ליל יום-הכיפורים תש"ד (1943). אירופה בוערת. מלחמת-העולם השנייה בעיצומה. בכל יום ויום מובלים רבבות יהודים למחנות-עבודה ולכבשנים. הנאצים בוררים מתוכם את הצעירים והחזקים הראויים לעבודה. אלה נשלחים למחנות עבודה ולמפעלי תעשייה בעבור הצבא הגרמני.
ישראל שפיצר היה אז נער צעיר. תחילה הובל לאושוויץ, ומשם נשלח למחנה הריכוז ליד העיר מילדורף. המחנה היה למעשה שלוחה של מחנה דכאו. שם היה בית חרושת ענק, תת-קרקעי, לייצור חלקים למטוסים.
המפעל היה מוגן היטב מפני הפצצות אוויריות, אף שמפעם לפעם נשמעו הדי ההפצצות של כוחות הברית. העבודה במפעל התנהלה במשך כל היממה. מי שעבד ביום, הלך לנוח בלילה, ומי שעבד בלילה – נח ביום.
לקראת יום-הכיפורים ביקשו שפיצר וחבריו שעבודתם תהיה במשמרת לילה. עם כניסת היום הקדוש מצאו את עצמם מול המכונות, מייחלים בכל ליבם למצוא רגע של הפוגה, שבו יוכלו להסתתר מעיני השומרים הגרמנים, ולהתאחד במשהו שיזכיר להם את תפילת יום-הכיפורים.
אך המשאלה הזאת נראתה בלתי-אפשרית. השומרים סובבו ביניהם, וכל תנועה קלה הייתה עלולה לעלות להם ביוקר. הם נאלצו לחשוק את שפתותיהם ולהמשיך במלאכתם.
האורות במפעל הענק היו דולקים דרך-קבע במלוא עוצמתם, הן בלילה הן ביום. רק כאשר הייתה נשמעת בלילה אזעקה, המתריעה על התקפה אווירית, היו מכבים את כל האורות במפעל, כדי לשמור על הוראות ההאפלה.
פתאום, באותו לילה של יום-הכיפורים, כבו האורות בכל המפעל. הדבר אירע בלי שנשמעה אזעקה ובלי כל סיבה נראית לעין. פלא גדול יותר התגלה רגע לאחר מכן – בדיוק במקום שבו עבד שפיצר, ורק שם – תחת אחת המכונות הגדולות שגובהה כשלושה מטרים – נשארה דלוקה נורה אחת, שלא כבתה משום-מה. נוצר שם כעין תא מוגן מעין רואים, ובו יכלו ישראל וחבריו להרגיש בטוחים.
נפעמים מהפלא התאספו שם כמה עשרות יהודים והחלו להתפלל את תפילת ערבית של יום-הכיפורים. מחזורי-תפילה לא היו ברשותם, כמובן, אך היה ביניהם יהודי שזכר את נוסח התפילה על-פה. הוא התפלל בקול ועמו התפללו כל הנוכחים.
ההתרגשות הייתה גדולה. במעמקי המפעל המאיים הזה, בעיצומם של ימי מלחמה, ראו ביטוי מוחשי לפסוק "ממעמקים קראתיך ה'". הם הספיקו להתפלל את תפילת ערבית, ובליבם קיוו כי החושך יימשך עוד זמן רב. אולם בתום תפילת שמונה-עשרה נדלקו האורות, והם נאלצו לחזור מיד למקומות עבודתם.
הגיע חצות הלילה. זו הייתה שעת חלוקת מנת המרק. המרק עצמו היה דליל מאוד ולא היה בו כדי להשביע, אולם זו הייתה הסעודה הלילית, שהייתה אמורה לתת כוח להמשך העבודה.
באותו לילה חולקו המנות כרגיל. הגרמנים ידעו כי היום חל הצום הקדוש, ולכן עקבו בשבע עיניים אחר היהודים לראות אם יש מי שמשתמטים מלקחת את המרק. "באין ברירה הלכנו לקבל את המרק, אך כאילו נדברנו מראש, כאשר התרחקנו משם כחמישים מטרים, שפכנו את המרק באין-רואים והמשכנו את הצום", מספר שפיצר.
למחרת נשאר שפיצר במחנה. אסור היה לאסירים לעבור מצריף לצריף, ומי שנתפס מפר את ההוראות היה סופג מכות אכזריות. אולם שפיצר לא היה מוכן לוותר על תפילת יום-הכיפורים, והתגנב לצריף של הקבוצה מליטא.
דרי הצריף, ועוד כמה קבוצות, באו מליטא היישר למילדורף, ולא עברו במחנה אושוויץ. לכן לא עברו את המקלחות ואת החלפת הבגדים לבגדי ה'פסים' הידועים. כך נשתמרו בידם בחסדי ה' תשמישי קדושה מסויימים. היו עמם סידורים, מחזורים וחומשים, כמה זוגות תפילין ושופר אחד.
שפיצר קיבל סידור. הסכנה בשהייתו שם הייתה גדולה. בכל רגע ורגע היו הזקיפים עלולים לגלותו. הוא התפלל במהירות. בתוך שעה אחת התפלל שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, ומיהר להתגנב בחזרה לצריפו.
בצהרי היום חולקה הארוחה היומית. כל אחד ואחד קיבל מנת דייסה ושתי פרוסות לחם. שפיצר וחברו החליטו להטמין את הלחם והדייסה עד הלילה במקום מסתור, כדי לשבור את הצום בערב. אולם מזלם לא שפר עליהם. שק של מלט נפל בדיוק על שתי צלחות הדייסה, וכשבא הלילה נאלצו להסתפק בלחם בלבד.
לקראת סיום המלחמה, בעקבות התקדמות כוחות הברית, הועלו אסירי מחנה מילדורף לקרונות רכבת שנסעה ליעד לא-ברור. לילה אחד, בשעה שתיים לפנות בוקר, עצרה הרכבת מול מחסום של טנקים אמריקניים. כל השומרים הגרמנים נעלמו לפתע, והאסירים קלטו כי המלחמה הסתיימה וכי הם חופשיים.
ר' ישראל שפיצר ניסה לעלות לארץ בשנת תש"ז, באנייה 'יציאת אירופה תש"ז'. האנייה הוחזרה על-ידי הבריטים. בפעם הבאה ניסו הוא וחבריו לעלות לארץ בקבוצות קטנות, ובאדר תש"ח עמדו רגליו של ר' ישראל על אדמת ארץ-הקודש.
כיום הוא מתגורר בירושלים, לאורך ימים ושנים טובות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
