חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | שאלות לרב | פורום | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:09 זריחה: 6:14 ב' באלול התשע"ד, 28/8/14
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 899 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, ט"ז בתשרי ה'תשע"ב (14/10/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 899 - כל המדורים ברצף
אחדות שפועלת על כל השנה
לגלות את ניצוץ משיח
סדר ההקפות
פרשת וזאת הברכה
שמחת-תורה בעולם החסידי
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 899, ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, ט"ז בתשרי ה'תשע"ב (14.10.2011)

  דבר מלכות

אחדות שפועלת על כל השנה

לאחרי שבעה ימי שמחה רצופים, מדוע נדרש להוסיף יום אחד ובמה גדול כוחו, שדווקא הוא יבטל את קושי ה'פרידה'? * בזמן חג-הסוכות גדולה האחדות של ה'אתרוג' עם ה'ערבה', אולם עם החזרה לימי השנה יש לחשוש שה'פירוד' יישאר * בשמחת תורה אין מצווה מיוחדת אלא הכול משתווים בשמחה בגשמיות, באכילה, בשתייה ובריקוד ברגליים, אולם דווקא אחדות זו מותירה רושם על השנה כולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו פתגם שאמר פעם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בשמחת- תורה בשעת התוועדות1: "בשמחת-תורה מותר לדבר, כי בשמחת-תורה אין זה מזיק" ("שמחת-תורה שאַדט ניט").

– בכלל, היה אדמו"ר נ"ע נזהר ביותר שלא להוציא מפיו דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ורק בשמחת תורה, בשביל עניין של התעוררות כו', אמר ש"בשמחת-תורה אין זה מזיק", כיון ששמחת-תורה הוא עת רצון ושעת שמחה למעלה – שמחה נוספת על שמחת חג הסוכות.

ב. והנה, בנוגע לשמיני-עצרת מצינו במדרשי חז"ל2 משל ל"מלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר, בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם". ועל דרך זה בנמשל, שלאחרי שבעת ימי חג הסוכות אומר הקב"ה לבני-ישראל "עצרת תהיה לכם"3, "עכבו עמי עוד יום אחד".

ולכאורה אינו מובן4:

א) מהו הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה הוה-ליה-למימר "פרידתנו"?

ב) מהי התועלת בכך שיישארו "עוד יום אחד" – בה בשעה שסוף-כל-סוף, לאחרי יום זה (שמיני-עצרת), יצטרכו להיפרד? והרי מלשון המדרש משמע שהתועלת שבדבר היא לא רק ליום אחד בלבד, אלא גם עבור הזמן שלאחרי זה.

וביאור העניין:

לאמיתו של דבר, לא שייך כלל פירוד בין הקב"ה לבני-ישראל. מצד הקב"ה – בודאי לא שייך פירוד, וגם מצד בני-ישראל לא שייך פירוד, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר5 בשם אדמו"ר הזקן: "אַ איד, ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון ג-טליכקייט" (יהודי אינו רוצה ואינו יכול להינתק מאלקות).

ומה שלפעמים קורה שיהודי עושה פעולה של פירוד – הרי זה מצד "פרידתכם", הפירוד שבין יהודי לחבירו, מה שאין כן כאשר בני-ישראל עומדים בתנועה של אחדות, כפתגם אדמו"ר האמצעי6 שעל-ידי אחדותם של שני יהודים ישנם שתי נפשות אלוקיות כנגד נפש בהמית אחת, ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לשני יהודים בלבד, הרי על אחת כמה וכמה כאשר כל בני-ישראל הם יחד – "ויעשו כולם אגודה אחת (שעל-ידי זה נעשה) לעשות רצונך בלבב שלם"7.

וזהו ביאור הלשון "קשה עלי פרידתכם" (ולא "פרידתנו") – כיון שהפירוד של בני-ישראל מאלקות ח"ו ("פרידתנו") יכול להיות רק על-ידי שחסר בעניין האחדות בין בני-ישראל גופא ("פרידתכם").

ועל זה אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – מכיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"8, מוכרח הוא כביכול להיזקק לבניו, ומבקש מהם שיהיו יחד ביום שמיני-עצרת ("עכבו עמי עוד יום אחד"), ועניין זה יפעל גם בימים שלאחרי זה, בהנהגה של "ויעקב הלך לדרכו"9 (כדלהלן).

ג. ובפרטיות יותר:

בעניין ד' המינים שבחג הסוכות – אמרו רז"ל10 "פרי עץ הדר11 – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים . . וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים . . אמר הקב"ה, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו".

כלומר: כאשר האתרוג ("בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים") מתאגד עם הערבה (דהיינו אנשים פשוטים, "בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים") – הרי זו תועלת הן עבור האתרוג והן עבור הערבה: התועלת ל"אתרוג" – שכאשר משפיל את עצמו להתעסק עם אנשים פשוטים, אזי לא יהיה אצלו עניין הישות; והתועלת ל"ערבה" – שלא יהיה אצלה עניין של ייאוש (כידוע הפתגם ש"ייאוש – שלא מדעת"12), ולא תהיה בבחינת "אסקופה הנדרסת"13 ח"ו. וכמו כן ישנה גם תועלת ל"לולב" ול"הדס".

וכיון שעניין ד' מינים הוא במשך כל שבעת הימים של חג הסוכות [כי אף שבשבת אין עניין נטילת ד' מינים והנענועים בפועל, הרי העניינים הנפעלים על-ידי זה – "לעצור רוחות רעות . . לעצור טללים רעים"14 – ישנם גם בשבת, כדאיתא בלקוטי תורה15], וכמו שנתבאר לעיל16 ששבעת ימי הסוכות הכוללים את שבעת ימי השבוע פועלים על כל שבעת ימי השבוע במשך כל השנה (יום ראשון בשבוע – על כל ימי ראשון, יום שני בשבוע – על כל ימי שני, וכן בשאר הימים) – נמצא, שמצד חג הסוכות אין מקום לפירוד בין בני-ישראל, ובמילא גם מאלקות, במשך כל השנה.

ד. אמנם, לאחרי חג הסוכות, כשמסתיימת תקופת הימים-טובים, וכל אחד ואחד פונה לדרכו – הרי כיון שד' המינים אינם אגודים, עלולה הערבה ליפול בייאוש, והאתרוג עלול לבוא לידי גאווה.

וכך עלולים הם לרדת מדחי אל דחי – כמאמר רז"ל17 "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

– היצר-הרע אינו בא ליהודי לומר לו מיד שיעבור עבירה ח"ו, בידעו שהיהודי לא ישמע לו, שהרי אין רצונו להיות נפרד מאלקות (כנ"ל, שעניין זה ישנו בכל אחד ואחד מישראל); אלא לכתחילה אומר לו היצר-הרע "עשה כך" – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר18 שלא מדובר כאן אודות עבירה, אלא אודות מצוה, היינו, שכאשר יהודי רוצה לעשות מצוה, פונה אליו היצר-הרע ואומר לו: עשה כך! גם אני מסכים שתקיים את המצוה!...

ולכאורה: מה איכפת לנו ("וועמען אַרט דאָס") שגם היצר-הרע מסכים לעשיית המצוה? – אך העניין הוא, שבכך הרי הוא נותן מקום ליצר-הרע, ולכן, אף שעושה מצוה, מכל מקום, כיון שיש מקום גם ליצר-הרע, היינו, שמתערב בזה ("עס וואַרפט זיך אריין") ישות ופניות, אזי נעשה היצר-הרע "בעל דיעה" עליו (כמאמר הגמרא19 "בתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש"), ומוליכו מדחי אל דחי, "עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

ה. ולכן מבקש הקב"ה מבני-ישראל שיישארו יחד "עוד יום אחד", שמיני-עצרת,

ודווקא יום "פשוט" שאין בו עניינים מיוחדים – כמודגש בחילוק בין שמיני-עצרת לשאר הימים טובים, שבכל שאר הימים-טובים יש בכל יום-טוב מצוה מיוחדת (ובפרט בחג הסוכות, שהמצוה מקיפה את האדם כולו, "תשבו כעין תדורו"20), מה שאין כן בשמיני-עצרת אין מצוה מיוחדת,

ואדרבה: המצוה של שמיני-עצרת היא לאכול ולשתות ולשמוח, היינו, שקשורה עם עניינים גשמיים, שלכאורה בחיצוניות ישנם גם אצל אינם-יהודים –

וכאשר גם בזמן זה (יום "פשוט", שאין בו עניינים מיוחדים) נמצאים בני-ישראל יחד – הרי זה מועיל גם על הזמן שלאחרי זה.

ו. וזהו גם שענינו של שמיני-עצרת הוא – הריקודים עם הספר-תורה21:

השמחה בשמיני-עצרת אינה באופן שלומדים בספר-תורה, ויתירה מזה, שאפילו לא פותחים אותו, אלא כפי שהוא סגור ומכוסה ("אַ פאַרוויקלטע") רוקדים עמו – ריקוד דווקא, שהוא על-ידי הרגליים, שמורה על ז' תחתונות וכוח המעשה – שבזה שווים כל בני-ישראל, מהגדול שבגדולים ועד לפשוט שבפשוטים.

ודווקא על-ידי זה שבני-ישראל נמצאים יחד גם בדברים פשוטים וגשמיים – הרי זה פועל על כל ימי השנה.

ז. ובנוגע לפועל:

יש לדעת, שההתעוררות של שמיני-עצרת צריכים להמשיך על הימים שלאחרי זה ("ויעקב הלך לדרכו") – כיון שזהו כל עניין שמיני-עצרת.

והתעוררות זו צריכה להיות בעניין האחדות – הן אחדות של יהודי אחד עם חבירו, והן אחדות באדם עצמו, לאחד את השעות שבהם הוא לומד ומתפלל עם שאר שעות היום, שיהיו מתאימים זה לזה, דהיינו לקשר גם את הגשמיות עם אלקות,

– שזהו גם עניין "פר אחד איל אחד"22, דהיינו, לעשות גם מה"פר" וה"איל" הגשמיים – "אחד"23, חיבור המטה עם אלקות, שעל-ידי זה מתמלאת הכוונה של "דירה לו יתברך בתחתונים".

(משיחת יום שמחת-תורה, ה'תשט"ו. תורת-מנחם כרך יג עמ' 69-73 – בלתי מוגה)

____________________

1)     תרס"ה – ראה סה"ש תורת שלום ע' 53 ואילך. ע' 56. ע' 58. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ חי"א ע' קפח. וראה גם מכתב י"א תמוז שנה זו (אגרות-קודש חכ"א ע' שא).

2)     ראה פרש"י אמור כג, לו. פינחס כט, לו. בחיי שם, לה.

3)     פינחס שם.

4)     ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ע' 334. ח"י ע' 266. לקו"ש ח"ב ע' 433 ואילך. ח"ט ס"ע 233 ואילך. ועוד.

5)     אגרות-קודש שלו ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

6)     ראה סה"ש תרצ"ז ע' 210. וש"נ. "רשימות" חוברת ט ריש ע' 11 (נעתק ב"היום יום" כ טבת). וראה גם מכתב כ"ט אדר שנה זו (אגרות-קודש ח"י ס"ע תיא), ובהנסמן שם.

7)     נוסח תפלת ימים נוראים.

8)     ברכות לג, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת עקב יו"ד, יב.

9)     ויצא לב, ב.

10)   ויק"ר פ"ל, יב.

11)   אמור כג, מ.

12)   ב"מ כא, ב. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 137. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ריש ע' עב. ח"כ ס"ע שכה. ועוד.

13)   ל' הש"ס – עירובין צח, ב. וראה פרש"י שם.

14)   סוכה לז, סע"ב.

15)   דרושי ר"ה נז, א ואילך.

16)   שיחת שמחת בית השואבה ס"ו (לעיל ריש ע' 20).

17)   שבת קה, ב. וש"נ.

18)   סה"מ קונטרסים ח"א לז, א. ועוד.

19)   סוכה נב, ב.

20)   שם כח, ב. וש"נ. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ריש ע' 198, ובהנסמן שם בהערה 80.

21)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ריש ע' 30. ח"ד ע' 68. ח"ז ס"ע 95. ובהנסמן שם.

22)   פינחס כט, לו.

23)   ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ריש ע' 54.

 משיח וגאולה בפרשה

לגלות את ניצוץ משיח

נתינת כוח מיוחדת בשמחת-תורה

עבודתו של יהודי היא... לגלות את ניצוץ משיח שבו, ועל-ידי זה למהר ולקרב ולפעול את ביאת משיח צדקנו.

אמנם, כדי שעבודה זו תהיה בנקל יותר – צריכה להיות ההתקשרות עם נשיא הדור, משיח הכללי שבדור. אשר "גילה סודו אל עבדיו הנביאים", ובלשון אדמו"ר הזקן: "התגלות אלוקות על-ידי צדיקים ואותות ומופתים כו'", ובנידון דידן: כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שראו אצלו ענייני מופתים בגלוי.

[ולהוסיף, שבין המתוועדים כאן ישנם כאלו שאירעו אצלם ענייני "מופתים" בפועל ממש! . . וגם אם במשך הזמן הספיקו לשכוח זאת – אין זה משנה את המציאות, ולא עוד, אלא שהדבר חקוק גם במוח הזיכרון שלהם...]

עד להתקשרות הבאה לידי ביטוי בכך שנעשה שלוחו של נשיא הדור, שלוחו של אדם כמותו, שאז נקל יותר לגלות את ניצוץ משיח שבו, שזהו עניינו של המשלח – משיח הכללי שבדור, ועד לתכלית השלימות דכללות העבודה – לפעול ביאת משיח צדקנו בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

ויש להוסיף בזה:

עניין השליחות – שלוחו של נשיא הדור – שייך לכל אחד ואחד מבני הדור, כל אחד ואחד מישראל, ובלשון חז"ל: "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית", כלומר, כל מי שהוא "בן ברית" ראוי הוא להיות "שליח".

אמנם, כדי שעניין זה יבוא לידי פועל, היינו, להיות שליח בפועל (על-ידי זה שממנים אותו באמצעות שטר הרשאה או בדיבור כו') – תלוי הדבר ברצונו של כל אחד ואחד, "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם"...

המעשה הוא העיקר:

על כל אחד ואחד מהשלוחים דנשיא דורנו – את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (שבוודאי ימסרו להם את הדברים האמורים, כנ"ל) – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות הקשורות עם מילוי שליחותו של נשיא דורנו.

ובכללות – להיות "נרות להאיר", על-ידי הפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד – הפצת המעיינות חוצה, בכל מקום ומקום...

ונתינת כוח מיוחדת בכל עניינים אלו – בעמדנו בשמחת-תורה, שכן, שמחה פורצת גדר, ובנידון דידן פריצת כל הגדרים המונעים ומעכבים את גילוי הניצוץ קטן דמשיח שבכל אחד ואחד; פריצת הגדרים ד"קטן", "משהו" וכיוצא בזה, כי אם באופן שתופסים את העצם כולו (בגילוי); עד לפריצת גדרי הגלות – "עלה הפורץ לפניהם".

(משיחת ליל שמחת-תורה ה'תשמ"ו, התוועדויות תשמ"ו, כרך א, עמ' 354-350 – בלתי מוגה)

 ממעייני החסידות

סדר ההקפות

אתה הראת

אמרו חז"ל: "כשנתן הקב"ה את התורה לישראל פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי. לכך נאמר אתה הראת לדעת".

וצריך להבין: מה ראה הקב"ה להראות לישראל שהוא 'יחידי' דווקא בעת מתן-התורה?

אלא הפירוש הפנימי של 'יחידי' אינו שאין עוד אלוקים מלבדי הקב"ה, אלא שאין שום מציאות בלעדו – "אין עוד מלבדו". שכן הבריאה מתהווה מחדש בכל רגע על-ידי חיות אלוקית, ובלי חיות זו היתה הבריאה כולה חוזרת לאין ואפס ממש. מובן אפוא כי ידיעה זו נוסכת באדם כוח להתמיד בלימוד התורה על-אף כל קשיי היום-יום, ביודעו כי מלבדי הקב"ה אין לעולם מציאות משלו.

ההתגלות האמורה של מתן-תורה היתה לכל יהודי, שהרי נשמות כל הדורות נכחו בעת מתן תורה. ואכן, כשאדם מבטל את ההעלם והסתר, בדרך ממילא מתגלה אצלו מה שראתה נשמתו בעת מתן-תורה.

ועניין הזה שייך במיוחד לשמחת-תורה. ביום זה אנו עומדים בשלב המעבר מן ה'עליונים' אל ה'תחתונים' – מחודש החגים לחודש מרחשוון, ואנו מקבלים עידוד וסיוע מעצם הידיעה שהקב"ה הוא היחיד ואין בלתו, הן בעליונים ("קרע את העליונים") והן בתחתונים ("קרע את התחתונים").

בריקודים שבעת ההקפות חודרת השמחה בתוך ישותו של האדם, אפילו לרגליו, שהן ה'תחתון' שבו. ועל-ידי זה בכוחו לאחר מכן להתמודד גם עם ה'תחתון' שבעולם ולהחדיר לתוכו את האור האלוקי.

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

לעושה נפלאות גדולות לבדו

על הפסוק "עושה נפלאות לבדו" אמרו רז"ל: "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" (הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכיר, רש"י). ומזה מובן שגם בכתוב שלנו זה הפירוש: "לבדו" – רק הקב"ה מכיר בנפלאות אלו, לא בעל הנס.

זהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – דווקא משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר ("נפלאות גדולות"), אינם יכולים להתגלות אלינו והם נשארים בבחינת "לבדו".

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

אין כמוך באלוקים ה', ואין כמעשיך

ידוע שבני אומות העולם מקבלים את השפעתם על-ידי השרים שלהם למעלה; כל אומה מהשר שלה. לעומת זאת, בני-ישראל מקבלים את השפעתם מהקב"ה עצמו, בלי ממוצע או שליח.

אך יהודי עלול לחשוב: הרי לממוצעים ולשלוחים אלו אין כל ערך וחשיבות משלהם והם אינם אלא כגרזן ביד החוצב – מהו אפוא ההבדל בין קבלת ההשפעה על-ידם או קבלת השפעה ישירות מאת הקב"ה?

התשובה היא – "אין כמוך באלוקים". 'אלוקים' הם 'שרי מעלה', אותם שבעים שרים שלמעלה. וזאת מדגיש ואומר הפסוק: "אין כמוך באלוקים". כלומר, יש שוני עצום ומרחק רב בין אם ההשפעה באה ישירות מהקב"ה או שהיא באה דרך הממוצעים.

מטעם זה אמר משה רבנו לקב"ה "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה", אף שהקב"ה הבטיח לו "מלאכי ילך לפניך". משה רבנו ידע כמה גדול ההבדל בין השפעה שבאה דרך ממוצע ("מלאכי") לבין השפעה שמגיעה ישירות מהקב"ה.

"ואין כמעשיך" – אפילו בענייני עשייה, השפעה גשמית, "אין כמעשיך".

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

שלמות השלום היא כאשר האוייב בעצמו נהפך לאוהב, בבחינת "גם אויביו ישלים אתו". התורה, שניתנה כדי לעשות שלום בעולם, צריכה להביא לא רק לתבוסת היצר-הרע, אלא יתרה מכך – להפיכתו לטוב. וכפי שנאמר, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו רז"ל – "בשני יצריך". וכן מתאים הדבר למה שאמרו רז"ל, "בראתי יצר-הרע, בראתי לו תורה תבלין", והיינו – כשם שהתבלין ממתק את האוכל, כך התורה מתקנת את היצר-הרע ומאפשרת להפוך אותו לטוב.

"ה' עוז לעמו יתן" – הקב"ה נתן לנו את התורה, שנקראת "עוז", כדי שעל-ידה נוכל להפוך את היצר-הרע לטוב ולהגיע ל"שלום" אמיתי – "ה' יברך את עמו בשלום".

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

'ציון' ו'ירושלים' רומזות לשתי דרגות בנשמה: ציון רומזת לעצם הנפש, שאינו אלא סימן וציון בעלמא לאלוקות. ירושלים רומזת לשלמות היראה.

אף 'תורה' ו'דבר ה'' רומזים לשתי דרגות: תורה – היינו לימוד התורה סתם. דבר ה' – חלק ההלכה שבתורה, "דבר ה' זו הלכה".

שתי הדרגות הנ"ל שבנשמה קשורות קשר הדוק לשתי הבחינות הנזכרות בתורה.

מ'ציון' 'יוצא' לימוד התורה סתם, שאינו קשור כל-כך בגשם העולם, שכן עצם הנפש אינו שייך כל-כך להנהגה בפועל ממש. ואילו 'ירושלים' קשורה בכוחות הגלויים, בהנהגה בפועל (שהרי יראת-שמים אמיתית כרוכה בהקפדה ובזהירות בכל הקשור למעשה בפועל), וממנה נמשך חלק ההלכה שבתורה, המשפיע על גשמיות העולם. שהרי כידוע, פסקי התורה משנים את מציאות העולם – דבר זה כשר ודבר זה טרף.

(משיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך א, עמ' 237)

אתה הראת לדעת... כי מציון תצא תורה

יש צד שווה לפסוק הראשון ולפסוק האחרון – בשניהם מדובר על חיבור ואיחוד של שתי בחינות שונות.

"(אתה הראת לדעת כי) ה' הוא האלוקים" – שתי בחינות, "הוי'" ו"אלוקים", הנהגה ניסית והנהגה טבעית, אבל לאמיתו של דבר חד הם, שכן הטבע עצמו הוא מעל לטבע.

"כי מציון תצא תורה" – בחינת 'ציון' נמשכת גם למקום שמצד עצמו אינו במצב של ציון וצריך 'לצאת' אליו, ושתי הבחינות מתחברות יחד.

הווי אומר: כאשר יהודי צריך לצאת ולפעול במקום (או במצב) בעולם שאינו במעמד ובמצב ראוי – אין הוא מתרשם מכך, ביודעו ש"הוי' הוא האלוקים", ושבחינת 'ציון' תצא ותימשך גם למקום שלעת עתה רחוק הוא מבחינה זו.

(שיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך א, עמ' 236)

 ממעייני החסידות

פרשת וזאת הברכה

מימינו אש דת למו (לג,ב)

אדמו"ר ה'צמח-צדק' נשאל פעם אחת: מה חידשה תורת החסידות?

ענה הרבי: חלק הנגלה שבתורה נמשל למים, ואילו תורת החסידות נמשלה לאש – "אש דת למו". כשלומדים תורה לשמה הרי זה 'מים טובים', אך ייתכן שתתערב בהם פסולת דקה, ומה גם כשלומדים כדי לקנטר ולהתייהר, שאז התורה הופכת ל'מים רעים' ממש, "לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב). עבודת הלב על-פי תורת החסידות 'מרתיחה' את מי התורה ומפרישה את סוגי הפסולת השונים.

(ספר השיחות תש"ג, עמ' 99)

ובין כתפיו שכן (לג,יב)

בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי... אמרי נחתי ביה פורתא, משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו (רש"י)

תפקידו של בית-המקדש היה להאיר לכל העולם כולו. לכן לא היה בנוי ב'גובה ארצו' ממש, מרומם ונבדל מן העולם, שכן אז לא היה יכול להאיר את כל העולם, אלא "נחתי ביה פורתא", כך שיהיה שייך וקרוב לעולם.

הוא הדין ל'מקדש' שבכל יהודי, היינו נפשו האלוקית: היא צריכה להתלבש ב'עולם קטן' ולברר את הגוף ואת הנפש הבהמית, ואז נהיה האדם כולו משכן להשראת השכינה.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 146)

וליוסף אמר מברכת ה' ארצו (לג,יג)

שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף (רש"י)

כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא היה מדבר בדרך כלל על עצמו. אחת הפעמים הנדירים שהרבי דיבר אודות עצמו הייתה בשמחת-תורה תש"ה. הרבי אמר אז:

ארצו של יוסף מבורכת בכל טוב, אך כשאין מעבדים אותה אין היא נותנת את טובה. תנו ידכם וסייעו לְעַבֵד ארץ מבורכת זו!

הוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: ארצו של יוסף מבורכת לא רק ברוחניות, "ממגד שמים מטל", אלא אף בגשמיות, "מתהום רובצת תחת".

(שיחת ש"פ בראשית תשכ"א. תורת מנחם כרך כט, עמ' 130)

ולגד אמר... כלביא שכן (לג,כ)

לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים (רש"י)

גד רומז ללימוד התורה מתוך מסירת נפש. ועניין זה קשור עם מה שנאמר בהמשך ברכתו של גד "כי שם חלקת מחוקק ספון". "מחוקק" מלשון חקיקה: כאשר התורה חודרת בכל מציאותו של האדם, עד שהאדם והתורה נעשים מציאות אחת (כמו אותיות החקיקה שהן מציאות אחת עם האבן שבה חקוקות האותיות), אין האדם מתפעל משום מניעה ועיכוב על לימוד התורה, גם כאשר יש צורך במסירות נפש.

(שיחת ליל ג' דחג הסוכות תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 227)

יהי רצוי אחיו (לג,כד)

שהיו בנותיו נאות... שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (רש"י)

"בנותיו נאות" – ביופי אמיתי ורוחני, היינו שהיו צנועות. ולכן זכו להינשא לכהנים גדולים, כמאמר רז"ל (במדב"ר פ"א) "אשה שהיא מצנעת עצמה... ראויה היא שתינשא לכהן ותעמיד כהנים גדולים". וכמסופר בגמרא (יומא מז) שקמחית זכתה לשבעה בנים ששמשו בכהונה גדולה בזכות צניעותה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 109)

ברזל ונחשת מנעלך (לג,כה)

'ברזל' – בגימטריא ר"מ (עם הכולל), כמספר עמלק. 'נחשת' – רומז ליצר הרע שנמשל לנחש (זהר ח"א לה).

"ברזל ונחשת מנעליך" – יש לעשות שמירה מעולה במנעול ובריח מפני קליפת עמלק והיצר הרע.

(ספר השיחות תש"ד, עמ' 42)

  אוצרות דור ודור

שמחת-תורה בעולם החסידי

נעליים קרועות בגן-עדן

הבעל-שם-טוב ישב פעם אחת עם תלמידיו ואמר:

בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-העדן.

לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!

הלכו אל המלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם המלאך מיכאל שנעליים אלה הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם-ישראל עם ספרי-התורה. והיה מונה את הנעליים ואמר: אלה מקמינקה, אלה ממזריטש.

וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה המלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך – מנעליים קרועות אלה.

(כתר-שם-טוב הוספות – סימן קיד)

"ראו אור ממש"

כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:

בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.

הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.

בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".

כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.

וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נעשיתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.

וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך יש תענוג הגורם עונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.

(ליקוטי-דיבורים ב עמ' 500)

בשמים ממתינים!

פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)

כתר-שם-טוב

פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש ובין הדברים אמר, שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.

שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?

השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על-ידי הריקודים של שמחת-תורה.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)

ושומחיה מאושר

בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.

"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.

והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)

ברטט ובזיע

במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש
י"ז בתשרי, שבת חול-המועד

קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד"1, וממשיכים כבכל שבת.

בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"2.

כגוונא3, חצי קדיש, ברכו, ערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.

כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד', 'דא היא סעודתא', 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ'יום השישי' ואילך4. בסיומו, המקַדֵש מברך 'לישב בסוכה'. המסובים מברכים 'לישב בסוכה' אחרי ברכת 'המוציא' (וכן ביום).

שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפים את הבימה5, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"6. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב–לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השלישי". הגבהה וגלילה. בברכת ההפטרה אין מזכירים יום-טוב, ורק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים"7.

יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום השלישי", "ישמחו".

קידוש: אומרים בלחש: 'מזמור לדוד', 'אתקינו', 'ושמרו', 'אם תשיב', 'דא היא סעודתא', 'זכור', 'על כן'8. רק את 'סברי מרנן', ברכת הגפן ו'לישב בסוכה'9 אומרים בקול.

מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.

ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. הבדלה בסוכה (על היין, עם ברכת 'לישב בסוכה'10). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת. ואומרים בלחש 'ויתן לך'.

יום ראשון
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד

שחרית: הושענות: אומרים "אום אני חומה" (ה'הושענא' דיום השבת) ללא הקפה, ומקיפים רק באמירת "אדון המושיע" דהיום11.

קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום הרביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום הרביעי, לוי ""וביום החמישי", ישראל "וביום השישי", רביעי "וביום הרביעי".

במוסף – "וביום הרביעי".

יום שני
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד

הושענות: "אדם ובהמה".

קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום החמישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום החמישי".

במוסף – "וביום החמישי".

יום שלישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד

הושענות: "אדמה מארר".

קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השישי".

במוסף – "וביום השישי".

יום רביעי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה

יש להתוועד גם בלילה זה12. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה"13. פעם אחת14 הורה הרבי לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך".

נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת15.

מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל16.

אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו17. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים18.

לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב19.

מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה20.

אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עד עלות-השחר) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.

חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'21.

בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה. אבל למעשה אין רגילים לנהוג כך22.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים23. לקטנים שבעריסה – יש אומרים גם לחבוט עבורם].

קושרים אותן על-ידי עלים של לולב23.

גם מי שהיה ער כל הלילה24 ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך25 חוץ ממי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכים תחילה כדי לברך אשר יצר].

שחרית:

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים26 (אבל אין זו הוראה לרבים, וראה בגיליון הקודם ביום א' דחוה"מ).

בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד27.

לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד11, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה28.

הושענות:

מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל11, ועומדים עמם ליד הבימה29. אומרים את ז' ההושענות, גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'30 (לאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה), ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד31 (בלא הערבות של ה'הושענות'). לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תיתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.

[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואחר-כך הקהל].

יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"32.

"קול מבשר ..." – אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.

בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה33 וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח]34, מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה'יהי רצון'.

גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה35.

הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו36.

אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השביעי".

קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".

בספר המנהגים נאמר: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה 'גמר חתימה טבא', 'פתקא טבא' וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד37). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי, ואף איחל זאת פעמים רבות בהתוועדויות יום זה38.

[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'39 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].

טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

מנהג ישראל לאכול היום 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בבשר)40.

בארץ-ישראל מעבירים היום אחר חצות את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שניים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.

בארץ-ישראל, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"11. בחו"ל – ראה בהערה41.

במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות42.

הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה43.

יום חמישי
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה44

בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם45.

הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

"את הארבעים ושמונה השעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"46.

הרבי הנהיג ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג47.

תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים48.

שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב49. קדיש שלם.

האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]50.

לאחר מכן – קידוש והתוועדות51.

קידוש: 'אתקינו' ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו'שהחיינו' (נשים שבירכו 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).

בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת 'שהחיינו' היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו52.

בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'53.

מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'54.

סדר הקפות: 'אתה הראת' פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים55), ולאחר מכן אומרים 'אב הרחמים'.

לאחר מכן56 היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)57.

אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש57.

מוציאים את כל ספרי-התורה58, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש59.

הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו60.

בפסקה 'עוזר דלים' אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת 'עוזר' לתיבת 'דלים'61.

בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי62.

הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"63; "על הסלע הך"64; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'65; ניגון ריקוד66; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים67.

נוהגים לנגן את ניגון 'האָפ קאזאק' של הסבא משפולי68.

אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה11.

אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות69): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.

בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש11.

ב(כל) יום-טוב "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת"70.

"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"71.

שחרית:

בשחרית (בלבד) – נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב11.

לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.

קידוש: 'אתקינו' דיום-טוב, 'אלה מועדי', 'בורא פרי הגפן'. ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות72.

סדר הקפות: כדאתמול, 'אתה הראת' פסוק בפסוק ולאחר מכן 'אב הרחמים'. כן עושים שלוש פעמים57.

לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו73.

'אתה הראת' (של פתיחת הארון). י"ג מידות ו'ריבונו-של-עולם', יהיו לרצון, ואני תפילתי, 'בריך שמיה', וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים74 בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה59.

בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]75. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם76.

אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר 'המלאך הגואל'77.

'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.

אומרים 'מרשות' ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'78. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה79.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה80.

אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם – אחר כל יום בבריאה – את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום...", והקורא אומר אחריהם, וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם81 "ויהי ערב . . יום השישי ויכולו..." – בהמשך אחד82 עד "לעשות", והש"ץ חוזר אחריהם83.

מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה גלילה. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).

אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: 'שישו ושמחו', 'התקבצו', 'אגיל ואשמח'84, 'אשריכם ישראל', כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)85.

אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה86.

יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים 'יזכור'. בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר 'אב הרחמים'87.

הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.

המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם"88. טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר.

בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאים כפיים.

שיעורי חת"ת: לומדים היום89 פרשת ברכה החל מ'חמישי' עד סיום הסדרה עם פירש"י, ופרשת בראשית עד 'חמישי' עם פירש"י.

תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשע"ב – שנ"ד).

מוצאי יום-טוב:

הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"90. ברכת הגפן, ברכת המבדיל.

רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל91) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד92 וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.

במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"93.

מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה94.

למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הלילה שמו"ת עלייה אחת או שתיים מפרשת בראשית, ומחר אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי'.

נזהרים (על כל פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת95.

יום שישי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות

אין מתענים, אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים קצת באכילה ושתייה96.

שיעורי חת"ת: סיום עליית 'שישי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה – כדלהלן בקריאת התורה דשבת-קודש).

שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג. כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ97. לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת98.

_______________________

1)    סידור אדה"ז. בקצות השלחן סי' עז בבדי השלחן ס"ק יג מבאר הטעם, כיוון דרינה/רננה היא מרחוק משא"כ שמחה היא שמחה שלמה, והנה במזמור הראשון איתא "נרננה" ובמזמור הד' "פצחו ורננו", ולכן ביו"ט ואף במוצאי יו"ט מדלגים זאת, עיי"ש (וראה בתורה אור חנוכה ד"ה רני ושמחי פ"א ופ"ד וב'חסידות מבוארת' שם, 'ס' הלקוטים – צמח צדק' אות ש עמ' שמא).

2)    ספר המנהגים עמ' 26.

3)    ראה קצות השלחן שם בבדי השלחן ס"ק כ.

4)    היום יום, יט ניסן ו-י"ז תשרי (בשבת חוה"מ – מהשינויים שהכניס בו הרבי בשנת תשי"ז, ראה בלוח התיקון שבמהדורת תשנ"ה ס"ע קכא, 'רשימות היומן' עמ' קסג, קעג). ספר המנהגים עמ' 28 (ביו"ט).

5)    רמ"א סי' תר"ס ס"א.

6)    סידור אדה"ז. וראה רמ"א שם ס"ג.

7)    שו"ע אדה"ז סי' תצ סט"ז. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור אדה"ז. ס' המנהגים עמ' 68. וראה 'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' שה הע' 95, וש"נ.

8)    ע"פ ס' המנהגים עמ' 57 הע' 8. וראה לעיל הערה 4.

9)    ס' המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח.

10)  הוראת רבותינו, 'אוצר' עמ' שכד.

11)  ס' המנהגים שם.

12)  ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח, תורת מנחם חכ"א עמ' 83.

13)  'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247, תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.

14)  'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 294.

15)  מלשון ספר המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הו"ר אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. ועצ"ע הלשון שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות". ואולי הכוונה בזה רק על אמירת תהילים של לילה זה. וראה דברי הרבי בעניין זה בס' 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 390.

16)  'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 294.

17)  ס' המנהגים שם. וראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו.

18)  לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).

19)  בס' המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל (בהתוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 249, תשמ"ט ח"א עמ' 189, וביותר) בשיחת ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" - "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".

20)  שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.

21)  התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.

22)  'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב - משיחות הו"ר תש"ח (סה"ש תש"ח עמ' 171. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית. וראה לשון הרמ"א סי' תרס"ד ס"א ע"ז, וב'התקשרות' גיליון תשע"א עמ' 17.

23)  שם עמ' שלד-ו.

24)  מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, לכאורה אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה [אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור (כלשון לוח כולל-חב"ד דהיום, וס' שבח המועדים פנ"ז ס"ד) להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ואכן בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) מביא שאין בזה איסור. וראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות, כולל הרבי עצמו – רגילים תמיד להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מיד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך, היינו  שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע].

25)  ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. וראה בלוח חג השבועות, שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.

26)  סה"ש תש"ד עמ' 14.

27)  'אוצר' ס"ע שלו.

28)  לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1368.

29)  הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.

30)  'אוצר' עמ' שלט.

31)  שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור אדה"ז, שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.

32)  סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.

33)  יש להדגיש שהמצוה היא נטילת הערבה בפני-עצמה, זכר להקפת המזבח בערבה, ושם היתה הנטילה עיקר, וצ"ל כמו בלולב "דרך גדילתה" (ס' 'ארבעת המינים השלם' ס"ע תעח, ע"פ השו"ע סי' תרס"ד ס"ב-ז. ורק בסו"ס ז ברמ"א נזכר שחובטין אותה, ע"פ הגמ' "חביט חביט" לפי' הרמב"ם והרי"ץ גיאת, וע"פ האריז"ל שמדובר בחבטה ממש).

34)  כן בדקו וראו, וראה 'אוצר' עמ' שלט-שמ.

35)  שם עמ' שלו.

36)  שם עמ' שמ.

37)  על-דרך האמור לעיל ע"י ציון 27.

38)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, תנש"א ח"א עמ' 163 (האחרון - כאיחול).

39)  ערוך השלחן סי' תרס"ד סי"ג (ויש לברר מה מנהגנו בזה).

40)  נזכר בהערת הרבי בספר המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו 'מנהג חב"ד', אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בס' המנהגים במקומו, משא"כ בערב יוה"כ שנזכר במאמר אדה"ז כמובא שם – אולי יש לו גם עניין חבד"י עצמאי. וצריך לחלק בינו ובין נושא הסתכלות התוקע על הקהל, שהרבי ענה שהוא (רק) 'מנהג ישראל' אף שנזכר בכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).

41)  לבני חו"ל: עירוב תבשילין. העברת הסדרה והפרידה מהסוכה – רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום (אבל  אין מברכים לישב בסוכה).

42)  המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' עמ' רכד, עיי"ש. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר' שם. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.

43)  'אוצר' עמ' שסג, וראה 'מאוצר המלך' ח"ב עמ' 90 שגם המעיל של הס"ת שם הוא לבן במשך כל חודש תשרי.

44)  לבני חו"ל: יום חמישי – שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דשמחת-תורה (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).

יום שישי – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפיים בחזרת הש"ץ (ולא במוסף), הלל שלם, קדיש תתקבל, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.

בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום שישי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח). ולמחרת, באסרו חג החל בש"ק, פ' בראשית שביעי (שם).

45)  ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 166-7 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134 ואילך.

46)  ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.

47)  ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראית'.

48)  'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.

49)  שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.

50)  'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.

51)  מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ולהלן עמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ולהלן עמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).

52)  לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.

53)  שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.

54)  ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.

55)  המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראת', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.

56)  כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 615, ודלא כמ"ש בסידורים שונים שנדפסו לאחרונה.

57)  'אוצר' עמ' שנד-שנו.

58)  להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.

59)  לוח כולל-חב"ד.

60)  ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.

61)  סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.

62)  ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.

63)  ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.

64)  שם, ניגון קסג.

65)  שם ח"א ניגון קסה.

66)  שם ח"ב ניגון קפה – על ניגון זה אמר הרה"ח וכו' ר' לוי-יצחק ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא – 'אוצר' עמ' שנח.

67)  כ"ז מ'אוצר' שם.

68)  ספר הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת שלום עמ' 236.

69)  'אוצר' עמ' שנט, ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד.

70)  שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ד (וכיוון שכתב "אם ידו משגת", אולי אין חיוב זה למי שקשה לו גם מבחינת בריאות עד"מ, משא"כ בשמחה דלהלן). זאת מלבד חובת השמחה ביין דלהלן ס"ז. אבל לכאורה אם עשה כן פ"א ביום, יצא גם ידי שמחת יו"ט. משא"כ כשיוצא י"ח שמחה ביין הקידוש (תוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב. שיחות קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. וראה 'התקשרות' גיליון תסג עמ' 18), עדיין לא קבע סעודתו על היין.

71)  סה"ש תש"ד עמ' 39 (בתרגום ללה"ק – עמ' לו).

72)  ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.

73)  לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח.

74)  הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים (שם עמ' שעט).

75)  'אוצר' שם. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.

מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).

76)  משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).

77)  'אוצר' עמ' שפ.

78)  שם עמ' שפד.

79)  ראה מקורות וביאורים לזה, לאחרונה - בגיליון תתפ"ח.

80)  'אוצר' עמ' שפא.

81)  הרבי, שעלה תמיד ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ התחיל לאומרם) עם הציבור (ולא עם הבעל-קורא).

82)  גם משום שהוא ראשי-תיבות שם הוי"ה: "יום השישי ויכולו השמים", ולכן אין מפסיקין בו. ראה נטעי גבריאל סוכות פצ"ג סכ"ו מהלבוש ומהרי"ל וכו'.

83)  'אוצר' עמ' שפד-שפה.

84)  וצ"ל: "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבוא צמח", 'אוצר' עמ' שפו.

85)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ מש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, אמר לי ש"ץ ותיק מחסידי פולין, שקשה עליו ביותר המעבר משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').

86)  קובץ ליובאוויטש, גיליון 13 (תשט"ז) עמ' 64.

87)  רצוי לקרוא לכל היוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה לפני אמירה זו.

88)  ס' המנהגים שם, עמ' 69 (עיי"ש בהערה).

89)  שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח, עיי"ש.

90)  בפרמ"ג סי' תצא, משבצות ס"ק א, כתב שגם במוצאי יו"ט לחול אומרים פסוקים אלו (כמנהגנו), אלא שהעולם אינו נוהג כן כמ"ש בלקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה מוצ"ש ד"ה ועיין בפרמ"ג, בדפוס המקורי ח"ב פב,א).

ולהעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל – מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5.

91)  כף החיים סי' תרס"ט ס"ק ל, וש"נ.

92)  ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.

93)  לקוטי שיחות חלק י' עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.

94)  לאחר חצות. - ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 396.

95)  שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליונות: תסז עמ' 20, תפט עמ' 19.

96)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז.

97)  'רשימות היומן' עמ' רסו (לגבי ההושענות – דלא כהמנהגים שהובאו בשו"ע אדה"ז סו"ס תמה, להשתמש בהן לאפיית המצות או לביעור חמץ). וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם לגבי הסכך, ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.

98)  לקוטי שיחות חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מוסרים שכך נהג הרבי עם כל הד' מינים שלו (אך לא ראו שם את ההושענות), עכ"פ בשנים האחרונות. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.

 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)