חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 465 - כל המדורים ברצף


גיליון 465, ערב שבת פ' שלח, כ' בסיון ה'תשס"ג (20.6.2003)

 דבר מלכות

הפרשת חלה – אחדות ה' בכל הבריאה

חטא עץ-הדעת גרם פגם כללי, ופעל פירוד של הגשמיות מאלוקות, ולכן תיקונו הוא במצוות חלה – לתת לה' ראשית מכל עניין, שעל-ידי זה פועלים הרמה ועלייה גם בענייני הרשות * לצאת לכל מקום שבו יש עדיין "נקודות נפרדות" שטרם "נילושו" ב"מים" דתורה, ולהביא אליהן את ה"מים" דתורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כל דיני התורה נחלקים לשני סוגים: (א) מצוות שקיומן בזמן שבית-המקדש היה קיים, ואילו בזמן הזה לא שייך קיומן בגשמיות, אלא רק העבודה הרוחנית שבהן, וכמו מצוות הקרבנות [ולכן גם עניינים אלו נצחיים הם – שהרי התורה היא נצחית1 – כיוון שגם בזמן הבית היה עיקר המצווה הרוחניות שבה2, ועניין זה ישנו תמיד, גם בזמן הזה], (ב) מצוות שגם קיומן בגשמיות כפשוטו ישנו תמיד.

ועל-דרך זה בפרשתנו יש עניינים שרק הרוחניות שלהם נשארה גם בזמן הזה, כמו מצוות נסכים3, ויש עניינים שגם בגשמיות קיימים הם תמיד, כמו המצוות חלה4 וציצית5.

ובזה גופא ישנו חילוק בין מצוות ציצית למצוות חלה:

מצוות ציצית היא "על כנפי בגדיהם" – עניין של לבוש, שאינו מתאחד עם האדם להיות דם ובשר כבשרו. כלומר: ישנה אמנם הפעולה שהלבוש פועל על האדם, אבל, אין זה באופן שמתאחד עמו, אלא זוהי פעולה של דבר שמחוץ ממנו. ובלשון החסידות – שלבוש הוא מקיף הקרוב6.

מה-שאין-כן מצוות חלה היא בעיסה שעושים ממנה לחם ואוכלים אותו – עניין של מזון, שהמזון מתאחד עם האדם ונעשה דם ובשר כבשרו, ועל-ידי זה יחיה האדם, כמו שכתוב7 "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' – שבלחם – יחיה האדם".

ובפרטיות יותר, עניין המזון שבמצוות חלה הוא הן בנוגע לבעלים והן בנוגע לכהן – שהרי מצוות חלה היא לא רק הנתינה לכהן, אלא יש צורך באכילת הכהן דווקא8. ולהעיר, שגם בזמן הזה שייך העניין דאכילת כהן, כדאיתא בשולחן-ערוך רבינו הזקן הלכות פסח9 לעניין כהן קטן.

ב. והביאור בזה:

עניין המזון הוא – שמחיה את האדם, כמו שכתוב "על הלחם... יחיה האדם". וכיוון שמדובר אודות יהודי, הרי הכוונה היא לא רק לחיות הגשמי, אלא גם לחיות הרוחני. ולאמיתו של דבר, הרי אצל יהודי, קשורה החיות הגשמי עם החיות הרוחני10.

והסדר בזה – שתחילה צריך האדם לפעול הגבהה ועלייה בהלחם, לברר ולהעלותו לקדושה, ואחר-כך פועל המאכל עלייה בהאדם, והיינו, שעל-ידי המאכל מתעלה האדם לדרגה כזו שמצד עצמו אינו יכול להגיע לשם.

ועל-דרך המבואר בעניין "והחיות נושאות את הכסא"11, "נושאות ומנושאות" – שתחילה מנושאות החיות על-ידי הכסא, ואחר-כך הם נושאות את הכסא12. ועל-דרך זה בעניין האדם והלחם – שתחילה מנשא האדם את הלחם, ואחר-כך מנשא הלחם את האדם.

כלומר: בתחילה פועל האדם עלייה בהלחם – על-ידי זה שמברך לפני ולאחרי האכילה, ואוכל "לשם שמים"13, שעל-ידי פעולה זו הרי הוא מעלה את הלחם ומגלה בו את שורשו – ששורש הלחם הוא למעלה משורש האדם14, ואז יכול הלחם להחיות ולהעלות את האדם.

אמנם, בכדי שיהיה בכוח האדם לברר את הלחם, צריך ליתן "ראשית" הלחם אל הכהן – "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה"15, שהרי "כהני שלוחי דרחמנא נינהו"16, ועל-ידי הנתינה לכהן ואכילת הכהן, ניתן כוח בהלחם שיוכלו להעלותו. ועל-דרך המבואר בעניין "כי הוא יברך את הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים"17.

ג. על-פי זה יובן גם מה שכתוב18 "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'":

לכאורה אינו מובן – כקושיית הרמ"ז19 – הרי מצוות חלה אינה קשורה עם האכילה, אלא גם קודם האכילה, ויתירה מזה, בעת עשיית העיסה שאז עדיין אינה ראויה לאכול, ישנו כבר חיוב חלה.

ואדרבה: עיקר מצוות חלה אינו מן הפת אלא מן העיסה דווקא, ורק "אם לא הפריש החלה מן העיסה, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת"20, אבל עיקר המצווה היא להפריש מן העיסה. ולכן, גלגול עכו"ם פוטר מן החלה, אפילו אם נאפה על-ידי ישראל21, כיוון שעיקר החיוב הוא על העיסה.

ואם-כן, למה נאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'"?

והביאור בזה – שפסוק זה לא בא לבאר הדין דמצוות חלה, אלא את מטרת המצווה:

דין החלה – הוא אמנם על העיסה, קודם שנעשית ראויה לאכילה; אבל מטרת המצווה היא, שנתינת החלה מן העיסה תפעל עלייה בהעיסה - "תרימו תרומה", מלשון הרמה ועלייה, וכדאיתא בזוהר22 בפירוש "תרומה", תרום ה', שנעשה הרמה ב"ה' דהמוציא" – כך שכאשר תאפה העיסה ותהיה לחם, יוכל האדם לברר ולהעלות את הלחם, ועל-ידי זה יוכל הלחם להעלות את האדם.

וזהו גם דיוק הלשון "ראשית עריסותיכם" – כי, מטרת המצווה אינה החלה שהופרשה וניתנה לכהן ונאכלה על-ידי הכהן, אלא המטרה היא חלק העיסה שנשאר לאחרי הפרשת החלה, והיינו, שלאחרי שמקיימים מצוות חלה ב"ראשית עריסותיכם", מתעלית שאר העיסה באופן שיוכל להיות ממנה תכליתו של הלחם, להחיות את האדם בגשמיות וברוחניות.

ד. והנה, כשם שהדברים אמורים בעניין הלחם, שכדי שאכילת לחם הרשות תהיה כדבעי, ויפעל פעולתו כו', צריך תחילה ליתן "ראשית" ממנו לה' – כן הוא גם בכל ענייני הרשות, שכדי שהאדם יוכל לבררם ולהעלותם, ואחר-כך יתעלה על-ידם, צריך תחילה ליתן לה' "ראשית" מכל ענייניו.

ולדוגמה – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר23 ש"(ראשית) עריסותיכם" הוא מלשון עריסה (מיטה), היינו, שתיכף בקומו משנתו צריך ליתן תרומה לה' – שזהו עניין התפילה, שהרי קודם התפילה אסור לאכול ולעסוק בשאר צרכיו24, אלא לכל לראש צריך להתפלל, ולאחרי התפילה צריך ללמוד שיעור קבוע בתורה, ורק לאחרי זה יכול לאכול ולעסוק בשאר צרכיו25.

ורק כאשר "מראשית עריסותיכם תתנו לה'" – אזי "תרימו תרומה", שנעשית הרמה ועלייה בכל שאר ענייניו במשך היום, שיעשה אותם "לשם שמים", ויקיים בהם הציווי "בכל דרכיך דעהו"26, שעל-ידי זה מברר ומעלה אותם, ובמילא, מעלים הם אותו, כנ"ל.

ה. על-פי זה יובן גם מה שכתוב במדרש27 שמצוות חלה היא תיקון על חטא עץ-הדעת, ולכן ניתנה המצווה לנשים, דכיוון שהיא קלקלה חלתו של עולם (אדם הראשון, שנקרא חלתו של עולם), צריכה היא לתקן זאת על-ידי מצוות חלה28.

וכיוון שחטא עץ-הדעת היה חטא כללי ושורש לכל החטאים, הרי מובן, שמצוות חלה שעל-ידה נעשה תיקון חטא עץ-הדעת היא תיקון כללי ושורש לכללות התיקונים ולכל תיקון בפרט.

וההסברה בזה – שחטא עץ-הדעת הוא פגם כללי לפי שפעל פירוד הגשמיות מאלוקות, ולכן התיקון על זה הוא מצוות חלה, שעניינה הוא – ליתן לה' ראשית מכל עניין, שעל-ידי זה פועלים הרמה ועלייה גם בענייני הרשות, שיוכלו לעשות מהם כלים לאחדות הוי', ולהשלים את הכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים29.

ו. על-פי זה יובן גם הדין שמצוות חלה היא בעיסה דווקא – "כשיתן את המים ויתערב הקמח במים... ותעשה כל העיסה גוף אחד"30:

גם כאשר הקמח והמים נמצאים לפניו, הנה קודם שנתערבו ונילושו יחדיו, אי-אפשר עדיין לקיים מצוות חלה. ויתירה מזה, גם כאשר חלק מן הקמח נילוש במים, אבל נשארו עדיין פירורי קמח שלא נילושו במים, לא נפטרו על-ידי הפרשת החלה מחלק העיסה שנילושה כבר.

ולכאורה אינו מובן: כיוון שמצוות חלה היא קודם האפייה, קודם שנעשה ראוי לאכילה, אם-כן, מה איכפת לן שעדיין לא נילושה העיסה, ובפרט לאחרי שחלק העיסה נילוש כבר?

והביאור בזה – לפי שמטרת מצוות חלה היא לפעול עלייה בדברי הרשות שיתאחדו עם אלוקות, ועניין זה מרומז בעיסה שבה מעורבין הקמח והמים, שהקמח הוא פירורין פירורין, נקודות נפרדות, ועל-ידי המים מתאחדים הנקודות הנפרדות ונעשים חטיבה אחת, ועניינו ברוחניות – שהדברים הגשמיים שהם דברים נפרדים, בדוגמת הנקודות הנפרדות של הקמח, מתאחדים יחדיו על-ידי התורה שנמשלה למים, "אין מים אלא תורה"31.

ולכן, אפילו כאשר חלק מהקמח נתאחד כבר עם המים, אבל עדיין נשאר קמח באופן של נקודות נפרדות, אין זה מספיק:

גם כאשר פעל עניין האחדות באיזו פינה ("ערגעץ וואו אין א ווינקעל") – לא יצא ידי חובתו. ואפילו אם כבר פעל עניין האחדות ברוב המקומות – לא יצא עדיין ידי חובתו, כיוון שצריכים לפעול את עניין האחדות בכל מקום: למעלה ולמטה ולד' רוחות. בכל מקום שישנה איזו מציאות – צריך לפעול שם העניין ד"אמליכתיה", שיכריזו שם "הוי' אחד"32.

וכאשר יהודי פועל אחדות הוי' רק בעניינים שלו, הרי מלבד זאת שחסר אצלו מה שתובעים מיהודי להתעסק גם עם הזולת, לא יצא עדיין ידי חובת מצוות קריאת-שמע (שעניינה קבלת עול מלכות שמים) אפילו בנוגע לעצמו, שהרי תוכנה של מצוות קריאת-שמע הוא – "אמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים".

ז. ועניין זה מהווה תוספת הבנה והסברה לדרישת רבותינו נשיאינו, שתבעו והקדישו שימת-לב, שלא להסתפק בענייני העבודה עם עצמו, ולא להסתפק בהשפעה על בני ביתו, ואפילו לא להסתפק בהשפעה בסביבתו בחוג היראים, אלא בהכרח לצאת גם למקום שבו נמצאים עדיין "נקודות נפרדות" שעדיין לא "נילושו" בהמים דתורה, ולהביא שם את המים דתורה – שהרי תכונת המים היא שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך33, ולפעול שם שכל הנקודות הנפרדות יהיו "נילושים" בהמים דתורה, הן המים דגליא דתורה והן המים דפנימיות התורה.

ואין לחשוש שעניין זה יגרום ירידה אצלו, שיתמעט מזמנו, וכיוצא בזה, אלא אדרבה – שהרי דווקא קיום מצוות חלה כדבעי, פועלת על כל ענייניו, שיהיה בכחו לבררם ולהעלותם, ועל-ידי זה תהיה אצלו תוספת עלייה, כנ"ל בארוכה.

* * *

ח. מפרשת שלח – באים לפרשת קורח, שבה מסופר אודות מחלוקת קורח ועדתו, ובסיום הפרשה – אודות מתנות כהונה.

והעניין בזה – כידוע שכל ענייני קדושה אינם באים בחינם34, אלא על-ידי יגיעה דווקא, ועל-דרך זה בנדון-דידן, שתמורת זה שהיה צריך להיות שלום ואחדות, היה עניין של מחלוקת ופירוד הלבבות (מחלוקת קורח), והוצרכה להיות עבודה ויגיעה ללחום כנגד זה, ועל-ידי זה נעשה לאחרי זה העניין ד"פרח מטה אהרון"35, והציווי דנתינת מתנות כהונה.

וכשם שכל ענייני התורה הם נצחיים (כנ"ל ס"א) – כמו כן גם העניין דמתנות כהונה הוא נצחי ברוחניות:

עניינו של כהן ברוחניות ישנו גם עתה – כמו שכתב הרמב"ם36 שכל מי ש"נדבה רוחו אותו... לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו... הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו'".

ועניין זה שייך אצל כל אחד ואחד מישראל, אפילו אצל בעלי עסק,

– שהרי גם אצלם ישנם זמנים שעוסקים בתורה ותפילה, ובאותה שעה אין לו עסק עם ענייני העולם, כי אם עם ענייני אלוקות, וכמבואר בתניא37 ש"עסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם-כן עניין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף וכו'" –

ובפרט אצל יושבי אוהל, ומכל-שכן אצל אלו שעוסקים במסירה ונתינה במוסדות חינוך של בעל הגאולה בגידול וחינוך "כהנים".

ובעניין זה ישנו דין מתנות כהונה – שצריכים להיות מן המובחר דווקא38, וכמו שכתב הרמב"ם39 "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... מן הטוב והמתוק וכו'", שהכוונה בזה היא בגשמיות כפשוטו.

וכיוון ש"מה שהוא מצווה לבניו לעשות הוא עצמו עושה"40 – צריך הקב"ה ליתן לכל בני-ישראל, שהם בבחינת כהנים, מהמובחר והנאה והטוב והמתוק.

ובפרט לאלו שמתמסרים אל הזולת ונותנים מלחמם לדל – שהרי על זה נאמר41 "מלווה ה' חונן דל", היינו, שהקב"ה נעשה אצלם בבחינת "לווה", והרי "עבד לווה לאיש מלווה"42, והיינו, שכשם שדינו של עבד שצריך לעשות כל מה שהאדון מצווה עליו, כמו כן נעשה הקב"ה משועבד כביכול לבני-ישראל, שכל מה שיהודי רוצה מוכרח הקב"ה כביכול ליתן לו.

ויקויים מה שכתוב43 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", שתהיה השפעה בלי גבול, הן בעניינים הכלליים, בעבודה הקשורה עם הנהגת המוסדות וההשפעה על התלמידים, והן בעניינים הפרטיים, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשח"י – בלתי מוגה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשח"י כרך כג עמודים 83-91 – נמצא בדפוס)

1) תניא רפי"ז. ובכ"מ.

2) ראה גם תו"מ ח"ד עמ' 289.

3) טו,ה ואילך. וראה לקו"ת פרשתנו מ, סע"א ואילך. ובכ"מ.

4) שם,יט ואילך.

5) שם,לח ואילך.

6) ראה לקו"ת ברכה צח, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

7) עקב ח,ג.

8) ראה רמב"ם הל' תרומות בסופן.

9) או"ח סתנ"ז ס"כ.

10) ראה תניא אגה"ת פ"ו. קונטרס ומעין מ"ו פ"ג ואילך.

11) לשון הפיוט במוסף א' דר"ה אחר קדושת כתר נוסח אשכנז (ד"ה והחיות). וראה שמו"ר ספכ"ג. במדב"ר ספי"ד. בחיי תרומה כה,י (בשם פדר"א – ראה שם ספ"ד, ובביאור הרד"ל אות נח).

12) ראה תו"א יתרו עא, סע"א ואילך. ובכ"מ.

13) אבות פ"ב מי"ב. וראה תניא פ"ז.

14) ראה תו"א בשלח סה,ד ואילך. לקו"ת צו יג,ב ואילך. ובכ"מ.

15) פרשתנו טו,כא.

16) יומא יט, סע"א. וש"נ.

17) שמואל-א ט,יג. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אכילת קד"ק פ"א בהג"ה (דרמ"צ צא,ב ואילך).

18) פרשתנו טו,יט.

19) לזוהר שבהערה 22. הובא באוה"ת פרשתנו עמ' תקלח.

20) ספרי עה"פ. רמב"ם הל' ביכורים פ"ח ה"ג. טושו"ע יו"ד סו"ס שכז.

21) חלה פ"ה מ"ה. רמב"ם שם ה"ח. טושו"ע שם ר"ס של.

22) ח"ג רבע, סע"א.

23) סה"מ קונטרסים ח"א קכח,א. קסה,א.

24) ראה שו"ע אדה"ז שם סקנ"ה ס"א. וש"נ.

25) ברכות י, ב. יד,א. שו"ע אדה"ז או"ח ספ"ט ס"ד-ה. וש"נ.

26) משלי ג,ו. וראה שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב. וש"נ.

27) ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשט"ז ס"ז ואילך (תו"מ חי"ז עמ' 17 ואילך).

28) ראה ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. תנחומא ר"פ נח. ב"ר רפי"ד. ספי"ז. יל"ש בראשית רמז לב.

29) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

30) רמב"ם שם ה"ב-ד. טושו"ע שם סשכ"ז ס"ב-ד.

31) ב"ק יז,א. וש"נ.

32) ראה ברכות יג,ב.

33) תענית ז,א.

34) ראה זח"ב קכח,א. וראה גם לקו"ש ח"ה עמ' 81. וש"נ.

35) קורח יז,כג.

36) הל' שמיטה ויובל בסופן.

37) פמ"א (נח,א).

38) ראה רמב"ם הל' תרומות רפ"ה. הל' מעשר פ"א הי"ג. הל' ביכורים פ"ב ה"ג. ועוד.

39) סוף הל' איסורי המזבח.

40) ראה שמו"ר פ"ל, ט.

41) משלי יט,יז.

42) שם כב,ז.

43) מלאכי ג,י.

ענייני משיח וגאולה

עבודת היהודי – לפעול עניין של גאולה!

מה נדרש מיהודי כהכנה לגאולה?

כללות עבודתו של יהודי בעולם היא – לפעול עניין של גאולה, כלומר, לגאול את ניצוץ-הקדושה הפרטי הנמצא בדבר זה, ולהשיבו לשורשו ומקורו. ובכן, עוד לפני שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה בכללות העולם – צריך יהודי להשתדל ולפעול גאולה אמיתית ושלימה ביחס לניצוץ פרטי זה, היינו, שכאשר מקיים מצווה פרטית, קלה או חמורה כו', אזי עבודתו בעניין זה היא בתכלית השלימות, אשר על-ידי זה פועל בניצוץ פרטי זה מצב של גאולה אמיתית ושלימה – "ייחוד... נצחי לעולם ועד".

ונוסף לזה, עליו לעבוד עבודתו באופן של גאולה, היינו שנעמד בתוקף הכי גדול כך שלגביו אין שום מניעה ועיכוב כו' – על-דרך ובדוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, אשר "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות כו'".

ופשיטא – לכל לראש – להאמין ולקוות ולצפות ל"אותו הזמן", "נתאוו כל ישראל ונביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה", "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי ה'תשמ"ו; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ג עמ' 183 – בלתי מוגה)

מה יתחדש לעתיד-לבוא, כשלכאורה הכל כבר "ניתן למשה מסיני"?

ידוע שאף שבמתן-תורה ניתנו כל ענייני התורה כולה, לא רק עשרת-הדברות, אלא גם תורה שבכתב כולה, ביחד עם פירושה בתורה שבעל-פה כולה, כולל גם כל ענייני התורה שנתגלו ונתחדשו במשך כל הדורות עד לדורנו זה, כמאמר רז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נאמר למשה מסיני" – הרי זה באופן שבמתן-תורה ניתנו בעיקר כללי התורה, ומהם ועל-ידם צריכים לגלות ולהוציא ריבוי פרטי העניינים שבתורה, ועד שפרט זה שנתגלה על-ידי תלמיד ותיק הוא חידוש שלו ("תלמיד ותיק עתיד לחדש"), שנקרא על שמו ונאמר בשם אומרו.

ועוד והוא העיקר שבמתן-תורה ניתנו גם ענייני התורה שיתגלו לעתיד-לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מתן-תורה הוא עניין חד-פעמי, ולא יהיה עוד פעם מתן-תורה), אלא שעניינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד-לבוא היא בבחינת "תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות על-ידי מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי-אם על-ידי "נותן התורה") מאיתי תצא, שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה על-ידי מקבלי התורה, כמאמר רז"ל "תורה שאדם למד בעולם-הזה הבל היא לפני תורתו של משיח".

ועל-ידי החידוש בתורה נעשה גם החידוש בעולם ("תורה חדשה מאיתי תצא") נעשה חידוש גם בעולם – "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא, י"ב בסיוון ה'תנש"א; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א כרך ג עמ' 311)

 

המעשה הוא העיקר

הכנה ראויה לתפלה

לצאת מההגבלות בשלושת הקווים

מבואר בליקוטי-תורה איך שצריך להיות התחלת היום – אף קודם התפילה – ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקווה... מה מקווה מטהר... שלדברי הכול התפילה מקובלת יותר עם הטבילה... הב' צדקה כמו ר' אלעזר יהיב פרוטה כו'... והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר".

ובכל אחד מג' דברים הנ"ל, הקשורים עם ג' הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים – מודגשת היציאה מהמדידות וההגבלות דמציאות עצמו:

גמילות-חסדים – "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי": אף-על-פי שישנה המדידה וההגבלה ד"שלך קודם", מכל-מקום, אין להתחשב בכך, ולכן, אף-על-פי שהוא בעצמו לא אכל עדיין מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפילה, עליו ליתן פרוטה לעני (שבהם יוכל לקנות דבר מאכל), ואחר-כך יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו.

עבודה (תפילה) – לאחרי הקדמת טבילה במקווה: לא מבעי טבילת עזרא, שזהו דבר המוכרח, אלא טבילה בכלל שמביאה לידי (תוספת) טהרה. והשייכות דטבילה לתפילה – כי טבילה אותיות הביטל, וזוהי ההכנה להביטול דתפילה, שזהו עניין ההתבוננות "לפני מי אתה עומד", שמצד עצמו הרי הוא "טיפה סרוחה", ועומד הוא לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה – שעל-ידי זה מתבטל ממציאותו לגמרי, ויוצא מהגבלות מציאותו.

וזהו גם תוכן שני הפירושים בלשון תפילה: (א) כלשון המשנה "התופל כלי חרס", לשון התחברות, (ב) מלשון "הטופל" (בטי"ת), לשון טפל ובטל – דהא בהא תליא: על-ידי התפילה יוצא האדם מהגבלות מציאותו ונעשה טפל ובטל בעצמו, ועל-ידי זה מתחבר עם הקב"ה.

תורה – "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר":

לא מספיק לימוד גליא דתורה, אלא צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה. וכמו שנתבאר (לעיל בהמאמר) בעניין חטא מקושש עצים, שהפריד בין עץ הדעת ועץ החיים, ועניינו בתורה הוא הפירוד בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ובפרט קודם התפילה שזהו זמן מסוגל ללימוד פנימיות התורה.

ולהעיר, שאף שבליקוטי-תורה איתא שצריך להיות "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר", הרי כבר אמרו רבותינו נשיאינו וזקני החסידים, שכל העניינים שבספרי מוסר [כמו ראשית-חכמה] וספר הזוהר הנצרכים לעבודת האדם, הכניסו הרביים בתורת החסידות, ובמילא על-ידי לימוד החסידות ישנם כל העניינים, על-דרך "בכלל מאתיים מנה".

והרי כללות החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא שגליא דתורה היא בבחינת גבול, ופנימיות התורה היא בבחינת בלי גבול.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ג; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ג כרך ג עמ' - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

גידול זקן

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

כשיהודי מתחיל לגדל זקן הרי זה כמו הוספת קומה חדשה לבניין קיים, והחרבת הקומה עלולה לזעזע את כל הבניין כולו – כותב הרבי להורים שהסתייגו מכך שבנם החל לגדל זקן * הרבי מעניק ברכה לחסיד בתנאי שיתחיל לגדל זקן, ולאחר מכן מתעניין במפורט במצבו * איגרת מופלאה לרעיית הרב פלדי להסכים לגידול הזקן על-ידי בעלה ולעודדו בכך * רשימה שנייה

"כל אדם הוא קומה שלימה חיה ובפתרון כל שאלה צריכים להתחשב עם אדם חי זה שאינו אוטומטי, ובמילא לא תמיד פתרון כללי מתאים אליו". דברים אלה מקדים הרבי (ליקוטי-שיחות כרך ז עמ' 325-326) בטרם הוא משיב ישירות לשאלת הורים – "אם אפשר להיות יהודי דתי בלא זקן".

הרבי ממשיך ומבאר:

בית בעל קומה אחת או שתי קומות – גם הוא בית הוא ולכשיבנו עליו קומה שנייה ושלישית – הרי זה הוספה על בית הקודם. אבל אם ירצו לאחר הבניין להרוס את הקומה הנוספת, מובן שההריסה תהרוס את כל הקומות ואפילו את היסוד, כיוון שכבר נתאחדו כל הקומות על-ידי מלט כו' וכו'. ועל-אחת-כמה-וכמה שאם ירצו להרוס את הקומה התחתונה, שהריסה זו תהרוס את הקומות אשר על גביה.

ומכאן לעצם השאלה:

החלטה דנשיאת זקן נתקבלה על-ידי בנם שי' מתוך התעוררות פנימית וקשה יהיה לברר אם זהו אצלו "הקומה הראשונה" שבמשל הנ"ל או "קומה נוספת" על עניינים שקדמו לה, וספק בעיניי אם גם צריך לחתור בנשמתו... בכל אופן ברור במצבו העכשווי, נעשו אצלו כל העניינים חטיבה אחת שעלתה לו במלחמה נפשית פנימית בזעזועים וכו'... על כל קרוביו וידידיו... לחזקו ולעודדו... כיוון שזהו טובת בנם ובמילא זהו גם-כן טובתם.

נשתנו הזמנים – לטובה

והנה מכתב נוסף (ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 207) שבו מבאר הרבי את חשיבות גידול זקן, אף-על-פי שבמקומות ובזמנים מסויימים התירו "יראי ה' באמת" להסירו. הרבי נוגע קלות בסיבות שעמדו ברקע ההיתר:

מובן ופשוט שלא נעלם ממני שבכמה מדינות ובמדינה זו [=ארצות-הברית], יראי ה' באמת, התירו את הנ"ל ובכמה וכמה הסברים וכו' ובמילא בדור שלאחרי זה היו גם יראים וחרדים שקיימו זה בעצמם [=לנהוג בהיתר], אבל בוודאי לא נעלם גם ממנו השינוי שחל בינתיים, שאז במדינות מסויימות וזמנים מסויימים נראה היה להמתירים שרק זו הדרך להצלת כמה וכמה מבני ישראל מקצה השני, ועמלו ויגעו למצוא היתר כו', ודי למבין. והרי גם באיסורים ברורים וגדולים מן התורה – נמצאים עניינים כאלו, ולא עוד אלא גם בתורה שבכתב – על העניין דיפת תואר אשר היתר ברור ניתן מן התורה בזה. וביארו חז"ל גם הטעם. ואל תדין את חברך עד וכו', ואולי במדינות ההם ובימים ההם מי יודע וכו'.

אבל כנ"ל, ת"ל [=תודה לה'], אין זה המצב כלל בזמננו זה. וכל הרוצה באמת – היכולת בידו (והלוואי – וינצלה במילואה) הפצת היהדות בלי פשרות בכל מקום שידו מגעת; ובזה גם נידון דידן (שם).

כיצד נראה היה משה רבינו...

בהמשך מציין הרבי היבט מעניין ומקורי בסוגיית גידול הזקן:

בשיחתי עם אחד אשר ביקר אצלי... ורצה להראות חריפות ובקיאות להיתר [=אי גידול זקן], שאלתיו (בהקדמת בקשה, שיענה מסיח לפי תומו מבלי כוונה): מהי הסיבה שכשמציירים פני משה רבינו או אהרון הכהן, הן מבני-ישראל והן להבדיל מאומות-העולם – מציירים דווקא בזקן גדול. ואם בנוגע לאהרון מסתמכים על הכתוב בתהילים שזקן אהרון יורד על פי מידותיו, למה מציירים כן בנוגע למשה רבינו, והרי הוא קיבל תורה מסיני, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנו למשה מסיני, והרי כוח דהיתרא עדיף.

ובהיותו איש ישר, ענני, שגם בדעתו כשמצייר לעצמו ולא רק דמשה רבינו אלא אפילו למי שהוא בדורות אחריו, שומר תורה ומצוות, פשוט בעיניו שהיה לו זקן יורד על-פי מידותיו מבלי שנגע בו כלל וכלל.

בלי זקן ועובד בעשיית תפילין?!

מעשה בצעירה שעבדה כמורה בבית-ספר של ה'רשת'. בחורף תשכ"ב שודך לה בחור חרדי והיא כתבה על כך לרבי. הרבי השיב לה בנוסח הרגיל, כפי שנהג לענות אז בענייני שידוכין, אך בסוף תשובתו הוסיף קטע:

נ.ב. מובנת הפליאה שהבחור הוא בן ישיבה אבל בלי זקן ועובד בעשיית תפילין.

והרי ידוע עד כמה הפליגו חכמינו ז"ל ובפרט בזוהר הקדוש – בעניין גידול הזקן, ובפרט שהמדובר בבן ישיבה ועוסק בעשיית תפילין, זאת אומרת מלאכת הקודש מקודש ביותר, וכלשון חכמינו ז"ל, הוקשה כל התורה כולה לתפילין, ועשרים ואחד פעמים נזכר בהם שם הקדוש, שם הנכבד, וכל הלובשים תפילין במשך הזמן, תלויים בהיראת-שמים של זה העוסק ועובד בעשיית התפילין.

סופו-של-דבר, מסבב הסיבות סידר כך שהשידוך הנ"ל לא יצא אל הפועל.

הרבי דורש בשלום הזקן...

סיפור מרתק התפרסם לאחרונה (בלקט סיפורים, י"א ניסן תשס"ג, בהוצאת ועד התמימים העולמי עמ' 37) מפי הרה"ח הרב שמואל-יוסף-יהושע גרליצקי, שליח הרבי בתל-אביב:

בשנת תשל"ט נתקבלה הוראה מהרבי להדפיס מהדורת תניא בבירת טורקיה (בהמשך להדפסות בלבנון ובקפריסין). אחת ההנחיות שנתקבלו, שטרם נסיעתם יבקרו אצל ר' שניאור-זלמן שמרלינג, שחתנו מכהן כשגריר ישראל במדינה זו. השלוחים יציעו לר' זלמן לנסוע איתם, אך שלא ירבו בהפצרות, ואם לא ייענה יסעו הם לבדם. השלוחים לצפת, שהתעסקו בעניין, נסעו לביתו של ר' זלמן שמרלינג ושוחחו עמו על-כך.

באחד הימים שלאחר הפגישה (עם ר' זלמן) התקשר הרב גרליצקי למזכירות הרבי כדי לברר איזה שם לציין על לוחות ההדפסה – קושטא או איסטמבול (=אלה שני שמות העיר בתקופות שונות). הרב חודוקוב ביקש להמתין ומששב לטלפון השיב: "שיכתבו כפי שכותבים בגט".

בטרם נסתיימה השיחה נשאל לפתע על-ידי הרב חודוקוב: "הייתם אצל ר' זלמן?". הרב גרליצקי השיב בחיוב. שקט נשמע מעבר לקו, וכעבור שניות ספורות שואל הרב חודוקוב: "כיצד הוא נראה?". הרב גרליצקי השיב שהוא נראה ב"ה בסדר. הרב חודוקוב הבהיר: "לא, כוונתי אם הוא מגדל זקן". גם לשאלה זו השיב הרב גרליצקי בחיוב.

שוב כמה שניות של המתנה (בהן הדריך הרבי את הרב חודוקוב מה לשאול) ואחר-כך השאלה: "ומה גודל הזקן?". הרב גרליצקי שתק מכיוון שלא ידע מה לענות. הרב חודוקוב: "תן לי דוגמה למי הוא דומה?". הרב גרליצקי הרהר רגע והשיב הוא נראה כמו המזכיר הרב בנימין שיחי' קליין. הרב חודוקוב: "האם הוא מקצץ?". הרב גרליצקי ענה כי לא שם לב לכך ואינו יודע. הרב חודוקוב סיים את השיחה באומרו: "מובן שכל המדובר כאן צריך להישאר בסוד".

כשפגש לאחר-מכן הרב גרליצקי את הרב שמרלינג, ביקש ממנו שיספר לו על ה'יחידות' האחרונה בחודש תשרי. זה נענה: ביקשתי מהרבי שיברכני בעניין מסויים, שהיה מאוד חשוב לי, והרבי התנה זאת בכך שאתחיל לגדל זקן. הרב שמרלינג, שכבר היה בגיל שמונים, אמר לרבי שהוא חושש מלעגם של בני משפחתו על שנעשה לפתע 'חרדי' מדי. הרבי הגיב: אם כך, גם אני אינני יכול לפעול למילוי בקשתכם. וכך נסע ר' זלמן שמרלינג לארץ מבלי לקבל ברכה על אותו עניין. כעבור זמן נפטר אחיו של ר' זלמן, ובעקבות מאורע זה החל לגדל זקן אבל. כשראה שהוא מצליח להתמודד בהצלחה עם גידול הזקן, החליט להמשיך ולגדל זקן באופן קבוע. לאחר-מכן אכן הסתדר העניין שעליו ביקש מהרבי.

עתה הבין הרב גרליצקי את פשר שאלותיו של הרב חודוקוב, שהיה ברור כי הרבי עומד מאחוריהן.

"ייפרד ואל יעבור?"...

בשנת תשכ"ט התקרב ליהדות, וגם אל הרבי, הרה"ח ר' חיים-יהודא פלדי. הוא שהה כמחצית השנה בארצות-הברית. במהלך תקופה זו זכה ל'מופת' מיוחד מהרבי, והיה לחסיד נלהב.

כששב לביתו דיווח לרבי במכתב מא' דראש-חודש תמוז על פעולותיו ומילוי השליחויות השונות שהטיל עליו הרבי. בין השאר כתב דברים מרגשים מאוד בעניין גידול הזקן:

"אך דא עקא: הגעתי הביתה עם זקן קטן, שגרם במפתיע לסכסוך משפחתי. זוגתי תי' אשר במשך שישה חודשי העדרי מן הבית התנהגה וניהלה את הבית ברוח יהודית כשרה, ללא כל פגם, אדרבה, מצאתי גם שיפורים מסויימים. אולם... כל זקן מעורר בה דחייה... כך שאינה מסוגלת לדור בכפיפה אחת איתי, עד שלא אסיר את הזקן למשעי.

"בקושי השגתי אצלה דיחוי של שבוע ימים, עד שאוכל לקבל את חוות דעתו של כ"ק שליט"א. זוגתי תי' מדגישה, שדרישתה נמרצת ואין לה כל שייכות לצד היהודי שבדבר אלא זה מצב נפשי עמוק, שאינה מסוגלת להשתלט עליו (אם כי חוששני, כי ויתור מצידי יגרור בהכרח גם ויתורים אחרים...).

"אמנם נכון, כי עד עכשיו הלכתי בלי זקן ולכאורה הייתי צריך לוותר עליו למען שלום-בית, ואולי זה איננו בבחינת ייפרד ואל יעבור, אולם מאידך אני מרגיש באופן ברור, כי הזקן הזה שלי אינו מורכב משערות בלבד, אלא הוא צמח משורשים עמוקים מאוד בנשמתי, והוויתור עליו היה חס-ושלום ההפך של 'מעלין בקודש'.

"ועתה שאלתי ובקשתי: בכדי למנוע התפרדות החבילה, הייתי אולי בכל זאת מחליט להוריד את הזקן, אלא אם-כן אקבל הוראה מכ"ק לבל אעשה זאת, ובקשתי המיוחדת היא שכ"ק יתחשב נא בדחיפות העניין ויורה נא לשלוח את המענה בדואר מהיר".

ביסוס השלווה הפנימית

ביום ג' תמוז משגר לו הרבי מכתב תשובה ובו התייחסות קצרה בלבד לעניין הזקן:

ואשר לשאלה שכותב, הרי אפשר שבכלל תרד מסדר היום.

הרבי מוסיף עוד:

ובכל אופן ככל שאלה וכיוצא-בה על העומד בספק לפנות לרב מורה הוראה בסביבתו שישמע טענת שני הצדדים ויורם דעת תורה.

אך בזאת לא הסתפק הרבי ושיגר לרעייתו, מרת עדה פלדי, איגרת ארוכה (נדפסה ב'היכל מנחם' כרך א' עמ' נג- נה). באיגרת זו מבקש הרבי לעודדה לחזק את ידי בעלה ולעמוד לימינו מול כל הקשיים הסביבתיים שעוד נכונו לו בהמשך דרכו. הרבי אינו מתייחס ישירות לקשיים שעורמת היא עצמה בדרכו החדשה של בעלה, אלא כותב בלשון עקיפה ומדבר על "מלעיגים" ועל "קשיים". בתוך כך מנתח הרבי את תופעת הלעג מצד אנשים שונים, הנובעת כלשונו, מ"הצדקת עצמו של המלעיג בעניין שמצפונו מבלבל אותו מזמן לזמן":

ברכה ושלום,

אף שאיני מכירה אישית, אבל כיוון ששמעתי רבות אודותה מבעלה מר יהודא שי' מרשה אני לעצמי לפנות אליה בשורות הבאות ותקוותי שלא תקפיד.

לאחרי ההתקשרות על-ידי מכתבים נעם לי להכיר את בעלה אישית בביקורו כאן במשך זמן ארוך לפי ערך. ועל יסוד שיחותינו פעמים אחדות, שסיפר לי ראשי פרקים מדברי ימי חייו, ושמחתי לראות אשר מצא שלווה נפשית על ידי התקשרותו – עוד יותר – להשקפת עולם הנובעת מתורתנו תורת חיים תורת אמת, שלווה אשר גובלת היא ומביאה גם לאושר פנימי, אושר נפשי.

ובוודאי אשר התקרבות האמורה, אשר תוצאותיה שלווה והרמוניה ואושר, אפשריים הם בעזר ה"עזר" כלשון הכתוב, היינו האשה; דיעה אשר נתאמתה אצלי על-ידי סיפור בעלה אודות העזר אשר מצא בה והסיוע בכלל, ובפרט בהאמור.

ולמותר להאריך על-דבר ההכרח בשלווה פנימית והרמוניה בשביל שיהיו חיי האדם ראויים לשמם, ובפרט בתקופתנו זו רבת המהפכות בחיי הציבור והכלל וגם בחיי הפרט והיחיד.

ולכן תקוותי חזקה אשר כמו בעבר כן גם בעתיד – תעמוד ליד ימינו של בעלה שי' גם בהתקרבות האמורה והתקדמותו בזה, שהרי ככל דבר חי בטח תגדל גם ההתקרבות ותתקדם. כוונתי ששניהם יחד יילכו ויעלו בחיים על פי תורתנו תורת חיים.

בכל זה אמרתי אשר יש מקום לכתוב על דבר זה בפירוש, כתיבה שכוונתה הבעת תקווה ביחד עם עידוד וחיזוק, כיוון שלפעמים האדם פוגע [=נתקל] בדרכו בהתקדמות האמורה בקישויים [=קשיים] וכולי, ובפרט (על-פי מה שהורו חכמינו ז"ל) כשפוגע לבני אדם שעדיין לא הגיעו למצב האמור ומשתדלים לחזק את עצמם בעיני עצמם ובעיני הבריות על-ידי לעג והשפלת אלו שהתקדמו יותר מהם והגיעו לשלב יותר גבוה בהשקפת עולם – תורתנו ואמונתנו. והרי כמה הזהירו חכמינו ז"ל שלא להתבייש מפני המלעיגים, ביודעם טבע האדם אשר נסיון לא קל הוא. כוונתי גם לפרט מיוחד בדבר, והוא בנוגע גידול הזקן, אשר נראה בעלה שי' במשך שהותו כאן שהתחיל לגדל הזקן, שהוא בלשון חכמינו ז"ל "לבושו של הקב"ה" ומשרה על איש היהודי צלם אלוקים, כמסופר בכמה מדרשים – דבר אשר עלה לבעלה שי' בהיותו כאן לא בקל (בעיקר מטעם האמור, מפני המלעיגים), ובכל זה ומבלי כל השפעה מבחוץ החל בזה וכנראה שגם זה הוסיף אצלו בביסוס שלווה הפנימית וההכרה שעומד על בסיס חזק של התורה והמצוות. וזהו מעיקרי מטרת מכתבי זה, לבקשה ולהביע תקוותי אשר גם בזה תסייע אותו ותעודדו להמשיך גם להבא ומתוך שמחה ושלווה.

מובן שידוע לי שישנם כמה מבני ישראל מקיימי התורה והמצווה ואין מגדלים זקן, וכמבואר חילוקי הדיעות בזה והשיטות בפוסקים. הרי המדובר בנידון זה הוא לא רק מנקודת הפסק-דין, כי אם בעיקר מהתוצאות בחיי היחיד אודותו מדובר שהן לא רק משביעי רצון כי אם הרבה יותר מזה, ונצטרף עניין גידול הזקן לשאר התופעות הטובות בחייו במשך שנים האחרונות, כולל גם היחס שלה וכולי להוסיף אור וחיים בחייו, אשר בוודאי ובוודאי ניתוסף על-ידי זה גם בחייה היא. ומובן שאין ערוך להישג זה ולעלייה זו בחיים לעומת הלעג מאחדים בהסביבה, אשר כאמור תוכנו הוא הצדקת עצמו של המלעיג בעניין שמצפונו מבלבל אותו מזמן לזמן, והדרך הקלה היא השפלת אותם שגם בהערכתו נעלים הם ממנו. ובוודאי אין צורך באריכות בהאמור.

ורק להוסיף עוד נקודה, ובנידון האמור גם היא עיקרית, ציטוט דברי רבנו "הצמח צדק" אשר גידול הזקן סגולה מיוחדת לו להמשיך ברכת ה' ברבוי – הן בכמות והן באיכות. שמזה מובן אשר כל הזקוק לתוספת ברכה מה אם בענייני בריאות או בענייני ממונות ועל אחת כמה ברוחניות, עליו לאחוז בהתקדמות זו ביותר וביותר. ובפרט דבכל כגון זה הובטחנו הבא ליטהר מסייעין אותו מלמעלה סיוע רב.

יהי-רצון שיסתדרו גם ענייני הנכסים שלהם – הבית וכולי – באופן משביע רצון ויתברכו מהשם יתברך בכל המצטרך להם ברוח ובגשם, ותבשר טוב בכל העניינים אודותם מדובר.

בי"ג תמוז תשכ"ט, א' לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום, כותב החסיד ר' יהודה פלדי:

כ"ק אדמו"ר שליט"א

שלום וברכה!

אודה ד' בכל לבב על אשר הענין הכאוב ירד מסדר היום. עלי להדגיש, כי מכתביו של כ"ק השפיע לא רק בהגיעו, אלא עוד ביום כתיבתו, כי באותו יום ממש אמרה לי זוגתי תי', לאחר שעדיין לא נתקבל המענה, מילים אלו: "ראה נא, אילו הרבי שליט"א היה לפחות כותב לי כמה מילים, שאשתדל להתגבר על הקשיים הנפשיים ובזכות זה תבוא עלי ברכה, כי אז..." הורגש, אפוא שציפתה רק לפתח חרטה, כדי לסגת בכבוד, ואז הייתי משוכנע, כי מכתב מעין זה בוא יבוא. זוגתי תי' היתה מאד נרגשת מן הכבוד הרב שנפל בחלקה וביקשה ממני להעביר לכ"ק את תודתה העמוקה.

ממעייני החסידות

פרשת שלח

טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת (יד,ז-ח)

המרגלים לא רצו לעזוב את המדבר משום ששם היו משוחררים מטרדות העולם והיו יכולים להתמסר ללימוד התורה, ואילו בארץ-ישראל יצטרכו לעסוק בחרישה וזריעה. גישתם הייתה כגישתו של רבי שמעון בר-יוחאי, בצאתו מהמערה (ברכות לה): "אפשר אדם חורש כו' וזורע כו' תורה מה תהא עליה".

על כך ענו יהושע וכלב:

"טובה הארץ מאוד מאוד" – דווקא על-ידי הכניסה לארץ וההתעסקות בעבודת הבירורים בקיום מצוות מעשיות, זוכים לגילוי אור נעלה, באופן של פעמיים "מאוד".

"אם חפץ בנו ה'" – זה חפצו ורצונו של הקב"ה, שבני-ישראל ייכנסו לארץ-ישראל, ויש לקיים ציווי זה בקבלת-עול פשוטה, בלי שום טענה ומענה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח תשמ"ו)

אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם (יד,ט)

"אל תיראו את עם הארץ" – ליהודי אין מה לפחד מהארציות ומהחומריות של העולם, "ארץ כנען", ועליו לכבשה ולעשות ממנה 'ארץ-ישראל', שכן "לחמנו הם" – כשם שלחם נועד למאכל אדם, כן מטרת בריאת העולם אינה אלא "בשביל ישראל" (רש"י ריש בראשית), כדי שיהודי יכבוש את העולם ויעשה ממנו 'דירה' לו יתברך.

(משיחת כ"ב בסיוון תשמ"ה)

אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם (יד,יד)

"עין בעין נראה אתה ה'" – בני-ישראל ראו גילוי אלוקות, כיצד "אין עוד מלבדו",

"ועננך עומד עליהם" – אף ה'ענן' והחושך המעלים והמסתיר הוא בעצם "עננך", שהרי ממך הכול.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' ל)

סלחתי כדבריך (יד,כ)

"סלחתי" – הסליחה והמחילה באה מלמעלה, "כדבריך" – על-פי אופן התשובה, כפי שהכין האדם את ליבו בתשובה ובחרטה מעומק הלב.

זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" - שיש דרגות רבות בסליחה, ולכל אחד ואחד סולח הקב"ה על-פי מדרגת התשובה שעשה.

(ליקוטי-תורה דברים עמ' עב)

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב", שורש יניקת ה'קליפות'. הליכת בני-ישראל במדבר, עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו, שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו באה לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך משומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

* * *

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויסרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

במדבר הזה יתמו ושם ימותו (יד,לה)

המילה 'זה' רומזת לצד הקדושה ("זה א-לי") שעליו אפשר להצביע ולומר ("אשר יאמר עליו") - "כי הוא זה". זאת אי-אפשר לומר אלא על הקב"ה בלבד. לעומת זאת, המילה "שם" רומזת למשכן ה'קליפות'.

"במדבר הזה" – על-ידי דיבורים קדושים, אותיות התורה והתפילה,

"ייתמו" – מגיעים לבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך",

"ושם ימותו" – וכן מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו למקום ה"מוות" וה"קליפות" – "שם".

(ליקוטי-תורה דברים עמ' לב)

הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' (יד,מ)

המרגלים כפרו ביכולת ה' לכבוש את ל"א מלכי כנען, כפי שאמרו "כי חזק הוא ממנו". מניין אפוא חזרה לישראל האמונה ביכולת ה', והרי לא הראה להם משה רבנו שום אות ומופת על זה, רק אמר שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ?!

אלא יהודים הם "מאמינים בני מאמינים". אמונתם זו נובעת מהנפש האלוקית שבתוכם. באו המרגלים וגרמו שהיצר-הרע יגבר על אור קדושת הנפש האלוקית, ולכן כפרו ישראל ביכולת ה'. אולם מיד לאחר שקצף ה' עליהם והרעים עליהם בדברים קשים ("עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'") – נשבר ליבם בקרבם ("ויתאבלו העם מאוד"), וכתוצאה מכך נכנע גם יצרם הרע ונתגלתה האמונה הטבעית והעצמית שלהם.

(תניא ליקוטי-אמרים פרק כט)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האוייב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

פרקי אבות

"חלק לעולם הבא"

רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם-הבא (פרק ג משנה יא)

פירש רבי עובדיה מברטנורא: ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אף-על-פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים, אין לו חלק לעולם-הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

פירש כ"ק אדמו"ר: הנקודה המשותפת לחמש העניינים המנויים במשנתנו היא שבכולם מתכוון האדם לבטל דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני אדם. משום כך אין לו חלק לעולם-הבא, כי בזה הוא מהרס ופוגע עניין כללי ועיקרי שקבע הקב"ה בעולמו: לכל אחד ואחד מישראל ניתן הכוח והיכולת להפך קודש לחול; ולא זו בלבד שאינו מנצל כוח זה, אלא עושה היפוכו:

"המחלל את הקודשים" – רוב ענייני קודשים אינם קודש בידי שמים (כקדושת בכור), אלא חולין שנתקדשו על-ידי מעשה בני-אדם (כמו בהמה שהקדישה בעלה לקורבן; תרומה ומעשר; וכיו"ב). וה"מחלל את הקודשים" מתכוון לחלל קדושה זו ולעשות חולין ("מחלל" מלשון חולין), היפך עניין הקדושה.

"המבזה את המועדות" – קביעת המועדות נמסרה לבית-דין, כמאמר רז"ל "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני", היינו שיום חול מתקדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמבזה ימים אלו מתכוון לבטל קדושה זו. ולכן נקט "מועדות" ולא שבת, כי שבת "מיקדשא וקיימא" ואינה תלויה במעשה ידי אדם.

"המלבין פני חברו ברבים" – ידידות ואחווה ("חברו") באה על-ידי מעשה בני-אדם – פעולותיהם של שני החברים. וכאשר במקום לכבד את חברו במידה יתרה הוא מנצל את הידידות להיפוכה ומלבין פני חברו (וכנראה במוחש שאינה דומה הלבנת-פנים על-ידי איש זר להלבנת פנים על-ידי חבר) "אין לו חלק לעולם-הבא".

"המפר בריתו של אברהם אבינו" – הנתינת-כוח על המילה באה לנו בירושה מאברהם אבינו, היינו שהוא דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמפר ברית זו, מתכוון לחלל ולהפקיע קדושה זו.

"המגלה פנים בתורה שלא כהלכה" – האדם מקבל ידיעותיו בתורה מרבותיו שלמד תורה מפיהם, היינו שידיעותיו בתורה נקנו לו על-ידי מעשה בני-אדם. כוונת הלימוד היא שיתנהג האדם על-פי תורה; וזה מנצל את ידיעותיו בתורה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, היינו שלא זו בלבד שאינו מקיים מצוות התורה אלא שטוען שהתורה אומרת כך.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וישלח תשל"ח – בלתי מוגה; 'ביאורים לפרקי-אבות כרך א (א-ה) עמ' 158-160)

בירורי הלכה ומנהג

הפסקה באמצע שניים מקרא ואחד תרגום  *  ש"ץ בפסוק ראשון של קריאת-שמע  *  אמירת 'א-ל מלא רחמים' למנהג חב"ד

מאת: הרב יוסף שמחה גינזבורג

הפסקה באמצע שניים מקרא ואחד תרגום

בכמה מקורות1 כתבו שיש להקפיד שלא להפסיק באמצע העברת הסדרה שמו"ת (=שניים מקרא ואחד תרגום). ומהם: סדר היום2, הובא בכנסת-הגדולה לטור סי' רפה, בא"ר ס"ק ב, במשנה-ברורה סוף ס"ק ו, וכן בכף-החיים ס"ק טו וס"ק לב3, אבל במגן-אברהם ובשולחן-ערוך רבינו הזקן לא העתיקו זאת.

ובערוך-השולחן ס"ז כתב: "ותמיה לומר כן, דבלא ברכה מה שייך הפסק, כמו שכתוב התוס' בברכות (יד,א ד"ה ימים) לעניין הלל4. ואם משום שאין להפסיק בלימוד התורה למילי דעלמא5, אם-כן אין זה שייך לקריאת שמו"ת, ומסתמא מפסיק לדבר שצריך. ועוד, שאותם שקורין פרשה בכל יום6 הלא מפסיקין הרבה, ולכן אין לזה מקום מדינא7". עכ"ל.

והנה מסופר ב'רשימות'8 ש"הצמח-צדק היה מעביר הסדרה: מתחיל אור ליום ועש"ק, ממשיך ביום ו', ומסיים בבוקר דיום ש"ק". משמע שלא חזר שוב (מ'שביעי', כמנהג רבותינו שב'היום יום' ד' טבת), אלא נשאר באמצע פעמיים, וסיים רק בבוקר שבת-קודש. הרי לכאורה שלא הקפיד על כך שלא להפסיק באמצע.

מאידך גיסא, בקשר להעברת הסדרה של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מסופר שם9: "לפעמים היה מסיים להעביר הסדרה בש"ק, כי היה מפסיק בחזרת פרשת השבוע שהתחיל לפני ש"ק, אבל לא היה מפסיק באמצע פרשה10. לפעמים היה מתחיל להעביר הסדרה ביום ה' ומסיים בש"ק כי העברת הסדרה היתה עבודה גדולה כל-כך (כמובן מתיאור הנ"ל) שהיה מוכרח להפסיק באמצע, ער האט ניט געהאט קיין כוח (=לא נותר לו עוד כוח) לסיימה אלא לאחרי הפסק משך זמן כו'". משמע שלולא סיבה זו, לא היה מפסיק באמצע. וצריך עיון לתווך זאת עם הנהגת הצמח-צדק דלעיל. ואולי היתה אי-ההפסקה רק בגדר חומרא מיוחדת שקיבל עליו.

----------

1) במנחת שבת סי' עב ס"ק נא הביא עניין זה מס' בגדי-ישע, ומס' ענייני-שבת אות יח שכתב ע"ז "וכנראה שדבריו הם מספר ראשית חכמה". ולע"ע לא מצאתי זאת בר"ח. כן הביאו זאת מס' יוסף-אומץ, ואינו תח"י.

2) "אם אפשר לו שלא יפסיק בה על שום דבר – הוא טוב ויפה... וכן ראוי לבעל נפש לעשות".

3) בס"ק האחרון: "עיין מט"י אות ט' מש"כ בשם המקובלים כי ע"י קריאת שמו"ת יזכה האדם להכנת תוספת נשמה יתירה, ונקרא אדם שהוא שם משובח ומפואר... ויקרא האדם שמו"ת... ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאת הפרשה שמו"ת נברא מלאך אחד, והמפסיק בינתיים – מערב במלאך ההוא ח"ו הקליפה...".

4) אבל – ייתכן שהב"י פסק שלא להפסיק באמירת הלל אף כשאין מברכין עליו, עיין בדברי הערוך-השולחן להלן סי' תכב ס"י.

5) כמ"ש בשער-הציון כאן ס"ק יא, על דברי הבאר-היטב ס"ק א שכתב "ואיסור גדול להפסיק בקריאת שמו"ת בדיבור" שמקורו מהגמ' (חגיגה יב,ב) "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה...", אבל העניין הנ"ל שלא להפסיק הוא לדבריו גם במקום שמותר, כמו בין פרשה לפרשה (וראה להלן הערה 10).

6) באיגרת הסמ"ק בדפוס קרימונא כ' שאם אינו יכול להשלימה ביום א' או ב', יחלקנה לז' חלקים. ובתר"י לברכות ח,א כ' "ויש בני אדם שנוהגים לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע, ומסיימים בשבת". ועד"ז כ' במעשה רב. ומנהג האר"י לקרוא כמה פסוקים בכל יום כסדר שנדפס ב'חק לישראל', כמ"ש בשער המצוות פ' ואתחנן, בפע"ח שער השבת פ"ג, בשער הכוונות עניין ליל ו' ובשו"ע האריז"ל, והובא בתוס' שבת סי' רפה ס"א ובכף-החיים סי' קלא ס"ק ו. וכן במג"א ס"ק ו הביא ממגיד מישרים בס' משלי שכ' "ואיבעי להתחיל בע"ש, ולמגמר בשבת קודם סעודת שחרית".

7) לכאורה גם ע"פ קבלה אין לזה מקום לדעת האריז"ל והמגיד מישרים דלעיל. וצ"ע שבכף-החיים הנ"ל מביא זאת ללא הסתייגות.

8) חוברת קפה עמ' 8 (הרשימות באות עבה והשלמות המו"ל באות רגילה, כנדפס שם).

9) חוברת סה עמ' 11 (כנ"ל), עיי"ש.

10) בהיום-יום כה שבט מופיעה תיבת 'פרשה' כשם לאחת ה'עליות' (משני עד שלישי וכדומה), ואילו בשו"ע רבינו סי' רפה ס"ג מופיעה תיבה זו כשהכוונה לפרשה פתוחה או סתומה כבס"ת. ולכאורה הכוונה כאן כבשו"ע רבינו, כי בסוף פרשה יש דעות שצריך לחזור אז שוב את המקרא, ולכן זהו סוף עניין שניתן להפסיק שם במקום הצורך (אע"פ שבפסוק אחד אין אנו אומרים כן). ועצ"ע.

ש"ץ בפסוק ראשון של קריאת-שמע

בשו"ע הב"י סו"ס סב כתב: "צריך שליח-ציבור להשמיע קולו ב'שמע ישראל', כדי שישמעו הקהל וימליכו שם-שמים יחד", ומקורו ציין בבאר-הגולה "כל-בו [סי' ט, דף ה,א] בשם מדרש [שהש"ר פ"ח,טו]".

ולפלא שלא מצאתי זאת בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן שם או בסביבה. וצ"ע אם ניתן להחיל על זה את דברי הרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רנא) "אדמוה"ז בשולחנו העתיק מהמג"א עניינים שלפני זה ושלאחריו – והשמיט עניין זה".

ושמא על-פי המובא על זה בכף-החיים שם ס"ק יב-יג, שזה שייך לכל קריאת-שמע (ויש מזכירים שם גם פסוקי-דזמרה) ואינו נהוג אצל האשכנזים לומר הכל ביחד, ראה כף-החיים סי' סא ס"ק סט [על דברי השו"ע שם סעיף כו שיש נוהגים לקרוא קריאת-שמע בקול רם ויש – בלחש, מלבד פסוק ראשון, הובא גם בשולחן-ערוך אדמוה"ז שם סעיף כה ועיי"ש ס"ג וס"ה] שמזכיר אותו מדרש שהזכיר שם.

אבל בכל זאת צריך עיון, הרי הכל מודים שפסוק ראשון חייבים לומר עם הציבור, והציבור אומרו בקול רם, ולמה לא יעשה זאת הש"ץ בפסוק ראשון?

אמירת 'א-ל מלא רחמים' למנהג חב"ד

בסידורי 'תורה אור' ו'תהילת ה'' (אחרי פרקי המשניות) נדפס נוסח "א-ל מלא רחמים". אך בשעתו מסרו לי הרה"ג הרה"ח ר' יצחק-יהודה שי' ירוסלבסקי והרה"ג הרה"ח ר' אליהו שי' לנדא, שבין אנ"ש אין אומרים כלל "א-ל מלא רחמים", לא בבית-הכנסת ולא בבית-העלמין. ומסתמא יש לזה קשר עם דברי האריז"ל ששלל זאת, ומנהג חסידים בכלל שלא אמרוהו (ראה המובא בספר נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק עט הערה כז ועוד. ובשער המצוות פ' ויחי כתב שהיה מלעיג מאוד על נוסח "מנוחה נכונה").

אמנם בדורות קודמים היו אומרים זאת גם בין אנ"ש, ולכן בלוח כולל-חב"ד (בשבתות של שמחה) מופיעה ההוראה ש"אין מזכירין נשמות אלא למי שנקבר באותו השבוע", ואף במכתב הרבי מיום כ"ט תשרי תש"ט אל הרה"ג הרה"ח רא"א אקסלרוד (אגרות-קודש ח"ג עמ' ח. 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 481), בין מנהגי אבלות "איזה הנהגות שע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א", נזכר "א-ל מלא רחמים – לא בשנה הא'". משמע שלאחר מכן אומרים זאת, ולפי הקשר הדברים – הכוונה לאמירתו בבית-הכנסת אחר העלייה לתורה בשבת-קודש, כמנהג העולם. ואולי זאת רק מפני שהיה רב בקהילה שלא מאנ"ש. וצ"ב.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)