הרבי מבאר את מחלוקת אדמו"ר הזקן וערוך השולחן בשאלת הלוואה לצורכי שבת כשאין לו, ומוצא סימוכין לשניהם * מתייחס לדבריו כשהורה ברבים להניח תפילין דרבינו תם * ביאר על פיו את השאלה מדוע בסיום הלכות נחלות מכנה הרמב"ם את הקב"ה "רוכב ערבות"?, והוסיף ביאור בשייכות לאביהם הגשמי של יתומים * רשימה שלישית ואחרונה
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
בדרך הטבע או מלמעלה
בהלכות שבת סימן רמב סעיף ג פסק אדמו"ר הזקן: "ואף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים, אלא חפצים, ומשכנם וילווה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע... לוו עלי ואני פורע... אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילווה ושהקב"ה יפרע".
בשיחת שבת פרשת בראשית תשל"ג (שיחות קודש תשל"ג כרך א' עמ' 92 ואילך; ראה שם עמ' 94 ואילך) האריך הרבי בסברת דברי אדמו"ר הזקן ומקורם. הדברים הוגהו על-ידו כמה שנים אחר-כך ונדפסו בלקוטי שיחות כרך טז עמ' 181-180, שיחה העוסקת באמונה ובביטחון הנדרשים לאדם כשלווה על מנת שהקב"ה יפרע.
הרקע לדברים: זמן אמירת השיחה, שנת תשל"ג, היתה שנת השמיטה, שבה נדרשים במיוחד אמונה וביטחון, כידוע.
בין השאר הרבי הצביע על מחלוקת בין אדמו"ר הזקן ו'ערוך השלחן':
מדברי אדמו"ר הזקן משמע שלא מדובר דווקא במי שיש לו עסק ובכוונתו לשלם את ההלוואה ממה שירוויח בעסק – כי אז אין זה עניין של "לוו עלי ואני פורע". אלא אף אם אין לו עסק וכיוצא בזה, ילווה "והקב"ה ימציא לו לפרוע".
אבל ערוך השולחן כתב (בסימן זה סמ"ד) ד"זהו הכל במי שיש לו עסק, ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לה'... אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".
תחילה מוכיח הרבי כדברי אדמו"ר הזקן מהמשך הסוגיא בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה... חוץ מהוצאת שבתות כו' ואם הוסיף מוסיפין לו", ומפרש רש"י "חוץ מהוצאת שבתות – אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו", משמע אפוא שמוסיפין לו גם אם אין לו עסק וכדומה ואינו יודע מהיכן לשלם.
וזו גם כוונת אדמו"ר הזקן הכותב "(לוו עלי ואני פורע) כלומר, שאין הוצאת שבת... עולה בחשבון שנקצב לו בראש-השנה למזונות... ושאר צרכיו". בכך רצה לבאר שמאמר הגמרא "כל מזונותיו כו' חוץ מהוצאת שבתות" שבהמשך הסוגיא, מהווה ביאור על המאמר הקודם שם "לוו עלי והאמינו בי ואני פורע". לפי הבנה זו מודגש, שגם מי שאין לו עסק וכדו' שעל-ידו יוכל לפרוע – ילוה "והקב"ה ימציא לו לפרוע", כיון שאין הוצאת שבתות כלולים במזונותיו, אלא "אם הוסיף מוסיפין לו".
ביסוס דבריו ויישוב שיטת אדמו"ר הזקן
ממשיך הרבי וכותב שלכאורה יש להוכיח כדברי ה'ערוך השולחן' מלשון רבנו חננאל על דברי הגמרא (הנ"ל) "לוו עלי... והאמינו בי ואני פורע", שמפרש רבינו חננאל "אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו", כלומר שמדובר שיש לו עסק וכיוצא-בזה.
ולאור זה יובן גם המשך דברי הגמרא שם "ואמר ר' יוחנן משום ר"א בר"ש הרוצה שיתקיימו נכסיו כו'" – שהקשר בין מאמר זה לבין המאמר הקודם "לוו עלי כו'", אינו רק בבעל המימרא (ר' יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי שמעון, בעל המאמר הקודם), ושהגמרא הביאה זאת רק בדרך אגב – כי אם המשך בגוף העניין, שגם המאמר הקודם "לוו עלי" מדבר בשיש לו נכסים ועסק וכו' כמו מאמר זה, וכדברי ערוך-השולחן.
אולם כאן מוסיף הרבי שדברי רבנו חננאל וכן הקשר שבין שני המאמרים, מתאימים גם לשיטת רבנו הזקן:
אף שנתבאר לעיל שלאדמו"ר הזקן האדם יכול ללוות בשביל הוצאות השבת גם אם אין לו מהיכן להחזיר החוב, ושגם המשכון אינו משמש כפירעון ההלוואה, הנה כתב אדמו"ר הזקן שעל כל פנים צריך שיהיו לו חפצים למשכנם, ש"אם אין לו חפצים למשכנם", אזי "לא ילווה ושהקב"ה יפרע". היינו שההלוואה צריכה להיות דווקא אם יש לאדם חפצים משלו (משכון), והטעם לזה הוא כיוון שרק אז ישנה הבטחה "ואני פורע", היינו ש"הקב"ה ימציא לו לפרוע", כי הברכה חלה דווקא כשיש כלי מצד האדם, ולא כשאין לו כלום משלו. כלומר שהחפצים אינם משמשים רק כמשכון ההלוואה, אלא גם כדי שעל-ידם תחול הברכה שיוכל להשיב החוב.
לפי זה מיושב לשון רבנו חננאל "אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו" גם לשיטת אדמו"ר הזקן: כיוון שעל-פי הנ"ל לדעת אדמו"ר הזקן, ההבטחה של "ואני פורע" היא אכן על-ידי "ברכה במעשה ידיכם" – היינו איזה שיהיה, לאו דווקא עסק אלא אפילו חפצים למשכון – נמצא שהברכה היא לא לפי ערך ה"מעשה ידיכם", אלא גם באופן שנראה במוחש ש"אני פורע".
ולפי זה מובן גם-כן המשך הגמרא "הרוצה שיתקיימו נכסיו כו'", כי גם המאמר הקודם "לוו עלי כו'", עוסק באותו מקרה שיש לו חפצים (נכסים). וכך מובן גם סדר הבאת המאמרים בגמרא: תחילה המאמר "לוו עלי כו'", ואחריו "הרוצה שיתקיימו נכסיו כו'", שעל פיו מובן ש"ואני פורע" הוא כאשר יש לו חפצים כו'. ואחר כך המאמר "כל מזונותיו של אדם קצובין לו כו'" – שעל פיו מובן שבאמת "ואני פורע".
"אלה שישאלו ממה שכתוב בערוך השולחן"
בהתוועדות פורים תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו כרך א' עמ' 629 ואילך) התייחס הרבי לשאלת רבים, שלכאורה יש מקום לומר, שבהתאם למבואר בספרים המדברים אודות הנחת תפילין דרבינו תם, הנה הלוואי שנצא ידי חובת קיום מצוות תפילין כדבעי בהנחת תפילין דרש"י וכו'. עם זה קבע הרבי כי על-פי המבואר בספרים שבימינו כבר נתפשט הדבר, "הנה דעתי ברורה שעתה יש להניח שני זוגות תפילין". והאריך באותה הזדמנות (ובהזדמנויות אחרות) בציטוט מקורות וכו'.
בהמשך התבטא הרבי:
ולגבי אלה שישאלו ממה שכתוב בערוך השולחן וכיוצא בזה – הנה ידוע ומפורסם שבאותם זמנים היה מצב אחר לגמרי. לא קראו אז עיתונים, והחכמות החיצוניות לא היו בהתפשטות. לא כן כיום שנדרשת תוספת מיוחדת בעבודת המוחין, וזה נפעל על-ידי הנחת תפילין (דר"ת) הפועלות שעבוד המוח והלב כו' (-והאריך בזה).
המקור נמצא בדבריו עצמו!
הדברים מכוונים לנאמר בערוך-השולחן אורח חיים סימן לד, סעיף ג: ואף המניחים תפילין דרבינו תם מברכין רק על תפילין דרש"י ורמב"ם ומתפללים בהם כאלו בת קול יצא דכן הלכה [=כרש"י].
ומוסיף שם: שיברך רק על של רש"י... אלא אחר התפלה והטעם מפני שהעיקר להלכה כדברי רש"י והרמב"ם.
ועוד בסעיף ז: שמתחלה עשו כר"ת ואחרי שמצאו המדרש הנעלם [=זוהר פרשת פינחס – נעתק בערוך-השולחן שם סעיפים ח-ט] הוכרחו לשנות ולהניח כסדרן כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל.
ובסיום דבריו בסעיף ט: ונמצא דלפי-זה שניהם אמת לפי כוונת התורה אלא דבזמן הזה יותר נכון כרש"י מפני הטעמים שאמרנו...
אבל באמת ערוך השולחן עצמו הוא המקור לקביעת הרבי שלפועל "נתפשט הדבר" כמו שכותב בעצמו בסעיף ה' בהגהה:
"וגם זה שכתב הבית יוסף דאין לעשות כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות – האידנא נתפשטה בכמה מדינות שמניחין תפילין דר"ת ואין בזה יוהרא ויכול כל אחד לעשות כן ותבוא עליו ברכה".
להיזהר מאביהן של יתומין
בסיום הלכות נחלות כתב הרמב"ם: אפוטרופוס צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהיזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות גו'.
באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 116) מתעכב הרבי לבאר את הצורך שראה הרמב"ם להדגיש שהקב"ה "הוא רוכב ערבות", דלכאורה די היה בהזכרה ש"זה הקב"ה" וכיוצא בזה.
הרבי מביא את פירושו של ערוך השולחן (בחושן משפט אות לד) שמסביר על-פי דברי הגמרא (חגיגה יב,ב) "ערבות – שבו צדק ומשפט", שלכן צריך לדקדק מרוכב ערבות ששם מקור הצדק והמשפט ("להשפיע טוב להעושים צדק ומשפט וצדקה... מביט משם... להעניש לעושי עולה לבד עונשו בכו' ולהיפך גודל שכרו בגן עדן").
אלא שעל כך מוסיף הרבי ביאור נוסף בדרך רמז שב"ערבות" אומרת הגמרא (בחגיגה שם) מרומז "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים" – כולל גם אביהם של יתומים, ואם-כן נדרשת זהירות בקיום מצוות חינוך (שבמקרה רגיל מוטלת על האב וכאן על האפוטרופוס), ביודעו שה"רוכב ערבות" עתיד להחיות את אביהם.
[הרבי מציין: וראה עוד טעם בסמ"ע שם סקנ"א (וכן בפרישה לטור שם)].
טלטול מגילה בפורים שחל במוצאי שבת
לגבי הכנת המגילה מערב שבת חוקר הרבי – אם כדאי להוציא את המגילה ממקומה הקבוע בכל השנה ולהניחה במקום עראי למשך השבת, אף שאין זה דרך כבוד למגילה, על מנת שתהיה מוכנה לקריאה במוצאי שבת ללא טרחא דציבורא, שיצטרכו ללכת ולהביא המגילה לבית הכנסת.
קודם לכן הקדים הרבי וציין:
הזהירות שלא לטלטל המגילה עד לאחרי צאת השבת – ראה השקלא-וטריא בזה בשערי תשובה אורח חיים ריש סימן תרצ"ג. ערוך השולחן שם שם סעיף ג. ועוד.
ואלו דברי ערוך השולחן שם:
וכשחל פורים במוצאי שבת יש ליזהר שלא להביא את המגילה בשבת לבית הכנסת דאסור להטריח את עצמו משבת לחול ואפילו על-ידי קטן אינו נכון אלא יכין מערב שבת או יביאנה אחר מעריב, אך אפשר אם יעיין בה להבין בשבת עצמה ללומדה ולדורשה אפשר דמותר להביא, שהרי עושה זה בשביל שבת שהרי מותר ללומדה בשבת ומכל מקום נזהרים שלא לבא לידי זה (עיין שערי תשובה)".
שיטת הגאונים ורבינו תם
לגבי שיטת רבינו תם וכן הסתירה שישנה לכאורה בדברי אדמו"ר הזקן שב"סדר הכנסת שבת" שבסידורו פסק כשיטת הגאונים בניגוד לשיטת ר"ת, כאשר בשולחנו (סימן רסא סעיף א) פוסק כר"ת – מציין הרבי (אגרות קודש כרך כג עמ' שכז) בין השאר לדברי הערוך השולחן סימן רסא סעיף ח ("והנה רבים מגדולי עולם [הגר"א והגר"ז [=אדמו"ר הזקן] בסידורו ועוד גדולים] דחו שיטת רבינו תם מכל וכל... וכן נהגו כל ישראל", ורק שלגבי מוצאי שבת "נוהגין כדברי ר"ת". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
