תחושה של אושר מילאה את ליבו של הד"ר דיוויד פרידמן כאשר נחת עם אשתו ובנו הקטן יונתן על אדמת הארץ והגשים את משאלתו לעלות לארץ-ישראל.
הוא נולד בדרום-אפריקה, במשפחה שלא הייתה לה זיקה של ממש לדת. כשבגר למד רפואה וזכה להצלחה.
כמו צעירים רבים, שהחלו להתקרב לעולמה של היהדות, גילה גם הוא את שורשיו. במרוצת הזמן נעשה יהודי שומר מצוות. על-כן הרגיש רצון עז לעלות לישראל ולחיות בה חיים יהודיים מלאים.
בצעדיו הראשונים בארץ נעזר בדודתו, הגב' מרים טרספולסקי, משכונת בית-וגן בירושלים. היא סידרה בעבור הזוג הצעיר דירה, והוא התכונן ללמוד תורה כחצי שנה קודם שיתחיל בעבודתו כרופא.
זה היה בחורף תשנ"א (1991). לא חלפו כמה ימים ותושבי הארץ מצאו את עצמם נתונים לאיום הטילים של הרודן מבגדאד. אביו של הד"ר פרידמן מיהר להתקשר אליו ותבע במפגיע כי המשפחה תחזור מיד לדרום-אפריקה.
כשהסתיימה השיחה נותר הבן בתחושה קשה ובחוסר יכולת להחליט כיצד לנהוג. הוא ידע כי לא הדאגה בלבד הביאה את האב להציג דרישה זו. כל תהליך החזרה בתשובה והעלייה לארץ לא היו לרוחו, ועתה יש בפיו נימוק חזק.
הד"ר פלדמן הציג את לבטיו לפני דודתו: האם עליו לוותר על תכניותיו להתקדם בלימודי היהדות ועל החיים בארץ בגלל דרישתו של אביו? מצד שני, מצוות כיבוד אב ואם נאמרה בעשרת הדיברות ואין להקל בה.
הדודה ענתה כי שאלות מסוג זה יש להפנות לרב פוסק הלכה. היא סיפרה לו על הגאון רבי שלמה-זלמן אוירבך, על גדולתו העצומה בתורה ועל חכמת-החיים הרבה שניחן בה.
בעזרת ידיד בא הרופא הצעיר אל דירתו של הרב אוירבך, בשכונת שערי חסד. הוא הציג את הרקע לדברים ואת דרישת האב, והמתין לתשובה.
הרב אוירבך אמר: "רבים שאלו אותי אם לעזוב לחוץ-לארץ לנוכח איומי האוייב העיראקי. לכולם עניתי חד-משמעית שאין לעזוב את הארץ. אולם בקשר אליך נראה לי שהעניין שונה". נשימתו של הצעיר נעצרה והרב המשיך: "לדעתי, עליך לקיים את רצון האב ולצאת לחוץ-לארץ".
הד"ר פלדמן היה מופתע ושאל: "מדוע, כבוד הרב?".
הרב אוירבך חייך אליו בחום ואמר: "מהדברים שסיפרת אני מבין שאם לא תציית לאביך ותטען שהרבנים מורים שלא לעזוב את הארץ, הדבר יעורר בליבו כעס כלפי הרבנים וכלפי כל מה שהיהדות מייצגת. הוא ירגיש שהרבנים מסיתים את הבנים נגד הוריהם חלילה, וזו תהיה התפתחות שלילית.
"לכן אני מציע שתצאו לחוץ-לארץ, אך לא לדרום-אפריקה, שבה הסביבה מקשה עליכם. כדאי שתעברו לזמן-מה לקהילה יהודית אחרת, כמו לונדון, שם תוכל ללמוד בינתיים, וכאשר יחזור השקט תשובו לארץ-הקודש".
בו-במקום התקשר הרב אל ידידו המתגורר בלונדון, וביקש ממנו לסדר מקום מגורים לזוג בקהילתו. הוא מסר לד"ר פלדמן את שמו ופרטיו של האיש ואמר: "סעו לשלום, הכול כבר מסודר".
בשובו אל הדודה היה הד"ר פלדמן נבוך. "הרב חושש שהישארותי בישראל תפגע ביחסו של אבי אל הרבנים", אמר, "אבל הלוא אני מכיר את יחסו השלילי של אבי כלפי הרבנים, וממילא זה לא ישנה הרבה".
הדודה עודדה אותו ואת אשתו לקבל את פסק ההלכה של הרב. "אם שואלים רב – צריך לקיים את הוראתו", אמרה. היא גם מיהרה לעזור להם למצוא מקום בטיסה הקרובה היוצאת ללונדון, ולמחרת בערב כבר עלתה המשפחה הצעירה למטוס.
הם נחתו בלונדון ופסעו בין המוני האנשים בבית-הנתיבות הגדול. פתאום שפשף הד"ר פלדמן את עיניו כלא מאמין. מולו צעד אביו, שבאותו רגע הבחין גם הוא בהם, והתקדם לעברם בהתרגשות.
האב והבן התחבקו בחום, הביטו זה בזה ובעיני שניהם זעקה השאלה: "מה אתה עושה פה?!". האב פתח ראשון והסביר לזוג הצעיר כי היה בטוח שלא ישמעו בקולו, ולכן החליט לבוא לישראל, כדי לעודד אותם לחזור מיד. מכיוון שלא מצא טיסה ישירה, נחת נחיתת-ביניים בלונדון. "אבל מה אתה עושה פה?!", שאל כעת את בנו.
בפי הרופא הצעיר הייתה תשובה מוכנה: "אחרי שדיברת איתי בטלפון הלכתי להתייעץ עם רב בירושלים, והוא יעץ לי לשמוע בקולך ולעבור בינתיים ללונדון, עד שהמצב יאפשר לחזור".
תגובתו של אביו גרמה לו לחוש צמרמורת: "מה?! עדיין יש רבנים שמתחשבים גם ב'כבד את אביך ואת אמך'?!"...
משפחת פלדמן נשארה בלונדון כמה חודשים, ולאחר מכן שבה לארץ, בהסכמה מלאה של האב. מאז אותה פגישה בבית-הנתיבות בלונדון השתנה לחלוטין יחסו של האב כלפי רבנים והיהדות בכלל. עם השנים למד להעריך את התקרבותו של בנו אל עולם היהדות, ואף החל לקיים מצוות בעצמו.
(על-פי 'אורו של עולם', מאת הרב יוסף אליהו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
