חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:31 י"א בכסליו התש"פ, 9/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 503 - כל המדורים ברצף


גיליון 503, ערב שבת פרשת תשא / פרה, י"ט באדר ה'תשס"ד (12.3.2004)

דבר מלכות

תכלית העולם והאדם - "כי תישא את ראש"

תכלית כל דבר בעולם, גם הרע שבו, היא להגיע על-ידו ל"כי תישא את ראש" * ובפשטות - להוסיף בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות, שעל-ידי זה נעשית הרמה והתנשאות בראש, "תישא את ראש", ועל-ידי זה גם בכל הגוף * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע ישנם ריבוי עניינים, אבל לכל לראש יש להתעכב על ההוראה מעניין הכי כללי בפרשה, שמה של הפרשה, השם דכל חלקי וענייני הפרשה -  "תישא".

ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע לימי השבוע עצמם מודגש העניין ד"תישא" - יום ראשון דפרשת תישא, יום שני דפרשת תישא, וכן הלאה, אשר, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"1, ובזה גופא - באופן של עלייה מיום ליום, שכן, נוסף לכך שבכל ענייני קדושה ישנו הציווי ד"מעלין בקודש"2, מודגש הדבר בשמו של היום - יום ראשון או יום שני דפרשת תישא, היינו, דרגה ראשונה או דרגה שנייה בעבודה ד"תישא", וכן בימים שלאחרי זה, עד ליום השבת, שאז ישנה שלימות העבודה ד"תישא".

וכאמור, יש לבאר את הלימוד וההוראה מפרשת השבוע באופן המובן ושייך לכל אחד ואחד מישראל, כולל גם קטנים וקטנות, כדלקמן.

ב. "כי תישא את ראש בני ישראל":

"תישא" - הוא מלשון הרמה והתנשאות, וזהו "כי תישא את ראש בני ישראל" - שיש לפעול הרמה והתנשאות ב"ראש" דכל אחד ואחד מישראל, אשר, על-ידי זה נעשית בדרך ממילא פעולת ההרמה וההתנשאות גם בנוגע לכל אברי הגוף.

ועניינו בעבודת האדם:

"ראש" - קאי על השכל, הבנה והשגה, במוח שבראש, ובפרט "ראש בני ישראל" - "עם חכם ונבון"3.

וצריך להיות "תישא את ראש", לפעול הרמה והתנשאות בבחינת המוחין, שעל-ידי זה נעשה בדרך ממילא הרמה והתנשאות במידות שבלב, שהרי המוח שליט על הלב4, עד להרמה והתנשאות גם בנוגע לאברי המעשה, "המעשה הוא העיקר".

ועניין זה מובן בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן:

אפילו ילד קטן שאינו שייך עדיין לעניין ד"מוח שליט על הלב", ועד שאינו יודע אפילו מאמר זה - גם הוא מרגיש בעצמו שרוצה בדבר שמבין שטוב לו, היינו, ש"המידות הן לפי ערך השכל"5.

ומכיוון שרואה במוחש את השינויים בהתפתחות וגידול שכלו מאז שאביו התחיל ללמדו תורה ציווה לנו משה גו'6, כשהתחיל לדבר, עד ל"תספורת" כשנעשה בן שלוש שנים7, ולאחרי כן כשנעשה "בן חמש שנים למקרא"8, וכן הלאה (ועל-דרך זה אצל ילדה - בגיל מוקדם יותר. שהרי "בינה יתירה ניתנה באשה"9), היינו, שנעשה אצלו העניין ד"תישא את ראש" - הרי, שבדרך ממילא נעשה שינוי גידול ועלייה כו' בכללות הנהגתו.

ובאותיות פשוטות בנוגע לפועל ממש - שיש להוסיף בלימוד התורה (קביעות עתים לתורה), הן בכמות והן באיכות, שעל-ידי זה נעשית הרמה והתנשאות בראש, "תישא את ראש", ועל-ידי זה גם בכל הגוף, היינו, שכללות הנהגתו במשך היום כולו היא באופן נעלה יותר.

ועוד עניין בזה - ש"תישא את ראש" הוא לא רק לשון של ציווי, אלא גם לשון של הבטחה (כתורת אדמו"ר הזקן בכיוצא בזה10), היינו, ש"תורת אמת" מבטיחה שכאשר יעסוק בהנ"ל, בוודאי יקויים אצלו העניין ד"תישא את ראש".

ג. ויש להוסיף, שלא זו בלבד שעניין הנ"ל מובן גם לקטנים, אלא יתירה מזה - שעל-ידי הקטנים ניתוסף גם אצל הגדולים.

ובהקדמה:

אודות התקופה ד"אחרית הימים", סוף זמן הגלות, בסמיכות ממש לזמן הגאולה - נאמר11 "והשיב לב אבות על בנים", "על ידי בנים"12.

ויש לומר על-דרך הצחות - שבחג הפסח, זמן ומצב של גאולה, הסדר הוא באופן ד"והגדת לבנך"13, ובלשון הכתוב14 "שאל אביך ויגדך", אבל לפני זה, בסוף זמן הגלות, הסדר (לפעמים) הוא להיפך - "שאל בנך ויגדך"... כאמור, "והשיב לב אבות על בנים", על-ידי בנים.

ובנוגע לענייננו:

כאשר מחנכים את הילד לומר ברכות-השחר בכל יום, כולל גם המשנה15 שבה נאמר ש"תלמוד תורה כנגד כולם" - בהכרח שהנהגתו של האב המחנך תהיה בהתאם לכך, דאם לא כן, תתעורר אצל הילד שאלה ותמיהה על דרך הנהגתו של אביו, הייתכן שבמשך כל היום כולו עוסק בריבוי עניינים, עניינים טובים ומועילים, עד ל"דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והראיון וגמילות-חסדים", עד ל"הבאת שלום בין איש לאשתו" (כולל שלום-בית שלו...), ואילו בנוגע ללימוד התורה - אין זה באופן ד"תלמוד תורה כנגד כולם", כנגד ההתעסקות בכל שאר העניינים! ולא עוד, אלא שייתכן אפילו שיוצא ידי חובת לימוד התורה באמירת משנה זו... בוודאי - טוען הילד - לא ללימוד כזה התכוונה המשנה באמרה "תלמוד תורה כנגד כולם"!...

כלומר: נוסף לעצם החיוב "דתלמוד תורה כנגד כולם", כולל גם בימי החול, ימי העבודה, שבהם עוסק על-פי תורה בענייני הפרנסה כו', ואף-על-פי-כן חייב לקבוע עתים לתורה, ובאופן ד"תלמוד תורה כנגד כולם" - הרי זה קשור ומשפיע גם בנוגע לחינוך הילדים, שרואים את אופן הנהגתו של האב בנוגע ללימוד התורה, וכשיש להם מקום לשאלה כו' - אי-אפשר להמציא להם תירוצים שאין להם שחר, מכיוון שמכירים ומבחינים מיד שתירוץ זה אינו אלא ניסיון להשתמט...

ונוסף לזה, נוגע הדבר גם לקיום מצוות כיבוד אב (שנזכרה במשנה לפני זה) - שהרי כבוד שמים קודם לכיבוד אב16, ומטבע הדברים, שכאשר הילד רואה שהאב מוסיף בכבודו של הקב"ה, על-ידי לימוד התורה וכו', אזי מוסיף גם הוא בכבודו של אביו, ועל-דרך זה בהפכו כו'. ובמילא, אם רצונו של האב שבנו יכבדו כדבעי ובהידור כו' - עליו להוסיף יותר בכבודו של הקב"ה.

ובהדגשה יתירה - כאמור - בשבוע דפרשת תישא, שכן, כשמתחילים לקרוא בתורה את הציווי (ביחד עם ההבטחה) ד"תישא את ראש", במנחת שבת שלפני זה - שואל הילד את אביו ומבקש ממנו שיראה לו כיצד מקיימים את הציווי ד"תישא את ראש".

ועל-דרך זה ביום ראשון דפרשת "תישא את ראש", יום שני דפרשת "תישא את ראש" וכו' - שממשיך לשאול ולבקש שיראו לו כיצד מקיימים היום "תישא את ראש" לגבי "תישא את ראש" דאתמול, עד ליום השבת, שלימות העניין ד"תישא את ראש".

וכטבעם של ילדים לשאול שאלות על כל דבר ודבר, "מאי האי", "מאי טעמא" ו"למאי נפקא מינה" - לא מרפה הילד ולא נותן מנוח עד שיקבל את התשובה המתאימה, על-ידי זה שיראה במוחש כיצד מקיימים את ה"תישא את ראש".

והנה, ההוראה ד"תישא את ראש" שלמדים מפרשת תישא - אינה דבר חידוש בשנה זו דווקא, אלא גם בכל שנה ושנה, באופן ד"תדיר", ובמילא, יש בזה כל העילוי והתוקף ד"תדיר".

ד. אמנם, לאחרי כל ההפלאה ד"תישא את ראש", יכול לבוא מישהו ולטעון: מכיוון שיודע בנפשו שהיו אצלו בעבר עניינים בלתי-רצויים - כיצד שייך אצלו העניין ד"תישא את ראש"?!

והמענה לזה - בהמשך הפרשה - "לכפר על נפשותיכם":

העניין ד"תישא את ראש" קשור גם עם "לכפר על נפשותיכם" - פעולת הכפרה על כל עניינים בלתי-רצויים, עד לחטא הכי חמור, חטא העגל.

ועד לשלימות הכפרה - שמשתתף יחד עם כל בני ישראל בהקמת המשכן, ולא רק בעניין פרטי, אלא גם בעניין שהוא היסוד דכל המשכן - אדני המשכן שנעשו מתרומת מחצית השקל, וכן בקורבנות הציבור שבאים ממחצית השקל.

ה. ובעומק יותר - שתכלית הכוונה של הדבר הבלתי-רצוי גופא אינה אלא כדי שעל-ידי זה יהיה העניין ד"תישא את ראש":

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", כולל גם בנוגע לבריאת מציאות הרע ולעומת זה כו', שתכלית כוונת בריאתו בעולם היא - שעל-ידו יבוא האדם לעילוי גדול יותר, אשר, על-ידי זה משלימים את כוונת הבריאה - נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, מלא קליפות וסטרא אחרא כו'17.

ושני אופנים בזה:

א) על-ידי הניסיון, "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם גו'"18, "מנסה" גם מלשון נס והרמה19, היינו, שעל-ידי זה שעומד בניסיון, מתעלה לדרגא נעלית יותר באין-ערוך, כמשל הזונה ובן המלך שנתבאר בזוהר הקדוש20.

ב) "על-ידי התשובה (אם לא עמד בניסיון), שעל-ידה בא לעילוי גדול יותר באין-ערוך, שכן, "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים בו"21, ויתירה מזה - "אין יכולים לעמוד בו"22, היינו, שאין זה אפילו ביכולת שלהם23.

[ולהעיר, שבשניהם ישנו העילוי ד"כובש יצרו" - הן בנוגע לעניין הניסיון, שאף שמתאווה כו', מכל-מקום, כובש יצרו ומושך בנפשו24, והן בנוגע לעניין התשובה, ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו"22].

ונמצא, שהעניין הבלתי-רצוי גופא (הניסיון, ויתירה מזה - התשובה, "לכפר על נפשותיכם") פועל עילוי גדול יותר, וזוהי תכלית הכוונה שבו - שעל-ידו יהיה העילוי ד"תישא את ראש".

ובסגנון אחר קצת: גם העילוי ד"תישא את ראש" הוא (ככל ענייני התורה והמצוות) באופן ד"מי הקדימני ואשלם"25, היינו, שהקב"ה נותן את האפשרות לקיים את הציווי ד"תישא את ראש", אשר, אחד הדרכים לזה - על-ידי בריאת עניין בלתי-רצוי כו', "נורא עלילה על בני אדם"26, כדי שעל-ידי זה יבוא לעילוי גדול יותר, עד לעילוי שבאין-ערוך - "תישא את ראש".

ויש להוסיף, שבעניין ד"תישא את ראש בני ישראל" נכלל גם העילוי דתשובה אצל צדיקים - "ראש בני ישראל" (במכל-שכן וקל-וחומר מהא ד"אפילו ריש גרגותא משמיא מנו ליה'"27, ועל-אחת-כמה-וכמה "ראש בני ישראל"), שיתוסף אצלם גם העילוי דתשובה, "לאתבא צדיקייא בתיובתא"28.

ו. ויהי-רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתינו ב"תישא את ראש" עד "לכפר על נפשותיכם" - נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה, שהרי, על-ידי עבודת התשובה ("לכפר על נפשותיכם") מבטלים סיבת הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"), ובדרך ממילא - "מיד הן נגאלין".

ואז יהיה גם שלימות העניין ד"תישא את ראש בני ישראל" - תכלית העילוי והשלימות במעמדם ומצבם של ישראל, כולל העילוי דתשובה גם אצל צדיקים - שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"28.

וכן תהיה לנו - בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(קטעים משיחת שבת-קודש פרשת תישא, פרשת פרה, ה'תשמ"ז;
  'תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשמ"ז' כרך ב, עמ' 672-678 - בלתי מוגה)

----------

1) זוהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, רע"ב.

2) ברכות כח,א. וש"נ.

3) ואתחנן ד,ו.

4) ראה תניא פי"ב ואילך. ובכ"מ.

5) תניא רפ"ו.

6) סוכה מב, סע"א. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. ריש הל' ת"ת לאדה"ז. ועוד.

7) ראה "היום יום" ב' אייר. ספר-המנהגים חב"ד ריש עמ' 87. ובכ"מ.

8) אבות ספ"ה.

9) נידה מה,ב.

10) תו"א סוף פרשתנו (פו,ג). לקו"ת דרושים לסוכות פ, סע"ד.

11) מלאכי בסופו.

12) פרש"י עה"פ.

13) בא יג,יח. שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תעב.

14) האזינו לב,ז.

15) ריש מס' פאה.

16) ראה תו"כ ופרש"י קדושים יט,ג. ועוד.

17) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

18) פ' ראה יג,ד.

19) ראה בארוכה ד"ה נתת ליראך תשל"ו (סה"מ מלוקט עמ' קפה ואילך). וש"נ.

20) ח"ב קסג,א. הובא בתניא ספ"ט. וספכ"ט.

21) ברכות לד,ב.

22) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

23) ראה ד"ה מים רבים תשל"ח פ"ד (סה"מ מלוקט עמ' ערה).

24) ראה שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו.

25) איוב מא,ג. וראה תנחומא אמור ז. ויק"ר פכ"ז, ב.

26) תהילים סו,ה. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 395. וש"נ.

27) ברכות נח, סע"א. וש"נ.

28) ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ צב,ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ.

משיח וגאולה בפרשה

מיד הם נגאלים!

אכילת קורבן פסח לאחר הטהרה על-ידי הפרה שיעשה מלך המשיח

בעמדנו בשבת שלאחרי ימי הפורים, שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו") דגאולת פורים - נוסף לכך שהשבת עצמה היא עניין של שמחה וגאולה, ולא עוד, אלא ש"כל מלאכתך עשויה", היינו, שגם המלאכה ד"מעשינו ועבודתינו" לפעול ולהביא את הגאולה, היא כבר "עשויה".

ונוסף לזה - שבת פרשת תישא, שבו קוראין "לכפר על נפשותיכם", עניין התשובה, והרי פסק-דין ברור להלכה, "דבר ה' זו הלכה", שעל-ידי התשובה "מיד הן נגאלין".

[...] כן תהיה לנו - "מסמך גאולה לגאולה", באופן ד"מיד הן נגאלין", ובדרך ממילא נחגוג את חג הפסח בארצנו הקדושה, ארץ הנבחרת, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש ובבית-המקדש, בית הבחירה, "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים",

ולפני זה - הטהרה דפרה אדומה, על-ידי הפרה העשירית שיעשה מלך המשיח.

ויש לומר, שמכיוון שמשה ואהרון עמהם, הרי, כל פרטי העבודה דפרה אדומה יהיו על-ידי אהרון הכהן - כי:

הטעם לכך שעשיית הפרה היתה על-ידי אלעזר בן אהרון, מצוותה בסגן, הוא, מפני שיש סיבה המעכבת את עשיית הפרה על-ידי אהרון, שאין קטיגור נעשה סניגור כו'.

אמנם לעתיד-לבוא, שאז יושלם לגמרי התיקון על חטא העגל, כמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא שייך טעם זה, ובמילא, בוודאי יעשה אהרון את הפרה, שהרי, כהן גדול, "כל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה", ופשיטא - כפי שמבין גם בן חמש למקרא - שאהרון לא יוותר חס ושלום, על העבודה דעשיית הפרה...

וזוכים לקיום הייעוד (בהפטרה דפרשת פרה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו' אטהר אתכם", ובלשון המשנה, "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם כו'", כאמור, על-ידי הפרה העשירית שיעשה מלך המשיח.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תשא, פרשת פרה ה'תשמ"ז-
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך ב, עמ' 671-672 - בלתי מוגה)

לפעול "אחישנה" בכמה רגעים

...שכל אחד ואחת יתחיל להתעסק בהתלהבות ("קאכן זיך"), בעניין קירוב הגאולה וביאת משיח-צדקנו רגע אחד קודם, ועל-ידי-זה שכל אחד ואחת יפעול "אחישנה" בכמה רגעים, הרי הרגעים יצטרפו לשעות, ותיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין", יקויים "כי תישא את ראש בני ישראל" בפשטות.

(משיחת פורים ה'תשמ"ז, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז כרך ב, עמ' 635 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"שמחה תמידית"

"כאשר נודע ליהודי שניתוסף בעולם דבר בלתי-רצוי, וידיעה זו פעלה אצלו היפך השמחה, דבר ברור הוא שתיקון המצב הוא - הוספה בשמחה ביתר שאת וביתר עוז * "ימלא רצון (כ"ק אדמו"ר שליט"א) והוראותיו על-ידי שיהיה בשמחה תמידית" * עוד על מעלת השמחה - רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"מיסודות השמחה - הזכות שנבראתי לשמש את קוני ובפרט לעשות לו ית' דירה בתחתונים...", כתב הרבי לאחד מאנ"ש ('דבר מלך', ופרצת, תשנ"ט עמ' 154).

"יש להיות בשמחה, להסיר את העצבות. השם-יתברך ציווה שצריכים להיות בשמחה. יש [איפוא] להיות בשמחה", אמר הרבי ב'יחידות' משנת תשי"ב ('כפר חב"ד' גליון 553 עמ' 35).

"תמים ולא חקרן"...

בי"ט בכסלו תשמ"ג (או תשד"מ) כתב אחד מאנ"ש לרבי ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' צג): "אבקש ברכה שאמלא רצון כ"ק אדמו"ר שליט"א והוראותיו ובשמחה תמידית . מה תפקידי הפרטי בעולם?".

הרבי מחק מילים אחדות והוסיף כמה מילים ושיגר את המכתב חזרה אל השואל; להלן:

ימלא רצון... והוראותיו על-ידי שיהיה בשמחה תמידית וכשיפתהו היצר-הרע להתבונן במצב רוחו ובפרטיות, יענהו שהוא תמים ולא חקרן ובכלל אין לו פנאי לזה כי תפקידו לעשות רצון קונו על-ידי תורה ומצוות ולא על-ידי חקירות ופילפולים.

להפיק תועלת מה'מרה שחורה'

בחורף תשל"ו כתב הרה"ח הרב שלום-בער שיחי' לוין ('עבודת הקודש', עמ' קסא) לרבי, כי ה'מרה שחורה' גברה עליו בשל כמה פרטים שהעיקו לו, וזכה למענה:

מרבה בחיות בלימוד התורה (וידוע בתורה-אור השייכות לזה ואתהפכא דילה לקדושה על-ידי זה) המשמחת לב כו'.

כוונת הדברים: בתורה-אור פרשת תולדות (יט,ג) כותב רבנו הזקן: "ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו תשתוקק נפשו מאוד אל החכמה". ואם כן, ה'מרה שחורה' תביא לחיות בלימוד התורה המשמחת לב.

"יתבונן בחלק היפה"

שנים רבות קודם לכן (בשנת תש"י) כותב הרבי על יסוד דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל (אגרות-קודש כרך ג עמ' תא): "במרה שחורה טוב להשתמש לעניין התמדה בלימוד. וכמובן באופן שלא יחליש בריאותו חס ושלום".

ועוד כותב הרבי (שם עמ' תמז):

אם לקולי הוא נשמע, יעזוב את ההתאוננות היתרה בהרגשת עצמו, מה חסר לו ומה יש לו, ויתבונן בחלק היפה אשר ניתן לו, שהוא מתלמידי ומקושרי נשיאנו... וישמח בשמחה גדולה בחלקו זה וימשיך השמחה בפעולות ממשיות למלא את רצון משלחו.

הרבי חותם את מכתבו במילים, "המחכה לבשורות טובות ממנו שהוסיף אומץ בעבודתו הן עם עצמו הן עם זולתו, ומקיים עבדו את הוי' בשמחה".

בין "שמחה" ל"ששון"

בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשמ"ה ('התוועדויות' תשמ"ה כרך ד עמ' 2181 ואילך) התעכב הרבי לבאר את החילוק שבין "שמחה" ל"ששון". לכאורה, אמר הרבי, שניהם עניין אחד המורכב משני פרטים (דרגות) - שמחה גלויה ושמחה שאינה גלויה.

אולם בעיון יתר מגלים כי מדובר בחילוק הקשור בעצם המהות: "שמחה" קשורה בעניינים חיצוניים, ו"ששון" קשור לעניינים פנימיים. כתוצאה מכך ה"שמחה" היא בגלוי וה"ששון" בהעלם, מכיוון שעניין חיצוני (שמחה) מוליד שמחה גלויה ואילו עניין פנימי (ששון) מוליד שמחה מסותרת.

ויש בכל אחד מהם מעלה:

ה"העלם" ד"ששון" הוא מפני היותו עניין פנימי, ולכן מצד עצם מהות השמחה "ששון" נעלה יותר מ"שמחה" ("מועדים לשמחה", ורק לאחר מכן - "חגים וזמנים לששון"). כי שמחה פנימית היא למעלה משמחה חיצונית. עם זאת יש מעלה גם ב"שמחה" על "ששון" - שכן להיותה שמחה חיצונית, באה ונרגשת בגלוי, ולכן בנוגע לרגש האדם (עניין הגילוי) - "שמחה", היא למעלה מ"ששון", מכיוון שנרגשת באופן גלוי.

רוח חיים של שמחה!

בהמשך 'תרגם' הרבי את הדברים לשפת המעשה ותבע מה'נרדמים'... שתיכנס בהם רוח חיים, רוח של שמחה, עד שישמחו וירקדו בפועל ממש, באופן ד"מפזז ומכרכר לפני ה'", כפי שציין הרמב"ם בהלכות לולב ש"השמחה... עבודה גדולה היא". והוסיף הרבי: קשה לו לעזוב את העיון וההבנה וההשגה בתורה כדי לשמוח ולרקוד, אבל ביחד עם זה, הרי זו עבודה נעלית ביותר.

הרבי המשיך ואמר: ואם יחשוב לעצמו, ביודעו את מעמדו ומצבו, גדולתו בתורה וכו' - הרי סוף-כל-סוף עושה "ליצנות" מעצמו כאשר מטפח בידיו ורוקד ברגליו... ומה יאמרו על כך העומדים מסביבו - הרי בוז יבוזו לו!... התשובה היא אפוא מהנהגתו של דוד מלך ישראל, שהובאה בתור הלכה ופסק דין (לא רק ליחידי סגולה, כי אם), לכל אחד ואחד מישראל, "לקטן ולגדול".

ביאור הדברים: מסופר בתנ"ך אודות מיכל בת שאול (שהיתה אישה נעלית) שלעגה לדוד המלך אשר פיזז וכרכר לפני ארון ה'. אף-על-פי-כן, דוד לא התפעל מדבריה, והשיב לה: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועל האמהות אשר אמרת - עמם אכבדה"! כלומר, על-אף שללעגה של מיכל יש מקום מצד שכל דקדושה (התגברות המוח) - הייתכן לרקוד ולשמוח, אפילו כשמדובר בשמחה הכי גדולה, במקום לעסוק בתורה אשר "תלמוד תורה כנגד כולם"! - הרי זה רק לפני המענה של דוד המלך. אך לאחר שהשיב דוד מה שהשיב - נעשה הדבר הוראה בתורה, ואז - רחמנא ליצלן להלעיג או אפילו לשאול קושיה על הנהגה זו.

ולכן הדברים הובאו בתורה - כדי שאם ביום מן הימים תתעורר אצל מישהו תמיהה ופליאה על הנהגה מסוג של "מפזז ומכרכר לפני ה' " הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להעומדים מסביבו, באמרו: היתכן שיהודים מכובדים, בעלי זקן שיבה, נעמדים לפתע למחוא כפיים, לרקוד ברגליהם ולפזז ולכרכר?!... להוי ידוע לו שכבר הובעה תמיהה על כך (של מיכל בת שאול). התמיהה נבעה מכך שלא ידעה שצריכה להיות הנהגה ד"מפזז ומכרכר לפני ה'" אך אחרי שנקבעה הוראה זו בתורה, עד לפסק-דין בהלכה, הרי מובן וגם פשוט שאין מקום כלל לשאלה בדבר.

עצה לביטול חושך הגלות

"חיפוש עצות כיצד להילחם ולבטל את התגברות חושך הגלות בתקופה האחרונה הביא את העצה שהיא הוספה והתגברות בענייני טוב וקדושה, ובמיוחד בעניין השמחה" - כך התבטא הרבי בהתוועדות מיוחדת במוצאי שבת-קודש פרשת מקץ, נר שמיני של חנוכה תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב עמ' 188).

הרבי ציין שני פרטים בעניין: א) "לכל לראש" ביאורו של אדמו"ר הזקן בחלק הראשון של התניא אודות גודל מעלת השמחה - "מקרא מלא דיבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו', ונודע לכל פירוש האריז"ל לגבי המפורש בפסוק. כמו כן, פסק-דינו של הרמב"ם - "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה... עבודה גדולה היא". ב) "ועוד-ועיקר", מבואר בדרושי חסידות גודל מעלת השמחה - שפורצת גדר, עד כדי כך, שעל-ידי השמחה, שהינה פורצת גדר, משתנה טבע האדם מן הקצה אל הקצה.

ומזה מובן - הוסיף הרבי - שפריצת גדר דעניין השמחה היא גם כלפי הטבע של בית-דין של מעלה. כלומר, אף-על-פי שמדובר אודות טבע של קדושה, טבע (לא רק של בית-דין של מטה, אלא גם) של בית-דין של מעלה; מכל מקום, על-ידי עניין השמחה משתנה הטבע, עד לשינוי מן הקצה אל הקצה - "בהילו נרו", המשכת חסד ורחמים באופן של בלי גבול!

המשכה בלתי-מוגבלת זו, נמשכת ומתגלה למטה מטה ממש, בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו; בבני, חיי ומזוני רוויחי, ובכולם רוויחי, כפשוטו ממש.

הרבי המשיך, כי המורם מכל הנ"ל הוא, שכאשר נודע ליהודי שניתוסף בעולם דבר בלתי-רצוי, וידיעה זו פעלה אצלו היפך השמחה, דבר ברור הוא שתיקון המצב הוא עניין שהזמן גרמא, ואופן התיקון השייך בזמן הזה הוא, על-ידי הוספה בשמחה ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך (ובוודאי שהקב"ה נותן את הכוחות הדרושים להרבות בשמחה).

כמים הפנים לפנים

באיגרת מיום ט' במרחשוון תשי"א (אגרות-קודש כרך ד עמ' לד) מצטט הרבי את דברי הזוהר בפרשת תצווה (קפד,ב) המובאים כאן בתרגום-חופשי (ציטוט מספר 'הוראות ומנהגים' עמ' 69 בשולי הגליון): "בוא וראה, העולם התחתון עומד לקבל תמיד, והוא נקרא אבן טוב, והעולם העליון לא נותן לו אלא כפי שהוא עומד. אם הוא נמצא בהארת פנים (בשמחה) מלמטה, כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות נותנים לו דין כנגדו, כמו שכתוב (תהילים ק), עבדו את ה' בשמחה. שמחת אדם ממשיכה עליו שמחה אחרת עליונה ". את איגרתו מסיים הרבי במילים - "וכבר הגיע הזמן להתחיל לציית לזה!". 

תגובות והערות

כוס של ברכה ליחיד * ערבוב הברות בתפילה

כוס של ברכה ליחיד

ב'התקשרות' גיליון תצז עמ' 16 נכתב בעניין מנהגנו בכוס של ברכת-המזון, והוסבר שזהו על-פי מסקנת שו"ע אדמו"ר הזקן בראש הלכות ברכת-המזון (סי' קפב ס"א).

מאידך, בשו"ע אדמו"ר הזקן בראש הל' ברכות-השחר (סי' מו ס"א) כולל בין מאה הברכות שכל אחד מחוייב לברכן בכל יום, גם את ארבע הברכות של כוס ברכת-המזון, דהיינו ברכה ראשונה ואחרונה שלה בכל בוקר ובכל ערב. ומקורו מהרמב"ם* (הל' תפילה פ"ז הי"ד), הב"י (סי' מו) וכו'.

נמצא לפי זה שכוס של ברכת-המזון שייכת לכל יחיד, כדי להשלים את המאה ברכות. וצריך עיון מה שאדמו"ר הזקן כותב שם בסוף הסעיף (בסוגריים) "אבל מנהג העולם שלא לברך על כוס של ברכה ביחיד", ואינו מפרש איך להשלים את המאה ברכות, על-דרך שכותב בהלכות שבת (סי' רצ ס"א).

ולפלא שלא צויין לזה כלל ב'התקשרות', וכן שלא צויין כלל בשו"ע רבינו, גם לא במהדורה החדשה של השו"ע, מסימן קפב לסי' מו ולהיפך.

הרב יהודה ליב גרונר, ברוקלין, נ.י.

הערת המערכת

הנה דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ז הט"ו) וכן דעת הבית-יוסף (לפ"ד הכף-החיים בשו"ע שם אות א. וכן מוכח בב"י שם. ובפרט שדרכו כידוע לפסוק כשניים מתוך "שלושת עמודי ההוראה": הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכאן דעת הרי"ף והרמב"ם כדלהלן, ורק הרא"ש ס"ל כדעה הראשונה) היא כדעה השלישית בשו"ע רבינו, וכהכרעת רבינו, שאפילו בשלושה אין הכוס חובה אלא למצווה מן המובחר וכו', ובכל זאת כללו זאת שלושתם במאה ברכות. ודלא כמ"ש המחצית-השקל (למג"א סי' מו ס"ק ח) לבאר דעת הבית-יוסף במניית כוס של ברכה בק' ברכות, משום דס"ל כדעה הראשונה, וצ"ע לדידיה מה יעשה בדעת הרמב"ם. אמנם נכון שזו הברכה היחידה מכל המנויות שם, שהיא רשות ולא חובה.

 

ערבוב הברות בתפילה

ב'התקשרות' גיליון תפה עמ' 16 נפלה טעות בסיום הבירור שכתבתי בנושא זה: "לפיכך חשוב לשים לב להנ"ל ולהימנע מערבוב הברות", כי כוונתי שם היתה להביע ספק כיצד יש לנהוג, דהיינו: אם צורך הציבור באמירה בקול בהברה שהציבור מכיר דוחה את ההסתייגות מערבוב הברות או לא.

והנה לגופו של עניין העירוני שפסול כזה, וגדול ממנו - של עירוב שני לשונות, נזכר רק בגיטין, ובגוף הגט בלבד, ונחלקו בו הרמב"ם והראב"ד1: "אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר", אבל לא בחתימתו2, וכל שכן שלא נזכר כלל בשאר שטרות3. ובכלל - בהברה שאינה נכונה, אפילו בברכת-כוהנים שמן התורה צריכה להיות בלשון-הקודש דווקא, הרי "במקומות שרובם ככולם קורים כך, שאצלם משמעות הברכה כך היא" כשר4. וכל-שכן בתפילה, שיש לקיים בה "ודילוגו עלי אהבה"5. ובפרט על-פי חסידות - כמבואר במאמר אדמו"ר הזקן 'עניין לה"ק'6, שאפילו הבעש"ט והאריז"ל לא יכלו לבטא את כל לה"ק כראוי, מצד שאין הלשון יכולה לרדת למטה בשלימות בזמן הגלות, עיי"ש.

ואולי הצדק עם הרה"ח ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ, שכתב7 שההסתייגות היא (רק) מפני שהנהגה כזאת היא זלזול במנהג ישראל. ולפי זה לכאורה במצב כזה ניתן להקל.

הרב י.ש. גינזבורג, רב היישוב עומר

----------

1) פ"ד מהל' גירושין ה"ח, ואחריהם הב"י והרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קכו ס"א.

2) להלן סי' קל סי"ד-טו.

3) ראה שו"ע חו"מ סי' מב ס"ב.

4) שו"ע אדה"ז סי' קכח סכ"ג וסמ"ח.

5) שהש"ר ב,ד. שיחת שמח"ת תרצ"ז - סה"ש תרצ"ז עמ' 204, ובקובץ מכתבים שבסו"ס תהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 202. וראה בארוכה ב'פרדס חב"ד' גיליון 10 עמ' 188 ואילך.

6) מאה שערים עמ' 64. ס' המאמרים תק"ע עמ' נג. וע' בפרדס חב"ד שם.

7) קובץ 'אהלי שם' גיליון ח עמ' קצב וגיליון ט עמ' רסו.

ממעייני החסידות

פרשת כי-תישא

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)

"כי תישא" - כשתרצה למנות;

"את" - אותיות התורה (מהאות א' ועד לאות ת');

"ראש" -דע כי הן שישים ריבוא אותיות;

"בני-ישראל" - כמניין בני ישראל, שגם הם שישים ריבוא נשמות.

(על-דרך השוואת מספר הנשמות למספר אותיות התורה, הנרמזת במילה "ישראל" - ראשי-תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה).

(כתר-שם-טוב, חלק שני, דף מג עמ' ד)  

ה"אור החיים" הקדוש מקשר פסוק זה לעניין הסתלקות הצדיקים: "כי תישא" - כשמסתלק מהעולם צדיק שהוא "ראש בני ישראל", עליכם לדעת כי הסיבה היא "לפקודיהם" - מלשון נפקדות - בגלל החיסרון והחטאים שלכם.

מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ידוע שכשיש כמה פירושים לפסוק אחד, משמעות הדבר שקיים קשר ביניהם. ומה הקשר בין פירוש זה לבין פירוש פשוט של הפסוק, המדבר על מחצית השקל, שהיה כידוע, תיקון וכפרה לחטא העגל?

ההסבר הוא: עשיית העגל היתה עבודה זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא כזה פוגם בכללות הנשמה, כמו כן הוא פוגם ב"נשמה כללית" שבדור. וכפי שאכן היה בחטא העגל שגרם ירידה ונפילה מסויימת גם במשה רבנו, ראש בני ישראל, כמאמר רז"ל (פרש"י לקמן לב,ז) "לך רד - מגדולתך".

והנה, חטא העגל גרם לעניין המיתה (כי בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של "חירות ממלאך המוות" (תיקוני-זהר תקון נו); וחטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם). נמצא שחטא זה גרם לעניין של "מיתה" גם במשה רבנו (ה"נשמה הכללית"). מכאן הקשר לעניין של הסתלקות צדיקים המדובר לעיל.

(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 924)

זה יתנו (ל,יג)
שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)

למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד - המובן מאליו - לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.

לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש כופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש, בחיות והתלהבות הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 529)

***

הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט). ועל זה תמה משה כיצד נתינה כפויה, יכולה להיות כופר-נפש?

לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.

משקל - משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.

הוא הדין במחצית השקל שבני ישראל נותנים: גם כאשר "כבד" להם הדבר לעשותו, והם עושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כסא הכבוד" - בעצם הנשמה.

(לקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 390)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)

עשר הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש כוח נוסף בנשמה, כוח הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא מסירות-נפש על קידוש ה'.

אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל - עשר גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב"דעת" [שכן "דעת" משמעו גם "רצון", כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.

זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) - כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת) לא ימעיט (מעשר) - כי בכל יהודי ישנו הכוח למסירות-נפש.

(אור-התורה שמות, כרך ו עמ' א'תתקכו)

 

מר דרור (ל,כג)

בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור' מרדכי שמו. כיבדו את רב העיר, הרה"ג ר' לוי-יצחק שניאורסון ז"ל, להספידו. הדבר אירע בפרשת "כי תישא".

תוך כדי הספד התריע ר' לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז"ל (חולין קלט), "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא". אף מצבנו כיום במדינה זו - המשיך רבי לוי-יצחק - הוא בבחינת "מר דרור": רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו'דרור' ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא 'מר' מאוד - "מר דרור"...

(תולדות לוי-יצחק)

אוצרות דור ודור

החסיד ר' יחיאל-מיכל מאופוצק

בסעודת ליל שביעי-של-פסח ה'תש"א סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"ץ על שורשיו של החסיד ר' מיכל אופוצקער:

אביו של ר' מיכל היה אחד הצדיקים הנסתרים שהיו לפני התגלות מורנו הבעש"ט, ושמו ר' מאיר-זלמן. כשהתגלה הבעש"ט, היה ר' מאיר-זלמן זקן מופלג, ומורנו הבעש"ט בירך אותו באריכות ימים. החסיד ר' מיכל סיפר שכשאביו ר' מאיר-זלמן היה בגיל תשעים, אמר לו מורנו הבעש"ט: "מזל טוב, ר' מאיר-זלמן. 'בן תשעים לשוח' - אתם יודעים מה לדבר ואתם שותקים. בנכם מיכל כבר ידבר גם עבורכם. 'הכי קרא שמו מיכל' - הוא יהיה תלמידו של תלמיד-תלמידי, שיגלה דרך בעבודת הבורא - שעבודת התפילה היא הכנה להשגה ולידיעת התורה, ויגלה כיצד כל אחד, אפילו איש פשוט, יכול להיות עובד ה' באהבה ויראה".

(ספר-השיחות התש"א, מתורגם ללה"ק, עמ' פב)

התעלפו "חמרים חמרים"

על תקופת ימי הבראשית שלו במחיצת כ"ק אדמו"ר הזקן, סיפר ר' מיכל לתלמידו הרשב"ץ:

היה זה לפני שנולד הצמח-צדק, ואדמו"ר האמצעי היה נער כבן שש-שבע [תק"מ-מ"א]. באותה תקופה היו אצל כ"ק אדמו"ר הזקן 'גדודים גדודים של אברכים למדנים גאונים'. פעם יצא אליהם כ"ק אדמו"ר הזקן. הוא נשען על שני אגרופי ידיו, באופן ששניהם מונחים זה על-גבי זה, שהה בדבקות ("האט זיך פאר'דבקות'עט") ואחר כך הגביה את ראשו הק' ואמר (בניגון, כדרכו): "יבוא זמן שבו 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו'' (דניאל יב,י - שם נאמר אחר כך 'והרשיעו רשעים') - ואז יתגלו רשעים חדשים, כלומר: צדיקים יהיו לרשעים". כשהאברכים שמעו את הדברים, הם התעלפו, "חמרים חמרים"...

('רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, חוברת קכב)

'פדיון' של ר' מיכל

בהתוועדות שבת פרשת ויצא, י' כסלו תשי"ט, סיפר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

באחת ההתוועדויות בשנת תרצ"ג, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור השייך לכ"ק אדמו"ר האמצעי. הסיפור הוא אודות ר' מיכל אופוצקער, שהיה מגדולי החסידים בזמנו של אדמו"ר הזקן. הרשב"ץ למד אצלו לפני שהלך לליובאוויטש. כשהלך הרשב"ץ לליובאוויטש אל אדמו"ר הצמח-צדק, נתן לו ר' מיכל 'פדיון' כדי שימסור זאת לצמח-צדק והזהיר אותו שלא יקרא את ה'פדיון'. מסיבות שונות לא יכול הרשב"ץ להתאפק ופתח את ה'פדיון' וכו' (ובעקבות זאת, היה עליו להתעסק אחר כך עם בנו יחידו, שנחלה כו').

כשהגיע הרשב"ץ לליובאוויטש, היה לילה קריר. הוא נכנס לבית-המדרש והתיישב - לא בצד מזרח, אלא בצד מערב, צפון או דרום - כדי להינפש מטורח הדרך. בינתיים יצא הגבאי של הצמח-צדק והכריז: "מי הגיע מר' מיכל?". הרשב"ץ כבר נרדם ולא שמע את ההכרזה. לאחר זמן קצר, יצא הגבאי פעם נוספת והכריז: "מי הביא משהו מר' מיכל?". גם הפעם לא הגיב הרשב"ץ. הדבר חזר פעם שלישית ויותר, עד שהרשב"ץ התעורר, וכששמע את ההכרזה, ניגש לגבאי ואמר שהוא הביא.

הגבאי ציווה עליו להיכנס מיד אל הצמח-צדק. כשהרשב"ץ נכנס אל הצמח-צדק, עמד כבול-עץ והיה בטל במציאות לגמרי, עד שהצמח-צדק היה צריך לשלוף מכיסו את ה'פדיון', באומרו ש'פדיון' של ר' מיכל - אינני זוכר איך סיפר הרבי: האם הצמח-צדק אמר את התור "ר'" או לא - צריך למסור מיד.

('קובץ סיפורים' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"ט, עמ' 46)

שלושים יום קודם החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפסח: "מצווה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל, עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"1.

"כל שלושים יום לפני הפסח2, טוב להיזהר ולעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בקלות כשיגיע ערב פסח"3.

"בימים אלו מתחילים כבר עניין המצה... שלכן יש להיזהר מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח"4.

תכנון כינוסים: הוראת המזכירות - אין לקבוע באה"ק כינוס ליום א' דחול-המועד-פסח, שבחו"ל הוא יום ב' דחג-הפסח, אם בין המוזמנים אליו יהיו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת בארה"ק, וזאת כדי שאורחים אלה לא יטעו ויסעו לכינוס באותו יום שעליהם (כתושבי חו"ל) לשמור כיום-טוב5.

תכנון נסיעות: מענה הרבי: "הנוהג בישראל, שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו), ובפרט ראש המשפחה. נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בענייני פסח - כשנמצאים במקום אחר. וקל להבין"6.

יש להתחיל בהכנות למבצע פסח, כולל לדאוג למעות חיטין7, מזון ולבוש8, וכן לחלוקת מצה שמורה כדלהלן.

הגדות: כדאי שיהיו לכל ילד סידור, חומש, ולהבדיל - קופת צדקה, משלו, וכן ספרי-קודש אחרים. ובעניין שהזמן גרמא - הגדה של פסח. ומה טוב - שקודם החג יקנו לכל ילד סידור חדש וכיוצא-בזה9, מה שיוסיף לו חיות ומרץ להשתמש בזה בפועל10.

כלים: "המנהג פשוט במדינות אלו... שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת-לעת"11. הנזהרים שיהיו להם כלים מיוחדים לפסח, ושלא להזדקק להכשרת הכלים כלל, תבוא עליהם ברכה12.

"סדר לדוגמה": בימים הסמוכים לחג הפסח, רצוי להראות לתלמידים עריכת הסדר, שעל-ידי זה יחקקו בזיכרונם ההלכות הקשורות בעניינים אלו, אך יש להתבונן ולסדר זאת באופן שלא לנגוע במנהגי אבותיהם13.

חלוקת מצה שמורה: מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, להשתדל - ובפרט רבנים, שו"ב וכל העוסקים בצורכי-ציבור - לשלוח לחג הפסח למכיריהם (על-כל-פנים להסדרים) מצות עגולות אפויות-יד, ודווקא מצות שמורה, וכן במקומות שמסדרים סדרים כלליים (כמו במלונות וכדומה) יסדרו זאת המארגנים14. בפרט - יש לדאוג לתלמידי מוסדות חינוך חב"ד ולהוריהם15. "מובן, שכל המרבה בסוגי מקבלי השמורה וכל המהדר בשמורה זו כפי האפשרי - הרי זה משובח"16. השיעור המינימלי לחלוקה זו הוא: 'כזית'17.

סדרים פומביים: הרבי הציע, שהרבנים שבכל אתר ואתר יערכו סדרים פומביים, היינו - כל אחד מהם יערוך את ה'סדר' שלו, ביחד עם בני ביתו ותלמידיו וכו', "ברחובה של עיר", ויזמין את כל תושבי המקום להשתתף ב'סדר הפומבי'. לפרסם מודעות בעיתונות המקומית, שהרב המקומי עורך 'סדר פומבי' הפתוח לקהל הרחב, במקום פלוני ובזמן פלוני, וכל הרוצה יוכל להשתתף בסדר, לקבל ארבע כוסות ושלוש מצות וכו', ובהדגשה - שאין דורשים דבר מן המשתתף, לא תמורה כספית ולא אחרת, וגם לא מחויבות להישאר עד סיום הסדר, אלא כל הרוצה יוכל להיכנס ולצאת ברגע שירצה18.

מכירת חמץ: נכון להפיץ שטר-מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר הכללי, או ייפוי-כוח מתאים לכל המקומות שבהם נמצאים חמץ וכלי-חמץ19. יש לצרף לעניין זה גם אנשים שעלולים ליטול חלילה מן החמץ בפסח20.

יש לדאוג למכירת חמץ ב'ערב קבלן' דווקא, כדעת כ"ק אדמו"ר הזקן21, ולהשתדל בדרכי נועם אצל כל הרבנים שיעשו זאת.

הידורים שונים22

* אין אוכלים מצות מכונה, ואין נותנים אותם אפילו לילדים23.

* נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות [בפועל: כל אחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז שותים ואוכלים את הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות], שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא יפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה [כלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נמנעים מלהשתמש בו בפסח זה]24.

מצד החינוך - גם הקטנים צריכים להיזהר ממצה שרויה25.

* נזהרים משתיית יי"ש בפסח26.

* כשהסירו את החותמות מבקבוקי היין, נזהרו שה'פותחן' (שבאמצעותו פותחים את הבקבוק) לא ייגע ביין עצמו27.

* הרבנית רבקה נ"ע אמרה שאצלם לא שטפו את הביצים לפני פסח28.

* זה כמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון לחרוסת [וכן לא להשתמש בתבלינים בכלל] מחשש תערובת חמץ29.

* רבנו הזקן אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו"30. נזהרים לאכול רק בבית ולא אצל אחרים, גם אם יודעים שהאחר נזהר (לכל הפחות) כמותו.

* הצמח-צדק אסר אכילת צנון בפסח, ללא מתן טעם31.

* רבותינו היו אוכלים דגים בפסח32.

* כנראה, הרבי לא היה שותה תה בפסח (אבל בכלל, הקלו בזה גם רבותינו)33.

* הרבי היה אוכל מאכלי חלב בפסח34.

* בין כלי הפסח של רבותינו נשיאינו היו גם צלחות עם פסי זהב בשפתן35.

* אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לרפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאינה מוכרת כלל מוצרי חמץ36.

* בדבר 'דירת פסח' או מטבח מיוחד לפסח - "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן"37.

* אחד החסידים נהג להכין לעצמו מים לכל החג, ואחר-כך, כשהיה קשה עליו, רצה לבטל המנהג על-ידי התרת נדרים, והורה לו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שלא לבטלו, אף שאדמו"ר בעצמו לא נהג בזה, מכיוון שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט38.

* יש המניחים בד וכדומה בראש הברז, לסינון המים39.

* בס' 'תשבי' ועוד מובא, שיש הנמנעים מלהזכיר שם 'לחם' בפסח. על הרבי מסופר שכשאמרו לו על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח40.

* אין נמנעים מלהכין בפסח מיני מאכל (ומאפה) הדומים למאכלי חמץ41.

* לפני פסח מבשלים ומסננים בבד את הסוכר המיועד לפסח, כדי לוודא שאין בו לכלוך כלשהו. יש שנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו עצמם, ואינם אוכלים כלל סוכר או מוצרים המכילים אותו בפסח, אך הרבי אמר שאינו יודע אם זו הוראה לרבים42.

* נזהרים ממאכל שנפל על הרצפה, ולכתחילה אף אין משתמשים בכלים שנפלו על הרצפה43.

* אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה44, ומקלפים אותו לפני האכילה (אפילו עגבניות ותמרים) בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים.

* נוהגים שלא לאכול דגים מלוחים ('הרינג') בפסח45.

----------

1) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ג. והיינו ל' יום לפני הפסח, משנה-ברורה שם סוס"ק ב בשם אחרונים, כף-החיים ס"ק ג בשם מחזורים. ובפרט בישיבה, כולל-אברכים ובית המדרש - ראה ערוך-השולחן שם ס"ו.

2) ה'שלושים יום' מתחילים מיום הפורים עצמו, שו"ע אדה"ז שם ס"א.

3) שו"ע אדה"ז סי' תלו סכ"ג.

4) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' קצ, מאג"ק כרך ח עמ' שיט. מן הדין אסור לאכול מצה רק מעמוד השחר של ערב פסח, כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' תעא ס"ד. ובחק-יעקב שם ס"ק ז הביא משיירי כנה"ג שהרבה נוהגין שלא לאכול מצה מראש-חודש, והובא באחרונים. בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"א סי' קנה (דף ערב,א ואילך) מבאר מקור למנהגם ולמנהגנו. ובס' מצות-מצווה (פי"ב ס"ק כט) כ' שכיוון שהטעם הוא משום חביבות המצווה, הרי אפילו במצות של חמץ ראוי להימנע מלאכול, דשווין במראיתם וטעמם, ע"כ. וע"ע (ולכאורה יש לברר עד כמה הן חמץ ממש. ע' בשו"ע אדה"ז סי' תנה סל"ג. ועכ"פ יש מקום להחמיר בבוקר ערב פסח עצמו, וכ"כ בנטעי-גבריאל פסח ח"א פ"ב הערה כב).

5) היכל-מנחם כרך ג' עמ' נד. וראה קונטרס 'יום טוב שני להעובר ממקום למקום', לונדון תשנ"ה. אבל רבני אנ"ש פוסקים בזה בד"כ כמ"ש בשער הכולל פ"א ס"ב.

6) היכל-מנחם כרך ג' עמ' קצג.

7) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ה ואילך. והעירו שברמ"א שם ס"א קושר זאת, ובוא"ו החיבור, לענין 'שואלין ודורשין', עיי"ש (ראה סיפורי-חסידים, מועדים, סיפור 294).

8) ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399,339 ועוד.

9) במכל-שכן ממה שעל-פי-דין (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח. טושו"ע ושו"ע-אדה"ז או"ח תקכ"ט ס"ז) צריך לקנות לו קליות ואגוזים.

10) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 343. ואכן נדפסו ומופצות ע"י מרכז צא"ח באה"ק לשם כך הגדות מיוחדות בהוצאת קה"ת עם חוברת תמונות צמודה, שהוכנו בהתאם להוראות מפורטות שנתקבלו מהרבי בנדון.

11) שו"ע אדה"ז סימן תנא סעיף עג. וכן נפוץ המנהג בין אנ"ש שלא להכשירם גם מאיסורים. וראה בס' 'הגעלת כלים לפסח' פי"ג סעיף נט. ולגבי דורלקס ופיירקס וכו' דנו רבות בספרי השו"ת, ראה בס' הנ"ל פי"ג סעיף שעה.

12) ראה במבוא לס' הנ"ל, אות י'.

13) אג"ק כרך י עמ' שנ.

14) ספר-המנהגים עמ' 37.

15) אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יא עמ' פו.

16) אג"ק כרך יא עמ' ו.

17) אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יג עמ' יא.

18) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 851, מר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים לארה"ק.

19) אג"ק כרך כ עמ' קפו.

20) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קד.

ושם: מובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות זאת. אבל גם אם יעברו על איסור זה - 1) פשיטא כמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בנוגע להנחשדים - ודאי כוודאיות התיקון - לא הווי. 3) אפילו בנוגע להנוטל - לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדה"ז סי' תמח סעיפים יג-יד] כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר [א"ה: ראה שו"ת משנה-שכיר ח"ב סי' קיח] דבטלה המכירה - י"ל דזהו מכאן ולהבא - וניצל מאיסור בל-יראה ובל-ימצא עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה - לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה [לעבור עליו]. 5) אפילו למאן-דאמר דלוקין עליו - צ"ע מה מכריע: כל שמונת ימי הפסח באיסור דבל-יראה ובל-ימצא אלא באופן שאין לוקין - או זמן קצר יותר, אלא שרגע אחד - רגע ביטול הקנייה - קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם-תימצי-לומר דבטלה המכירה למפרע - הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא היתה כאן מכירה, ואין מקום לקנייה בתוך חג הפסח.

ולבסוף, ע"פ הוראותיו ותיקוניו של הרבי, וכדי שיהא נכון לכל הדעות, נוסף הנוסח דלהלן לשטר המכירה:

"ישראל המוכר או בא כוחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהעניינים הנמכרים".

21) בסידורו - נדפס בשו"ע שלו סוף הל' פסח עמ' 1120, וביאורו מבעהמ"ח שער הכולל להלן שם עמ' 1399. וראה 'המועדים בהלכה' עמ' רנא, ובארוכה בספר 'מכירת חמץ בערב קבלן' להרה"ג ריי"צ שי' בלינוב, וכן בקונטרס 'מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו' להרה"ג רש"ב שי' לווין, הנדפס בסו"ס 'תיקוני מקוואות' שלו, ברוקלין תשנ"ח.

22) ב'רשימות', חוברת לח עמ' 9, איתא: "כ"ק אדנ"ע היה אומר, שאין לנהוג בהידורים בחג המצות - הטעם שלא יחול בקבלה בנדר. כ"ק מו"ח אד"ש". ולא נתפרש, הלא רבותינו נהגו בהידורים רבים ביותר, ומן הסתם התנו שיהיה 'בלי נדר'.

23) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 7. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט-לא על היחס למצות מכונה.

24) ספר-המנהגים עמ' 41. האמור בסוגריים - ע"פ 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מט,מח.

(המכניסים מצה ישנה לתנור לחממה כדי להחזיר טריותה - אין בזה חשש 'שרוייה').

25) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הערה 258. והנאמר בשיחה הנ"ל דשנת תשי"א שאין להקפיד בזה, הכוונה לקטנים ביותר שטרם הגיעו לחינוך, שעדיף להאכילם שרויה מאשר מצת מכונה.

26) לחששות שבזה, ראה שו"ע אדה"ז סי' תנא, מד. שו"ת הצמח-צדק או"ח סו"ס נא. למעשה אוסרים גם אם בטוחים לחלוטין בכשרותו - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד וש"נ, ושם בעמ' נו שלא נזהרו בהנאה ממנו.

27) לקוטי-דיבורים עמ' 846.

28) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מלקוטי-סיפורים עמ' רסא. ומביא שם שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הקפיד על הבחורים בליובאוויטש שהידרו לרחוץ. בזמננו יש החוששים לכוהל בסימון שע"ג הביצים, ומשווקים במיוחד בלא סימון.

29) ספר-המנהגים עמ' 39. ובפועל נמנעים ככל האפשר ממוצרי תעשייה בכלל (ראה מכתב המד"א דכפר-חב"ד בנידון ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 64).

30) 'היום-יום' עמ' מז. ספר-המנהגים עמ' 42. והיינו רק כדי שלא לגרום הרגשת אי-נוחות למישהו ולהביאו לבטל הידוריו, אבל ודאי שיש לארח ולתת האפשרות לקחת, אם סומך על המארח. ראה ספר-השיחות תש"ה עמ' 91 ועוד. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סז, וש"נ.

31) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סב. לגבי שום, אין מנהגנו לאסור (בשם הגר"י לנדא ע"ה. וראה מה שהביא בזה בס' שבח-המועדים תשנ"ג עמ' 195).

32) שם עמ' ס. וכנראה קנו והכינו אותם לפני פסח, כמנהג הפשוט המובא שם.

33) שם עמ' נג, ששתה במקומו חלב מהול במים חמים. ובגיליון בי"מ ערב פסח תשנ"ה עמ' 14, מובא מפי המשב"ק שהשתייה בימי הפסח היתה מיץ תפוזים שנסחט בבית. ב'אוצר'בעמ' הנ"ל מובא שנהגו לשתות תה, ועל אדמו"ר מהוריי"צ - מובא בעמ' מו.

34) מפי הרה"ח בנימין שי' קליין ('תשורה', נה"ח, ח' אדר תשנ"ו, עמ' 29). וי"א שגם אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ אכלו מאכלי חלב בפסח. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מו אות ו ועמ' נג אות י.

35) 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע נט, מהרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה בשם הרה"ח רשד"ב זיסלין ע"ה.

36) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מהרה"ג ר' יעקב לנדא ע"ה.

37) לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 204 בהערה. ומציין שם ל'דרכי חיים ושלום' הל' פסח סי' תקעב, שבעל המנחת-אלעזר נהג כן (וע' ס' 'מהרי"ל - מנהגים' הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ו אות צז).

38) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נז. ויש מאנ"ש הנוהגים בזה גם כיום.

39) כשהיה הרבי מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה'סדר', אירע שהעיר לכך את תשומת ליבם של האחראים, וכן העיר שיש לבדוק מפעם לפעם את המסננת שלא ייכנסו בה עניינים בלתי רצויים. וי"א שהדבר אירע כמה פעמים, ומשמעות הדברים היתה להיפך - שהרבי אינו גורס הידור זה, ורק אם עושים כך, יש לבדוק זאת לעיתים קרובות.

40) מליל-הסדר תשל"ט, 'התקשרות' גיליון לח עמ' 13, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סו. אגב, הרבי נמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא 'קניידלאך' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מז. (וראה סיפור זה גם ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 44 ועמ' 158).

41) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד.

42) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שז. וראה בארוכה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נ ואילך. ושם, שכבר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שאינו אוהב שמחקים אותו בזה.

43) בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ס (ללא ציון מקור) כתב שיש הקולפים ואוכלים את המאכל. ולעניין כלי, כתב שנמנעים משימוש בו אף בדיעבד באותה שנה.

44) למשל, אין אוכלים כרוב וכדומה. וי"א שגם חסה אין אוכלים מחוץ למרור וכורך בליל-הסדר.

45) שם עמ' סא, עיי"ש (המציאות כיום היא, שבדגים-מלוחים ללא עיבוד הבעיה היא האנזים לריכוך שיש בו בעיית כשרות וגם בעייה לפסח, ובדגים מעובדים ייתכנו גם גלוקוזה וחומרי-טעם, שעלולים להיות חמץ ועכ"פ קטניות).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תשא*/ פרה
כ' באדר

את ספר התורה השני לפרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת1) רצוי לגלול קודם תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'2.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע. מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)3, ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת פרה, בפרשת 'חוקת' מתחילתה עד "תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד, אזי אין מגביהים  אלא גוללים לאחר חצי קדיש לפרשת פרה. ומגביהים וגוללים רק לאחר מפטיר.

את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)4.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות - קורא אותה בלא ברכה5.

אומרים 'אב הרחמים'6.

התוועדות: יש להתוועד גם השבת, בהמשך לפורים7.

קובץ תורני: הוראה לכל "כולל אברכים": להוציא לאור קובץ חידושי-תורה פעמיים בשנה: לפני פסח, ולפני ראש-השנה8.

----------

*) כך מופיע תמיד שם הפרשה בכותרת בתורה-אור וכו' עד לקוטי-שיחות וספרי השיחות תשמ"ז-נ"ב, וזאת גם במקרים שבפנים השיחה משתמש הרבי בשם "כי תשא" (צורה זו - ע"פ  סדר תפילות כל השנה שבסו"ס אהבה ברמב"ם) - ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 280. תש"נ ח"א עמ' 362. תשנ"ב ח"ב עמ' 424 והערה 23. רק בהיום יום (ובילקוט-כיס באנגלית לשנת תש"ג)  נקראת "כי תשא".

1) עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדה"ז סי' רפב סט"ז שרק פרשת זכור היא מן התורה, אבל ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פרשת פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

2) לוח 'דבר בעתו' (ע"פ הנפסק בסי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור. וע"ש בב"י ד"ה וכ' המרדכי).

3) שערי-אפרים שער י סי"ב.

4) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים], וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר, איש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש מלך ח"ד עמ' תקג).

5) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

6) לוח כולל-חב"ד (הדעות בזה הובאו במשנ"ב סו"ס תרפ"ה. ואדה"ז בשולחנו ובסידורו לא הזכיר לעניין זה ד' פרשיות כלל).

7) אג"ק כרך כא עמ' קכג (ולכאורה כ"ה בשבת שאחרי כל יו"ט ויומי דפגרא, כפי שאכן נהג הרבי להשלים אז).

8) 'יחידות' להרה"ח הר"ר ישעיהו שי' הרצל (כיום - רב העיר נצרת-עילית), חורף תשל"ג. שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 694, ובכ"מ. ובס' בצל-החכמה עמ' 256 (לכולל סדיגורא): "להשתדל להגיע... לכל הפחות אחת לב' או לג' חודשים".

בקבצי 'התמים' שי"ל בווארשא בשנים תרצ"ה-תרח"ץ, היו 'שערי תורה' ו'שערי חסידות' במדורים נפרדים. אולם בקבצים שיצאו לאור בבית חיינו לאחר הנשיאות (כמו: פלפול התלמידים, דברי תורה, כינוס תורה, יגדיל תורה; להוציא קבצי 'הערות התמימים ואנ"ש' שבהם היתה הפרדה בין הנושאים. ואולי בהם ההפרדה היא מחוייבת המציאות), היתה ההוראה שלא להפריד בין נגלה וחסידות, אלא לסדרם יחד לפי סדר אותיות הא"ב, כי "תורה אחת היא" (מפי המשפיע הרה"ח ר' דוד שי' רסקין, מעורכי 'פלפול התלמידים'. וי"א שהרבי אמר שרצונו לפעול שמי שמחפש שם נגלה ימצא חסידות, ולהיפך). וחבל שהדבר אינו ידוע בין הישיבות והכוללים שלנו, ורבים מהקבצים ובפרט בארה"ק עודם נדפסים במתכונת 'שערים', נגלה לחוד וחסידות לחוד.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)