חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ט"ו בתשרי התש"פ, 14/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 879 - כל המדורים ברצף
ערב שבת פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"א (27 במאי 2011)

נושאים נוספים
התקשרות 879 - כל המדורים ברצף
ללמוד תורה בהתמסרות ולסמוך על הקב"ה
דרישה לצאת מיד מהגלות!
מבצע הכי נעלה – מבצע תפילין
פרשת במדבר
ארבע מידות בתלמידים
מעמד הר סיני / זמן התפילה בליובאוויטש
הלכות ומנהגי חב"ד

  

גיליון 879, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"א (27.05.2011)

  דבר מלכות

ללמוד תורה בהתמסרות ולסמוך על הקב"ה

במניין בני-ישראל מתגלית פשיטות הנשמה השווה בכל יהודי * מה הביאור בסדר הפרשיות – במדבר לאחר בחוקותי? * נוסף ללימוד חז"ל על נתינת התורה במקום הפקר, מה מלמדת אותנו העובדה שהיה זה מקום שממה, שאין בו דבר מהדברים הגשמיים החיוניים לאדם? * על יהודי, בעל עסק או יושב אוהל, להתמסר ללימוד תורה, ולהסיר מליבו לגמרי דאגות ממחסור בגשמיות או ברוחניות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אנו1 עומדים לקרוא תיכף בפרשת במדבר, שבפרשה זו מדובר אודות האופן של מניין בני-ישראל, שבמניין זה היו הכול שווים, מהגדול שבגדולים עד הפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא נמנה יותר מאחד, והפשוט שבפשוטים לא פחות מאחד2.

ועניין זה היה גם הכנה למתן-תורה, וכמאמר רז"ל3 שאילו היו ששים ריבוא פחות אחד, לא היתה ניתנת התורה ח"ו אפילו למשה רבינו.

ועניין זה קשור עם פשיטות הנשמה, שבזה הכול שווים. וכמאמר הבעל שם טוב4, אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר5, שכולם אמרו שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של יהודי, שבזה הכול שווים.

ב. אמנם, אף שכולם נמנו בשווה, מכל מקום, נכללו במניין זה רק "מבן עשרים"6. זהו בנוגע לכל ישראל. אבל בנוגע שבט לוי, היה המניין "מבן חודש"7, שגם תינוק מבן חודש נמנה בשווה עם הגדול שבגדולים, ולפי הדעה שגם אהרן נכלל במניין (משה לא נכלל במניין, אבל בנוגע לאהרן ישנם ב' דיעות8) – הרי תינוק מבן חודש היה שווה במניין כמו אהרן.

ענינו של שבט לוי הוא, כמבואר בכתוב9, שעניינם הוא לשרת את הוי'. וכך איתא ברמב"ם10, שכל מי שנדב לבו לשרת את הוי' הרי הוא כשבט לוי. ובמילא, אצל אותם מישראל שמתמסרים לשרת את השם יתברך – שפירוש "לשרת את השם יתברך" הוא כאמור לעיל (בשיחות שלפני זה11), לא רק בשעת התורה והתפלה, אלא "בכל דרכיך דעהו"12 – אין בהם חילוקים, וגם תינוק מבן חודש שווה במניין כמו גדול שבגדולים.

ולכן, התלמידים שמחנכים אותם על טהרת הקודש, שמחנכים אותם שתהיה אצלם העבודה של "בכל דרכיך דעהו" – הרי הם כמו משבט לוי, שאין בו שום התחלקות, כנ"ל, החל מבן חודש.

ג. על שבט לוי נאמר13 "נתונים נתונים המה לי מתוך בני-ישראל", שבט לוי הוא שליח ופועל עבור כל ישראל. ומה שכתוב14 "הבדיל ה' את שבט הלוי" – אין הפירוש שהם מובדלים ואינם שייכים לכל ישראל, אלא שעבודה זו, באופן של "הבדיל", עושים הם ופועלים אותה בכל ישראל. וכמו כן בנוגע לתלמידים – שהם פועלים בכל בני-ישראל העדר ההתחלקות, מצד גילוי פשיטות הנשמה, שבכולם בשווה.

ד. ובנוגע למתן-תורה בפרט, הרי אמרו15 "בנינו ערבים בעדנו", שהם – הבנים – הביאו את גילוי מתן-תורה לכל ישראל.

וזהו גם מהטעמים שרבותינו נשיאינו השקיעו השתדלות גדולה ביותר בחינוך הכשר על טהרת הקודש16, שילמדו עם ילדים "קמץ אל"ף אָ" דווקא, להסביר את קדושת האותיות וקדושת הנקודות17, כיון שחינוך הבנים נוגע לכלל-ישראל.

וזוהי ההוראה לכל אחד מאתנו, שכאשר מתקרבים ימי מתן-תורה,

– החל משבת מברכים שאז מתחילה כבר ההכנה לזה, ובפרט מראש-חודש סיון, כמו שכתוב18 "ביום הזה באו מדבר סיני", ואיתא בגמרא19 הזה הזה גזירה שווה, שהיה זה בראש-חודש, ובפרט שלושת ימי הגבלה, ובמיוחד בחג השבועות –

יש לעורר את התלמיד שבעצמו, וגם "ושננתם לבניך אלו התלמידים"20 כפשוטו, לעורר ולגלות את פשיטות הנשמה שבהם, וזה פועל גם גילוי פשיטות הנשמה בכל ישראל כנ"ל, שבזה אין התחלקות כנ"ל.

וזוהי הכנה למתן-תורה, שבמתן-תורה נאמר21 "ויחן" לשון יחיד, שכולם עמדו יחד לתכלית אחת וכוונה אחת, לקבל "תורה אחת" מ"הוי' אחד".

ועל-ידי זה נזכה – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ה. דובר לעיל [במאמר22] בעניין קריאת פרשת בחוקותי קודם עצרת23, ולאחריה קורין פרשת במדבר, כדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה24.

ויש לומר בביאור הסדר בקריאת ב' פרשיות אלו:

בנוגע לפרשת בחוקותי – מבואר בלקוטי תורה25 בארוכה, שכל עניני התוכחה "לפי האמת אינם רק ברכות". העניינים של היפך הברכה – הם רק בנוגע לנפש הבהמית ויצר הרע, אבל בנוגע לנפש האלקית – הרי הם עניני ברכות.

ותוכן העניין בזה – שעל-ידי בירור מידות נפש הבהמית ודחיית היצר הרע נעשית תוספת עלייה בנפש האלקית. וכמו שנתבאר במאמר22 בעניין "קוממיות"26, ב' קומות27, שעל-ידי בירור נפש הבהמית ישנם ב' הקומות: קומת נפש הבהמית עצמה, והעלייה שנעשית על-ידי זה בקומת נפש האלקית.

ולכן קורין פרשה זו קודם מתן-תורה, כיון שעניין "קוממיות" הוא הכנה למתן תורה, כמו שנתבאר במאמר22 שבשביל עניין מתן תורה צריכים להיות ב' הקומות.

והטעם שמפסיקין ביניהם בפרשת במדבר דווקא [אף שבפשטות הטעם הוא כיון שפרשת במדבר באה לאחרי פרשת בחוקותי, הרי כל עניין יש לו תוכן בפנימיות, ולכן בהכרח לומר שגם פרשת במדבר יש לה שייכות למתן-תורה28] – על-פי הידוע29 בטעם שהתורה ניתנה במדבר, שההכנה לגילוי מתן תורה היא על-ידי עניין המדבר, שהוא עניין ההפקרות והביטול, מסירות-נפש. ועל דרך משל מעניין הצמיחה, שתחלה צריך להיות ריקבון הגרעין, ורק לאחרי זה יכולה להיות הצמיחה.

וזהו סדר הפרשיות – תחלה פרשת בחוקותי, ולאחריה פרשת במדבר: פרשת בחוקותי – ענינה בירור מידות נפש הבהמית (בדוגמת עניין ספירת העומר), שבירור זה נעשה על-ידי טעם ודעת, דהיינו שהאדם הוא עדיין בבחינת מציאות; ולאחרי זה באה פרשת במדבר – ביטול ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, הביטול האמיתי שהוא הכנה למתן תורה30, שעל-ידי זה הולכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.

* * *

ו. מהטעמים31 שהתורה ניתנה במדבר דווקא, להורות וללמד32, שכשם שהמדבר הוא "מקום הפקר"33, ללא בעל-הבית, כך גם בנוגע לתורה – שאין עליה בעל-הבית, ובמילא שייך כל אחד ואחד מישראל אל התורה, וכאשר הוא לומד את התורה – נעשית היא שלו34 ("ווערט די תורה זיינע").

אמנם, עדיין צריך ביאור:

הלימוד וההוראה האמורה מנתינת התורה במדבר (שהוא מקום הפקר) – מהוה הסברה לנתינת התורה במקום שאינו כפוף למרותו של אדון, אלא ב(מדבר שהוא) מקום הפקר; אבל אין טעם זה מספיק לבאר מדוע ניתנה התורה במדבר שממה דווקא ("אין אַזאַ וויסטן מדבר"), ובלשון הכתוב35 "ארץ ציה ועיף בלי מים", מקום שהיה נעדר לבושים, אכילה, ואפילו מים, שלכן, בהיותם במדבר היו הלבושים גדלים עמם (כדאיתא במדרשי חז"ל36), ומזונם לא היה אלא מן המן שירד להם מן השמים37, ומים נתן להם הקב"ה באמצעות סלע38 – במקום כזה דווקא ניתנה תורה?!

ובפרט על-פי הידוע שבמשל של תורה – מכוונים כל פרטי המשל אל הנמשל39, ומכיוון שלפי הסברה הנ"ל, עניין המדבר מהוה משל אל התורה (שכשם שהמדבר הוא מקום הפקר, כך התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל), צריך לומר, שכל הפרטים שהיו במדבר (שהוא המשל) קשורים ושייכים למתן תורה (שהוא הנמשל). ולכאורה, טעם הנ"ל אינו שייך אלא לפרט אחד במדבר (המשל) – שהוא מקום הפקר, ולא לפרטים הנוספים (האמורים לעיל) שהיו קיימים במדבר?

ז. ונקודת הביאור בזה – שנתינת התורה במקום שממה דווקא הנעדר מכל הצרכים הגשמיים הזקוקים לקיום האדם – באה להורות וללמד, שהאדם הלומד תורה צריך להסיר מלבו כל הדאגות ולסמוך לגמרי על הקב"ה שימלא כל צרכיו בגשמיות וברוחניות.

ובפרטיות יותר:

בנוגע להתעסקות בלימוד התורה – ישנם כאלה המצדיקים את העדר התעסקותם בתורה בטענות ומענות שונות ומשונות, באמרם, שקיימות כמה מניעות המפריעות אותם מלימוד התורה, הן מניעות גשמיות והן מניעות רוחניות.

ולדוגמא – בנוגע למניעות ובלבולים רוחניים:

כאשר תובעים מבעל-עסק לקבוע עתים לתורה, טוען הוא, שאין זה ענינו: הוא בעל-עסק, ובמילא שייך הוא לנתינת הצדקה ועניינים כיוצא בזה, אבל לא ללימוד התורה.

ובפרט שיודע הוא, אשר אחת מהעבודות המיוחדות השייכות לבעל-עסק היא ה"התנתקות" ("אָפּרייסן זיך") מעסקיו באמצע היום בשביל תפלת המנחה, כידוע40 שזוהי המעלה המיוחדת של תפלת המנחה, עד שאפילו "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"41, וכיון שכן – טוען הבעל-עסק – יש לו כבר עניין גדול ביותר, ומדוע דורשים ממנו ("פאַרוואָס יאָגט מען אים") להתעסק בלימוד התורה דווקא42?

ובדוגמת זה היא גם טענתו בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת:

כאשר תובעים מבעל-עסק לימוד פרשה חומש עם פירוש רש"י, ובפרט ("ווער רעדט נאך") השיעור בספר התניא – טוען הוא, אשר מכיוון שתורת החסידות תובעת עבודה בסדר והדרגה, ימלא תחילה בשלימות כל ענייניו, כולל ובמיוחד – העבודה של תפלת המנחה, עד שתהיה (כנ"ל) בדוגמת תפלתו של אליהו הנביא... ולאחרי זה – ימשיך לעלות לדרגא נעלית יותר בעבודתו. – הוא אינו משתמט ("ער זאָגט זיך ניט אָפּ"), חס ושלום, מלימוד חומש עם רש"י, או תניא, אלא שלדעתו צריך כל דבר להיות בעתו ("אַלץ מיט דער צייט"), לאחרי שיתפנה מכל שאר ענייניו, בסדר מסודר.

ועל דרך זה הוא ביחס ליושב אוהל – בנוגע לענייניו:

כאשר תובעים ממנו עבודה של "כל עצמותי תאמרנה"43, "לא ימוש וגו'"44, וכיוצא בזה, אינו משתמט מזה ("זאָגט ער זיך ניט אָפּ פון דעם"), אלא שטוען הוא, אשר לכל לראש יש צורך בהכנות לכך: בתחילה עליו לנוח ("פריער דאַרף ער זיך אויסשלאָפן") בכדי שיהיה מוחו רגוע, וכמו כן צריך לשמור את עצמו45, לאכול מאכלים מעודנים ("איידעלע מאכלים") וכו',

– כדאיתא באלשיך46 (ועל דרך זה בשו"ת הרמב"ם47) ש"התנאים הנאותים . . למדת החכמה . . אכילת ושתיית דברים דקים וטובים, כי המאכל הגס מקנה עביות וגסות במוח" –

ורק לאחרי כל זה – טוען היושב-אוהל – יתיישב הוא ללמוד באופן המתאים...

ח. וזהו הלימוד וההוראה מנתינת התורה במדבר, "ארץ ציה ועיף בלי מים" – שבנוגע ללימוד התורה צריך האדם לסמוך לגמרי על הקב"ה, שלכן, הרי למרות אשר נדמה לו לאדם הלומד שחסרים לו הצרכים הנדרשים עבור לימוד התורה (דוגמת המעמד ומצב במדבר שממה), צרכים גשמיים או צרכים רוחניים – אין לו להתחשב בכך, ועליו להתמסר לגמרי ללימוד התורה.

כלומר:

כשם שמתן-תורה בפעם הראשונה באה דווקא על-ידי זה שיצאו בני-ישראל מארץ מצרים48 לתוך מדבר שממה, "ארץ לא זרועה"49, מבלי לדעת במה וכיצד יסופקו צרכיהם ("ניט וויסנדיק ווי און מיט וואָס זיי וועלן אויסקומען"),

– וכפי שהיה בפועל, שהמן ניתן להם בזכות משה, עמוד הענן בזכות אהרן, והמים בזכות מרים50, זאת אומרת, שבכדי להשיג צרכיהם היו זקוקים לסמוך על זכותם של שלשה צדיקים51

ודווקא אז היו מוכנים וראויים לקבלת התורה;

על דרך זה הוא גם הלימוד וההוראה לכל אחד ואחד מישראל, כולל ובמיוחד – ההוראה אלינו בזמננו זה, שצריכים להתיישב ללמוד תורה ("מען דאַרף זיך זעצן לערנען תורה"), ולסמוך לגמרי על הקב"ה, ואז ישפיע הקב"ה כל המצטרך בגשמיות וברוחניות52.

(משיחות שבת בהר-בחוקותי ה'תשכ"א; ה'תשח"י; ויום ב' חג-השבועות ה'תשי"א;

תורת מנחם כרכים ל עמ' 312-314; כב עמ' 314-315; ג עמ' 144-148)

_______________________

1)    שיחה זו, עד סוף סעיף ד, הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 558 ואילך. במהדורה זו ניתספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשי"ט ס"ה (תו"מ חכ"ה ע' 312). וש"נ.

3)    מכילתא יתרו יט, יא. יל"ש שם (רמז רפ). דב"ר פ"ז, ח.

4)    ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.

5)    ראה סה"ש תש"ו ע' 3. וש"נ.

6)    במדבר א, ג.

7)    שם ג, טז.

8)    ראה שם, לט ובפרש"י (מבכורות ד, סע"א). במדב"ר פ"ג, יג. ובמפרשים לפרש"י ובמדב"ר שם. וראה גם לקו"ש חי"ג ע' 9 בהערות ושוה"ג.

9)    עקב יו"ד, ח. פ' שופטים יח, ה. ועוד.

10)  סוף הלכות שמיטה ויובל.

11)  לע"ע לא הגיעו לידינו (המו"ל).

12)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

13)  בהעלותך ח, טז.

14)  עקב שם.

15)  ראה תנחומא ויגש ב. שהש"ר פ"א, ד (א).

16)  ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 62.

17)  ראה פרדס ריש שער כח: המפורסם בכל חכמי-ישראל קבלה מפה אל פה מעזרא הסופר והוא קיבל מפה אל פה עד משה רבנו ע"ה מסיני מפי הגבורה שהנקודות למיניהם הם כו' עיי"ש. וראה גם תו"מ חט"ז ע' 142. וש"נ.

18)  יתרו יט, א.

19)  שבת פו, ב ובפרש"י (ד"ה כתיב).

20)  ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ז.

21)  יתרו יט, ב ובפרש"י (ממכילתא שם).

22)  בתחלתו (תו"מ חכ"ב ע' 300).

23)  מגילה לא, ב.

24)  ראה תוס' שם בסוף העמוד.

25)  פרשתנו (בחוקותי) מח, סע"א ואילך.

26)  פרשתנו (בחוקותי) כו, יג.

27)  ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

28)  ראה גם לקו"ש חכ"ח ע' 22. וש"נ.

29)  ראה עירובין נד, א. נדרים נה, סע"א. במדב"ר פ"א, ז. ועוד.

30)  כמדומה שאמר שב' ענינים אלו (פ' בחוקותי ופ' במדבר) הם ע"ד ב' ההכנות דספירת העומר והקדמת נעשה לנשמע (המו"ל).

31)  מכאן עד סוס"ח – נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 308 ואילך.

32)  ראה יל"ש יתרו רמז ערה: "ניתנה במדבר . . במקום הפקר, כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". במדב"ר פ"א, ז: "במדבר . . חנם לכל באי העולם" (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 535 ואילך).

33)  לשון היל"ש שם.

34)  ראה קידושין לב, סע"א ואילך. ע"ז יט, א.

35)  תהלים סג, ב.

36)  פסיקתא דר"כ ויהי בשלח. הובא ביל"ש עקב רמז תתנ, ובפרש"י עקב ח, ד.

37)  בשלח טז, ד.

38)  חוקת כ, יא.

39)  כלומר:

במשלים אחרים (שלא הובאו בתורה), כיון שהמשל הוא דבר נפרד מהנמשל, ואינו בא אלא להבהיר ולבאר את הפשט בנמשל, יתכן שהתאמת המשל אל הנמשל אינה אלא בכמה פרטים שבו; משא"כ בנוגע למשל שהובא בתורה – כיון שהמשל אינו דבר נבדל מהנמשל, ואדרבא, המשל נמשך ונשתלשל מהנמשל (ראה גם תו"מ ח"ב ריש ע' 180), [בלשון רבינו הזקן בתניא (רפ"ג) בנוגע לשייכותן של עשר כחות הנפש לעשר ספירות עליונות – "שנשתלשלו מהן"], בהכרח לומר, שכל פרטי המשל ישנם בנמשל, דאם לאו, לא יתכן שפרטים אלו יהיו במשל (שכל מציאותו אינה באה אלא מהנמשל), ובלשון חז"ל (עירובין צב, א. וש"נ) – "רבי לא שנאה ר' חייא מניין לו" (מרשימה בלתי מוגה).

40)  ראה סדה"י (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א ע' עא. סה"מ עזר"ת ע' פז.

41)  ברכות ו, ב.

42)  האומנם תובעים ממנו – טוען הוא – שיהי' גדול יותר מאלי' הנביא?!... עבודתו צריכה להיות מתוך סדר מסודר: בתחילה יתעלה לעולם היצירה, כידוע (ראה תו"מ ח"ב ע' 226. וש"נ) שגופו של אלי' הי' בעולם היצירה, ורק לאח"ז ימשיך בעבודתו בדרגא נעלית יותר (מרשימה בלתי מוגה).

43)  תהלים לה, יו"ד.

44)  יהושע א, ח.

45)  ונוסף לצורך בהכנות גשמיות, ישנו צורך, לדעתו, גם בהכנות רוחניות, ולדוגמא, כאשר תובעים ממנו לימוד פנימיות התורה, נענה ואומר, כיצד יכול עתה להתעסק בפנימיות התורה, הרי בתחילה צריך "לאחוז" בזה ("מען דאַרף האַלטן דערביי"), וצ"ל במעמד ומצב של טהרה וכו', ורק לאחרי זה יכול ללמוד פנימיות התורה (מרשימה בלתי מוגה).

46)  דניאל א, ה.

47)  כ"ה בלקו"ש שבהערה 15. ולהעיר מכש"ט סשפ"א (וסקפ"ו) – בשם כתבי הרמב"ם (בשו"ת של הרמב"ם), ובהערות וציונים (מהמו"ל) שם שמקורו ברמב"ם צ"ע (המו"ל).

48)  ובפרט שבארץ מצרים היו כל הצרכים הגשמיים קיימים בהרחבה, כמ"ש (בהעלותך יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'", ובמילא הי' שם מקום לטעות, שאין צורך (ח"ו) לסמוך על הקב"ה שהוא ימלא כל צרכיהם.

ועניין זה מודגש גם בכך "שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה" (פרש"י ויגש מז, יו"ד. ובכ"מ – נסמנו בלקו"ש חט"ז ע' 14 הערה 24), שהרי, בתחילת הבריאה "היתה הארץ שותה . . כהדין נילוס דמשקה והדר משקה . . וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן . . כדי שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה" (ב"ר פי"ג, ט. וש"נ. וראה ירושלמי תענית פ"ג ה"ג), "יכירו ההשגחה ויכנעו לפני ה'" (קה"ע לירושלמי שם). וכיון שבארץ מצרים נשאר נהר נילוס כמשפטו הראשון (ראה גם יפ"ת לב"ר שם), היתה חסירה שם ההנהגה ד"תולין עיניהם כלפי מעלה", ובמילא הי' שם מקום לטעות כו' (ראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 29 ואילך. לקו"ש חט"ז שם. וש"נ).

[וע"ד המוסר יש להוסיף – ע"פ הידוע (ראה "היום יום" יג שבט. ובכ"מ), שבהמה אינה רואה אף פעם את השמים ("אַ בהמה זעט קיינמאָל ניט דעם הימל"), ובמילא אינה יודעת בכלל אודות מציאות השמים, ומעין דוגמא לזה הוא גם בנדו"ד, אשר כל זמן שהיו בנ"י בארץ מצרים – שאין מסתכלים שם כלפי ה(מי גשמים היורדין מן ה)שמים, כיון שכל פרנסתם באה מנהר נילוס – הי' מעמדם ומצבם הרוחני בדוגמת "בהמה"].

ודוקא כאשר יצאו בנ"י ממצרים, והגיעו למדבר שממה, והיו צריכים לסמוך לגמרי על הקב"ה – אזי נעשו מוכנים ומוכשרים לקבלת התורה (מרשימה בלתי מוגה).

49)  ירמי' ב, ב.

50)  תענית ט, א.

51)  וא' מהם – אשה (מרים) (מרשימה בלתי מוגה).

52)  וכשם שבעת קבלת התורה בפעם הראשונה – לא ערכו בני-ישראל שום חשבונות כלל, וסמכו לגמרי על הקב"ה, כך גם בזמננו זה אין לערוך שום חשבונות, לא גשמיים ולא רוחניים, וצריך להיות "חטוף ואכול חטוף ואישתי" (לשון חז"ל – עירובין נד, א. וראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו), ואזי יתן הקב"ה כל המצטרך (מרשימה בלתי מוגה).

 משיח וגאולה בפרשה

דרישה לצאת מיד מהגלות!

בראותו שמשיח עדיין לא בא, חוזר ומבקש עוד פעם

כאשר יהודי נמצא "במדבר", יודע הוא שכן הוא רצונו של הקב"ה. כלומר, הכוונה העליונה אינה שעבודתו תהיה בקודש הקדשים, כי אם שבהיותו "במדבר" דווקא, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובהיות נשמתו מלובשת בנפש הבהמית וגוף גשמי "משכא דחויא" – במצב כזה יחיה על-פי התורה, ואדרבה, על-ידי זה בא לתכלית העילוי שאין למעלה מזה...

האמור לעיל שאין ליהודי טענות על העובדה שהקב"ה הביאו למדבר – הרי זה רק ביחס למילוי תפקידו ושליחותו מתוך חיות ושמחה, אבל אין הפירוש שהוא מסכים לכך ומוכן להישאר במצב זה רחמנא-ליצלן, גם בעתיד.

אדרבה: בנוגע לעתיד – צועק יהודי: "אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"!...

הוא יודע אמנם שיש עילוי בעבודה דזמן הגלות – העבודה דאתכפיא, שעל-ידי-זה באים לעילוי דאתהפכא... אבל אף-על-פי-כן, לאחרי כל העילויים כו' – אינו מוכן להישאר בגלות אפילו עוד רגע אחד בלבד... ולכן מבקש כל יהודי בכל תפילה ותפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – ג' פעמים ביום, וביום השבת – ד' פעמים!

והגע עצמך: בתפילת שחרית דיום השבת מבקש יהודי: "ותחזינה... ברחמים" – בקשה הנאמרת ב"תפילת העמידה", לאחרי ההקדמה של "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"... ש"יגיד" הוא מלשון המשכה... כעונה אחר הקורא, ולאחרי שביקש זאת בתפילת לחש, ב"קלא פנימאה דלא אשתמע" – חוזר הש"ץ ומבקש זאת עוד הפעם, ולא עוד, אלא שמבקש זאת בקול רם, שכן, בהיותו "שליח-ציבור" ["צבור" – ראשי-תיבות צדיקים בינונים ורשעים, ובהדגשה – שישנו וא"ו המחבר את אלו שהם במצב דהיפך הצדיקים עם הצדיקים, חיבור שנעשה אמנם באמצעות "בינונים", אבל סוף-כל-סוף מתחברים הם עם הצדיקים, עד שנעשים כולם למציאות של "צבור", מציאות אחת], אשר "הן א-ל כביר לא ימאס" – יש לו "ברייטקייט" לבקש זאת בקול רם!

ואף-על-פי-כן, כעבור משך זמן – לאחרי קריאת-התורה, ואמירת "אשרי יושבי ביתך", דקאי בפשטות על הישיבה בביתו של הקב"ה, בית-המקדש, בזמן הגאולה – הנה בראותו שמשיח עדיין לא בא... חוזר ומבקש עוד הפעם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!...

ובכן, אין כאן "הסכמה", חס-ושלום, מצידו של יהודי על ההישארות בגלות ("במדבר"), ההיפך הוא הנכון – ישנה בקשה ודרישה לצאת מהגלות תיכף ומיד...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ה, התוועדויות תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2138)

משיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת זה

...ויהי-רצון שמההליכה להקהיל קהילות בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות באופן ד"הווי רץ למצווה" – נלך ונרוץ לקבל פני משיח-צדקנו תיכף ומיד.

ויתירה מזו – שאין צורך אפילו לרוץ בדרך קצרה, כיוון שמשיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת ובית-המדרש זה, בית תורה, תפילה ומעשים-טובים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (שהרי "קדושה לא זזה ממקומה") אלופו של הדור, אשר על-ידו נעשה ההמשכה והגילוי דאלופו של עולם ב"גולה", שעל-ידי זה נעשה מ"גולה" "גאולה"...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תש"נ, התוועדויות תש"נ, כרך ג, עמ' 254 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

מבצע הכי נעלה – מבצע תפילין

"רבים טועים בזה"... כתב הרבי בהדגישו את הצורך בפרסום תמונת מיקום תפילין של ראש * בהוראת הרבי: תחנה לבדיקת וחלוקת תפילין בעיר ראשית בצרפת * נחיצות גדולה ב'קול קורא' בעד המבצע בחתימת כמה שיותר רבנים * כיצד יכולות נשים לסייע * וכיצד הגיב הרבי לאדם שקיבל על עצמו להניח מדי יום ו'? * צרור עובדות מימי הבראשית של 'מבצע תפילין'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

תפילין על חשבון הרבי

בימים אלה, בשנת תשכ"ז, יצא הרבי בקריאה לזכות את ישראל במצוות תפילין. הקריאה זכתה לשם: "מבצע תפילין".

בכ"ח טבת התשכ"ח שיגר הרבי מכתב מיוחד לבא-כוחו באירופה הרב בנימין-אליהו גורודצקי, אשר קטעים מתוכו נמסרו לנו לפרסום על-ידי הלשכה האירופאית הפועלת אף כיום בצרפת:

שלום וברכה,

זה עתה נתקבל המכתב-עת "בולעטין הקהלות" מי"ח בטבת, שבו נדפס ה"קול-קורא" מרבנים ראשיים בנוגע למבצע תפילין. ובאם אפשר כדאי לסדר על כל פנים באחת הערים הראשיות דשם מעין תחנה לבדיקת תפילין, ואולי גם לפרסם שמי שאי אפשר לו לשלם מחיר מלא בעד זוג תפילין יפנה להלשכה המרכזית בפריז ויוכל לקבלו בחצי מחיר. שבזה תועלת נוספת שידעו שהתפילין כשרים ובדוקים.

וכדאי גם כן לצרף חוברת על דבר תפילין שנדפסה כאן באנגלית שבטח יש דוגמתה בצרפתית, או על כל פנים ליקוט הלכות הכי צריכות למעשה דהנחת תפילין.

מה שנוגע ביותר – צירוף תמונה על דבר מקומו המדוייק של תפילין של ראש (וגם של יד) כיוון שרבים טועים בזה.

והרבי ממשיך:

לאחרי פרסום מודעה ה"קול-קורא" הנ"ל – בטח יקל לקבל קול קורא בדומה לזה מרבנים בשאר המחוזים בצרפת ואולי גם מהרב ראשי דצרפת

לפני סיום המכתב (שבו דן הרבי בעניין אחר) חוזר הרבי שוב לנושא הפרסום למבצע תפילין, ומספר כדלהלן:

בשבוע העבר היתה ישיבה רבתי של הרבנים האורתודוקסים במונטרעאל והחליטו לצאת בקול קורא בנוגע למבצע תפילין ולהקדיש לזה שבת (פרשת יתרו?) וכו'. כשיתפרסמו הדברים יושלחו לכבוד תורתו העתק ואולי על-ידי כך יקל הפרסום גם בצרפת.

הרבי מציע:

בטח מתכוננים [ל]ההתועדות ליו"ד שבט הבא עלינו לטובה באופן המתאים. וכדאי לפרסם גם אז על דבר מבצע תפילין ובהוספה על דבר גודל הנחיצות בזה עתה לא פחות מאשר לפני חג השבועות בקיץ בעבר.

ומצורף בזה קיצור מהנאמר בעניין זה.

אם במכתב ללשכה דיבר הרבי על הענקת תפילין בחצי מחיר, הרי בהזדמנות אחרת הורה להעניק על חשבונו זוג תפילין חינם, תמורת השתתפות סמלית של "שקל [=דולר] אחד".

זה היה בשבת הגדול תשל"ב אז הורה הרבי (ראה מקדש מלך כרך ד' עמ' תנט):

אלו שילכו ביום א' י"א ניסן ב"מבצע תפילין", הנה כשיפגשו ביהודי שאין לו תפילין, ויקבל על עצמו להניחן בכל יום – יינתן לו זוג תפילין על חשבונו [=של כ"ק אדמו"ר], אלא היות אשר קיום המצות צריך להיות לא באופן של "חינם" (ראה זוהר חלק ב' קכח, א), לזאת ישתתף גם המקבל את התפילין בשקל אחד.

ויבואו האנשים על הנשים

בגופו של אותו מכתב שהוזכר לעיל עסק הרבי בפרשה הבאה:

במוסד לבנות בגייטסהעד שבאנגליה התקיים חוג של לימוד חסידות (הרבי הדגיש: "תניא ובעיקר – שיחות ומאמרים קלים"), ולאחרונה יצא מנהל המוסד בערעור על כך. הרבי ביקש את הרב גורודצקי לטפל בעניין בעדינות ובדרכי נועם ושלום, והוסיף לפרט ולייעץ בהרחבה.

בין השאר ציין הרבי:

"שכנראה שהתוועדות שלהן [=של הבנות] בי"ט כסלו עברה בשלום ובמילואה, ולא עוד אלא שהתלמידות פרסמו שם על דבר מבצע תפילין והעמידו בגלוי קופתה לתרומות למבצע זה ובמקום מרכזי במוסד.

עדות אישית על כך התפרסמה במוסף 'משפחה חסידית' בכ"ב בשבט תשע"א (גיליון 1407, עמ' 11-12) על נערה שהתקרבה באותו מוסד לחב"ד:

יום אחד הגיעה ח"ל (כיום הרבנית ט' ממוריסטון) ואמרה: "בנות, שמעתן? הרבי יצא במבצע תפילין! בואנה נשתתף גם אנו במבצע זה!"... היא קיבלה אישור ממנהל המוסד, הרב כהן ע"ה, לתלות קופת צדקה על הקיר, והכסף שנתרם בה הועבר לרכישת זוגות תפילין רבים. זו היתה מעורבות שגרמה לי לחוש קשר לחב"ד...

ומעניין לעניין:

בכ"א תמוז תש"ל (אגרות קודש כרך כו עמ' תעט) כותב הרבי ל"קבוצת התלמידות בהדרכת הרב א"ב מצגר שי' ה' עליהן תחיינה":

ברכה ושלום!

בעתו נתקבל מכתבן, בצירוף תרומתן למבצע תפילין ועזרת אחים, והקבלות מצורפות בזה.

וזכות הצדקה, נוסף על התחזקותן בהנהגה טובה בדרך התורה והמצות, חדורות אור וחיות חסידותיים, יעמוד לכל אחת ואחת מהן, למילוי משאלות לבבן לטובה ולברכה.

יצויין כי כבר בשיחת ו' תשרי תשכ"ח ומאז בהזדמנויות נוספות עורר הרבי על השתתפותן וחלקן של נשי ובנות ישראל במצווה זו (כמו כן שוחח על כך עם הרה"ג ר' משה צבי נריה ע"ה – ראה "בצל החכמה" עמ' 25).

קול קורא – במדבר?

את קריאות הרבנים, ה'קול-קורא' למבצע תפילין, ראה הרבי כצורך דחוף ביותר, עודד את הכנתן ופרסומן כפי שהבאנו בכמה הזדמנויות, ואף העלן על נס ברבים בשנת תשכ"ח.

בהתוועדות שבת קודש פרשת קדושים תשמ"א סיפר הרבי על רב מסוים שביקר בעצמו בכותל המערבי, וכשראה את (האברכים והבחורים) העוסקים במבצע תפילין לא התאפק והביע את התפעלותו מכך. אולם לימים כאשר עיתון חרדי בארץ הקודש פרסם (מחדש) את ה'קול-קורא' של האדמו"רים והרבנים שקראו לחיזוק 'מבצע תפילין' – הנה תלמידיו של אותו רב פלוני עברו והוציאו בשל כך את העיתון מתיבות דואר רבים ולקחום עמם. בכך עברו על הציווי בפרשה זו "לא תגנובו".

הרבי התבטא אז שזוהי שיטתם ועניינם: "מלחמה נגד מבצע-תפילין, נגד הבעל שם טוב ותורתו, ונגד תיקון חוק גיור כהלכה!"...

בשנת תשל"ג ('ימי תמימים' כרך ו' עמ' 182) נתקבלה הוראה "להגביר מבצע תפילין בט' באב לאחר חצות היום [= בכותל המערבי]".

"עבודת מתנה אתן"...

ביומן 'שנת ניסים בבית חיינו' (הרצל, עמ' 127-128) מופיע הסיפור הבא:

יום ראשון ט' שבט תש"נ. במהלך חלוקת שטרות (דולרים) לצדקה הגיש הסופר ("בתים מאכער") קרישבסקי מירושלים לרבי זוג תפילין. תפילין אלו הוכנו על-פי בקשת הרבי ועל חשבונו, עבור בחור ממשפחה חרדית שבנם ירד מהדרך כו'. בתוך שקית הניילון היה מונח מכתב. הרבי פתח את השקית הוציא את המכתב ומסר את התפילין בחזרה. שאל את הר' קרישבסקי אם קיבל את הכסף עבורם, והוסיף שייגש למזכירות ויקבל את התשלום.

אחר-כך מסרו לו מהמזכירות שהרבי מבקש שהוא – הסופר – יהיה השליח למסור לבחור את התפילין.

על שקיות התפילין העשויות קטיפה היה רקום "מתנה מכ"ק אדמו"ר שליט"א ל..." (השקית הוכנה על-ידי אבי הבחור).

לפני כן כתב הרבי לאותו בחור (והדברים שוגרו לו באמצעות פאקס):

ישמור מנהגי יום הולדת והנחת תפילין.

לא רק ביום שישי

כאשר אחד הבחורים כתב לרבי שאחד ממושפעיו, שאותו הוא פוגש מדי יום שישי, החליט וקיבל על עצמו להניח תפילין בקביעות מדי יום שישי, הגיב הרבי בכתב ('דבר מלך', פרצת, עמ' 170):

הרי הוא מאמין בהשם מנהיג העולם כולו – ובודאי יקיים מצוותו להניח תפילין בכל יום חול בוקר, אזכיר על הציון.

 ממעייני החסידות

פרשת במדבר

לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח)

על שלושה מניינים מסופר בפרשתנו: א) מניין בני-ישראל, ב) מניין בני לוי, ג) מניין בני קהת. שלושה אלה מקבילים לשלוש ההבטחות שהובטחו לפני מתן תורה (יתרו יט): א) "והייתם לי סגולה מכל העמים", ב) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ג) "וגוי קדוש":

מניין בני-ישראל – כנגד "והייתם לי סגולה מכל העמים". כי במניין זה באה לידי ביטוי חשיבותם המיוחדת של ישראל על אומות העולם, כמאמר (ביצה ג), "דבר שבמנין לא בטל".

מניין בני לוי – כנגד "ממלכת כוהנים", שפירושו "שרים". שהרי בני לוי נמנו בנפרד בהיותם שונים ומיוחדים, "שומרי משמרת הקדש".

מניין בני קהת – כנגד "וגוי קדוש". שכן בבני קהת נאמר (לקמן ד) "זאת עבודת בני קהת.. קודש הקדשים" (המקודש שבכולן, רש"י).

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 24)

* * *

חז"ל נותנים שני טעמים לזה שהתורה ניתנה במדבר: א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשין בו, ב) ללמדנו שהתורה ניתנה חינם לכל באי העולם והכול שווים בה (במדב"ר פי"ט).

"כמדבר הזה שהכל דשין בו" – היינו מצד ה'גברא', האדם הלומד תורה. דווקא כאשר "ונפשי כעפר לכל תהיה" אפשר להגיע ל"פתח לבי בתורתך".

"הכול שווים בה" – היינו מצד ה'חפצא' דתורה. התורה היא 'הפקר' והעוסק בה כדבעי זוכה שתהיה 'שלו' ושתיקרא על שמו (ראה ע"ז יט).

ושני הדברים הם הכנה לקבלת התורה. שכן מי שמבקש לקבל את התורה חייב לדעת שני דברים: א) שבכוחו לעשות את התורה שלומד "תורתו", ב) שאפשר להגיע לכך דווקא על-ידי ביטול מוחלט.

(משיחת ד' בסיוון תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2114)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (א,ב)

"שאו את ראש" – עליכם להרים ולהגביה את נשמות ישראל ל'ראש' הנשמה – שורשה ומקורה.

"שאו את ראש" – כדי לעשות זאת עליכם להרים תחילה את ראשי העדה, שנים-עשר הנשיאים, כך שיוכלו גם הם להשתתף בעבודה זו, כדכתיב (פסוק ד), "ואתכם יהיו איש-איש למטה". שכן מצד גודל מעלתם של משה ואהרון, לא היו יכולים להשפיע ישירות על בני-ישראל אלא היו זקוקים לממוצעים – הם הנשיאים.

(ספר-המאמרים תרע"ח עמ' שיז)

* * *

מדוע מתאר הכתוב פעולת מניין זו בלשון 'שאו' דווקא, ולא 'מנו את ראש' וכיוצא בזה? שכן במניין זה נהפך כל יהודי להיות חלק מ'צבאות השם' והוא נעשה 'יוצא צבא בישראל', המקדיש את כל כוחו ומרצו לעבודת הבורא; ואין לך התנשאות והתעלות גדולה מזו.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 425)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל... לגולגלותם (א,ב)

גולגולת – רומזת לבחינה על-שכלית, כמו הגולגלת שמקיפה את המוח ולמעלה ממנו.

"שאו... לגולגלותם" – העלו והביאו את ישראל לאהבה על-שכלית, 'אהבה רבה'.

(ליקוטי-תורה, במדבר, עמ' ה)

כל יצא צבא (א,ג)

אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כולן גיבורי כוח.. וזה נס (אור החיים)

כשישראל דבקים בהקב"ה על-ידי שמירת התורה, הם מתעלים מעל חוקי הטבע. פסוק זה הוא דוגמה בולטת לכך: בני-ישראל עדיין עמדו תחת הרושם העז של מעמד הר סיני והיו מסורים ונתונים לדיני התורה – לכן זכו לנס מופלא זה.

(לקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 220)

תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן (א,ג)

בנוהג שבעולם, ספירת אזרחי המדינה נעשית על-ידי פקידים מן השורה, שהרי לכאורה אין מלאכה זו דורשת חכמה יתרה. אולם מניינם של בני-ישראל נעשה על-ידי משה רבנו ואהרון הכהן בכבודם ובעצמם, ואיתם נשיאי המטות!

ללמדך, כמה גדולה מעלתם של ישראל לפני המקום, שכאשר צריכים למנותם חייב הדבר להיעשות בידי האנשים הכי חשובים שבעם!

(משיחת כ"ח באייר תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2092)

בני נפתלי (א,מב)

מדוע בכל השבטים נאמר 'לבני', לבד משבט נפתלי שבו נאמר 'בני'?

בעת הספירה עברו משה ואהרון בכל המחנה וכתבו כל שם בפנקס – "פלוני בן פלוני משבט פלוני". כך כתבו את שמותיהם של כל שישים ריבוא בני-ישראל. אחר-כך כתבו מספר כל שבט בספר בפני עצמו, ולצורך זה עברו על הפנקס הראשון ואמרו: "פלוני בן פלוני לשבט פלוני". כתבו את שמו בספר השני, עד שסיימו את כל השבט. כך נהגו בכל השבטים. אך כשהגיעו לשבט האחרון, שבט נפתלי, לא היה צורך לרשום את שמות אנשי השבט בספר אחר, שכן לא נשאר אלא שבט אחד בלבד, אלא ספרו אותו במקומו ואמרו: "בני נפתלי, אלו שנשארו, מספרם כך וכך".

(ליקוטי-תורה להאריז"ל על הפסוק)

ויהיו כל פקודי בני-ישראל (א,מה)

הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים... כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים... והשקלים כופר על נפשותיכם (רמב"ן)

לפנינו רמז וסמך למנהג החסידי של נתינת ממון לרבי בתור 'פדיון נפש'.

(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 133)

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)

לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?

אלא מספרן של נשמות-ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שניתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שהמספר הזה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.

(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב)

את משמרת בני-ישראל (ג,ח)

שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י)

ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא, שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.

מכאן רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו, "הרי זה נתקדש קודש קודשים".

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 15)

גרשון וקהת ומררי (ג,יז)

'קהת' רומז לאסיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם, והעלאתם למקורם (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים").

עבודה זו נרמזת בשמו של קהת דווקא, שכן בני קהת היו מופקדים על המזבחות, שעליהם מקריבים קרבנות, ועיקר בירורם של ניצוצות הקדושה נעשה על-ידי עבודת הקרבנות.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' כב)

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)

שלושת כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים את אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות-העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית וליצר הרע, שהם 'מקבילים' ו'מתאימים' לנפש-האלוקית ויצר הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות-העולם, שאין להן 'התאמה' (ישירה) עם ישראל.

הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אישר את העברתו למקום חדש, כן על-ידי התגברות על כיסויה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17)

 פרקי אבות

ארבע מידות בתלמידים

ארבע מידות בתלמידים – מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו; מהר לשמוע וקשה לאבד, זה חלק טוב; קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע (פרק ה, משנה יב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו – דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע; נמצא הפסדו גדול משכרו. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו – שמידה טובה שיש בו, יתירה על המידה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא-מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. זה חלק רע – לא הווה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חיסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מה מחדש התנא, והרי כל מלמד יודע שיש סוגים שונים בתלמידים? ב) מהי ההוראה מענין זה במידת החסידות? ג) הדיוק "חלק טוב... חלק רע", ולא "מידה טובה... מידה רעה" וכיוצא בזה.

והביאור: חיוב הלימוד עם תלמידים על-פי דין ("ושיננתם לבניך, אלו התלמידים") אינו אלא ללמוד עמם תורה, אבל אין כל חיוב להתעניין בכישרונותיו של התלמיד ולתקן את הדרוש תיקון. אולם מצד מידת חסידות על המלמד להתעניין בתכונותיו של התלמיד ולהשתדל לעזור לו גם בזה.

מהר לשמוע – כאשר התלמיד קולט ומבין בקלות את הדבר הנלמד, אין המלמד רשאי להסתפק בכך, אלא עליו להתעניין במצבו של התלמיד לאחרי הלימוד; ואם התלמיד "מהר לאבד", כך שיצא שכרו בהפסדו, עליו לוודא שהתלמיד יחזור את לימודו כדי שלא ישכחנו.

קשה לשמוע – המלמד עלול לחשוב שתלמיד כזה חבל על הזמן המושקע בו, ועדיף לו להקדיש את כל זמנו ומרצו לתלמידים אחרים. על כך אומרת המשנה, שעל המלמד לבדוק את כוח הזיכרון של התלמיד, ואם הוא "קשה לאבד", הרי יצא הפסדו בשכרו.

מהר לשמוע וקשה לאבד – כאשר יש למלמד תלמיד מצטיין, אין לו להתגאות בכך, שכן זה חלק טוב – כישרונותיו הברוכים של התלמיד הם 'חלק' שניתן לו מלמעלה, ואינם תוצאה של פעולות המלמד.

קשה לשמוע ומהר לאבד – גם כאשר יש לו תלמיד גרוע ביותר, אסור להתייאש ממנו ולהניחו לנפשו, שכן "זה חלק רע", התלמיד אינו אשם בכך שקבל 'חלק' כזה מן השמים. לכן יש לעזור לו לפתח ולשפר את כושר שכלו.

מהר לשמוע ומהר לאבד – עליו לדעת שהיות ש"יצא שכרו בהפסדו", שומה עליו לחזור תמיד על לימודו.

קשה לשמוע וקשה לאבד – אין לו ליפול ברוחו בגלל היותו "קשה לשמוע", בידעו ש"יצא הפסדו בשכרו".

מהר לשמוע וקשה לאבד – אין לא להתגאות בכך, שהרי זה "חלק טוב", כנ"ל.

קשה לשמוע ומהר לאבד – אין לו להתייאש, בידעו שזהו "חלק רע", שניתן לו מלמעלה כדי שישנה מצב זה על-ידי עמל ויגיעה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תשד"מ – בלתי מוגה. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1806)

 בירורי הלכה ומנהג

מעמד הר סיני / זמן התפילה בליובאוויטש

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

זכירת מעמד הר סיני

ב'התקשרות' גיליון תשמ"ו הועלתה תמיהה על החלוקה לשניים של "זכירת מעמד הר סיני" בלשון שולחן ערוך אדמו"ר הזקן1: "שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה וקרבתנו להר סיני", אך בגיליון תשמ"ח הוכח על-פי מקורו הישיר של רבינו הזקן, ה'מגן-אברהם'2, והמקור הראשון לזה, ה'פרי-עץ-חיים'3,  שאמנם יש כאן חלוקה לשני עניינים שונים: א) מתן תורה, ב) מעמד הר סיני4, ושלכן יש לפרש ולנקד כך גם בשו"ע אדמו"ר הזקן5.

והעירני הרה"ח ר' אשר לעמיל שי' הכהן, רב קהילת חב"ד ביתר-עילית (במענה לתמיהה שבסוף הדיון באותו גיליון), שאדרבה – העיקר המופיע ב'זכירות' הנאמרות במפורש בסוף התפילה לפי נוסח רבינו הזקן, הוא רק מעמד הר סיני: "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" (ואף מפסיקים שם באמצע פסוק, ללא ההמשך "...ואשמיעם את דבריי" – נתינת תורה ומצוות6), דהיינו ככתוב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו"7, וכלשון תורת החסידות: "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם – בלי שום אמצעות והתלבשות כלל"8, אלא "גילוי עצמות אור אין סוף למטה... גילוי מהות אלוקות... השגות אלוקות במוחש ממש"9,  עד ש"במתן תורה נמשך לכל ישראל מלמעלה בחינת הראייה במהות ועצמות דהוי"ה ואלוקים, וראו במוחש איך שכל מציאות השמים הוא רק שם הוי"ה וכל מציאות הארץ הוא רק שם אלוקים"10, ורק אחר-כך "ראו שתורה ומצוות נמשכים מאור אין סוף ברוך הוא עצמו ממש"11;

ורק כאן, בכוונה שבסוף ברכת אהבה, נוסף גם העניין של מתן תורה, וגם בו לא נכנסים לפרטים של אימות נבואת משה רבינו, ש"עינינו ראו ולא זר"12, ובוודאי שלא לפרטי המצוות, אפילו לא של עשרת הדיברות או עכ"פ של השתיים הראשונות, אלא "ובנו בחרת" בלבד, מודים על הבחירה בעם ישראל מכל העמים, הקשורה עם כריתת-הברית שעשה הקב"ה עמנו, ועם הבחירה האמיתית שישנה רק אצלו יתברך, שכל זה קשור עם נושא הברכה – אהבת ה' לישראל. עכ"ד.

ואגב, הנני מחפש ביאור (בנגלה, בקבלה או בחסידות) מה הקשר בין עניין ה'זכירות' לקריאת-שמע.

_____________________

1)    סי' ס סעיף ד.

2)     שם ס"ק ב.

3)     שער הקריאת-שמע פ"ג, סד"ה ונחזור לעניין.

4)     וראה בעניין זה בקובץ 'בית אהרן וישראל' גיליון קמט עמ' קכח, וש"נ.

5)     ולא כדברי העורך ב'פרדס חב"ד' גיליון יט עמ' 79-78 שהחזיק בקושייתנו.

6)     ולא כבסידורי 'רינת ישראל' שהשלימו את כל הפסוק (ורק ב"אשר הקצפת" - מעשה העגל - לא השלימו, כנראה כדי לשמור על כבוד עם ישראל).

7)     ובהגדה-של-פסח של הרבי ד"ה "אילו קרבנו לפני הר סיני", איתא: "שעל זה נאמר: 'הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו' (דברים ה,כא). ובנוסח מוסף ראש-השנה: 'אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני' – ולא נתן כו' [=לנו את התורה] דיינו". ועיי"ש שמביא ביאור נוסף ע"ז.

8)     לקוטי תורה האזינו עז,ג.

9)     מאמר ד"ה וידבר אלקים תש"ד פ"ג, ס' המאמרים תש"ד עמ' 220.

10)   לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1334.

11)   לקוטי תורה במדבר דף י טור ג.

12)   על-דרך האמור בהוספות הרמב"ן לס' המצוות להרמב"ם (מצות ל"ת  ב), שצויין בגיליון תשמ"ח.

זמן תפילת שחרית של שבת בליובאוויטש

בשעתו התעניינו בנושא ב'התקשרות' גיליון תשצ"ו עמ' 16 הערה 1.

והנה אינה ה' לידינו את הנתונים כדלהלן:

ב'רשימת המאסר'1 מסופר שזמן התחלת התפילה בשבת היה בשעה 9:302.

ואגב, ב'רשימות דברים'3 מסופר, שגם בימות החול היה זמן התפילה בשעה זו. ולהעיר מקונטרס עץ החיים4, שסדר חסידות בבוקר רק נסתיים בשעה 9:30. ואולי הכוונה שאז החלו לומר קרבנות וכו', שהרי הנחת תפילין וק"ש ואף שתיית תה היו עוד לפני תחילת ה'סדר', כנאמר בקונטרס עץ החיים שם. וע"ע.

____________________

1)    לקוטי דיבורים ח"ד (ליקוט לז) עמ' 1344 (בספר המתורגם ללה"ק, ח"ד עמ' 907). ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז עמ' 240. כך מסופר גם ב'רשימות דברים' להרב יהודה חיטריק ז"ל, מהדורת תשס"ט עמ' 343.

2)     וצע"ק שב'רשימות' מכ"ד ניסן תרצ"א בסופן ('רשימות' סוף חוברת ה. רשימת היומן עמ' קצד. סה"ש תרצ"א עמ' 227) איתא שהתחילו בשעה 8:30. ואולי היו הבדלים בין השנים.

3)     הנ"ל עמ' 332. וכן ברשימת הרב אליעזר קרסיק ז"ל ב'בטאון חב"ד' חוברת ח עמ' טז, וברשימת הרב שמריה נחום ששונקין ז"ל שם חוברת י' עמ' כו.

4)     פרק כה.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת במדבר
כ"ד באייר

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה1.

ברכת החודש: המולד ביום רביעי אחה"צ, בשעה 2:12 ו-10 חלקים. ראש-חודש סיוון ביום השישי. בשבת זו (מברכים החודש סיוון) אומרים 'אב הרחמים'2.

יום התוועדות.

במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)3.

פרקי-אבות – פרק ה.

במשנה י"ח: "צדקת ה' עשה" אין אומרים את שם ה' כמות שהוא4.

יום חמישי
כ"ט באייר

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בשלושת הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה5.

בדרך כלל, בערב ראש-חודש מחלקים לצדקות שונות את המתאסף במשך החודש בקופות שנותנים בהן לפני (או אחרי) התפילה6.

יום שישי
א' בסיוון – ראש-חודש

[כמה ממנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע', גיליונות: תתס"ב, תתס"ז, תתע"א].

עד מוצאי י"ב בסיוון [צאת-הכוכבים בסוף היום], אין אומרים תחנון בחול ו'צדקתך' בשבת7.

________________________

 

1)    ספר-המנהגים, עמ' 30.

2)     בשו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס רפד כתב שביום שאין אומרים בו 'צדקתך' במנחה,  אין אומרים 'אב הרחמים', וכן כשיש חתונה או מילה, ויש מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החודש. ומסיים, שבימי הספירה, כשמברכין ר"ח אייר וסיוון אומרים אותו, מפני הגזירות שאירעו בימים ההם (בשנת ד'תתנ"ו) אף אם אירעה מילה באותן שבתות, ורק בראש-חודש שחל בשבת אין אומרים אותו. ובסידורו הגביל את אמירת 'אב הרחמים' בימי הספירה רק לשבת מברכין סיוון, ולא אייר.

והגרא"ח נאה ז"ל בס' פסקי הסידור (אות קלג, ובספרו קצות השלחן סי' פג בבדי השלחן ס"ק יג) דייק מהסידור, שרק בשבת מברכין חודש סיוון אומרים אותו ולא בשבת מברכין אייר, הרי שסובר שחודש ניסן עדיף משבת מברכין, ומוכיח משו"ע אדה"ז שגם כל יום שא"א בו תחנון עדיף משבת מברכין, כי ביום זה אין מזכירין נשמות כלל ובשבת מברכין מזכירין רק למי שנקבר באותו השבוע. ומזה למד, שלא יאמרוהו גם בשאר שבתות הספירה כשא"א תחנון, כמו כשאירעה בו מילה. ע"כ.

לשון 'פסקי הסידור' הובאה בהוספות לשו"ע (הישן, ח"ב ס"ע 877), ושם הוסיף הרבי במוסגר שתי שורות, וב'תשורה' (לחתונת פלדמן – אדר תשס"ט) מופיע צילום גוף כי"ק משורות אלו, בשינויים מהנדפס שם (שהודגשו כאן), וז"ל: "וכ"כ בסי' מהרי"ק – משמע דכשמברכין ר"ח אייר אין אומרים. וי"ל הטעם מפני שהם ימי ניסן (ראה פרמ"ג או"ח סו"ס רפ"ד בא"א)". [ולא הזכיר שזה בגלל ריבוי הגזירות בסביבות ר"ח סיוון דווקא, כדברי ה'קיצור הלכות' במילואים לסי' זה]. והעיר לנכון הרב לוי"צ שי' ראסקין, שהכוונה לדברי הפרי מגדים באשל-אברהם שם (ריש ס"ק ח), שהרמ"א כתב [כדברי רבינו בשו"ע] שכשמברכין החודש בימי הספירה אומרים אב הרחמים, אף שיש תרתי לטיבותא: א) ימי ניסן. ב) שבת מברכין. וא"כ אף כשיש עניין שלישי, שאירע בו מילה, אומרים זאת, כי אינו מחלק בין תרתי לתלתא לטיבותא, עכ"ד. אבל לפי משמעות סידור רבינו שכשיש תרתי לטיבותא בימי ניסן נמנעים מלאומרו, הרי גם בשבת מברכין סיוון כשיש תרתי לטיבותא, שבת מברכין וברית מילה, יש לדלגו, וזה כדעת הגרא"ח נאה שם.

3)     ספר-המנהגים עמ' 14.

4)     בשם הרבי, כיוון שהוא רק חצי פסוק – ראה 'התקשרות' גיליון רעח, עמ' 17 וגיליון תטז, עמ' 14, הע' 5.

5)     שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

6)     ספר-המנהגים, עמ' 77.

7)     סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)