נושאים נוספים
	התקשרות 864 - כל המדורים ברצף
	מה יהיה דין שנת העיבור כשיבוא משיח?
	בגאולה הקטן גדול יהיה
	הרד"ץ חן
	פרשת תצווה
	ברכת מזונות / הושענות
	הלכות ומנהגי חב"ד

הרה"ג והרה"ח הרב דוד-צבי (הירשל) חן היה מדמויות הפאר של חסידי חב"ד * הרבי הכירו בצעירותו והרבה לספר בשבחו, וגם ציטט מאמרים משמו וסיפורים אודותיו * "מעולם לא היה נער" העיד עליו הצמח-צדק * על הקיסר השיכור שנבהל לשמע ברכתו של הרד"ץ... * ומדוע הצטער כאשר תוקנו אלפי טעויות בהדפסה החדשה של הליקוטי-תורה?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

גאון חסיד ועובד

"רב בצערניגוב. מחסידי אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר מהורש"ב נ"ע. נפטר בירושלים ת"ו" – כך תיאר הרבי בקצרה את אישיותו של הרב חיים דוד צבי ב"ר פרץ חן ע"ה (בהערה בשולי שיחת כ"ק אדמו"ר הריי"צ משבת הגדול י"ב ניסן ת"ש – ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 49 הע' 37).

בהזדמנויות אחרות הרחיב:

"יהודי בעל צורה, למדן גדול, ידע הרבה חסידות, ו'עובד', ועוד כמה וכמה מעלות טובות...", כך בהתוועדות י"ג תמוז תשכ"ב (תורת מנחם כרך לד עמ' 170 הע' 215).

ובשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 543): "מגדולי החסידים, ורב ולמדן גדול וכו'".

"הרב דצ'ערניגוב, למדן גדול, חסיד גדול, עובד גדול עם כל המעלות שבדבר" – התבטא הרבי בשנת תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 128).

ועוד בשנת תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך א' עמ' 166): "טשערניגוב היתה עיר מלאה חכמים וסופרים, ורבה היה גאון עצום, וזכה לקבל סמיכת חכמים מאדמו"ר מהר"ש" [בהמשך הרשימה ידובר אודות פרט זה].

הוזכר בהדרת כבוד

סיפר הרה"ג הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א:

אימו של הרבי, הרבנית חנה ע"ה, סיפרה כי כל אימת שהיו מזכירים את הרד"ץ בביתם – היה זה בהדרת הכבוד הראויה (מרשימת הת' משה-לוי-יצחק שי' לאופר).

בשנת תרצ"ו שיגר כ"ק אדמו"ר הריי"צ לחתנו הרבי מכתב אודות החומר השייך לקובץ 'התמים' שקיבל ממנו, וכה כתב לו (אגרות קודש מוהריי"צ כרך ט"ו עמ' רכט): "על דבר תיקון הלשון, אין אני מוצא נחיצות בדבר, ואם כי ימי הבחרות נוצצים מהסגנון, הרי הוא מתאר הדבר כמות שהוא... והערתו בהנוגע להרד"ץ נ"ע, הרי אין אני בא לכתוב תולדותיו אלא סיפור בלבד".

ניתן לשער כי בשל גודל הדרת הכבוד שרחש לו הרבי (כאמור מעדותו של הר"י כהן שליט"א בשם הרבנית חנה ע"ה) ביקש להוסיף פרטים על תולדותיו וימי חייו, ועל כך היה מענה הריי"צ במכתבו.

הצמח צדק העיד עליו

ברשימות היומן משנת תרצ"א כותב הרבי (רשימת היומן תרצ"א עמ' רו):

הצמח צדק אמר על רד"ץ שמעולם לא היה נער ("אַ אינגעל").

ובמקום נוסף (שם עמ' תנה):

הצמח צדק אמר על רד"ץ – כך סיפר [אדמו"ר] מהר"ש נ"ע – שהוא עובד אלקים.

ובשנת תרצ"ד (שם עמ' שלה):

הצמח צדק לכל בר מצווה היה אומר דרוש מתחיל "נעשה אדם". הבר-מצווה של רד"ץ היה בליובאוויטש, ואמר הצ"צ דא"ח "נעשה אדם".

בחודש כסלו תרצ"ג רשם כ"ק אדמו"ר מה ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (רשימות היומן עמ' ש):

אדמו"ר מהר"ש נ"ע נתן סמיכות בכתב יד קדשו ממש – לשלשה: רד"ץ, ר' יעקב מרדכי בעזפאלאוו, ור' משה ראזענבלום...

ר' פרץ חן היה רב בבעשענקאוויץ, ובנו רד"ץ – בחייו – רב בנעוועל. אחר כך העתיק ר' פרץ (מבעשענקאוויץ) וקיבל הרבנות בנעוועל, ורד"ץ עבר לצ'רניגוב.

כשערך הרבי את ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בשנת תש"ז כתב (שם עמ' פא):

נתן סמיכה בכתב-יד-קודשו לשלשה אחרי שבחנם בעצמו: הרה"ג והרה"ח הר' דוד צבי חן וכו'...

בהתוועדות שבת קודש פרשת ויצא י"א כסלו תשמ"ג כשדיבר הרבי אודות אישיותו ציין:

שהיה מגדולי החסידים, רב ולמדן גדול וכו', ועד שהוא מהיחידים שקיבלו סמיכה מאדמו"ר הצמח צדק.

אחד החסידים (הרב אברהם-בער בלסופסקי) פרסם באחד הקבצים של 'הערות התמימים ואנ"ש' שיצאו לאור על-ידי ישיבת חב"ד מוריסטון הערה על הסתירה לכאורה לאור הנזכר לעיל, האם הסמיכה ניתנה מהרבי מהר"ש או מהרבי הצמח צדק. את התשובה לכך ציין הרבי בכתב יד קדשו (צילומו בספר 'והאר עינינו בתורתך' עמ' קפה):

סמיכה מאדמו"ר מהר"ש וברכה מיוחדת מאדמו"ר הצמח צדק.

עם השר שלמעלה

בהתוועדות שבת קודש פרשת צו, שושן פורים, תשי"ד אמר הרבי (תורת מנחם כרך יא, עמ' 133-132):

המלכים שהיו ברוסיה היה ביכולתם לעשות כל מה שליבם חפץ, כיון שלא היה על גביהם (מגבלות של) 'קונגרס' וכיוצא בזה. בשנים האחרונות היה קיסר רוסיה 'שיכור', וכשרצו היהודים לפעול עליו בענין מסויים, היו יוצאים לקבל את פניו בספר-תורה.

באותה תקופה כיהן הרד"ץ ברבנות בטשערניגאוו, וכשהגיע הקיסר לשם לביקור, נהג הרד"ץ בהתאם לסדר הנ"ל, ויצא לקראת הקיסר כשהוא לבוש 'סירטוק', ונושא ספר-תורה, וכשהגיע בסמיכות לקיסר – עמד על מקומו, הניח את ידו על מצחו [כך היה סדר הנהגתו של הרד"ץ: לפני שהיה מברך ברכה, היה מניח את ידו על מצחו ומכוון כוונת הברכה – ש"הוי'" הוא היה הוה ויהיה כאחד, "אלקינו" הוא כחנו וחיותנו כו'], ובירך "שנתן מכבודו לבשר ודם" בקול רם, כדי שיענו אחריו אמן.

הקיסר ראה שעומד לידו יהודי לבוש בצורה מוזרה, אוחז בידו ספר תורה, ומרים עליו את קולו... עד שהסבירו לו את פשר הענין.

לאחר ששב הרד"ץ לביתו, פנה אליו מאן-דהו בתמיהה:

הרי יודע כת"ר שהקיסר הוא 'שיכור' וכו', ואיך אפשר להתייחס אליו בצורה (רצינית) כזאת – לברך ברכה, ולצאת לקראתו עם ספרי תורה וכו'?

ענה לו הרד"ץ: אינך מבין! הרי יש לו שר למעלה!

אותיות קדושות..

סיפר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תש"י (תורת מנחם כרך א' עמ' 79):

החסיד רד"ץ היה נוהג ללמוד משניות עם נכדו. פעם אחת כשהנכד לא הבין את ההסבר של זקנו (הסב) בדברי המשנה, נענה הרד"ץ והפטיר: "הייליקע אותיות" [="אותיות קדושות"]...

ופעם אחרת בשנת תשכ"ב (תורת מנחם כרך לד עמ' 170 הערה 215) אמר הרבי שהיתה זו אמרה שגורה בפיו מפעם בפעם ("לפעמים") "בהיותו במצב של דבקות באמצע הלימוד (דבר שהיה יכול לקרות באמצע הלימוד, באמצע התפילה, ולפעמים גם באמצע האכילה) – היה אומר: "פלאי פלאים! אף מילה אינה מובנת, משנה קדושה" ("קיין איין וואָרט ניט פאַרשטאַנדיק, אַ הייליקע משנה")...

בליל ה' דחג הסוכות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך א' עמ' 166) אמר הרבי:

אפילו אם אינו מובן [=הפירוש והעניין שה"צמצום" אינו כפשוטו] הרי כן הוא אמיתית העניין, כפי שמספרים חסידים אודות ר' הירשל טשערניגאבער שלאחרי שהיה מבאר עניין עמוק בחסידות, היה מסיים, שגם אם לא מבינים כו', מכל מקום, ("אַזוי אַזוי איז דער ענין") "כך כך הוא הענין".

וכך גם בשבת קודש פרשת בלק תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ד' עמ' 2532):

וכידוע פתגם הרד"ץ בנוגע לענינים עמוקים שקשה לבארם בשכל – "כך כך הוא הדבר" ["אַזוי אַזוי איז די זאך"]...

בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 879) הקשה הרבי על דברי הרמב"ם בעניין קדושה ראשונה וקדושה שנייה הדורשים ביאור והסבר, שלכאורה אינם מובנים כלל, ובלשונו של ר' דוד הירשל: "פלאי פלאים, אף מילה אינה מובנת"...

בשיחה מוגהת של הרבי מפורים קטן תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 334) הובא מדברי האריז"ל שדרא דעקבתא דמשיחא הוא בדומה לדורו של משה רבנו והרבי התבטא:

אם מבינים זאת ואם לאו – "כזה הוא העניין" ("אַזוי איז דער ענין").

בהערה שם (88) נאמר:

לשון כמה מזקני החסידים לאחר שקלא-וטריא עמוקה בעניני דא"ח [=חסידות] ובכל-זאת לא נחה דעתם בהבנת הענין לתכליתו, אלא שהונח (אָפגעלייגט) אצלם הענין בוודאות ובבהירות.

כאן לא מצויין שמו של הרד"ץ. יתכן שהסיבה לכך היא כי גם חברו החסיד ר' יעקב מרדכי בעזפאלאוו היה רגיל להתבטא כך, כמובא במספר מקומות משמו (ראה תורת מנחם כרך ח' עמ' 113. כרך ט' עמ' 108. כרך יד עמ' 43 כרך כד עמ' 47. כרך כה עמ' 268).

העיקר להתייגע בחסידות!

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 128. וראה גם המלך במסיבו כרך ב' עמ' רכח-ט) סיפר הרבי:

מספרים אשר בשעה שהדפיסו את הספר 'לקוטי תורה' בוילנה בחיי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע התעסק החסיד ר' אנשיל אראנאוויטש בהגהת הספר, ותוקנו אז כשלושת אלפי טעויות דפוס.

כשהביא הנ"ל את הספר לליובאוויטש לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, היה הרבי מאד מרוצה מכך. כשראה זאת (את הרבי מרוצה וכולם מרוצים) פנה לר' דוד הירשל מטשערניגוב (הרד"ץ) וסיפר לו זאת. אולם אז הבחין בארשת של חוסר שביעות-רצון על פניו.

אמנם, להתבטא התבטאות חריפה (נגד הענין) לא רצה הרד"ץ, שכן נאמר לו שהרבי (מוהרש"ב) מרוצה; אך כששאל אותו ר' אשר: מדוע אינך שמח מהעובדה שנעשה דבר טוב והגיהו (מטעויות דפוס) את ספרו של אדמו"ר הזקן?!

הסביר לו הרד"ץ:

כל ענין החסידות איננו דווקא להבין בשכל אנושי, אלא העיקר הוא שהשכל יהיה מונח ושקוע בענין (אלוקי) של חסידות.

וממילא כאשר ישנו ענין שבו ישנו טעות כך שהדברים אינם מובנים, נדרשת יגיעה זמן רב, עד אשר הוא תופס שישנה טעות.

כאן הוסיף הרבי הסברה במאמר המוסגר:

[מלכתחילה לעשות טעות בספר חסידי (או בספר של נגלה) סתם כך, למי ישנו אומץ ("ברייטקייט"); אולם לאחר שהוא נושא ונותן בהבנת הענין, בודק כמה כתבי-יד, ומתעמק ויורד לעמקו של דבר, מגיע הוא למסקנה (אחרי שבידו כמה ראיות והוכחות) שבהכרח לומר שיש כאן טעות-דפוס] –

מה התועלת אפוא בתיקוני הטעויות ב"לקוטי תורה" – פנה הרד"ץ למגיה ר' אנשיל – הרי עד עכשיו היה יהודי משקיע שעה שעתיים או שלוש ומתייגע בהבנת המאמר, ומעתה יוכל לעבור על זה במהירות כמו מים, שכן אין דבר שיעכב בעדו (שהרי הטעויות תוקנו), ואחר-כך איננו יודעים במה יהיה עסוק, וייתכן שילכו לישון – כי שוב לא יצטרך להתייגע להבין את הדברים שבהם היו הטעויות מקודם לכן!

לאחר התוועדות זו הוסיף הרבי וכתב (הדברים נדפסו בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 540):

אף שסיפרתיו ברבים, מובן שבכלל זוהי עבודה בדרגתו של הרב דוד הירש מטשערניגאוו מה שאין כן על דרך הרוב, נוסף שאסור להיות ספר שאינו מוגה (כפסק-דין השולחן-ערוך [ראה יורה דעה רעט סעיף א']) – כוונת סיפורי בעיקר שלא ליפול בעצבות (גם קודם ההגהה) כי גם בזה קצת מעלה על כל פנים.

גם בשבת פרשת ויצא תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 543) אמר הרבי מעין דברים אלו:

והנה, פתגם הנ"ל הוא עניין של "צחות", וזהו "הרגש" של הרד"ץ; אבל בנוגע לפועל ממש – ישנו פסק-דין בשולחן ערוך שאסור להשהות ספר שאינו מוגה, אלא שצריכים להגיה את הספר ולתקנו בהקדם האפשרי, ואז-ללמוד ולהתייגע בספר מוגה.

בדומה לכך אמר הרבי בהזדמנות אחרת ('המלך במסיבו' – מדיבורי יום שמחת תורה תשל"א):

אבל זה היה אצל חסיד בדרגתו של הרד"ץ ("יע פאַרשטיין, ניט פאַרשטיין דער עיקר האָראָווען אין חסידות") "כן להבין, לא להבין, העיקר להתייגע בחסידות".