נושאים נוספים
	התקשרות 879 - כל המדורים ברצף
	ללמוד תורה בהתמסרות ולסמוך על הקב"ה
	דרישה לצאת מיד מהגלות!
	מבצע הכי נעלה – מבצע תפילין
	פרשת במדבר
	ארבע מידות בתלמידים
	מעמד הר סיני / זמן התפילה בליובאוויטש
	הלכות ומנהגי חב"ד

במניין בני-ישראל מתגלית פשיטות הנשמה השווה בכל יהודי * מה הביאור בסדר הפרשיות – במדבר לאחר בחוקותי? * נוסף ללימוד חז"ל על נתינת התורה במקום הפקר, מה מלמדת אותנו העובדה שהיה זה מקום שממה, שאין בו דבר מהדברים הגשמיים החיוניים לאדם? * על יהודי, בעל עסק או יושב אוהל, להתמסר ללימוד תורה, ולהסיר מליבו לגמרי דאגות ממחסור בגשמיות או ברוחניות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אנו¹ עומדים לקרוא תיכף בפרשת במדבר, שבפרשה זו מדובר אודות האופן של מניין בני-ישראל, שבמניין זה היו הכול שווים, מהגדול שבגדולים עד הפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא נמנה יותר מאחד, והפשוט שבפשוטים לא פחות מאחד².

ועניין זה היה גם הכנה למתן-תורה, וכמאמר רז"ל³ שאילו היו ששים ריבוא פחות אחד, לא היתה ניתנת התורה ח"ו אפילו למשה רבינו.

ועניין זה קשור עם פשיטות הנשמה, שבזה הכול שווים. וכמאמר הבעל שם טוב⁴, אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵, שכולם אמרו שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של יהודי, שבזה הכול שווים.

ב. אמנם, אף שכולם נמנו בשווה, מכל מקום, נכללו במניין זה רק "מבן עשרים"⁶. זהו בנוגע לכל ישראל. אבל בנוגע שבט לוי, היה המניין "מבן חודש"⁷, שגם תינוק מבן חודש נמנה בשווה עם הגדול שבגדולים, ולפי הדעה שגם אהרן נכלל במניין (משה לא נכלל במניין, אבל בנוגע לאהרן ישנם ב' דיעות⁸) – הרי תינוק מבן חודש היה שווה במניין כמו אהרן.

ענינו של שבט לוי הוא, כמבואר בכתוב⁹, שעניינם הוא לשרת את הוי'. וכך איתא ברמב"ם¹⁰, שכל מי שנדב לבו לשרת את הוי' הרי הוא כשבט לוי. ובמילא, אצל אותם מישראל שמתמסרים לשרת את השם יתברך – שפירוש "לשרת את השם יתברך" הוא כאמור לעיל (בשיחות שלפני זה¹¹), לא רק בשעת התורה והתפלה, אלא "בכל דרכיך דעהו"¹² – אין בהם חילוקים, וגם תינוק מבן חודש שווה במניין כמו גדול שבגדולים.

ולכן, התלמידים שמחנכים אותם על טהרת הקודש, שמחנכים אותם שתהיה אצלם העבודה של "בכל דרכיך דעהו" – הרי הם כמו משבט לוי, שאין בו שום התחלקות, כנ"ל, החל מבן חודש.

ג. על שבט לוי נאמר¹³ "נתונים נתונים המה לי מתוך בני-ישראל", שבט לוי הוא שליח ופועל עבור כל ישראל. ומה שכתוב¹⁴ "הבדיל ה' את שבט הלוי" – אין הפירוש שהם מובדלים ואינם שייכים לכל ישראל, אלא שעבודה זו, באופן של "הבדיל", עושים הם ופועלים אותה בכל ישראל. וכמו כן בנוגע לתלמידים – שהם פועלים בכל בני-ישראל העדר ההתחלקות, מצד גילוי פשיטות הנשמה, שבכולם בשווה.

ד. ובנוגע למתן-תורה בפרט, הרי אמרו¹⁵ "בנינו ערבים בעדנו", שהם – הבנים – הביאו את גילוי מתן-תורה לכל ישראל.

וזהו גם מהטעמים שרבותינו נשיאינו השקיעו השתדלות גדולה ביותר בחינוך הכשר על טהרת הקודש¹⁶, שילמדו עם ילדים "קמץ אל"ף אָ" דווקא, להסביר את קדושת האותיות וקדושת הנקודות¹⁷, כיון שחינוך הבנים נוגע לכלל-ישראל.

וזוהי ההוראה לכל אחד מאתנו, שכאשר מתקרבים ימי מתן-תורה,

– החל משבת מברכים שאז מתחילה כבר ההכנה לזה, ובפרט מראש-חודש סיון, כמו שכתוב¹⁸ "ביום הזה באו מדבר סיני", ואיתא בגמרא¹⁹ הזה הזה גזירה שווה, שהיה זה בראש-חודש, ובפרט שלושת ימי הגבלה, ובמיוחד בחג השבועות –

יש לעורר את התלמיד שבעצמו, וגם "ושננתם לבניך אלו התלמידים"²⁰ כפשוטו, לעורר ולגלות את פשיטות הנשמה שבהם, וזה פועל גם גילוי פשיטות הנשמה בכל ישראל כנ"ל, שבזה אין התחלקות כנ"ל.

וזוהי הכנה למתן-תורה, שבמתן-תורה נאמר²¹ "ויחן" לשון יחיד, שכולם עמדו יחד לתכלית אחת וכוונה אחת, לקבל "תורה אחת" מ"הוי' אחד".

ועל-ידי זה נזכה – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ה. דובר לעיל [במאמר²²] בעניין קריאת פרשת בחוקותי קודם עצרת²³, ולאחריה קורין פרשת במדבר, כדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה²⁴.

ויש לומר בביאור הסדר בקריאת ב' פרשיות אלו:

בנוגע לפרשת בחוקותי – מבואר בלקוטי תורה²⁵ בארוכה, שכל עניני התוכחה "לפי האמת אינם רק ברכות". העניינים של היפך הברכה – הם רק בנוגע לנפש הבהמית ויצר הרע, אבל בנוגע לנפש האלקית – הרי הם עניני ברכות.

ותוכן העניין בזה – שעל-ידי בירור מידות נפש הבהמית ודחיית היצר הרע נעשית תוספת עלייה בנפש האלקית. וכמו שנתבאר במאמר²² בעניין "קוממיות"²⁶, ב' קומות²⁷, שעל-ידי בירור נפש הבהמית ישנם ב' הקומות: קומת נפש הבהמית עצמה, והעלייה שנעשית על-ידי זה בקומת נפש האלקית.

ולכן קורין פרשה זו קודם מתן-תורה, כיון שעניין "קוממיות" הוא הכנה למתן תורה, כמו שנתבאר במאמר²² שבשביל עניין מתן תורה צריכים להיות ב' הקומות.

והטעם שמפסיקין ביניהם בפרשת במדבר דווקא [אף שבפשטות הטעם הוא כיון שפרשת במדבר באה לאחרי פרשת בחוקותי, הרי כל עניין יש לו תוכן בפנימיות, ולכן בהכרח לומר שגם פרשת במדבר יש לה שייכות למתן-תורה²⁸] – על-פי הידוע²⁹ בטעם שהתורה ניתנה במדבר, שההכנה לגילוי מתן תורה היא על-ידי עניין המדבר, שהוא עניין ההפקרות והביטול, מסירות-נפש. ועל דרך משל מעניין הצמיחה, שתחלה צריך להיות ריקבון הגרעין, ורק לאחרי זה יכולה להיות הצמיחה.

וזהו סדר הפרשיות – תחלה פרשת בחוקותי, ולאחריה פרשת במדבר: פרשת בחוקותי – ענינה בירור מידות נפש הבהמית (בדוגמת עניין ספירת העומר), שבירור זה נעשה על-ידי טעם ודעת, דהיינו שהאדם הוא עדיין בבחינת מציאות; ולאחרי זה באה פרשת במדבר – ביטול ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, הביטול האמיתי שהוא הכנה למתן תורה³⁰, שעל-ידי זה הולכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.

* * *

ו. מהטעמים³¹ שהתורה ניתנה במדבר דווקא, להורות וללמד³², שכשם שהמדבר הוא "מקום הפקר"³³, ללא בעל-הבית, כך גם בנוגע לתורה – שאין עליה בעל-הבית, ובמילא שייך כל אחד ואחד מישראל אל התורה, וכאשר הוא לומד את התורה – נעשית היא שלו³⁴ ("ווערט די תורה זיינע").

אמנם, עדיין צריך ביאור:

הלימוד וההוראה האמורה מנתינת התורה במדבר (שהוא מקום הפקר) – מהוה הסברה לנתינת התורה במקום שאינו כפוף למרותו של אדון, אלא ב(מדבר שהוא) מקום הפקר; אבל אין טעם זה מספיק לבאר מדוע ניתנה התורה במדבר שממה דווקא ("אין אַזאַ וויסטן מדבר"), ובלשון הכתוב³⁵ "ארץ ציה ועיף בלי מים", מקום שהיה נעדר לבושים, אכילה, ואפילו מים, שלכן, בהיותם במדבר היו הלבושים גדלים עמם (כדאיתא במדרשי חז"ל³⁶), ומזונם לא היה אלא מן המן שירד להם מן השמים³⁷, ומים נתן להם הקב"ה באמצעות סלע³⁸ – במקום כזה דווקא ניתנה תורה?!

ובפרט על-פי הידוע שבמשל של תורה – מכוונים כל פרטי המשל אל הנמשל³⁹, ומכיוון שלפי הסברה הנ"ל, עניין המדבר מהוה משל אל התורה (שכשם שהמדבר הוא מקום הפקר, כך התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל), צריך לומר, שכל הפרטים שהיו במדבר (שהוא המשל) קשורים ושייכים למתן תורה (שהוא הנמשל). ולכאורה, טעם הנ"ל אינו שייך אלא לפרט אחד במדבר (המשל) – שהוא מקום הפקר, ולא לפרטים הנוספים (האמורים לעיל) שהיו קיימים במדבר?

ז. ונקודת הביאור בזה – שנתינת התורה במקום שממה דווקא הנעדר מכל הצרכים הגשמיים הזקוקים לקיום האדם – באה להורות וללמד, שהאדם הלומד תורה צריך להסיר מלבו כל הדאגות ולסמוך לגמרי על הקב"ה שימלא כל צרכיו בגשמיות וברוחניות.

ובפרטיות יותר:

בנוגע להתעסקות בלימוד התורה – ישנם כאלה המצדיקים את העדר התעסקותם בתורה בטענות ומענות שונות ומשונות, באמרם, שקיימות כמה מניעות המפריעות אותם מלימוד התורה, הן מניעות גשמיות והן מניעות רוחניות.

ולדוגמא – בנוגע למניעות ובלבולים רוחניים:

כאשר תובעים מבעל-עסק לקבוע עתים לתורה, טוען הוא, שאין זה ענינו: הוא בעל-עסק, ובמילא שייך הוא לנתינת הצדקה ועניינים כיוצא בזה, אבל לא ללימוד התורה.

ובפרט שיודע הוא, אשר אחת מהעבודות המיוחדות השייכות לבעל-עסק היא ה"התנתקות" ("אָפּרייסן זיך") מעסקיו באמצע היום בשביל תפלת המנחה, כידוע⁴⁰ שזוהי המעלה המיוחדת של תפלת המנחה, עד שאפילו "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"⁴¹, וכיון שכן – טוען הבעל-עסק – יש לו כבר עניין גדול ביותר, ומדוע דורשים ממנו ("פאַרוואָס יאָגט מען אים") להתעסק בלימוד התורה דווקא⁴²?

ובדוגמת זה היא גם טענתו בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת:

כאשר תובעים מבעל-עסק לימוד פרשה חומש עם פירוש רש"י, ובפרט ("ווער רעדט נאך") השיעור בספר התניא – טוען הוא, אשר מכיוון שתורת החסידות תובעת עבודה בסדר והדרגה, ימלא תחילה בשלימות כל ענייניו, כולל ובמיוחד – העבודה של תפלת המנחה, עד שתהיה (כנ"ל) בדוגמת תפלתו של אליהו הנביא... ולאחרי זה – ימשיך לעלות לדרגא נעלית יותר בעבודתו. – הוא אינו משתמט ("ער זאָגט זיך ניט אָפּ"), חס ושלום, מלימוד חומש עם רש"י, או תניא, אלא שלדעתו צריך כל דבר להיות בעתו ("אַלץ מיט דער צייט"), לאחרי שיתפנה מכל שאר ענייניו, בסדר מסודר.

ועל דרך זה הוא ביחס ליושב אוהל – בנוגע לענייניו:

כאשר תובעים ממנו עבודה של "כל עצמותי תאמרנה"⁴³, "לא ימוש וגו'"⁴⁴, וכיוצא בזה, אינו משתמט מזה ("זאָגט ער זיך ניט אָפּ פון דעם"), אלא שטוען הוא, אשר לכל לראש יש צורך בהכנות לכך: בתחילה עליו לנוח ("פריער דאַרף ער זיך אויסשלאָפן") בכדי שיהיה מוחו רגוע, וכמו כן צריך לשמור את עצמו⁴⁵, לאכול מאכלים מעודנים ("איידעלע מאכלים") וכו',

– כדאיתא באלשיך⁴⁶ (ועל דרך זה בשו"ת הרמב"ם⁴⁷) ש"התנאים הנאותים . . למדת החכמה . . אכילת ושתיית דברים דקים וטובים, כי המאכל הגס מקנה עביות וגסות במוח" –

ורק לאחרי כל זה – טוען היושב-אוהל – יתיישב הוא ללמוד באופן המתאים...

ח. וזהו הלימוד וההוראה מנתינת התורה במדבר, "ארץ ציה ועיף בלי מים" – שבנוגע ללימוד התורה צריך האדם לסמוך לגמרי על הקב"ה, שלכן, הרי למרות אשר נדמה לו לאדם הלומד שחסרים לו הצרכים הנדרשים עבור לימוד התורה (דוגמת המעמד ומצב במדבר שממה), צרכים גשמיים או צרכים רוחניים – אין לו להתחשב בכך, ועליו להתמסר לגמרי ללימוד התורה.

כלומר:

כשם שמתן-תורה בפעם הראשונה באה דווקא על-ידי זה שיצאו בני-ישראל מארץ מצרים⁴⁸ לתוך מדבר שממה, "ארץ לא זרועה"⁴⁹, מבלי לדעת במה וכיצד יסופקו צרכיהם ("ניט וויסנדיק ווי און מיט וואָס זיי וועלן אויסקומען"),

– וכפי שהיה בפועל, שהמן ניתן להם בזכות משה, עמוד הענן בזכות אהרן, והמים בזכות מרים⁵⁰, זאת אומרת, שבכדי להשיג צרכיהם היו זקוקים לסמוך על זכותם של שלשה צדיקים⁵¹ –

ודווקא אז היו מוכנים וראויים לקבלת התורה;

על דרך זה הוא גם הלימוד וההוראה לכל אחד ואחד מישראל, כולל ובמיוחד – ההוראה אלינו בזמננו זה, שצריכים להתיישב ללמוד תורה ("מען דאַרף זיך זעצן לערנען תורה"), ולסמוך לגמרי על הקב"ה, ואז ישפיע הקב"ה כל המצטרך בגשמיות וברוחניות⁵².

(משיחות שבת בהר-בחוקותי ה'תשכ"א; ה'תשח"י; ויום ב' חג-השבועות ה'תשי"א;

תורת מנחם כרכים ל עמ' 312-314; כב עמ' 314-315; ג עמ' 144-148)

_______________________

1)    שיחה זו, עד סוף סעיף ד, הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 558 ואילך. במהדורה זו ניתספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשי"ט ס"ה (תו"מ חכ"ה ע' 312). וש"נ.

3)    מכילתא יתרו יט, יא. יל"ש שם (רמז רפ). דב"ר פ"ז, ח.

4)    ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.

5)    ראה סה"ש תש"ו ע' 3. וש"נ.

6)    במדבר א, ג.

7)    שם ג, טז.

8)    ראה שם, לט ובפרש"י (מבכורות ד, סע"א). במדב"ר פ"ג, יג. ובמפרשים לפרש"י ובמדב"ר שם. וראה גם לקו"ש חי"ג ע' 9 בהערות ושוה"ג.

9)    עקב יו"ד, ח. פ' שופטים יח, ה. ועוד.

10)  סוף הלכות שמיטה ויובל.

11)  לע"ע לא הגיעו לידינו (המו"ל).

12)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

13)  בהעלותך ח, טז.

14)  עקב שם.

15)  ראה תנחומא ויגש ב. שהש"ר פ"א, ד (א).

16)  ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 62.

17)  ראה פרדס ריש שער כח: המפורסם בכל חכמי-ישראל קבלה מפה אל פה מעזרא הסופר והוא קיבל מפה אל פה עד משה רבנו ע"ה מסיני מפי הגבורה שהנקודות למיניהם הם כו' עיי"ש. וראה גם תו"מ חט"ז ע' 142. וש"נ.

18)  יתרו יט, א.

19)  שבת פו, ב ובפרש"י (ד"ה כתיב).

20)  ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ז.

21)  יתרו יט, ב ובפרש"י (ממכילתא שם).

22)  בתחלתו (תו"מ חכ"ב ע' 300).

23)  מגילה לא, ב.

24)  ראה תוס' שם בסוף העמוד.

25)  פרשתנו (בחוקותי) מח, סע"א ואילך.

26)  פרשתנו (בחוקותי) כו, יג.

27)  ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

28)  ראה גם לקו"ש חכ"ח ע' 22. וש"נ.

29)  ראה עירובין נד, א. נדרים נה, סע"א. במדב"ר פ"א, ז. ועוד.

30)  כמדומה שאמר שב' ענינים אלו (פ' בחוקותי ופ' במדבר) הם ע"ד ב' ההכנות דספירת העומר והקדמת נעשה לנשמע (המו"ל).

31)  מכאן עד סוס"ח – נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 308 ואילך.

32)  ראה יל"ש יתרו רמז ערה: "ניתנה במדבר . . במקום הפקר, כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". במדב"ר פ"א, ז: "במדבר . . חנם לכל באי העולם" (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 535 ואילך).

33)  לשון היל"ש שם.

34)  ראה קידושין לב, סע"א ואילך. ע"ז יט, א.

35)  תהלים סג, ב.

36)  פסיקתא דר"כ ויהי בשלח. הובא ביל"ש עקב רמז תתנ, ובפרש"י עקב ח, ד.

37)  בשלח טז, ד.

38)  חוקת כ, יא.

39)  כלומר:

במשלים אחרים (שלא הובאו בתורה), כיון שהמשל הוא דבר נפרד מהנמשל, ואינו בא אלא להבהיר ולבאר את הפשט בנמשל, יתכן שהתאמת המשל אל הנמשל אינה אלא בכמה פרטים שבו; משא"כ בנוגע למשל שהובא בתורה – כיון שהמשל אינו דבר נבדל מהנמשל, ואדרבא, המשל נמשך ונשתלשל מהנמשל (ראה גם תו"מ ח"ב ריש ע' 180), [בלשון רבינו הזקן בתניא (רפ"ג) בנוגע לשייכותן של עשר כחות הנפש לעשר ספירות עליונות – "שנשתלשלו מהן"], בהכרח לומר, שכל פרטי המשל ישנם בנמשל, דאם לאו, לא יתכן שפרטים אלו יהיו במשל (שכל מציאותו אינה באה אלא מהנמשל), ובלשון חז"ל (עירובין צב, א. וש"נ) – "רבי לא שנאה ר' חייא מניין לו" (מרשימה בלתי מוגה).

40)  ראה סדה"י (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א ע' עא. סה"מ עזר"ת ע' פז.

41)  ברכות ו, ב.

42)  האומנם תובעים ממנו – טוען הוא – שיהי' גדול יותר מאלי' הנביא?!... עבודתו צריכה להיות מתוך סדר מסודר: בתחילה יתעלה לעולם היצירה, כידוע (ראה תו"מ ח"ב ע' 226. וש"נ) שגופו של אלי' הי' בעולם היצירה, ורק לאח"ז ימשיך בעבודתו בדרגא נעלית יותר (מרשימה בלתי מוגה).

43)  תהלים לה, יו"ד.

44)  יהושע א, ח.

45)  ונוסף לצורך בהכנות גשמיות, ישנו צורך, לדעתו, גם בהכנות רוחניות, ולדוגמא, כאשר תובעים ממנו לימוד פנימיות התורה, נענה ואומר, כיצד יכול עתה להתעסק בפנימיות התורה, הרי בתחילה צריך "לאחוז" בזה ("מען דאַרף האַלטן דערביי"), וצ"ל במעמד ומצב של טהרה וכו', ורק לאחרי זה יכול ללמוד פנימיות התורה (מרשימה בלתי מוגה).

46)  דניאל א, ה.

47)  כ"ה בלקו"ש שבהערה 15. ולהעיר מכש"ט סשפ"א (וסקפ"ו) – בשם כתבי הרמב"ם (בשו"ת של הרמב"ם), ובהערות וציונים (מהמו"ל) שם שמקורו ברמב"ם צ"ע (המו"ל).

48)  ובפרט שבארץ מצרים היו כל הצרכים הגשמיים קיימים בהרחבה, כמ"ש (בהעלותך יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'", ובמילא הי' שם מקום לטעות, שאין צורך (ח"ו) לסמוך על הקב"ה שהוא ימלא כל צרכיהם.

ועניין זה מודגש גם בכך "שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה" (פרש"י ויגש מז, יו"ד. ובכ"מ – נסמנו בלקו"ש חט"ז ע' 14 הערה 24), שהרי, בתחילת הבריאה "היתה הארץ שותה . . כהדין נילוס דמשקה והדר משקה . . וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן . . כדי שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה" (ב"ר פי"ג, ט. וש"נ. וראה ירושלמי תענית פ"ג ה"ג), "יכירו ההשגחה ויכנעו לפני ה'" (קה"ע לירושלמי שם). וכיון שבארץ מצרים נשאר נהר נילוס כמשפטו הראשון (ראה גם יפ"ת לב"ר שם), היתה חסירה שם ההנהגה ד"תולין עיניהם כלפי מעלה", ובמילא הי' שם מקום לטעות כו' (ראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 29 ואילך. לקו"ש חט"ז שם. וש"נ).

[וע"ד המוסר יש להוסיף – ע"פ הידוע (ראה "היום יום" יג שבט. ובכ"מ), שבהמה אינה רואה אף פעם את השמים ("אַ בהמה זעט קיינמאָל ניט דעם הימל"), ובמילא אינה יודעת בכלל אודות מציאות השמים, ומעין דוגמא לזה הוא גם בנדו"ד, אשר כל זמן שהיו בנ"י בארץ מצרים – שאין מסתכלים שם כלפי ה(מי גשמים היורדין מן ה)שמים, כיון שכל פרנסתם באה מנהר נילוס – הי' מעמדם ומצבם הרוחני בדוגמת "בהמה"].

ודוקא כאשר יצאו בנ"י ממצרים, והגיעו למדבר שממה, והיו צריכים לסמוך לגמרי על הקב"ה – אזי נעשו מוכנים ומוכשרים לקבלת התורה (מרשימה בלתי מוגה).

49)  ירמי' ב, ב.

50)  תענית ט, א.

51)  וא' מהם – אשה (מרים) (מרשימה בלתי מוגה).

52)  וכשם שבעת קבלת התורה בפעם הראשונה – לא ערכו בני-ישראל שום חשבונות כלל, וסמכו לגמרי על הקב"ה, כך גם בזמננו זה אין לערוך שום חשבונות, לא גשמיים ולא רוחניים, וצריך להיות "חטוף ואכול חטוף ואישתי" (לשון חז"ל – עירובין נד, א. וראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו), ואזי יתן הקב"ה כל המצטרך (מרשימה בלתי מוגה).