה שמעמדו ומצבו הנוכחי אינו כדבעי, וצריך להשתנות ("ער ווייסט אַז אַזוי ווי ער איז טויג ניט, און ער דאַרף אַנדערש ווערן") – הרי זו ההקדמה להגיע לדרגות עליונות יותר, עד שיהיה אצלו "וירא אליו ה'", בדוגמת ההתגלות שהיתה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה, ונעשה גם הוא (האדם העובד עבודתו הנ"ל) בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א, כיון שנעשה בעל-הבית על כל חושיו, גם על חושים אלה שבטבע לא יתכן לשלוט עליהם.

ולא עוד, אלא שנעשה בעל-הבית (גם) על חלקו בעולם, כמדובר לעיל במאמר32 אודות צדיקים, שעל-ידי פעולת הזיכוך בעצמם, פועלים הם זיכוך גם בחלקם בעולם, ודוגמתו גם בנדון דידן, אשר על-ידי זה שנעשה בעל-הבית על חושיו (בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א), נעשה בעל-הבית גם על חלקו בעולם, כולל גם על כל הדברים שזקוק להם בכדי לעבוד את הקב"ה, הן בבני, הן בחיי והן במזוני, וכולם – רויחי.

(ר"ד ועש"ק פ' וירא, י"ט מרחשון, ושיחת ש"פ וירא, כ"ף מרחשון ה'תשי"ג. תורת-מנחם כרך ז, עמ' 140-141; 153-159 – בלתי מוגה)

____________________

1)    לטובת ישיבת תו"ת (המו"ל).

2)    להמזכיר הרחמ"א חדקוב – למסור להשד"ר הנ"ל (נעתק מרשימתו של הנ"ל).

3)    נדפס בסה"מ תרס"ג ע' נ ואילך. – מאמר זה יצא לאור (בקונטרס בפ"ע) בשנה זו (תשי"ג) "בקשר עם יום הולדת את כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – כ"ף מרחשון – אשר חל בשנה זו בשבת קודש פ' וירא" (לשון הקדמת כ"ק אדמו"ר למאמר – נדפס בסה"מ שם ע' שפא). וראה גם לקמן ע' 142 הערה 2, ובשוה"ג שם.

4)    זבחים יג, ב. וראה לקו"ת ר"פ צו.

5)    פרשתנו (וירא) יח, ח.

6)    ראה לקו"ת ויקרא א, ג: "פי' מלאך היינו שליח" (וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 163 הערה 36).

7)    שיחה זו נדפסה בלקו"ש ח"א ע' 23 ואילך. במהדורה זו ניתוספו בהערות כמה פרטים (מלבד ציוני מ"מ) – מרשימה בלתי מוגה.

8)    נעתק ב"היום יום" ט חשון (מ"שיחת כ' מ"ח צג ברשימותי" [נדפס ב"רשימות" חוברת קיט]). – סיפור זה נתבאר גם בלקו"ש ח"ה ע' 86 ואילך. ע' 321 ואילך. חט"ו ע' 129 ואילך. ח"כ ע' 61 ואילך. סה"ש תש"נ ח"א ע' 110 ואילך. תנש"א ח"א ע' 115 ואילך. תשנ"ב ח"א ע' 85 ואילך. שיחת ש"פ וירא תש"ה (נדפסה בקונטרס "צדי"ק למלך" ח"ב ע' 3 ואילך). ועוד.

9)    ובפרט שמסתמא ישנם כאלה שעדיין לא שמעו את הסיפור, ואלה שכבר שמעוהו – ישמעוהו עוד הפעם (מרשימה בלתי מוגה).

10)  בילדותו היתה להרבי נ"ע מטפלת אינה-יהודי'. פעם אחת כאשר הרבי נ"ע הי' צריך ליכנס אל הצמח-צדק, אמר, שאינו רוצה ליכנס ללא המטפלת, וכיון שסירב הילד ליכנס בלעדה, הניחו גם לה ליכנס אל הצמח-צדק. אבל מה עשו? – בחדרו של הצמח-צדק הי' עומד תנור ("הַרובע"), וכיון ששם לא היו התנורים קבועים לכותל, דחקו את המטפלת לבין התנור והכותל [ראה "רשימות" חוברת ה (יומן ב) ע' 35 (ושם, שאדנ"ע הי' "אז כבן ג' וחצי-ד' שנים"). וראה גם סה"ש תרפ"א ע' 20]. (מרשימה בלתי מוגה).

11)  הביאור בב' הנוסחאות – ראה לקו"ש ח"ה שבהערה 7.

12)  ראה לקו"ש חט"ו שבהערה 7 ע' 131 ובהערות 17-16.

13)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ע' 58. וש"נ.

14)  ראה תו"א וישלח כו, א. סה"מ ה'ש"ת ע' 145. ועוד.

15)  לך לך יב, ז. שם יז, א.

16)  ת"א עה"פ ריש פרשתנו.

17)  ראה ב"ר ריש פרשתנו. מפרשים ריש פרשתנו. לקו"ת תזריע כא, א. וראה גם זח"א פח, סע"ב. צח, רע"א – נתבאר בלקו"ש ח"י ע' 50 ואילך.

18)  לך לך יז, א ואילך.

19)  נדרים לב, ב.

20)  פי' הר"ן שם. וראה גם פי' הרא"ש שם.

21)  תדבא"ר רפכ"ה.

22)  ראה גם התוועדויות תשמ"ח ח"ד ע' 15 הערה 65.

23)  ד"ה כי ישאלך תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רכה).

24)  ראה גם לקו"ש ח"י ע' 106.

25)  ראה גם המשך תרס"ו בהוספות ע' תקפא.

26)  ספ"ה.

27)  ראה גם שיחת ש"פ וירא תש"ה שבהערה 7 הערה 15. וש"נ.

28)  ראה קונטרס העבודה פ"ו.

29)  דרמ"צ שרש מצות התפלה קמד, ב; ביאור ושבתה קע, ב. עיין בדרושי חיי שרה (ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' סה. וש"נ).

30)  ראה ירושלמי סוף ברכות. זח"ב קז, ב. תניא פ"א. ובכ"מ.

31)  ברכות סא, א. ב"ר פ"ח, א ("א"ר שמעון בן לקיש אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום א'"). תנחומא תזריע א, ראה גי' עץ יוסף. תו"א בראשית ג, ד. לקו"ת דרושי שמע"צ פו, ג.

32)  לעיל ס"ע 151 ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

במלחמת בית דוד הניצחון ברור

לנצל הכוחות שישנם עד ביאת משיח

ישיבת תומכי תמימים נוסדה על-ידי רבותינו נשיאינו, ו"בתר רישא גופא אזיל", היינו, שהקשר הוא למעליותא, ולא להיפך ח"ו.

ובמילא, מעצמו מובן שישנם בתוקפם כל הכוחות שרבותינו נשיאינו השפיעו, וממשיכים להשפיע גם עתה, בישיבות תומכי תמימים בכל מקום שהם, ובפרט בחידוש שהיתוסף לפני ח"י שנים בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים בחצי כדור התחתון.

אלא שצריכים אנו לשאוב – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות דברי הצמח-צדק על המאמר של אדמו"ר הזקן שהיה זה על דרך דברי הגמרא "שמשם היו שואבין כו'" – שיכולים לילך ולשאוב, "שעפּן און שעפּן"... עד ביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

התנתקות מענייני הגוף והתמסרות למילוי הרצון

ידועה השיחה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, מייסד ישיבת תומכי תמימים הראשונה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר חזר עליה ופרסמה, על יסוד מאמר רז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו".

ונקודת הדברים – שכיוון שנמצאים עתה בדור דעקבתא דמשיחא, שאז ישנם אלו "אשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך", אזי נוגע העניין של "מלחמת בית דוד".

ואלו שצריכים לצאת "למלחמת בית דוד" הם תלמידי תומכי תמימים – שהרי במלחמה צריכים לא רק את המפקדים העומדים "בראש העם", אלא צריכים גם את אלו שהם "כל יוצא צבא בישראל", וכמבואר בהמשך המאמרים דיום ההילולא, באתי לגני, בנוגע לסדר הצבא, שאף-על-פי שהשכר ותפארת הניצחון ניתן לשרים העומדים בראש החיל, מכל מקום, אלו שפועלים את הניצחון בפועל – הם אנשי החיל, אנשי הצבא שעומדים על משמרתם במלחמת תנופה, ופשיטא – במלחמת מגן.

ולכן צריך להיות אצלם עניין "כותב גט כריתות לאשתו" – שקאי בכללות על עניני העולם, ובפרטיות יותר על עניני הגוף, שהרי הנשמה והגוף נמשלו לאיש ואשה, והיינו, שמלבד הרצון הפנימי והנקודה הפנימית של מילוי הרצון העליון, מנותק הוא ("ער איז אָפּגעשניטן") מכל שאר העניינים.

...המורם מכל האמור: תלמידי תומכי תמימים מראשית ההתייסדות עד סוף הימים – הם אלו שישלימו את מלחמת בית דוד מתוך ניצחון גמור.

עליהם לדעת שמלחמה זו אינה אלא כמו "קניגא" שעושים המלכים, שהרי יודעים בפשיטות שיהיה הניצחון במלחמה, אלא שעלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך שיהיה נראה למראית עין כאילו יש ספק בדבר, אבל האמת היא שדבר ברור הוא שיהיה הניצחון, ובשמחה ובטוב לבב.

ועד שפועלים קיום היעוד "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" – "אותי" דייקא, כמבואר בחסידות ש"אותי" הוא למעלה משם הוי', "אני הוי' הוא שמי", שאינו אלא שם בלבד, ואילו "אותי" קאי על עצמותו יתברך, "אנכי", "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ", וממשיכים זאת למטה – להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכאמור, שכל זה פועלים היוצאים למלחמת בית דוד, ובפרט בדור "אשר חרפו עקבות משיחך", עד לניצחון הגמור, ו"עבדי דוד מלך עליהם".

(מהתוועדות פורים תשח"י. תורת מנחם כרך כב, עמ' 145-158, בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

"שתצילני היום... מעין הרע"

לא פעם קבע הרבי נחרצות ש"אי אפשר כלל שישלוט עין הרע", אך עם זה העניק עצות וסגולות למי שבכל זאת חששו מכך * מדוע הרכיב הצמח צדק משקפיים בסוף ימיו אף-על-פי שלא היה זקוק להם לשם ראייה? * כמה דוגמאות להתייחסותו של הרבי לעניין זה * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הדרך לקבלת הברכות

בז' כסלו תש"נ (היכל מנחם כרך ב' עמ' צא) שיגר הרבי איגרת לאשה בשם "מרת יוכבד תחי'" ובה קבע בנחרצות:

באם המזוזות כשרות והעיקר הנהגה יומית. אי אפשר כלל שישלוט בה עין הרע.

והחלטה תקיפה בהנהגה יומית שתהא מתאימה להוראות תורתינו תורת חיים וקיום מצוותיה עליהם נאמר וחי בהם, שנוסף על העיקר שכן הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה להמצטרך להאדם,

וה' יצליחה ותבשר טוב.

השפעה נסתרת

עדות מעניינת מפי כתביו של העסקן החסידי רב הפעלים הרב יעקב-יהודא העכט שכתב לרבי בשנת תשמ"ב:

שכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לנו פעם ב'יחידות' שאין דבר כ[זה] עין הרע והראה שהרמב"ם לא הכניס את זה בספרו 'יד החזקה'.

[על דעת הרמב"ם דנו האחרונים – ראה הנאסף בספר "עין הרע – בעין היהדות" (שלהבת תשע"א) פ"א עמ' 11-9; פ"ה עמ' 113. ושם נסמן].

כשהרבי דיבר בהתוועדות שבת פרשת וארא – תקופה קצרה לפני יו"ד שבט תשי"א (תורת מנחם כרך ב' עמ' 187) על מופתים שאינם באים מיד בגילוי שלכן יכולים להתייחס אליהם כמאורעות טבעיים  ביאר, שדווקא השפעה כזו שמקורה בלמעלה מסדר השתלשלות, ושלא בסדר והדרגה, אינה יכולה לבוא מיד בגילוי.

בהקשר זה הוסיף ואמר:

ומהמעלות שבהשפעה שאינה באה מיד בגילוי, שבהיותה בהעלם אין לחשוש מאלה שמחפשים לקטרג ולומר שאין פלוני ראוי להשפעה זו, וכן אין לחשוש מעין הרע (כך שאין צורך להגיע לסגולות שהובאו בדברי חז"ל (במסכת ברכות נה, ב. ועוד) בשביל לבטל עין הרע).

הברכה בדבר הסמוי

כך כתב הרבי בג' כסלו תשי"ד (אגרות-קודש כרך חי עמ' לח):

המחאתם נמסרה לקופת חשאין, שממנה נתמכים ענינים כללים ואנשים פרטים שאין לפרסם שהם המקבלים, שזהו אחת המעלות היותר נעלות במצות הצדקה, ומצילה ביחוד שלא תשלוט עין כו' וידגו לרוב בקרב הארץ.

ביתר פירוט מצינו באגרת הרבי מכ"ט טבת תשט"ו (אגרות קודש כרך יו"ד עמ' רפ – כאן ב'תרגום חופשי'):

קבלתי הפתקא שלו והמצורף אליו שנמסר ללשכת חשאין, הסמוי מן העין, כלומר שממנה נעזרים אנשים ותחומים שאין לפי כבודם לבקש עזרה בגלוי, והרי ידוע שדבר הסמוי מן העין שמור מעין שאינה טובה.

כן יהיה זה לזכותכם שהשם-יתברך יעניק לכם ברכותיו בעין יפה ובד בבד ישמרכם מעין שאינה טובה וכמו שאומרים "יברכך ה' וישמרך", ומבואר במדרש רז"ל שהקב"ה – לבד נתינתו הברכה הרי הוא גם "וישמרך" שומר שמקבלי הברכה ישתמשו בכך באופן טוב ושמח.

והרבי מסיים:

בטח למותר להודיעכם, שנדרש גם כן להפריש צדקה מהריוח, מעשר (10%). וכידוע שאין צריך לדקדק בצדקה, וממילא צריך ליתן משהו יותר מעשר אחוז, וזה מביא גם תוספת ברכה ב"עשר – בשביל שתתעשר".

היסח הדעת – מבטלו

בז' שבט תשי"ד כתב הרבי לאישיות רוחנית חשובה לקראת נישואי אחד מצאצאיו, לאחר שהלה ביקש מהרבי שלא תשלוט עין הרע כו' (אגרות קודש כרך ח' עמ' קנד):

...ומה שכותב שלא ישלוט כו' הנה זה כבר פעם השניה שמזכיר לי ענינים כאלו, וגם אז כתבתי לו דמאן דלא קפיד לא קפדינן עמיה, ובפרט בעניינים אלו שכיון שאמרו שלא ישאו [=שני אחים או אחיות] ביום אחד הרי-זה גופא שאם-לא-כן הוא אין מקום לחשש כלל וכלל, והשם-יתברך ירבה השמחה במעונו לכל-אחד-ואחד ויעויין רמב"ם סוף הלכות לולב ["השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה עבודה גדולה הוא "]...

ובמכתב אחר כתב הרבי בכ"א באייר תשט"ז (אגרות קודש כרך יג עמ' צד):

ובמה שכותב אודות פלוני-בן-פלוני שחש לעין הרע וכו', הרי בענינים כגון אלו כשאין משימים לב לזה כלל והיסח הדעת בתכלית, מבטלים אותם...

ממשיך הרבי וכותב:

וכיון שהזכיר על-דבר-זה במכתבו, הנה יבדוק את התפילין שלו ואת המזוזות בדירתם, וזוגתו תחיה תחזיק במנהג בנות ישראל הכשרות להפריש לצדקה קודם הדלקת הנרות בכל ערב-שבת-קודש וערב יום טוב...

מטפחת כסגולה

לפי השמועה מסר הרבי בהזדמנות מטפחת שימסרו לאישה חולה כדי להחליש את העין-הרע שממנו סבלה [לפי דעתה?]. בעקבות כך החלימה האישה וחזרה לתפקד על הצד היותר טוב ('תשורה' גופין תשס"ה).

ללא שם משפחה

בכ' טבת תשכ"א (אגרות קודש כרך כ' עמ' קיז-ח) כותב הרבי איגרת מפורטת בנושא נתינת צדקה. היא נכתבה  במענה לשאלה אם לחלק צדקה בפועל או להקים קרן. הרבי מסביר שעדיף לחלק צדקה בפועל וכו', ובהמשך מתייחס לרעיון שימוש בצדקה להדפסת ספרי רבותינו נשיאינו "אשר זכות זו נצחית, אשר בכל פעם שלומדים בספרים שהודפסו, הרי אותם שאפשרו את הדפסת הספרים להם זכות וחלק באותו לימוד".

הרבי ממשיך:

שאם תודפס בסוף הספר הקדשה של התורמים ושמות הוריהם הרי לומדי הספרים יזכירו אף את השמות.

וכאן מציין הרבי:

ישנם אשר מסרבים להנציח את שם משפחתם כדי שלא תיגרם להם עין הרע חס-ושלום וכדומה, אך אין לכך שייכות להזכרת שמם הפרטי (בלשון הקודש) שהרי אין כאן חשיפת שם התורם!

וכך נאמר ברשימת היומן תרצ"ג ('תורת מנחם – רשימת היומן' עמ' שטז):

הצמח צדק,לסוף ימיו נשא משקפיים, אבל [לא על עיניו אלא רק] על מצחו [כי לא היה זקוק למשקפיים לצורך הראיה, ונשאם רק] מפני עין הרע.

 ממעייני החסידות

פרשת וירא

וירא אליו ה' (יח,א)

כשהיה אדמו"ר הרש"ב ילד קטן, נכנס פעם לזקנו, אדמו"ר הצמח-צדק, בשבת פרשת וירא, והתחיל לבכות, באמרו: מדוע נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה? ענה הצמח-צדק: כשיהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנה , מחליט, שעליו למול את עצמו – ראוי וכדאי הוא שיתגלה אליו ה'.

(היום יום ט' במרחשוון)

* * *

יש לשאול, הרי גם בפרשה הקודמת נאמר "וירא ה' אל אברם" (יב, ז. יא), ומדוע לא שאל הילד על אותו 'וירא'.

יש לומר, שה'וירא' שבפרשת לך-לך היה קשור במעלתו של אברהם אבינו, וברור שלא עלה על דעתו של הילד להשוות את עצמו לאברהם ולהקשות מדוע לא זכה למה שזכה אברהם. ואילו ה'וירא' שבפרשתנו לא היה מפני דרגתו הנעלית של אברהם, אלא מפני מידת חסדו של הקב"ה, כפירוש רש"י "לבקר את החולה", היינו עניין של גמילות חסדים. ומכאן שאלתו של הילד: מדוע אין הקב"ה גומל חסד גם עמו?

על כך ענה הצמח-צדק, שאמנם, ה'וירא' היה מפני חסדו של הקב"ה, אך בכל-זאת צריכים להיות 'כלי', ואברהם זכה לכך בגלל החלטתו למול את עצמו.

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 61)

* * *

סיפור זה מלמדנו, שאפילו אצל ילד קטן אפשר לעורר תשוקה לרוחניות ולאלוקות, ועד לתשוקה נפלאה המביאה לידי בכי. וזאת – על-ידי החינוך הראוי.

ואין סתירה מדברי הרמב"ם היודעים על דרך הלימוד עם ילד קטן, שיש לעוררו "בדברים שהם אהובים אצלו", כגון אגוזים. שכן אירוע זה גילה דרך חדשה ופתח 'צינור חדש', שיוכלו לחנך ילד שרוחניות ואלוקות הם "דברים שהם אהובים אצלו".

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 66)

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (יח,ח)

כיצד נתן אברהם לאורחיו בשר עם חלב? אלא אברהם אבינו הגיש לאורחים הן מאכלי חלב והן מאכלי בשר, לבחירתם. מובן שמי שאכל חלב לא אכל בשר, ולהפך.

ומה שנתן להם שלושה לשונות, אף-על-פי שנתן גם חמאה וחלב, הוא כדי שתהיה הבחירה ביד כל אחד ואחד מאורחיו, אם לאכול מהחלב או מהבשר. זוהי הכנסת-אורחים בהידור.

(ליקוטי שיחות כרך ו, עמ' 150)

ארדה נא ואראה (יח,כא)

ארדה נא:... לסוף מעשיהם (רש"י)

אנשי סדום חטאו במעשיהם הרעים, אבל הקב"ה לא הסתפק בראיית המעשים כשהם לעצמם, אלא גם הסתכל ל"סוף מעשיהם" – האם יתחרטו ויחזרו בתשובה על מעשיהם הרעים, או שהם עתידים להישאר ברישעם.

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 88)

ויגש אברהם (יח,כג)

ויגש אברהם... לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה (רש"י)

מידתו של אברהם היא אהבה וחסד. כיצד ייתכן אפוא שאברהם ידבר קשות, ובפרט כלפי הקב"ה, ובכך אף פתח תחילה?!

אלא כשאומרים שמידתו של אברהם היא אהבה וחסד, אין הכוונה (רק) שהיה החסד בטבעו, אלא (בעיקר) שעבד את ה' במידת החסד, לקיים את רצון ה'. ואולם כשבא לידו עניין של הצלת נפשות (כי כבר נגזרה הגזֵרה ונשלחו המלאכים להפוך את סדום), ולא היתה לפניו דרך אחרת אלא לתבוע מהקב"ה ולדבר עמו קשות, כדי לבטל את הגזֵרה – לא עשה אברהם שום חשבונות, ונכנס תיכף בכל התוקף הדרוש באותה שעה, אף אם הדבר היה בניגוד לטבעו.

נמצאנו למדים, שכשבא לאדם עניין הנוגע להצלת נפש מישראל, בגשמיות או ברוחניות, עליו להתעסק בזה בכל כוחו, ובכל האמצעים האפשריים, גם אם זה מנוגד לטבעו.

(ליקוטי שיחות כרך י, עמ' 58-59)

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה (כא,יב)

שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י)

אף שבדרך כלל היה אברהם בדרגה נעלית יותר משרה (שהרי איש ואשה הם בדוגמת משפיע ומקבל), בכל-זאת בנבואה היה טפל אליה.

נבואה ורוח-הקודש תלויים במידת שייכותו של הצדיק לעולם. ומכיוון שאברהם היה מרומם ומנותק לגמרי מהעולם, ולעומתו, שרה היתה שייכת לעולם, לפיכך בנבואה היה אברהם טפל לשרה.

זה גם ההסבר שהיו צדיקים גדולים שלא היתה להם רוח-הקודש, ואילו צדיקים פחותי דרגה מהם, הייתה להם רוח-הקודש.

הבדל זה, במידת שייכותם לעולם, בא לביטוי גם ביחסם אל ישמעאל: אברהם אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (כי הוא ראה את ישמעאל מצד דרגתו ובחינתו שלו, של אברהם); אך שרה אמרה, "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כי היא הכירה אותו כפי שהוא בעולם).

(ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי, חיי-שרה, דף יג)

והאלוקים נסה את אברהם (כב,א)

אמר הבעל-שם-טוב:

"והאלוקים" – הדינין, מידת הדין והגבורה,

"ניסה" – מתעלים ומסתלקים למעלה בשרשן ונמתקין (נסה מלשון "הרימו נס"),

"את אברהם" – מכוח האהבה והחסד של אברהם.

למה הדבר דומה? למלך שהוא בקפידה וכעס. באותה שעה יראים כל עבדי ושרי המלך לבוא לפניו לשבחו ולקלסו; אך בן המלך, האהוב והחביב עליו, אינו חושש לכעסו וקפידתו של אביו המלך, כי מיד בהופעתו לפני המלך מסתלק כעסו ונמתק ומתחלף בשמחה וחסד.

(צוואת הריב"ש, סימן קלב דף כד עמ' א')

וישכם אברהם בבקר (כב,ג)

וישכם: נזדרז למצוה (רש"י)

אדמו"ר הזקן אמר:

הפלא והחידוש בנסיון העקדה היה בזה שאברהם אבינו עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלא רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

ואילו עצם ענין העקדה אינו נחשב לניסיון גדול כל-כך לערך מעלת אברהם אבינו. ומה גם שדבר ה' דיבר בו, והרי קדושים רבים מסרו נפשם על קידוש ה' גם כי לא דיבר ה' בם...

(תניא, איגרת הקודש סי' כא)

 בירורי הלכה ומנהג

אתה בחרתנו / ברכה על לולב / שלום-זכר

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

נגינת 'אתה בחרתנו' בחזרת הש"ץ

אביא בזה את לשון השיחה, עם כמה הערות בשוליים, וה' יגמור בעדנו.

בשיחת יום ב' דחג-הסוכות ה'תשכ"ג1, אמר הרבי:

"בנוגע למנהג שנקבע לאחרונה2, לנגן "אתה בחרתנו" בכל יום-טוב בחזרת הש"ץ, יש להעיר:

"א) כאשר הקהל מנגן "אתה בחרתנו" – צריך גם הש"ץ לומר (לנגן) עמהם3, שהרי הוא צריך לחזור על כל התפילה4 (כולל גם "אתה בחרתנו") כדי להוציא ידי-חובתו את הציבור.

"ב) כאשר מנגנים "אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ – אין לנגן את הבבא5 שבה חוזרים וכופלים התיבות, שהרי בתפילה בכלל אינו מן הראוי לחזור ולכפול תיבות (כי גם מספר התיבות שקבעו בתפילה הוא בדיוק6) אפילו במקום שמותר להפסיק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקום שאסור להפסיק7, כבנדון-דידן, בתפילת העמידה, ולכן, יש לנגן רק את הבבא שבה אין כופלין התיבות".

ברכה על הלולב אחר נטילתו

במגן-אברהם סי' תרמ"ד הביא ממנהגים לר"א טירנא (מנהגי סוכות אות רה): "ואם לא בירך 'זמן' [-שהחיינו על הלולב] יום ראשון, מברך כל ז' מתי שיזכור". והפרי-מגדים בא"א פירש (בשם הלבוש), דהיינו בשעת נטילה דווקא. וכן הביא במשנ"ב (ס"ק ג. וע' בשעה"צ בסי' תרס"ב ס"ק ד).

ובמג"א סי' תרנ"א ס"ק יא כתב אודות ברכת המצווה: "ואם שכח לברך קודם נטילה, מברך עדיין", ובלבושי שרד שם כתב: "כיוון דעדיין צריך לנענע8 (וכן כתב בפרמ"ג בא"א, והובא במשנ"ב ס"ק כו). ואם כבר נענע מקצתו, צריך לעיין". ובחיי אדם (קמח,יא) חידש שיכול לברך אף לפני הנענועים דהלל, ולפני הושענות נשאר בצריך-עיון. ובבכורי יעקב (ס"ק כ) חידש עוד, שיכול לברך אף לפני הקפת הבימה בהושענות (והמשנ"ב ראה אותם ולא הביאם. ובערוך השלחן סי"ג כתב לחדש יותר – שיכול לברך כל זמן שהוא בידו כברכת המוציא, אך במשנ"ב בשעה"צ ס"ק לב דחה סברא זו).

והביא כל זה להלכה בפסקי תשובות (ס"ק י, מלבד כמה פרטים שהשלמנו), וכתב שכל זה נכון גם לעניין ברכת שהחיינו. אבל בסוף הערה 50 ציין שם לשו"ת בני דורנו (מבלי להביא את הכתוב בהם), ומהם: קנין תורה (ח"ד סי' עו ס"ק ד), שם מעדיף ע"פ דברי הא"א מבוטשאטש (מהדו"ק, שם ס"ה) לברך [הנדון שם: שהחיינו] למחרת, במקום לברך היום לפני הנענועים. וגם לשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' עג ס"ק ב), שם מסיק שלא לברך שהחיינו אחרי הנטילה, וכל שכן אם כבר נענע בנטילה ורק בשביל הנענועים דהלל.

סוף דבר, איני יודע למה נקבל להלכה את חידושיהם של החיי אדם והביכורי יעקב, כשהלבושי שרד נסתפק בזה, הא"א מבוטשאטש דחאם, והמשנה ברורה השמיטם, וישנם גם פוסקים בדורנו שאינם מקבלים אותם. וספק ברכות להקל, ובפרט לדעת אדמו"ר הזקן בסידורו (ראה פסקי הסידור אות מב, אגה"ת ר"פ יא) שפסק כן אפילו בספק ספיקא.

'בן זכר' ו'שלום בן זכר'

בליל שבת שאחרי לידת בן זכר נוהגים9 לעשות סעודה ומשתה לקהל בבית שהתינוק שם. ולשון הרמ"א10: "נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם11, והוא גם-כן סעודת מצוה".

בספר "קובץ מנהגי חב"ד בענייני: הריון, לידה, ברית-מילה, פדיון הבן ולידת בת" (הוצאת קה"ת, ברוקלין תשנ"ב), לא הזכירו כלל את המנהג לערוך סעודת 'שלום זכר'. ואולי מפני שאין זה 'מנהג חב"ד' אלא 'מנהג ישראל' בכלל, ולא מצאו מה לחדש בזה למנהגנו.

אמנם יש חידוש בזה במנהגי רבותינו נשיאינו. ובזמנו כתב הרב המחבר ספר 'אוצר מנהגי חב"ד' בנושא זה:

בכל מה שנכתב לאחרונה בנושא ה'שלום זכר', לא מצאתי שעשו את האבחנה הברורה בין סעודת ה'בן זכר' שהיתה נערכת בליל ש"ק, ובין סעודת ה'שלום בן זכר' שהתקיימה ביום הש"ק.

ואלו הם המקורות לכך בכתביו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע ובשיחותיו:

א) ביומנו של הריי"צ ('התמים' חוברת ג עמ' כט. וכן – בשינויי לשון קלים – בתחילת קונטרס 'חנוך לנער'): בשבת קודש פרשת חיי שרה [שנת תרכ"א] היה ה"בן זכר" וביום הש"ק "שלם בן זכר"... בלילה בא [הצמח-צדק] להתועדות ה"בן זכר", וכן [ביום] במסיבת ה"שלם בן זכר".

ב) בספר השיחות קיץ ה'ש"ת (עמ' 157) בהיפוך הסדר: בשנת תר"מ, בליל ש"ק ("פרייטאג צו נאכט") – "שלום זכר", ביום הש"ק – "בן זכר".

ג) ולכאורה לשון ראשון עיקר, שכך מפורש ומסודר גם בלקוטי דיבורים (עמ' 450. ובס' השיחות תרצ"ו, עמ' 48): זמני שמחת משפחה.. קשורי תנאים, נשואין, "בן זכר", "שלם בן זכר", וכו'.

ד) בספר השיחות תש"ג (עמ' 155-154) מסופר על סעודת ה"שלום בן זכר" שנערכה בשנת תק"נ, אחרי שהכריזו בצהרים שאדמו"ר הזקן מזמין את כל אנשי העיר והאורחים.

על-פי המפורש שם (באות ז) מדובר על סעודה שנערכה בליל ש"ק.

וסעודה זו – דליל ש"ק – נקראת כאן "שלום בן זכר", ואילו הסעודה שהיתה נערכת ביום הש"ק אינה נזכרת כאן כלל. וצריך-עיון.

____________________

1)    ס"ח, 'תורת מנחם – התוועדויות' כרך לה עמ' 60, בלתי מוגה.

2)    הרבי לימד את הניגון לקטע זה, בשמח"ת תשכ"א (ראה תורת מנחם כרך כט עמ' 106 הערה 1).

3)    "וצריך לאמור על-כל-פנים קצת בקול, שיוכלו לשמוע עשרה בני אדם העומדים סביבו" (משנה ברורה שבהערה הבאה. וראה שם בסי' רסח ס"ק יב כיו"ב לגבי הקטע "מגן אבות" שבברכת מעין שבע. וראה בהערה הבאה).

4)    מטעם זה, ההוראה בקשר לברכת 'מודים' של הש"ץ היא, ש"צריך לאומרו בקול כמו שאר ברכות התפילה, דלא כמנהג העולם שהש"ץ אומרו בלחש" (ספר המנהגים עמ' 12). וכ"כ במשנה ברורה סי' קכד ס"ק מא, והובא בקצות השלחן סי' כב בבדי-השלחן ס"ק כג. ולהלן בסי' עא ס"ק כו מלמד הקצות השלחן זכות על שאין הש"ץ אומר בקול מגן אבות וכן מודים דרבנן, כיוון שאין עליהם חיוב לשמוע זאת מהש"ץ. אבל לדידן שאין לנהוג כן במודים, צ"ע מדוע אין נזהרין בזה גם ב"מגן אבות" (והרי גם האמור בשו"ע אדה"ז סי' קכה ס"א אודות אמירה כולם ביחד אינו מועיל בנידו"ד. ועצ"ע אודות 'שים שלום' – רובו ככולו – שניגנו בו בעידוד הרבי, וכן משנת תשנ"ב ניגנו ב'הוא אלוקינו' בהוראה מפורשת במקום הש"ץ, ולא שמעו את הש"ץ כלל). ואכן בקונטרס 'בירורי מנהגים – שבת' (להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תש"ע עמ' 50) מסיק מטעם זה, שיש עניין שיאמר הש"ץ בקול רם גם את ברכת 'מעין שבע'. והעיר שם הרב לוי"צ שי' ראסקין, שכאשר עבר הרבי לפני התיבה, אמר את כל הברכה ברצף ובקול, והציבור אמר את חלקו בשקט.

5)    מהלך הניגון הוא, שבבבא הראשונה אין כופלין התיבות ובשניה כופלין.

6)    ראה טור או"ח סו"ס קיג. וראה גם ב"י או"ח סנ"א (ד"ה וכתב עוד מה). ועוד. – הערת המו"ל שם. בהמשך השיחה כאן, ובמקורות שצויינו להלן בהערה הבאה מדובר על איסור הפסק. ולכאורה כל זה שייך רק לש"ץ, ולא לקהל השומע את החזרה.

7)    ראה 'שמועות וסיפורים' (תש"נ) ח"א עמ' 118. פסקי תשובות סי' נא אות וא"ו. שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' ז ס"ד ואילך.

ועפ"ז אינו מובן מה שנהגו בקביעות בבית חיינו בנוכחות הרבי (וניתן לראות זאת במראות-קודש), שהציבור מנגנים בהלל "הללו את ה' כל גויים" וכופלים תיבת "עלינו" [כיום משתדלים שלא לכפול, אבל בווידיאו נשמע ברור שכפלו], והרבי היה מעודד כדרכו את הנגינה, ולא העיר מאומה (גם אח"כ). ולכאורה גם בהלל יש מספר קבוע של תיבות, ועכ"פ – מצד הפסק.

8)    לעצם ענין הנענועים (אף שאין זה נוגע לענייננו, כי יכול להיחשב "עובר לעשייתן" גם אם אינו אלא שיירי מצוה), הנה בדברי נחמיה (השלמה לסי' תרנ"א, סי"ח. נדפס בסוף שו"ע אדה"ז, במהדורה הישנה חלק ג-ד עמ' 1368, ובחדשה ח"ד עמ' תפג) כתב שעיקר מצות ד' מינים הוא הנטילה בלבד, שיטלן ויגביהן ממקומן, "ומכל מקום, מצוה כהלכתה מדברי סופרים שינענעם בשעת נטילה לכל צד ע"ד שיתבאר", וזה כמובא בס' חיים וברכה (סי' ריא) בשם הרא"ש, היראים והאבודרהם, וכ"כ בשלטי הגיבורים ובלבוש, שאין הנענועים אלא מצוה דרבנן (ובס' ארבעת המינים השלם עמ' תעב ציין לפרמ"ג סי' תרנ"א בא"א ס"ק כב שדן בזה), ודלא כדעת החתם סופר בחידושיו לפ' לולב הגזול (מב,א) שדן לומר שעכ"פ נענוע כלשהו הוא מה"ת, הלכה למשה מסיני.

9)    שו"ת תרומת הדשן ח"א סימן רסט, ע"פ תוס' בבא-קמא פ,א ד"ה ישוע הבן בשם רבינו תם, וכן הוזכרה סעודה זו בארחות חיים הלכות מילה (קרוב לסופו) "ונהגו בכל מקומותינו... וקורא אותן לאכול ולשתות ולשמוח עמו כדי שיברכוהו... וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני...", עיי"ש.

10)  יו"ד סי' רסה סי"ב.

11)  וכבר הקשה בערוך השלחן שם סעיף לז, שפתח בסעודה וסיים בטעימה. ובס' אוצר הברית (מהדורת תשנ"ג עמ' קכח הערה יב) כתב שלכאורה נראה דוודאי צריך לעשות סעודה בבית היולדת, וסעודה זו נחשבת לכמה דעות סעודת מצוה, ובסוף הסעודה יבואו כל הקהל להשתתף, ולהם סגי בטעימה.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וירא
ט"ו במרחשוון

הפטרה: "ואשה אחת... ותשא את בנה ותצא" (מלכים-ב ד,א-לז)1.

יום שני
י"ז במרחשוון

תענית 'שני' בתרא.

יום חמישי
כ' במרחשוון

יום-הולדת את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בשנת תרכ"א2.

יום סגולה, שבו ה'מזלו גובר' של הנשיא פועל התגברות בעבודתם של חסידים ושל כלל-ישראל, ועל-ידם – בכל העולם כולו3.

מהוראות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ביום זה4, צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות להוסיף בהפצת המעיינות חוצה, לכל לראש – בנוגע לעצמו... ועוד ועיקר – הפצת התורה והמצוות והפצת היהדות בכללותה, חדורים בפנימיות התורה שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, ועד להפצת אור הקדושה בכל העולם כולו, גם בנוגע למצוות שנצטוו בני-נח.

ב'שנת הבניין' הציע הרבי5, שביום זה (ומה טוב – גם בימים שלפניו ושלאחריו) ישתדל כל אחד ואחד הנמצא בכל עיר ועיר שבה קיימת ישיבת תומכי-תמימים וסניפיה, ועל-אחת-כמה-וכמה בארצנו הקדושה ת"ו, להיכנס לבניין הישיבה, ולעשות שם פעולות טובות בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים: להתפלל (או לומר מזמור תהילים, כולל ובמיוחד – המזמור המתאים למספר שנותיו של אדמו"ר מהורש"ב [השנה – מזמור ב]), וללמוד מתורתו.

בעיר שאין בה ישיבה זו – יעשו זאת בתוך בניין שתפקידו מעין הישיבה, כגון בית-חב"ד, בית תורה, תפילה וגמילות-חסדים. ומובן שעל-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש להשתדל להשפיע על יהודים נוספים שגם הם יעשו כן, ועוד ועיקר – שפעולות אלה תיעשנה ברבים6. וכדאי ונכון שבין העניינים שלומדים מתורתו של בעל יום-ההולדת, ילמדו גם קונטרס 'החלצו', שעל-ידי-זה יתווסף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בקונטרס זה.

_____________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2)    ראה בדבר הולדתו וברית-המילה שלו, ברשימות מדברי ימי חייו שנדפסו בראש קונטרס 'חנוך לנער', וב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהרש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, פרק א.

"להעיר, שהקביעות דכ"ף מרחשוון היא לעולם באותו יום שבו חל ראש-השנה (סה"ש תש"נ ח"א עמ' 118 הערה 89). והוא "יום החמישים" מראש-השנה, שמורה על שער הנו"ן, בחינת הכתר (השייך לכ"ף מרחשוון)" – שולי-הגיליון שם.

3)    ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 70.

4)    'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 496 (מוגה), ובסגנון אחר בספר-השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 69.

5)    ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 56. וצ"ב אם כל האמור הוא הוראה גם לכל שנה ושנה.

6)    "ובפרט על-פי מה שכתב בעל יום-ההולדת בקונטרס 'החלצו' (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סא), ש'ההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו'" (ס' השיחות שם).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)