נושאים נוספים
	התקשרות 882 - כל המדורים ברצף
	הפרשת חלה – להעלות לה' את כל הבריאה
	כל ישראל בדרגת לוויים
	הרשב"א
	פרשת שלח
	"הרואה את הנולד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מצוות חלה באה לתקן את החטא הכללי של עץ הדעת * תיקון הירידה בהפרדת הגשמיות מהאחדות האלוקית ייתכן על-ידי התאחדות כל חלקי הבצק לעיסה אחת * בהפרשה לה' מן המובחר שבכל דבר פועלים הרמה ועלייה בדברי הרשות, ומגלים את האחדות שבבריאה * זו דרישת רבותינו נשיאינו – לצאת לכל מקום שבו יש "נקודות נפרדות", וללוש אותם עם מי-התורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל דיני התורה נחלקים לשני סוגים: א) מצוות שקיומן בזמן שבית המקדש היה קיים, ואילו בזמן הזה לא שייך קיומן בגשמיות, אלא רק העבודה הרוחנית שבהן, וכמו מצוות הקרבנות [ולכן גם עניינים אלו נצחיים הם – שהרי התורה היא נצחית¹ – כיון שגם בזמן הבית היה עיקר המצווה הרוחניות שבה², ועניין זה ישנו תמיד, גם בזמן הזה], ב) מצוות שגם קיומן בגשמיות כפשוטו ישנו תמיד.

ועל דרך זה בפרשתנו ישנם עניינים שרק הרוחניות שלהם נשארה גם בזמן הזה, כמו מצוות נסכים³, וישנם עניינים שגם בגשמיות קיימים הם תמיד, כמו המצוות חלה⁴ וציצית⁵.

ובזה גופא ישנו חילוק בין מצוות ציצית למצוות חלה:

מצוות ציצית היא "על כנפי בגדיהם" – עניין של לבוש, שאינו מתאחד עם האדם להיות דם ובשר כבשרו. כלומר: ישנה אמנם הפעולה שהלבוש פועל על האדם, אבל, אין זה באופן שמתאחד עמו, אלא זוהי פעולה של דבר שמחוץ ממנו. ובלשון החסידות – שלבוש הוא מקיף הקרוב⁶.

מה שאין כן מצוות חלה היא בעיסה שעושים ממנה לחם ואוכלים אותו – עניין של מזון, שהמזון מתאחד עם האדם ונעשה דם ובשר כבשרו, ועל-ידי זה יחיה האדם, כמו שכתוב⁷ "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' – שבלחם – יחיה האדם".

ובפרטיות יותר, עניין המזון שבמצוות חלה הוא הן בנוגע לבעלים והן בנוגע לכהן – שהרי מצוות חלה היא לא רק הנתינה לכהן, אלא יש צורך באכילת הכהן דווקא⁸. ולהעיר, שגם בזמן הזה שייך עניין אכילת כהן, כדאיתא בשולחן ערוך רבנו הזקן הלכות פסח⁹ לעניין כהן קטן.

ב. והביאור בזה:

עניין המזון הוא – שמחיה את האדם, כמו שכתוב "על הלחם . . יחיה האדם". וכיון שמדובר אודות יהודי, הרי הכוונה היא לא רק לחיות הגשמי, אלא גם לחיות הרוחני. ולאמתו של דבר, הרי אצל יהודי, קשורה החיות הגשמי עם החיות הרוחני¹⁰.

והסדר בזה – שתחילה צריך האדם לפעול הגבהה ועלייה בלחם, לבררו ולהעלותו לקדושה, ואחר כך פועל המאכל עלייה באדם, והיינו, שעל-ידי המאכל מתעלה האדם לדרגא כזו שמצד עצמו אינו יכול להגיע לשם.

ועל דרך המבואר בעניין "והחיות נושאות את הכסא", "נושאות ומנושאות"¹¹ – שתחילה מנושאות החיות על-ידי הכסא, ואחר כך הם נושאות את הכסא¹². ועל דרך זה בעניין האדם והלחם – שתחילה מנשא האדם את הלחם, ואחר כך מנשא הלחם את האדם.

כלומר: בתחילה פועל האדם עלייה בלחם – על-ידי זה שמברך לפני ולאחרי האכילה, ואוכל "לשם שמים"¹³, שעל-ידי פעולה זו הרי הוא מעלה את הלחם ומגלה בו את שרשו – ששורש הלחם הוא למעלה משורש האדם¹⁴, ואז יכול הלחם להחיות ולהעלות את האדם.

אמנם, בכדי שיהיה בכוח האדם לברר את הלחם, צריך ליתן "ראשית" הלחם אל הכהן – "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה"¹⁵, שהרי "כהני שלוחי דרחמנא נינהו"¹⁶, ועל-ידי הנתינה לכהן ואכילת הכהן, ניתן כוח בלחם שיוכלו להעלותו. ועל דרך המבואר בעניין "כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים"¹⁷.

ג. על-פי זה יובן גם מה שכתוב¹⁸ "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'":

לכאורה אינו מובן – כקושיית הרמ"ז¹⁹ – הרי מצוות חלה אינה קשורה עם האכילה, אלא גם קודם האכילה, ויתירה מזה, בעת עשיית העיסה שאז עדיין אינה ראויה לאכול, ישנו כבר חיוב חלה.

ואדרבה: עיקר מצוות חלה אינו מן הפת אלא מן העיסה דווקא, ורק "אם לא הפריש החלה מן העיסה, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת"²⁰, אבל עיקר המצווה היא להפריש מן העיסה. ולכן, גלגול עכו"ם פוטר מן החלה, אפילו אם נאפה על-ידי ישראל²¹, כיון שעיקר החיוב הוא על העיסה.

ואם כן, למה נאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'"?

והביאור בזה – שפסוק זה לא בא לבאר דין מצוות חלה, אלא את מטרת המצווה:

דין החלה – הוא אמנם על העיסה, קודם שנעשית ראויה לאכילה; אבל מטרת המצווה היא, שנתינת החלה מן העיסה תפעל עלייה בעיסה – "תרימו תרומה", מלשון הרמה ועלייה, וכדאיתא בזהר²² בפירוש "תרומה", תרום ה', שנעשה הרמה ב"ה' דהמוציא" – כך שכאשר תאפה העיסה ותהיה לחם, יוכל האדם לברר ולהעלות את הלחם, ועל-ידי זה יוכל הלחם להעלות את האדם.

וזהו גם דיוק הלשון "ראשית עריסותיכם" – כי, מטרת המצווה אינה החלה שהופרשה וניתנה לכהן ונאכלה על-ידי הכהן, אלא המטרה היא חלק העיסה שנשאר לאחרי הפרשת החלה, והיינו, שלאחרי שמקיימים מצוות חלה ב"ראשית עריסותיכם", מתעלית שאר העיסה באופן שיוכל להיות ממנה תכליתו של הלחם, להחיות את האדם בגשמיות וברוחניות.

ד. והנה, כשם שהדברים אמורים בעניין הלחם, שכדי שאכילת לחם הרשות תהיה כדבעי, ויפעל פעולתו כו', צריך תחילה ליתן "ראשית" ממנו לה' – כן הוא גם בכל עניני הרשות, שכדי שהאדם יוכל לבררם ולהעלותם, ואחר כך יתעלה על-ידם, צריך תחילה ליתן לה' "ראשית" מכל ענייניו.

ולדוגמא – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר²³ ש"(ראשית) עריסותיכם" הוא מלשון עריסה (מיטה), היינו, שתיכף בקומו משנתו צריך ליתן תרומה לה' – שזהו עניין התפלה, שהרי קודם התפלה אסור לאכול ולעסוק בשאר צרכיו²⁴, אלא לכל לראש צריך להתפלל, ולאחרי התפלה צריך ללמוד שיעור קבוע בתורה, ורק לאחרי זה יכול לאכול ולעסוק בשאר צרכיו²⁵.

ורק כאשר "מראשית עריסותיכם תתנו לה'" – אזי "תרימו תרומה", שנעשית הרמה ועלייה בכל שאר ענייניו במשך היום, שיעשה אותם "לשם שמים", ויקיים בהם הציווי "בכל דרכיך דעהו"²⁶, שעל-ידי זה מברר ומעלה אותם, ובמילא, מעלים הם אותו, כנ"ל.

ה. על-פי זה יובן גם מה שכתוב במדרש²⁷ שמצוות חלה היא תיקון על חטא עץ הדעת, ולכן ניתנה המצווה לנשים, דכיון שהיא קלקלה חלתו של עולם (אדם הראשון, שנקרא חלתו של עולם), צריכה היא לתקן זאת על-ידי מצוות חלה²⁸.

וכיון שחטא עץ הדעת היה חטא כללי ושרש לכל החטאים, הרי מובן, שמצוות חלה שעל-ידה נעשה תיקון חטא עץ הדעת היא תיקון כללי ושרש לכללות התיקונים ולכל תיקון בפרט.

וההסברה בזה – שחטא עץ הדעת הוא פגם כללי לפי שפעל פירוד הגשמיות מאלקות, ולכן התיקון על זה הוא מצוות חלה, שעניינה הוא – ליתן לה' ראשית מכל עניין, שעל-ידי זה פועלים הרמה ועלייה גם בענייני הרשות, שיוכלו לעשות מהם כלים לאחדות הוי', ולהשלים את הכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים²⁹.

ו. על-פי זה יובן גם הדין שמצוות חלה היא בעיסה דווקא – "כשיתן את המים ויתערב הקמח במים . . ותעשה כל העיסה גוף אחד"³⁰:

גם כאשר הקמח והמים נמצאים לפניו, הנה קודם שנתערבו ונילושו יחדיו, אי אפשר עדיין לקיים מצוות חלה. ויתירה מזה, גם כאשר חלק מן הקמח נילוש במים, אבל נשארו עדיין פירורי קמח שלא נילושו במים, לא נפטרו על-ידי הפרשת החלה מחלק העיסה שנילושה כבר.

ולכאורה אינו מובן: כיון שמצוות חלה היא קודם האפייה, קודם שנעשה ראוי לאכילה, אם כן, מה איכפת לן שעדיין לא נילושה העיסה, ובפרט לאחרי שחלק העיסה נילוש כבר?

והביאור בזה – לפי שמטרת מצוות חלה היא לפעול עלייה בדברי הרשות שיתאחדו עם אלקות, ועניין זה מרומז בעיסה שבה מעורבין הקמח והמים, שהקמח הוא פירורין פירורין, נקודות נפרדות, ועל-ידי המים מתאחדים הנקודות הנפרדות ונעשים חטיבה אחת, וענינו ברוחניות – שהדברים הגשמיים שהם דברים נפרדים, בדוגמת הנקודות הנפרדות של הקמח, מתאחדים יחדיו על-ידי התורה שנמשלה למים, "אין מים אלא תורה"³¹.

ולכן, אפילו כאשר חלק מהקמח נתאחד כבר עם המים, אבל עדיין נשאר קמח באופן של נקודות נפרדות, אין זה מספיק:

גם כאשר פעל עניין האחדות באיזו פינה ("ערגעץ וואו אין אַ ווינקעל") – לא יצא ידי חובתו. ואפילו אם כבר פעל עניין האחדות ברוב המקומות – לא יצא עדיין ידי חובתו, כיון שצריכים לפעול את עניין האחדות בכל מקום: למעלה ולמטה ולד' רוחות. בכל מקום שישנה איזו מציאות – צריך לפעול שם עניין "אמליכתיה", שיכריזו שם "הוי' אחד"³².

וכאשר יהודי פועל אחדות הוי' רק בעניינים שלו, הרי מלבד זאת שחסר אצלו מה שתובעים מיהודי להתעסק גם עם הזולת, לא יצא עדיין ידי חובת מצוות קריאת-שמע (שעניינה קבלת עול מלכות שמים) אפילו בנוגע לעצמו, שהרי תוכנה של מצוות קריאת שמע הוא – "אמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים".

ז. ועניין זה מהוה תוספת הבנה והסברה לדרישת רבותינו נשיאינו, שתבעו והקדישו שימת-לב, שלא להסתפק בענייני העבודה עם עצמו, ולא להסתפק בהשפעה על בני ביתו, ואפילו לא להסתפק בהשפעה בסביבתו בחוג היראים, אלא בהכרח לצאת גם למקום שבו נמצאים עדיין "נקודות נפרדות" שעדיין לא "נילושו" במים – התורה, ולהביא לשם את מי התורה – שהרי תכונת המים היא שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך³³, ולפעול שם שכל הנקודות הנפרדות יהיו "נילושים" במים של תורה, הן המים של גליא דתורה והן המים של פנימיות התורה.

ואין לחשוש שעניין זה יגרום ירידה אצלו, שיתמעט מזמנו, וכיוצא-בזה, אלא אדרבה – שהרי דווקא קיום מצוות חלה כדבעי, פועלת על כל ענייניו, שיהיה בכוחו לבררם ולהעלותם, ועל-ידי זה תהיה אצלו תוספת עלייה, כנ"ל בארוכה.

* * *

ח. מפרשת שלח – באים לפרשת קורח, שבה מסופר אודות מחלוקת קורח ועדתו, ובסיום הפרשה – אודות מתנות כהונה.

והעניין בזה – כידוע שכל עניני קדושה אינם באים בחנם³⁴, אלא על-ידי יגיעה דווקא, ועל דרך זה בנדון דידן, שתמורת זה שהיה צריך להיות שלום ואחדות, היה עניין של מחלוקת ופירוד הלבבות (מחלוקת קורח), והוצרכה להיות עבודה ויגיעה ללחום כנגד זה, ועל-ידי זה נעשה לאחר מכן העניין של "פרח מטה אהרן"³⁵, והציווי על נתינת מתנות כהונה.

וכשם שכל עניני התורה הם נצחיים (כנ"ל ס"א) – כמו כן גם עניין מתנות כהונה הוא נצחי ברוחניות:

ענינו של כהן ברוחניות ישנו גם עתה – כמו שכתב הרמב"ם³⁶ שכל מי ש"נדבה רוחו אותו . . לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו'".

ועניין זה שייך אצל כל אחד ואחד מישראל, אפילו אצל בעלי עסק,

– שהרי גם אצלם ישנם זמנים שעוסקים בתורה ותפלה, ובאותה שעה אין לו עסק עם עניני העולם, כי אם עם עניני אלקות, וכמבואר בתניא³⁷ ש"עסק התורה ומצוות והתפלה הוא גם כן עניין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף וכו'" –

ובפרט אצל יושבי אוהל, ומכל שכן אצל אלו שעוסקים במסירה ונתינה במוסדות חינוך של בעל הגאולה בגידול וחינוך "כהנים".

ובעניין זה ישנו דין מתנות כהונה – שצריכים להיות מן המובחר דווקא³⁸, וכמו שכתב הרמב"ם³⁹ "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב . . מן הטוב והמתוק וכו'", שהכוונה בזה היא בגשמיות כפשוטו.

וכיון ש"מה שהוא מצווה לבניו לעשות הוא עצמו עושה"⁴⁰ – צריך הקב"ה ליתן לכל בני-ישראל, שהם בבחינת כהנים, מהמובחר והנאה והטוב והמתוק.

ובפרט לאלו שמתמסרים אל הזולת ונותנים מלחמם לדל – שהרי על זה נאמר⁴¹ "מלוה ה' חונן דל", היינו, שהקב"ה נעשה אצלם בבחינת "לוה", והרי "עבד לוה לאיש מלוה"⁴², והיינו, שכשם שדינו של עבד שצריך לעשות כל מה שהאדון מצווה עליו, כמו כן נעשה הקב"ה משועבד כביכול לבני-ישראל, שכל מה שיהודי רוצה מוכרח הקב"ה כביכול ליתן לו.

ויקויים מה שכתוב⁴³ "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", שתהיה השפעה בלי גבול, הן בעניינים הכלליים, בעבודה הקשורה עם הנהגת המוסדות וההשפעה על התלמידים, והן בעניינים הפרטיים, בבני חיי ומזוני רויחא.

(קטעים מהתוועדות שבת קודש פרשת שלח ה'תשח"י – בלתי מוגה. תורת מנחם, כרך כג עמ' 83-91)

______________________

1)     תניא רפי"ז. ובכ"מ.

2)     ראה גם תו"מ ח"ד ע' 289.

3)     טו, ה ואילך. וראה לקו"ת פרשתנו מ, סע"א ואילך. ובכ"מ.

4)     שם, יט ואילך.

5)     שם, לח ואילך.

6)     ראה לקו"ת ברכה צח, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

7)     עקב ח, ג.

8)     ראה רמב"ם הל' תרומות בסופן.

9)     או"ח סתנ"ז ס"כ.

10)   ראה תניא אגה"ת פ"ו. קונטרס ומעין מ"ו פ"ג ואילך.

11)   לשון הפיוט במוסף א' דר"ה אחר קדושת כתר נוסח אשכנז (ד"ה והחיות). וראה שמו"ר ספכ"ג. במדב"ר ספי"ד. בחיי תרומה כה, יו"ד (בשם פדר"א – ראה שם ספ"ד, ובביאור הרד"ל אות נח).

12)   ראה תו"א יתרו עא, סע"א ואילך. ובכ"מ.

13)   אבות פ"ב מי"ב. וראה תניא פ"ז.

14)   ראה תו"א בשלח סה, ד ואילך. לקו"ת צו יג, ב ואילך. ובכ"מ.

15)   פרשתנו טו, כא.

16)   יומא יט, סע"א. וש"נ.

17)   שמואל-א ט, יג. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אכילת קד"ק פ"א בהגהה (דרמ"צ צא, ב ואילך).

18)   פרשתנו טו, יט.

19)   לזהר שבהערה 22. הובא באוה"ת פרשתנו ע' תקלח.

20)   ספרי עה"פ. רמב"ם הל' ביכורים פ"ח ה"ג. טושו"ע יו"ד סו"ס שכז.

21)   חלה פ"ה מ"ה. רמב"ם שם ה"ח. טושו"ע שם ר"ס של.

22)   ח"ג רבע, סע"א.

23)   סה"מ קונטרסים ח"א קכח, א. קסה, א.

24)   ברכות יו"ד, ב. יד, א. שו"ע אדה"ז או"ח ספ"ט ס"ד-ה. וש"נ.

25)   ראה שו"ע אדה"ז שם סקנ"ה ס"א. וש"נ.

26)   משלי ג, ו. וראה שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב. וש"נ.

27)   ראה ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. תנחומא ר"פ נח. ב"ר רפי"ד. ספי"ז. יל"ש בראשית רמז לב.

28)   ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשט"ז ס"ז ואילך (תו"מ חי"ז ע' 17 ואילך).

29)   ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

30)   רמב"ם שם ה"ב-ד. טושו"ע שם סשכ"ז ס"ב-ד.

31)   ב"ק יז, א. וש"נ.

32)   ראה ברכות יג, ב.

33)   תענית ז, א.

34)   ראה זח"ב קכח, א. וראה גם לקו"ש ח"ה ע' 81. וש"נ.

35)   קרח יז, כג.

36)   הל' שמיטה ויובל בסופן.

37)   פמ"א (נח, א).

38)   ראה רמב"ם הל' תרומות רפ"ה. הל' מעשר פ"א הי"ג. הל' ביכורים פ"ב ה"ג. ועוד.

39)   סוף הל' איסורי המזבח.

40)   ראה שמו"ר פ"ל, ט.

41)   משלי יט, יז.

42)   שם כב, ז.

43)   מלאכי ג, י.