חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:22 ד' בכסליו התשפ"ג, 28/11/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 891 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תשע"א (19/08/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 891 - כל המדורים ברצף
בירידה הגדולה מסתתרת עלייה גדולה
רוצים לראות אלוקות!
'הדרן' מופלא על הרמב"ם
פרשת עקב
כמה ארך-אפיים לפניו
אמירת 'אדיר במרום' באה"ק
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 891, ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תשע"א (19.08.2011)

  דבר מלכות

בירידה הגדולה מסתתרת עלייה גדולה

חז"ל משווים את סילוקם של צדיקים לשריפת בית אלוקינו * בשריפת בית-המקדש מוצאים דבר נפלא, שבשעה שנשרף אמרו "מזמור" * מכאן ברור שבתוך הירידה הגדולה והעצומה של שריפת הבית הסתתרה סיבה פנימית לשמחה * כך גם בהסתלקות הצדיק, למרות שבחיצוניות זה עניין של צער, הרי בפנימיות יש כאן התעלות גדולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לרגל כ' במנחם-אב

א. יום ההילולא קשור עם עניינים של היפך השמחה כו':

ביחס לבעל ההילולא – הרי זה עניין של עילוי, אבל ביחס אלינו, שאותנו עזב כו' – הרי זה עניין של היפך השמחה.

הנה, אף-על-פי שאמרו חז"ל1 "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" – הרי עניין זה הוא "במרום"2, אבל בנוגע לעניינים של מעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"3) בעולם-הזה הגשמי, הנה מכיוון שעתה אין זה בדומה לאופן ההשפעה שקיבלו ממנו בחיים חיותו בעלמא דין, ולכן, העובדה שאותנו עזב – קשורה עם עניין היפך השמחה, ועד כדי כך – ש"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו"4.

אמנם, גם בנוגע אלינו, שאותנו עזב – בהכרח לומר שביחד עם העניין הבלתי רצוי היפך השמחה כו', ישנו גם עניין של עילוי בדבר, שכן, גם ב"שריפת בית אלקינו" (דבר השווה בחומרתו ל"סילוקן של צדיקים"5) מצינו עניין של עילוי ושמחה, כדלקמן.

ב. בנוגע ל"שריפת בית אלקינו" – מצינו דבר נפלא בשער הכוונות (כמוזכר גם בהתוועדות שלפני זה6):

בנוגע למנהג אמירת "נחם" בתשעה באב – אינו מובן: מדוע נקבע זמן אמירת "נחם" ליום תשעה באב בתפלת המנחה, ולא בהתחלת היום או בליל תשעה באב? ולכאורה – אדרבה: עיקר חורבן בית-המקדש התחיל בתשעה באב לעת ערב, כדאיתא בגמרא7 "תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור" [ולכן יש קא סלקא דעתך בגמרא שהיו צריכים לקבוע את הצום "בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף"], ואם כן, הייתכן שדווקא בזמן המנחה ("סמוך לחשיכה") אומרים "נחם"?!

ומבואר בזה בשער הכוונות8 דבר פלא, וביחד עם זה – דבר נפלא, ש"בראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב . . אז אמרו מזמור, ושמחו שמחה גדולה"!

ומתי אירע הדבר – לא בשנה שלאחר זה, אלא בה בשעה שראו ש"הציתו בו את האור", היינו, שכאשר היה תוקף החורבן בתכלית – לא בתשעת הימים שמראש חודש אב ואילך, ולא בכל ג' השבועות, ולא בעשירי בטבת שאז "ותבוא העיר במצור"9 (שכתוצאה מזה היה חורבן ושריפת בית-המקדש בתשעה באב), אלא "בראותם שהציתו אש בהיכל" – דווקא "אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה"!!

[ולהעיר: מה שכתוב בגמרא ש"תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור" – קאי על חורבן בית שני. אמנם, מכיוון שבשער הכוונות מקשר עניין זה עם מה שכתוב בספר תהלים "מזמור לאסף גו'", דקאי על בית ראשון – מובן, שגם בבית ראשון "תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור"].

לכאורה, יכולים לחשוב שמכיוון שעניין זה הובא ב"שער הכוונות", שייך הדבר לחלק הנסתר והקבלה שבתורה, מה-שאין-כן בנוגע לחלק הנגלה שבתורה.

וכידוע ש"כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחר דברי הגמרא, הלך אחר הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחריה"10.

אמנם, מצינו בכמה וכמה מקומות שה"מגן אברהם" פוסק להלכה על-פי מה שכתוב ב"שער הכוונות", שמזה מובן, שלמרות שעניינים אלו הובאו ב"שער הכוונות", מכל מקום, כן הוא הפסק-דין להלכה בפועל.

וכמו כן בנידון דידן – שמנהג ישראל לומר "נחם" בתשעה באב בעת המנחה, היינו, שאין זה עניין השייך ליחידי סגולה בלבד, כי אם מנהג השייך לכל אחד ואחד מישראל, עד לקטן שבקטנים ופשוט שבפשוטים.

ומכיוון שכן, הרי גם ההסבר שבדבר צריך להיות מובן בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, ואכן, מבואר הדבר בשער הכוונות באופן המובן בפשטות גם לקטן שבקטנים, וזה לשונו:

"אבל העניין יובן במה שדרשו בגמרא11 על פסוק12 מזמור לאסף אלקים באו גוים כו', והקשו – מזמור?! קינה מבעי ליה! ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני-ישראל, ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם, ויכלו חס ושלום בחרב האויבים.

ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה, כי אם חס ושלום לא היה משליך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמו שכתבו ז"ל כילה את חמתו ויצת אש בציון כו'".

כלומר: ב"שריפת בית אלקינו" נתגלה גודל חיבתן של ישראל אצל הקב"ה, שאפילו כאשר נמצאים בתכלית הירידה למטה מטה ביותר, עד למצב ש"מפני חטאינו" אין ברירה, כביכול, אלא לשרוף את בית-המקדש, רחמנא-ליצלן – הנה גם אז לא פוגע הדבר במציאותם של בני-ישראל, מפני גודל חיבתן של ישראל אצל הקב"ה, ולכן, גם כאשר בית-דין של מעלה פוסק שצריך להיות עניין של חימה כו' – מתבטא הדבר בנוגע ל"עצים ואבנים" בלבד, "כילה חמתו על העצים ועל האבנים", ואילו בנוגע לבני-ישראל עצמם – "חצי כלים והם אינם כלים"13, היינו, שמציאותם של בני-ישראל היא בקיום נצחי, לעד ולעולמי עולמים.

וכאמור – עניין זה נתגלה בעת שהציתו את האור בבית-המקדש, "שריפת בית אלקינו", שכן, עד אז לא היתה הירידה למטה מטה בתכלית, ובמילא לא היו יכולים לדעת כיצד יהיה המצב באם תהיה חס ושלום ירידה גדולה יותר; אמנם, כאשר היתה הירידה למטה מטה בתכלית, שהיה צורך לכלות ולשרוף את בית-המקדש רחמנא- ליצלן – או אז נתגלתה האהבה העצמית דהקב"ה לכנסת ישראל, שגם כאשר נמצאים בתכלית הירידה, מכל מקום, מציאותם קיימת לעד ולעולמי עולמים, מפני גודל חיבתן אצל הקב"ה.

ועניין זה מודגש גם בדברי הגמרא14 ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובין המעורין זה בזה", היינו, שבעת החורבן היה מעמד ומצב הכרובים "כמער איש ולויות . .15 כאיש המעורה בלוויה שלו", שזה מורה על הקירוב והאחדות (דהקב"ה וכנסת ישראל) בתכלית, עד למעמד ומצב ד"והיו לבשר אחד"16.

ועל-פי זה מובן גם בנוגע ל"סילוקן של צדיקים" (שחומר הדבר הוא "כשריפת בית אלקינו") – שביחד עם העניין הבלתי רצוי שבדבר, היפך השמחה כו', יש בזה גם עניין של עילוי, נחמה ושמחה, על דרך האמור לעיל שבעת "שריפת בית אלקינו" אזי "שמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה".

כלומר: בחיצוניות ובגילוי – עניינים אלו (שריפת בית אלקינו וסילוקן של צדיקים) הם בלתי רצויים, אבל מצד אמיתית ופנימיות העניינים, הרי הכוונה בזה היא – כדי לבוא לעילוי גדול יותר, באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא, היינו, שגם החושך עצמו יאיר, על דרך מה שכתוב17 "ולילה כיום יאיר". ועד כדי כך – שלעתיד לבוא יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי"18. ובלשון הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", באופן נעלה יותר מהימים טובים בזמן הזה, שהרי הגילויים שלעתיד לבוא (כאשר ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) הם באין-ערוך מהגילויים של הימים טובים בזמן הזה, ועד כדי כך, שכל המועדים בטלים לעתיד לבוא19, מפני שגילויים אלו יהיו באופן של "שרגא בטיהרא"20 ביחס לגילויים של לעתיד לבוא21.

[ולהעיר, שבזה גופא שהקשר של סילוקן של צדיקים לשריפת בית אלקינו נכתב ונתפרש בתורה שבעל-פה, רואים שישנו עניין שבחיצוניות הוא אמנם בלתי רצוי, אבל ביחד עם זה נפעל על-ידו דבר נעלה ביותר: כתיבת תורה שבעל-פה היא לכאורה דבר בלתי רצוי, שכן, "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבן"22, ועד שאמרו על זה "עת לעשות לה' הפרו תורתך"23 ולאידך, דווקא על-ידי זה נפעל הקיום של תורה שבעל-פה לעד ולעולמי עולמים, "עת לעשות לה'"].

ג. אמנם, מכיוון שעילוי זה הוא מצד אמיתית ופנימיות העניינים, הרי מובן, שכדי שעניין זה יבוא גם בחיצוניות ובגילוי בעולם למטה – זקוקים ל"כלים", ובזה גופא – כלים מרובים דווקא.

והעניין בזה:

ידוע ומבואר בכמה מקומות24 ששבירת הכלים בעולם התוהו [שזהו שורש כללות עניין החורבן והגלות, כולל סילוקן של צדיקים] תכליתה וכוונתה – כדי שיוכל להיות בניין עולם התיקון, באופן של כלים מרובים דווקא, היינו, שהאורות המרובים של עולם התוהו יבואו ויתגלו בכלים המרובים של עולם התיקון.

ומזה מובן גם בענייננו – שכדי שהעילוי שבסילוקן של צדיקים יבוא בחיצוניות ובגלוי בעולם למטה, יש לעשות "כלים מרובים", שכן, זוהי מעלת עולם התיקון, כנ"ל.

ובנוגע לענייננו: ה"כלים" שעל-ידם מקבלים את העילויים שביום ההילולא, הם כל ענייני תורה ומצוותיה.

ומכיוון שכן, הרי ההוראה שלוקחים מיום ההילולא היא – שיש להוסיף בכל ענייני תורה ומצוותיה ביתר שאת וביתר עוז, עד להוספה שלמעלה מהגדר ד"שאת" ו"עוז" – למעלה מכל מדידה והגבלה, ובלשון האמור לעיל – כלים מרובים, עד לריבוי שלמעלה ממדידה והגבלה.

(משיחת שבת פרשת עקב, כ"ף במנחם-אב ה'תשד"מ; התוועדויות תשד"מ, כרך ד, עמ' 2390-2394 – בלתי מוגה)

________________________

1)    סוטה יג, סע"ב.

2)    זח"א קלג, א.

3)    אבות פ"א מי"ז.

4)    ר"ה יח, ב. וראה איכ"ר פ"א, לז.

5)    איכ"ר שם.

6)    שיחת ליל ט"ו באב סי"ח.

7)    תענית כט, ב.

8)    במקומו (עניין תשעה באב).

9)    מ"ב כה, ב. ירמי' נב, ה. וראה רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב.

10)  שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סכ"ח - ממג"א שם סק"כ. וש"נ.

11)  איכ"ר פ"ד, יד. מדרש תהלים עה"פ. יל"ש תהלים רמז תתכד. וראה פרש"י ד"ה איסתייעא - קידושין לא,ב.

12)  תהלים עט, א.

13)  סוטה ט, א. תנחומא נצבים א. הובא בפרש"י עה"ת האזינו לב, כג.

14)  יומא נד, רע"ב.

15)  מ"א ז, לו.

16)  בראשית ב, כד.

17)  תהלים קלט, יב.

18)  ישעי' יב, א.

19)  מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד.

20)  ל' חז"ל - שבת סג, א. חולין ס, ב.

21)  תו"א מג"א צד, ד. קיט, ב. מאמרי אדה"ז - הנחות הר"פ עמ' קכה. ובארוכה - ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים - תשט"ז. וראה שיחת ליל ט"ו באב ש.ז. ס"ה. וש"נ.

22)  גיטין ס, ב. תמורה יד, ב.

23)  תהלים קיט, קכג. וראה גיטין שם, א. תמורה שם.

24)  ראה סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

רוצים לראות אלוקות!

נסתיימו גם כל העניינים דחבלי משיח

יהי-רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתינו בכל ענייני הפצת התורה והיהדות, ומתוך שמחה, נזכה להבטחה שנאמרה בהתחלת פרשתנו – "והיה עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", וכל הברכות שלאחרי זה.

ויש להוסיף, שמדובר כאן אודות ברכות נעלות ביותר שלא על-דרך הרגיל, שלכן, מזכירים את האבות – אברהם, יצחק ויעקב – ובזה גופא באופן של שבועה ("אשר נשבע לאבותיך") וברית כו', כפי שיתבאר לקמן.

וכל זה – נמשך עוד בסוף זמן הגלות, "עקבות משיחא", בחינת "עקב" ("והיה עקב תשמעון") בזמן, ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין", כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – לפני עשרות שנים – שכבר נסתיימה העבודה, ולא נשאר אלא "לצחצח הכפתורים", ותיכף ומיד – "דאלאי גלות".

ולהעיר, שמכיון ש"כלו כל הקיצין" נסתיימו גם כל העניינים דחבלי משיח, כידוע מה שכתוב בדרושי חסידות בנוגע ל"קץ" שהיה בשנה מסויימת (בזמנו של רש"י), שמפני הקטרוג כו' לא נתגלה הקץ למטה, ולכן נהפך לעניין בלתי רצוי, גזירות כו', "לא תקום פעמיים צרה". אמנם, מכיוון שכבר "כלו כל הקיצין", נסתיימו גם כל הענינים דחבלי משיח.

ולכן, צועקים בני-ישראל: "עד מתי"?!... ותיכף ומיד זוכים ל"מצאתי דוד עבדי" [להעיר ממאמר רז"ל (סנהדרין צז, א) "שלשה באים בהיסח הדעת . . מציאה ומשיח כו", ואין זה בסתירה לבקשה והצעקה על הגאולה, כמבואר במקום אחר] – ביאת דוד מלכא משיחא.

ואז תהיה העבודה לא רק באופן של שמיעה, "והיה עקב תשמעון", אלא גם באופן של ראייה...

הגם שרואים כבר עכשיו השגחה פרטית, ומתגלה האמת בכמה עניינים אפילו בענייני העולם ויש לומר שזהו להכשיר הדרך לגילוי האמת לעתיד לבוא, ולומדים חסידות ויודעים שאמיתית מציאות העולם הוא אלוקות וכו' – צועקים בני-ישראל, ששמיעה אינה מספקת, ורוצים שיהיה ראיה (ואינה דומה שמיעה לראיה על-פי תורה), "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", "וראו כל בשר יחדיו", ראיה בעיני בשר, "וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", ועד לגילוי דעצמות ומהות, על דרך כמו שהיה במתן-תורה.

(קטעים משיחת שבת פרשת עקב ה'תשמ"ח, התוועדויות תשמ"ח כרך ד, 190 (בלתי מוגה), עמ' 182 (תרגום))

 ניצוצי רבי

'הדרן' מופלא על הרמב"ם

הקדמה מיוחדת שהקדים הרבי בטרם פתח באמירת 'הדרן' * הקשר למכתב שכתב כ"ק הריי"צ ל"אחד מחתניו" * לרגל סיום המחזור השני של לימוד הרמב"ם ערך הרבי 'הדרן' בהתוועדות שבת פרשת ויקהל תשמ"ו * באותם ימים ממש סבל מאוד ברגליו, אולם בעת אמירת ה'הדרן', ניכרו בו התחדשות ורעננות מיוחדים, כאילו דבר לא אירע * הסיפור המלא, מתוך רשימת אחד התמימים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הלוואי שייקלטו הדברים

בחוברת הנושאת את התאריך "א' דראש חודש אדר שני תשמ"ו", שיצאה לאור על-ידי מערכת אוצר החסידים, נכתב ב'פתח דבר' כדלהלן:

"בזה הננו מוציאים לאור שיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א – הדרן על הרמב"ם, שאמרה בהתוועדות דשבת-קודש פרשת ויקהל, כ"ז אדר ראשון – בקשר עם סיום מחזור שני דלימוד הרמב"ם בערב שבת-קודש, והתחלת מחזור שלישי – ביום השבת-קודש".

זה היה הדרן ארוך, שעסק בידיעת ה', ורומם את כל שומעיו בתוכנו ובעומקו. והנה תוכן מתומצת מהעניינים שנתבארו בהדרן (שנדפס גם ב'תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס' עמ' קא ואילך, שם גם נדפס תוכן העניינים (בעמ' קצט)):

הציווי דידיעת ה' כולל ידיעה שכלית וידיעה שלמעלה מגדר ידיעה שכלית, וקודמת לזה – האמונה שלפני ולמעלה מהציווי. ודוגמתם בימות המשיח, כשתהיה השלימות דידיעת ה' ודכל הלכות התורה – שנוסף על פעולת הלכות התורה בתיקון העולם על יסוד ב' אופני ידיעת ה', ישנו עצם עניין גילוי אלקות (מצד האמונה שלמעלה מהידיעה) שתהיה בביאת המשיח שלמעלה מתיקון העולם.

וענינו בתורה – לימוד התורה לשמה, כמודגש בלימוד כל התורה כולה (לא רק לדעת את המעשה אשר יעשון), ועל זה נאמר "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך", שלילת הבושת מצד החיסרון בעניין "אתם עדי", עדות על רצונו העצמי של הקב"ה שבתורה שלמעלה מהפעולה בעולם.

ה'הדרן' עצמו היה מאוד עמוק; הוא נאמר אחרי מאמר החסידות. כדרכו הזכיר הרבי שנהוג בכל שבת לבאר פסוק בפרשת השבוע עם רש"י, הערות לזוהר ושיעור יומי ברמב"ם, ובנוסף – המשיך הרבי – בקשר להתחלת מחזור השלישי ברמב"ם בו ביום (לאחרי סיום מחזור שני) ייאמר גם 'הדרן'. אך כאן הקדים הרבי את הדברים הבאים, לפי הנרשם בהנחות בלשון הקודש (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 674):

ולכן הרי זה הזמן הכי מתאים לומר מספר מילים (ומה טוב – יותר מזה) בקשר לסיום והתחלת הרמב"ם, כדלקמן. ויהי-רצון שדברים אלו ייאמרו "על אודנין דשמעין" שישמעו ויקלטו את הדברים הנאמרים ועל-כל-פנים – חלקם או מקצתם.

לפי נוסחת הנחות התמימים (ביידיש) עמ' 774 נאמר כך: "ויהי רצון שהדברים לא יישארו אותיות פורחות באוויר, אלא יהיו אודנין שמעין [=אוזנים שומעות], כל האותיות, או על-כל-פנים חצי, על-כל-פנים אחדות מהן".

'דברי ימי החוזרים'

הרה"ת הרב יוסף-יצחק גרינברג, כיום שליח הרבי באנקוריג' אלאסקה, היה עד לאותה התוועדות מיוחדת. על ניסוח הדברים שלעיל הוא סבור שהרבי התבטא בלשון "למחצה, לשליש או לרביע". הוא מוסיף לספר, כי בכל ה"הקדמה" הזו היה בה קצת מן הפלא. אם כי אכן לא קלטו רוב השומעים יותר משליש או חצי מה'הדרן', שתוכנו היה עמוק ביותר, בכל-זאת היה זה דבר בלתי שגרתי, שהרבי יקדים ויודיע זאת מראש – שיהיו כאלו שלא יבינו אלא חלק מהדברים.

כמה שנים לאחר מכן נחשף ברבים והופיע על-ידי קה"ת (ברוקלין תשס"ו) קונטרס "רשימת כ"ק אדמו"ר הריי"צ – קיץ תרצ"ט", ומטרתו – לסקור את "דברי ימי החוזרים... בעדת חסידי חב"ד יצ"ו". בקונטרס זה נאמר (נדפס גם בחוברת 'דבר מלכות' לשבוע פרשת קורח תשע"א עמ' קסד):

"חוזר הוא שם המושאל לאיש בעל כשרון תפסן מהיר, שפה ברורה ולשון צח. ועבודתו היתה לאחר שגמר כ"ק רבינו אמירת התורה והלך לו, עלה החוזר. ויחזור את תורת רבינו דברים כהווייתן מילה במילה.

"וככה היה חוזר את תורת רבינו – בלשון הרב – כמה פעמים בזה אחר זה עד אשר השומעים קלטו את דברי התורה – איש כפי יכולתו – מהם שקלטו את כל התורה שאמר רבינו, ומהם שקלטו רק מחציתה ומהם אשר אפילו אחרי רוב ההשתדלות לא יכלו לקבל רק שליש או רביע. וכאשר נשנה הדבר בכל יום ויום במשך השבוע.. וכאשר נקלט המאמר היטב במוחם, אז התחיל החוזר לבאר ולהסביר – איש לפי מעלתו וידיעתו – את העניינים שנאמרו בהתורה".

[על קיומו של קונטרס זה, שהוכן כדי להדפיסו בחוברת התשיעית של 'התמים', ועקב פרוץ מלחמת-העולם השנייה לא יצאה לפועל – למדנו לראשונה מהערת הרבי ב'ספר השיחות – קיץ ה'ש"ת' (ברוקלין תש"ז) עמ' 101 הערה 80 (אודות ר' נחום החוזר שמצד עצמו לא היה שייך כלל להיות חוזר) – "בארוכה בהקונטרס על-דבר תולדות החוזרים"; ושוב נרשם במפתח כ"ק אדמו"ר למכתבי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נעתק בשולי-הגליון ב'אגרות קודש – כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ' כרך ד' עמ' תקנח: "לאחד מחתניו, קיץ [תר]צ"ט, דברי ימי החוזרים המנוחים וכו' א) ל"ב פרקים, החוזרים בימי אד[מו"ר] הז[קן] אד[מו"ר] האמצ[עי] הצ[מח] צ[דק]. אך האיגרת עצמה לא הגיעה [=באותה תקופה] לידינו".

בחורף תש"נ מסר הרבי לפרסום הערות ללוח 'היום יום', ובקטע לט"ז כסלו צוין: "דה"י [=דברי הימים של] החוזרים". על כתיבתו כותב אדמו"ר מהוריי"צ לרבינו בג' מנחם אב תרצ"ט (אגרות קודש כרך טו עמ' שנח): "הנני עוסק בעריכת מאמר תולדות החוזרים המניחים והמעתיקים בעדת חסידי חב"ד..." (וראה גם שם עמ' שסב)].

די – למבין

ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ"י (גיליון ש"פ תצוה תשס"ו עמ' 36-35) כותב על כך הרב יוסף-יצחק גרינברג: ואולי יש לומר בדרך-אפשר שההתבטאות בש"פ ויקהל מיוסדת היא על רשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. ואולי כוונת הדברים היא שלמרות שחלק מהשומעים יבינו רק חלק או מקצת מה'הדרן', אל להם ליפול ברוחם כי זה היה ה'סדר' בכל השנים, באמירת דא"ח אצל רבותינו נשיאנו, שרק חלק מהשומעים תפסו את הכול, ואילו רוב השומעים תפסו רק "למחצה לשליש או לרביע", מהדברים הנאמרים.

ובפרט שהמדובר ברשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בתלמידי אדמו"ר הזקן, וה'חוזר' חזר את התורה "בלשון הרב" – ואפילו בעת ה'חזרה' לא יכלו השומעים לתפוס הכול (להיותה "בלשון הרב").

ונראה אולי, שסגנון זה של רבותינו נשיאינו היה מלכתחילה על-פי כוונה מסויימת מסוגנן באופן עמוק כזה, שרוב השומעים לא היו מסוגלים לתפוס את העניין בשלימותו, וגם לא בעת שמיעת ה'חזרה' בלשון הרב, כך – שכפי המסופר [לעיל] ברשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – רק לאחר שה'חוזר' חזר כמה פעמים על התורה בלשון הרב ("וכאשר נקלט המאמר היטב במוחם") – "אז התחיל החוזר לבאר ולהסביר – איש לפי מעלתו וידיעתו – את העניינים שנאמרו בתורה".

גם אצל כ"ק אדמו"ר היה נהוג שכאשר החוזרים כתבו את ה'הנחה', ובמיוחד כזו שהוכנסה לרבי כדי להגיהה, היו כותבים זאת באופן שהדברים יובנו אצל הקוראים. כך גם ה'הדרן' של תשמ"ו שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר, נכתב בהבנה ובהסברה עם הערות וכו'.

יפול צדיק וקם

אבל הסיפור האמיתי הוא – תיאור אותה התוועדות מיוחדת, שבה נאמר 'סיום הרמב"ם מחזור השני ש"פ ויקהל ה'תשמ"ו', אשר ממנו ניתן ללמוד עד כמה ייקר וחיבב הרבי את לימוד הרמב"ם וה'סיום' שלו – וזאת על-פי 'רשימת אחד התמימים':

במשך כשישה שבועות לפני הסיום (מש"פ בשלח – ט"ו בשבט), עשה כ"ק אדמו"ר 'שטורעם' גדול אודות ההכנות הדרושות לערוך הסיום ברוב פאר והדר. לכן כולנו חיכינו להתוועדות של ש"ק, מכיוון שבערב שבת סיימו ללמוד את המחזור השני, ועל-פי הצעת כ"ק אדמו"ר יש לעשות הסיום החל מש"ק מברכים אדר.

אך ביום חמישי שלפניו אירע מאורע איום ונורא, כאשר כ"ק אדמו"ר יצא לנסוע לביתו בלילה לאחרי תפילת ערבית, ראו לפתע שכ"ק אדמו"ר מאבד את שיווי משקלו ומתנענע מצד לצד. פתאום כשהחל לירד במדרגות, נפל ר"ל, אלא שהפיל את עצמו לכיוון ימין, לכיוון הגדר, כך תפס במעקה הגבוה שהיה בצד ימין, כשיוצאים מ-770). אחד התמימים ניסה לעזור לכ"ק אדמו"ר, אבל באמת כ"ק אדמו"ר בעצמו תמך את עצמו בגדר והמשיך ללכת, ושוב התנענע כמה פעמים מצד לצד, עד שהגיע למכונית.

מאורע זה גרם כמובן לזעזוע גדול, ביודענו אשר כ"ק אדמו"ר סובל מכאבים חזקים ברגלו הקדושה. כמובן שכבר לא ישנו כל הלילה, וחיכינו למחרת לבואו של כ"ק אדמו"ר, אלא שסידרנו (וכמדומה גם על-פי הוראת המזכירות), שאף אחד לא יעמוד בחוץ כשכ"ק אדמו"ר מגיע מביתו, כדי שכ"ק אדמו"ר יוכל ללכת במנוחה ולאט-לאט, ולא במהירות.

אנו, תלמידי התמימים, עמדנו במקומות שאפשר לצפות משם על כ"ק אדמו"ר, ואכן כשהגיע מביתו היינו המומים ומזועזעים לראות את כ"ק אדמו"ר הולך לאיטו עקב לצד אגודל, המזכיר (הרב בנימין קליין שי') הולך מאחוריו, כמעט צמוד לכ"ק אדמו"ר כדי להיות מוכן באם ח"ו יארע משהו.

בליל ש"ק, כאשר ירד כ"ק אדמו"ר לבית-הכנסת לעיני כול, הלך כל-כך לאט, שאף פעם לא ראינו ולא שמענו שדבר כזה אירע. ממש בכל פסיעה ופסיעה, כ"ק אדמו"ר כיווץ את פניו הקדושות בהבעת כאבים עצומים, ובלי גוזמה לקח לפחות כשבע או עשר דקות עד שהגיע למקומו [הבחורים העמידו שולחנות משני צידי ה'שביל' שרבינו יתמוך בהם, ואכן ביציאה ממעריב נעזר בהם]. (אלו שהיה להם קצת עדינות [=איידלקייט], הבינו שוודאי הכאבים האלו הם תוצאה ישירה מהייסורים העצומים שכ"ק אדמו"ר עובר בחודשים אלו, מאז שהתחיל משפט הספרים בי"ט כסלו תשמ"ו).

אמנם, למחרת סידרו את בית הכנסת למעלה (הביאו את הסטענדר של כ"ק אדמו"ר וכו'), וביקשו מכ"ק אדמו"ר שיתפלל שם (כדי למעט היסורים וכו'). ואכן, כשכ"ק אדמו"ר בא לאמירת תהילים, נכנס אל הזאל למעלה, דבר בלתי רגיל כלל וכלל. כמו כן חזר לשם אחר-כך לתפילת שחרית, וכמובן שכולנו חיכינו בלבבות שבורים להתוועדות.

ואכן, גם כאשר נכנס כ"ק אדמו"ר להתוועדות הלך בצעדים איטיים (וכמדומה שלא שרו כרגיל אלא היה שקט, וכך גם היה בליל שבת קודש כאשר יצא מהתפילה, כי איך אפשר לשיר כשכ"ק אדמו"ר מתהלך בכאבים עצומים). כשכ"ק אדמו"ר התיישב על מקומו הק' בשולחן ההתוועדות לקח כמה רגעים עד שסודר (וכמדומה שעזרו לו מהמשב"ק לסדר) את הרגל הכואבת, ואז ראו שוב את התכווצות פניו הק', מכאבים עצומים.

מ'צרה' ל'צהר'

כאן מגיעים אנו לתיאור ההתוועדות, שהיתה באופן של שמחה תקיעה בליבאי מחד – על ההתוועדות, ומאידך – בכייא בליבאי על הכאבים של כ"ק אדמו"ר.

שני דברים עיקריים נשארו בזיכרוני מהתוועדות זו:

בשיחה הראשונה פתח כ"ק אדמו"ר כמנהגו בשנים האלו, שבשבת זו יש כמה עניינים מיוחדים: שבת, שבת מברכים, פרשת שקלים, פרשת ויקהל, וכו', אלא שבמקום לדבר על כל עניינים אלו אמר, שרוצה להקדים ולדבר על עצם עניין ההתוועדות. ודיבר בארוכה על מעלת עניין ההתוועדות של בני-ישראל יחד, שמביא לאהבת-ישראל באופן של פועל ממש, מיוסד על דברי אדמו"ר הזקן אשר פיתקא משמיא וכו' בנוגע למעלת ההתוועדות וכו'.

אחרי ההתוועדות דיברנו בינינו, שלמרות שזה היה בשבת מברכים והרי ישנה הוראה מכ"ק אדמו"ר הריי"צ להתוועד אז, כפי שהזכיר כ"ק אדמו"ר פעמים רבות, עם זאת לא הזכיר זאת כ"ק אדמו"ר אלא דיבר על מעלת עניין ההתוועדות, עצם העניין של אהבת-ישראל. חשבנו שאולי מפני הייסורים שהיו לו לא היה צריך לקיים התוועדות, למרות הוראת כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ורק בגלל אהבת-ישראל הגדולה של כ"ק אדמו"ר אלינו, לחסידים והתמימים, לכן בא להתוועד למרות הכאבים העצומים.

במשך כל ההתוועדות הורה כ"ק אדמו"ר בידיו הק' לשיר וכו', כמו בכל פעם, אך ההקדמה האמורה, שהקדים כ"ק אדמו"ר שלא כדרכו בקודש, היתה ודאי גולת הכותרת של התוועדות.

ואכן, לאחר שדיבר על כל השיעורים הנזכרים, החל באמירת סיום הרמב"ם הנפלא והגאוני בתוכנו ובסגנונו, כידוע. זכורני שבשעת מעשה, לאחר השליש הראשון של הסיום, לא יכולתי עוד 'להחזיק ראש' ולהבין מה שכ"ק אדמו"ר אומר. הסתכלתי לעבר ה'חוזר' ר' יואל כהן וראיתי שהוא עומד באגרופים קפוצים על גבי השולחן מול כ"ק אדמו"ר, ומתנענע בחזקה מצד לצד, מתייגע מאוד להבין ולזכור כל מילה שנאמרה ב'סיום'.

אז למדנו וראינו איך אצל כ"ק אדמו"ר כל עניין בלתי-רצוי וכל עניין של ירידה לכאורה, כמו מצד הבריאות וכו', אף שלכאורה היה צריך להביא בדרך הטבע (כפי שנראה בדרך הטבע אפילו אצל רבותינו הקדושים שלפניו) – שלא תהיה התוועדות כלל או שתהיה התוועדות קצרה; הנה אצל כ"ק אדמו"ר דווקא 'לפום צערא אגרא', ובהתוועדות זו דווקא, שהיתה מתוך ייסורים עצומים, נאמר אז אחד ההדרנים הכי נפלאים של כ"ק אדמו"ר, העוסק בעניינים שהם מהיסודות החב"דיים ומאמונת-ישראל, עניין ידיעת ה' ובחירה וכו' וכו'.

כל מי שזכה להשתתף בהתוועדות זו לא ישכח זאת לעולם – הציור האיום של כ"ק אדמו"ר, איך שהוא בקושי הולך בגשמיות ומתכווץ בייסורים, וביחד עם זה מגלה עמקי תורת החסידות מתוך שמחה עצומה, כאילו ששום דבר לא קרה.

אכן זה היה סיום מיוחד במינו!

 ממעייני החסידות

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון (ז,יב)

במילה 'עקב' שני פירושים: רש"י מפרש שהכוונה ל"מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ובחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז ודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז). ושני הפירושים קשורים זה לזה, כי הן בקיום המצוות הקלות הן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי התבטלות גמורה לה'.

קיום המצוות הקלות – מי שמקיים מצוות מתוך קבלת עול טהורה מקיים את כולן בשווה, ואינו מבחין בין קלות לחמורות; ואילו כאשר קיום המצוות הוא מתוך תענוג, ייתכן שהמצוות החמורות יהיו חביבות יותר מהמצוות הקלות.

העבודה בעקבתא דמשיחא – עקבתא דמשיחא הוא זמן של הסתר פנים וחושך כפול ומכופל, ועבודת ה' בתקופה כזו היא בעיקר מתוך קבלת עול, לא מתוך תענוג, כך שנעדר לגמרי ה"אני" של האדם, ועבודתו מבטאת התבטלות מוחלטת להקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך חי"ט, עמ' 71)

ואכלת את כל העמים (ז,טז)

כלומר, תבררו ותעלו את כל העמים. כשם שיהודי מברר ומעלה את הניצוץ האלוקי שבמאכל כשהוא אוכל, כך הוא מעלה את ניצוצות הקדושה שבאומות-העולם, על-ידי שהוא נושא ונותן איתם באמונה, ומהכסף שהוא מרוויח הוא נותן צדקה.

ואל יהא הדבר קל בעיניך, שכן מבואר בחסידות שמשא ומתן באמונה ממשיך אותה המשכה שמלאכים ממשיכים בשירם ובזמרם.

(ספר המאמרים תר"ל, עמ' פח)

כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני (ז,יז)

אומר הרב המגיד ממזריטש:

"כי תאמר" – אם תחשוב לעצמך, "בלבבך רבים הגויים האלה" – שיש בליבך גויים רבים, מידות רעות, עליך לדעת ש"ממני" – אתה אשם בכך, שכן אם היית דבק בהקב"ה ומתבטל לפניו, היית מסוגל להפוך מידות אלו לטוב. וכפי שאנו רואים שכאשר מחזירים חיטה לשורשה, לכוח הצומח שבאדמה, והיא נרקבת שם, היא משתנית מחיטה אחת לחיטים רבות.

(מגיד דבריו ליעקב, עמ' כד)

עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך... כי ה' אלוקיך בקרבך א-ל גדול ונורא (ז,כ-כא)

"הנסתרים מפניך" רומז לרע דק ביותר, שלגודל דקותו אינו נראה. כדי לגלות ולבטל רע כזה יש צורך באור גדול ביותר – "א-ל גדול ונורא".

(תורה אור הוספות עמ' קד)

לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח,ג)

"לחם" רומז לתורה, כמבואר במדרש (במדב"ר פ"ח). רומזת כאן התורה, שאדם אינו יכול לחיות מלימוד התורה בהשגה ובעיון בלבד, אלא עליו להוציא בפה את מה שהוא לומד. ככתוב (משלי ד): "כי חיים הם למוצאיהם", ואמרו רז"ל (עירובין נד) "אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה".

(לקוטי תורה דברים, עמ' פד)

שמלתך לא בלתה מעליך (ח,ד)

מפרש הרב המגיד:

"שמלתך" – הלבוש הרוחני שנוצר מקיום המצוות שלך, "לא בלתה" – לא נקרעה, "מעליך" – בזכותך, מכיוון שקיימת את המצווה ללא פנייה אישית, שכן קיום מצווה מתוך פניות מביא לקריעת וביטול לבוש זה.

(אור תורה)

שמלתך לא בלתה מעליך (ח,ד)

שהיה הענן מגהצם (רש"י)

החושך עצמו ("ענן") גורם להתעלות רוחנית ("גיהוץ"). לפעמים אין אדם מצליח לעורר את ליבו לתפילה בחמימות, וכתוצאה מכך הוא משתדל בכל כוחו להתגבר על מחיצה זו ולבטלה, וכמו ילד קטן שאביו מתרחק ממנו, שהריחוק מגדיל את אהבת הבן אל אביו.

זהו שנאמר (יחזקאל א) "ענן גדול ואש מתלקחת": ה'ענן גדול' מביא ל'אש מתלקחת', התלהבות וחמימות.

(אור תורה)

בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לעמד לפני ה' לשרתו... ה' הוא נחלתו" (י,ח-ט)

"לוי" קשור עם עניין הגבורות, כידוע שכוהנים ולויים הם חסד וגבורה.

הווי אומר: כאשר רואים עניין של גבורות, חושך כפול ומכופל של הגלות, יש לדעת שכוונת ההסתר היא להוסיף באור הקדושה כיתרון האור מן החושך – "לעמוד לפני ה' לשרתו... ה' הוא נחלתו".

בעניין זה מסופר שכאשר הרבי הריי"צ היה בספינה בדרכו מארץ הקודש בשנת תרפ"ט, הגיעה אליו הידיעה על הפרעות שאירעו בחברון. כתוצאה מכך נתקף הרבי בהתקף כליות. בספינה זו נסע גם הד"ר וואלך, שטיפל ברבי עד שחזר לאיתנו. לאחר מכן נכנס הרופא אל הרבי וביקש תיקון, באומרו, שעובדת היותו בספינה אִפשרה את מחלתו של הרבי, שכן אילו לא היה בספינה, לא היה הרבי נחלה מלכתחילה!

ואף כאן, ירידת הגלות עצמה מכריחה שקדמה לה האפשרות של תיקון ועלייה.

(שיחת ש"פ עקב תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2770)

מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך (י,יב)

אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג)

הדבר תמוה ביותר, שהרי בפסוק נאמר "שואל מעמך" ולא "שואל ממשה"?!

אלא המורא מפני תלמיד-חכם מביא ליראת ה', כמאמר רז"ל (פסחים כב) "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי-חכמים". כתוצאה מכך שבני-ישראל נהגו במשה ביראה והדרת הכבוד, כדכתיב (תשא לד), "וייראו מגשת אליו" – "מילתא זוטרתא" להם להגיע גם ליראת ה'.

(כתר-שם-טוב עמ' כג)

* * *

הסבר אחר: לגבי ה'משה' שבכל נשמה, דהיינו כוח הדעת וההתבוננות (כידוע שמשה רבנו ממשיך את בחינת הדעת בנשמות ישראל), מילתא זוטרתא היא להגיע ליראת ה'. שכן, כאשר אדם מתבונן בגדולת הבורא, כיצד הוא בוחן כליות ולב וכל צעדיו יספור, תיקבע בלבו יראת ה' לכל היום כולו, כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה.

(תניא פרק מ"ב)

 פרקי אבות

כמה ארך-אפיים לפניו

עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם (פרק ה, משנה ב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

להודיע כמה ארך אפיים לפניו – אף אתה אל תתמה שהאריך לעובדי כוכבים כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואחר-כך נשטפו. וקיבל עליו שכר כולם – עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך נצולו כולם בזכותו, וכמו שנטל עליו עול מצוות בעולם-הזה כנגד כולם, כך קיבל בעולם-הבא שכר כנגד כולם.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה הקודמת פירט התנא שני טעמים לבריאת העולם בעשרה מאמרות. א) "להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם", ב) "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". ומשנתנו ממשיכה בשני עניינים אלו: א) הדורות מאדם עד נח היו רשעים שאיבדו את העולם, והקב"ה נפרע מהם במי המבול. ב) גם הדורות מנח עד אברהם היו מכעיסין ובאין, אבל אברהם "קיים" את העולם, הוא פעל קיום גם בדורות שקדמו לו, ולכן היה אז "שכר כולם" ואברהם קיבל שכר זה.

אבל עדיין אינו מובן: מדוע היה אפשר לפעול "קיום" רק בדורות שמנח ועד אברהם ולא באלה שמאדם ועד נח?

והביאור: יש שני סוגי רע. א) דברים שהם רע גמור ואין בהם טוב כלל. דברים אלו צריכים לאבד, בחינת "שבירתן זוהי טהרתן". ב) דברים שאין בהם טוב גלוי, אך יש בהם ניצוץ של טוב. עם דברים אלו יש להתעסק עד שמקיימים אותם, על-ידי זה שמהפכים אותם מרע לטוב.

ובנידון-דידן: הרע של הדורות עד נח היה רע גמור, המאבד את העולם, ולכן הביא הקב"ה עליהם את המבול ונמחו כליל; מה-שאין-כן הרע של הדורות עד אברהם היה כזה שאפשר להפכו לטוב, וכשבא אברהם ו"קיים" את העולם ותיקן והשלים כל עשרת הדורות, אז קבל שכר כולם.

ושתי תקופות אלו יש גם ב"עולם קטן" – בעבודת האדם. כשאדם שקוע בעניינים בלתי רצויים במשך "עשרה ימים" שלמים ואף-על-פי-כן "טוב לו", הרי אפשר שיתברך בלבבו לאמר "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכן אמר התנא, שסיבת הדבר היא רק משום שהקב"ה ארך אפיים וזה ייפסק ככלות הזמן הקצוב. ומכיוון שכן, צריכה להיות העבודה ד"הביא עליהם את מי המבול", כלומר: למחות ולבטל כליל את העניינים הבלתי-רצויים.

אבל עבודה זו אינה מספיקה עדיין, כי הרי חסרים העניינים הטובים שהיה עליו לפעול במשך "עשרה ימים" אלו; ולכן צריכה להיות גם העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, לתקן ולהשלים מה שהחסיר בימים הקודמים ול"קיים" אותם, ועד שיקבל שכר כולם.

(משיחת שבת פרשת חוקת תשל"ז – על-פי רשימת השומעים בלבד)

 בירורי הלכה ומנהג

אמירת 'אדיר במרום' באה"ק

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

לגירסתנו בגמרא1 נאמרת תפילת 'אדיר במרום' רק אם כבר סיים השומע אמירת 'ריבונו של עולם', בעוד שהכהנים טרם סיימו את ברכתם. במצב זה אמרו, שיאמר 'אדיר במרום' עד שיסיימו. וכן פסק בשו"ע אדמו"ר הזקן2.

הבית יוסף3 תמה על כך שתפילה זו נשמטה מדברי הרא"ש והטור. ואמנם הטור (והב"י עצמו) הזכירו תפילה זו להלן4, אבל הם כתבו לומר זאת רק במצב האמור, בעוד שהרי"ף והרא"ש (שנים מתוך "שלושת עמודי ההוראה" שה'בית יוסף' נשען עליהם5) כתבו לומר זאת תמיד6, וכן כתב הט"ז שם, ש"נהגו עכשיו". וצריך חיפוש מה הטעם שנוסח זה נשמט כליל מכל סידורי הספרדים7 שראיתי. ואף מספר קצות השלחן הל' נשיאת כפים8.

וב'קונטרס הסידור' שלו9 כתב, שהנדפס שם "אחר הדוכן אומרים הקהל זה" [=אדיר במרום], הוא תוספת שלא היתה בסידורי חב"ד הישנים, והוא נגד דעת אדמו"ר בשו"ע סי' קל10, שכתב שאם סיים רבש"ע בטרם סיימו הכהנים ברכתם, יאמר אדיר במרום "עד שיסיימו הכהנים" – אבל כבר ציינו המהדירים שם להוראה בלוח 'היום יום'11, שאכן יש לומר זאת [בקביעות12] "אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו".

ולעניין ההנהגה בזה בפועל באה"ק13 :

הרה"ג ר' אשר לעמיל שי' הכהן, רב קהילת חב"ד בביתר, מסר שהעולם וכן אנ"ש נהגו בירושלים ת"ו לומר זאת בכל יום (שם נושאים כפיים בכל יום) בפשיטות ללא פקפוק (ואולי אינו שייך להגבלות בקשר לאמירת רבש"ע, מפני שאין בנוסח זה הזכרה מפורשת של חלום כלל. וראה בט"ז הנ"ל). אוסיף, שגם אנ"ש בת"א ובבני-ברק ועוד (וכן נהגו כנראה בישיבה אצל הרב חיים שאול ברוק ע"ה) נוהגים כך בכל פעם שיש נשיאת כפיים.

__________________________

1)    ברכות נה,ב.

2)     סי' קל ס"א.

3)     סי' קכח (סעיף טז) ד"ה וכתב רש"י.

4)     סו"ס קל.

5)     כאמור בהקדמת ה'בית יוסף' על הטור.

6)     ראה הדעות בזה באנציקלופדיה תלמודית סוף כרך ח, ערך 'הטבת חלום' ס"ב (ובהערה 71). והכוונה: א. גם מי שלא חלם. ב. גם כשכבר סיים 'רבש"ע'' יחד עם ברכת כהנים. ג. אבל –  רק כשנושאים כפיים בפועל (ולא כנזכר באחרונים ובשו"ע רבינו לומר זאת - למי שחלם - כשאין נשיאת-כפיים, כשהש"ץ אומר 'שים שלום').

7)     וכבר הזכיר זאת הגרא"ח נאה בקונטרס הסידור דלהלן.

8)     סי' כג סעיף יד.

9)     בהערות על סידור 'תורה אור' ס"ה (ירושלים תשל"ח עמ' 28, בסידור תו"א, ברוקלין תשמ"ז, נדפס בעמ' 752).

10)   וציין שם, שאדה"ז לא פסק כדעת הרי"ף והרא"ש הנ"ל, אלא כהטור והשו"ע.

11)   ז' סיוון. ובספר המנהגים עמ' 42.

12)   בשו"ע אדה"ז סי' קל סו"ס א (ממ"א וט"ז שם), כתב: "ולא יאמר כן (רבש"ע ואדיר במרום) בכל יום, אלא ביום שראה חלום. ומה שנהגו הכל לומר כן ברגל כשהכהנים עולים לדוכן, זהו לפי שאי אפשר שלא ראה חלום שצריך רפואה בין רגל לרגל". וכיוון שלמנהגנו אומרים זאת בכל נשיאת כפיים, עצ"ע מפני מה אומרים זאת ביום ב' דיו"ט (ודר"ה) אף שכבר אמרנו זאת אתמול, ואף בין ר"ה ליוה"כ, ובין יוה"כ לסוכות, ובין יו"ט ראשון ואחרון של חה"פ וחה"ס, אין הכרח שכל אדם ראה חלום כזה. ואולי יש בכ"ז עניין רוחני, שאינו תלוי בחלימה בפועל דווקא. וע"ע. ומזה יש ללמוד לכאורה גם בקשר לנהוג באה"ק.

13)   ציינו ל'כפר חב"ד' גיליון 936 עמ' 98 וגיליון 943 עמ' 94, ואינם תח"י.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת עקב
כ' במנחם-אב

יום היארצייט-הילולא השישים ושבעה של הרה"ג הרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק שניאורסון נ"ע, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו; דור חמישי, בן אחר בן, לכ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק'. נאסר והוגלה על עבודתו בהחזקת והפצת היהדות, ונפטר בגלות בשנת ה'תש"ד, בעיר אלמא-אטא, קזחסטאן (ברית-המועצות לשעבר), ושם מנוחתו-כבוד1.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להתוועד ביום זה (וכשחל בימות החול, היה מסיים מסכת בתחילת ההתוועדות)2.

וכתב הרבי: "ועלי החוב והזכות גדול להציע ולבקש וכו' – ללמוד בההתוועדות מתורתו, ולנדב ביומא דין לז"נ [=לזכות נשמתו]..."3.

ביום כ' במנחם-אב תשכ"ד – עשרים שנה לפטירת אביו ז"ל – יסד כ"ק אדמו"ר את 'קרן לוי יצחק' על-שם אביו ז"ל4.

פרקי אבות – פרק ה.

________________________

1)    תולדותיו – בספר 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאה רביעית – קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה). תצלום מצבתו שם ח"ג עמ' 764 ו-832.

2)    ספר-המנהגים עמ' 100.

3)    בשולי מכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ, לקוטי-שיחות כרך לט עמ' 231. המנהג לנדב, יש לעשותו לכתחילה ביום ו' עש"ק, כהוראת הרבי המובאת בגיליון הקודם, ואם לא קיימוהו אז – יעשו זאת ביום ראשון.

4)    מטרתו – לעזור בהלוואות במיוחד למוסדות חינוך על-טהרת-הקודש ולמלמדי לימודי-קודש – ספר-המנהגים שם. וראה לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 270 אודות המגביות והנתינות המיוחדות לצדקה בימי סגולה (ובארוכה – 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 651 ואילך. וב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 593 ואילך שזה שייך גם לנשים וטף), שזהו דבר הפשוט שא"צ להזכירו במפורש בכל שנה, ומי שלא נתן – ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)