חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:00 זריחה: 6:50 כ"ג בתשרי התש"פ, 22/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 864 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תצווה, ז' באדר-ראשון ה'תשע"א (11/02/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 864 - כל המדורים ברצף
מה יהיה דין שנת העיבור כשיבוא משיח?
בגאולה הקטן גדול יהיה
הרד"ץ חן
פרשת תצווה
ברכת מזונות / הושענות
הלכות ומנהגי חב"ד

 

גיליון 864, ערב שבת-קודש פרשת תצוה, ז' באדר ראשון ה'תשע"א (11.02.2011)

  דבר מלכות

מה יהיה דין שנת העיבור כשיבוא משיח?

לעתיד לבוא, כשללבנה יהיה אור עצמי משלה, האם יהיה עוד צורך בעיבור שנים? * מהו הכוח לפסק-דין בזמן הזה, כאשר ייתכן שישתנה לאחר ביאת המשיח? * והאם ייתכן לומר שמצוות עיבור שנים וקידוש חודשים היו זמניות בלבד? * הנתינת-כוח לתשובה מחודש העיבור * ההוראה: לנצל את הרגעים בגלות לפני ה"שנים שאין בהם חפץ" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כללות עניין חודש העיבור הוא כתוצאה ממיעוט הירח, שכן, בתחילת הבריאה היו השמש והירח באופן של "שני המאורות הגדולים", ולאחרי קטרוג הלבנה נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך"1, ואז נעשית הלבנה "המאור הקטן", וכתוצאה מזה נעשה החילוק שבין שנת החמה לשנת הלבנה, שאז יש צורך בחודש העיבור כדי להשלים את חיסרון שנת הלבנה לגבי שנת החמה.

ונמצא שענינו של חודש העיבור הוא – להשלים את החיסרון של שנת הלבנה, חסרון שנעשה על-ידי עניין בלתי רצוי, מיעוט הירח, שעל זה צריך להיות עניין של תשובה וכפרה כו', וענינו בעבודה – עבודת התשובה, וכפי שמצינו2 בנוסח תפלת מוסף של ראש-חודש שיש נוהגים להוסיף בשנת העיבור: "ולכפרת פשע" (אף שאין זה מנהג חב"ד), וטעם הדבר – מפני שבשנת העיבור ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לעבודת התשובה.

ומובן שכאשר שנת העיבור באה לאחרי שנה פשוטה, אשר בה (בשנה פשוטה) הייתה העבודה על-דרך הרגיל, עבודת הצדיקים ("תמידים כסדרם") – אזי התשובה אינה על עניינים בלתי-רצויים ח"ו, שהרי לפני זה נמצאים כבר בדרגת "צדיקים", כי אם באופן ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"3, היינו שמלבד העילוי של עבודת הצדיקים ישנו גם העילוי של עבודת התשובה.

...בעניין זה ישנו עילוי בזמן הגלות – "קלקלתנו זוהי תקנתנו" – שכן כאשר יודעים כבר בהתחלת השנה שזוהי שנת העיבור, ישנה נתינת-כוח לעסוק בעבודת התשובה – "לאתבא צדיקייא בתיובתא" – כבר מהתחלת השנה, ואין צורך להמתין עד בוא חודש העיבור.

ב. אמנם עדיין יש מקום לשאלה בדבר:

מכיוון ש"לישועתך קווינו כל היום", היינו, שמקוים שמשיח צדקנו בא "היום" – הרי מכיוון שלאחרי ביאת משיח צדקנו יהיה קידוש החדשים על-פי הראייה, יתכן שבנוגע לפועל לא תהיה שנה הבאה שנת העיבור?!

ובכן עניין זה הוא בנוגע לכל פסקי-דינים בתורה:

ישנם פסקי דינים בתורה הנוגעים לא רק לרגע זה בלבד, אלא גם לימים שלאחרי זה, מכאן ועד שלושים יום, מכאן ועד שנה, ואפילו מכאן ועד כמה שנים.

ומכיוון שכן, נשאלת אותה השאלה: כאשר רב מורה-הוראה פוסק דין בעניין הנוגע מכאן ועד שלושים יום (ועוד יותר) – מהו התוקף של פסק-דין זה ביודעו שמשיח צדקנו בא תיכף ומיד (כפי שמבקש ואומר: "כי לישועתך קווינו כל היום"), "ומשה ואהרן יהא עמנו"4, ובמילא יצטרכו לברר דין זה אצל משיח צדקנו, ומשה ואהרן?!

והביאור בזה – בפשטות:

כתיב5 "ובאת גו' אל השופט אשר יהיה בימים ההם", ודרשו חז"ל6: "אין לך אלא שופט שבימיך", ומובן שאין זה באופן של לית-ברירה, מפני שאין מישהו אחר שיוכלו לשאול אצלו, כי אם שפסק-הדין של ה"שופט שבימיך" נעשה פסק-דין בתורה, "דבר ה' זו הלכה"7, עד שישנו ציווי "על-פי התורה אשר יורוך גו' תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"8 – מצות עשה ומצות לא תעשה (כפסק-דין הרמב"ם9).

כלומר, כאשר ישנו פסק-דין של בית-דין, יחיד מומחה, "שופט שבימיך", שצריך לעשות כך וכך – הרי זה חיוב על-פי תורה, ומה שייתכן שאחר כך יבוא בית דין אחר ויפסוק באופן הפכי, ואז, יהיה חיוב על-פי תורה לעשות באופן הפכי – אין זה גורע מאומה בתוקף הפסק-דין הקודם בתור "דבר ה' זו הלכה". ואפילו בסנהדרין זו עצמה – כאשר עמדו למניין ופסקו כדעת הרוב, ולאחרי זמן עמדו שוב למניין, ומצאו שנשתנה דעת הרוב, ופסקו להיפך – הרי גם הפסק-דין הקודם, בשעתו, יש בו את כל התוקף של "דבר ה' זו הלכה".

וכמו כן בנוגע לפסקי-דינים של רב מורה-הוראה בימינו אלו, "שופט שבימיך" – שלמרות שתיכף ומיד יבוא משיח צדקנו, ויקויים היעוד10 "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ובמילא ייתכן שישתנה פסק-הדין, מכל מקום אין זה גורע מאומה בתוקף פסק-הדין בזמן הזה בתור "דבר ה' זו הלכה".

ולא עוד, אלא שעל-ידי הפסק-דין בזמן הזה – ממהרים את הפסק-דין לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה":

ידוע פסק-דין הרמב"ם11 שעל-ידי "מצווה אחת" – "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", עד ל"תשועה והצלה" העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ומכיוון שבירור פסק-דין בתורה הוא עניין של מצווה – נמצא שעל-ידי פסק-דין בזמן הזה, "מצווה אחת", פועלים "תשועה והצלה" גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה".

ובנוגע לענייננו:

בזמן הזה ישנה הוראת התורה שקביעות החדשים והשנים תהיה על-פי החשבון. ומכיוון שכן, הרי הידיעה ששנה הבאה היא שנת העיבור – יש בה את כל התוקף של פסק-דין התורה, "דבר ה' זו הלכה", וזאת – אפילו אם בפועל ממש ישתנה הדבר כאשר יבוא משיח צדקנו לפני חודש העיבור, ובמילא ישנה נתינת-כוח על-פי תורה לעסוק בעבודת "לאתבא צדיקייא בתיובתא", כבר בהתחלת השנה.

* * *

ג. כאשר מזכירים את עניין שנת העיבור . . ישנו דבר תמוה (שלעת עתה לא מצאתי שיתעכבו על זה):

...אחד היעודים לעתיד לבוא הוא – "והיה אור הלבנה כאור החמה"12. ומכיוון שכן, נמצא שאז לא יהיה שייך כללות עניין עיבור שנים, כי: עיבור השנה בא למלא ולהשלים את החיסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, חסרון הנובע ממיעוט הלבנה, "לכי ומעטי את עצמך"1, שלהיותה "מאור הקטן" אזי סיבובה והילוכה בגלגל שלה קטן יותר מסיבוב והילוך החמה, "מאור הגדול". מה שאין כן בהתחלת הבריאה, לפני מיעוט הלבנה, כאשר היו "שני המאורות הגדולים"13, ועל דרך זה לעתיד לבוא, כאשר "והיה אור הלבנה כאור החמה" – לא יהיה חסרון בשנת הלבנה לגבי שנת החמה, ובמילא לא יהיה צורך בשנת העיבור.

אמנם אי אפשר לדעת באיזה אופן בדיוק יהיו גלגל החמה וגלגל הלבנה לעתיד לבוא, אבל לא יתכן שיהיה שינוי עיקרי ביניהם עד שיהיה צורך בעניין עיבור שנים כבזמן הזה.

ועל דרך זה בנוגע לכללות עניין קידוש החדשים – מולד הלבנה, "כזה ראה וקדש"14:

המושג של מולד הלבנה – שייך רק כאשר הלבנה היא "מאור הקטן", שאין לה אור עצמי, אלא מקבלת את אורה מן השמש, ולכן יש שינויים באור הלבנה – החל מ"מולד הלבנה" (לאחרי שנתעלם אורה לגמרי), וחוזר חלילה – שכל זה תלוי באופן קבלת האור מן השמש, בהתאם למיקומה של הלבנה ביחס לשמש והארץ.

אמנם, כאשר אור הלבנה יהיה כאור החמה, היינו, שיהיה לו אור עצמי (כמו לחמה) – אזי לא שייך בה כל המושג של שינויים, ובמילא לא יהיה שייך כללות עניין מולד הלבנה, "כזה ראה וקדש", קידוש החדשים.

ד. ועל-פי זה מתעוררת תמיהה:

ידוע הכלל15 שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות, כמו: הציווי על פרטי מעשה המשכן, פרטי הציוויים הקשורים עם ה"מן" וכיוצא בזה.

ולכן בנוגע לציווי '"לא תחיה כל נשמה" לגבי ז' האומות (וכן הציווי של מחיית עמלק) שמונה הרמב"ם במניין המצוות – יש צורך לבאר שמצווה זו נוהגת לדורות מכיוון ש"בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא", חייבים לקיים את המצווה בפועל16.

ועל-פי זה צריך להבין: מדוע נמנית מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים במניין המצוות – הרי מצוות אלו לא יהיו שייכות כאשר יקוים היעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה"?!

בשלמא לשיטת הרמב"ם שפוסק להלכה17 ש"בימות המשיח . . עולם כמנהגו נוהג . . אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", "וזה שנאמר בישעיה18 (בהפטרת אחרון של פסח) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – משל וחידה . . וכן כל כיוצא באלו הדברים בעניין המשיח הם משלים", נמצא, שגם היעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" – משל הוא, ובמילא, גם בימות המשיח יהיה קיום המצווה של קידוש חדשים ועיבור שנים;

אמנם, לדעת הפוסקים19 שיעודים אלו הם כפשוטם [וכמדובר כמה פעמים שאפילו הרמב"ם עצמו כותב באגרת תחיית-המתים20 שמה שכתב בספר ה"יד" שעניינים אלו הם משלים, "אין דברנו החלטי כו' ואם הוא כפשוטו הרי יהיה נס כו'". וכפי שנתבאר פעם21 שזהו החילוק שבין ב' התקופות שבימי המשיח: בתקופה הא' – עניינים אלו אינם אלא משל, ובתקופה הב' יהיו גם כפשוטם] – צריך להבין: מדוע מונים את מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים במניין המצוות, הרי מצוות אלו יבטלו לימות המשיח?!

ה. לכאורה יש מקום לתרץ קושיא זו – בהקדים קושיא גדולה יותר:

אמרו חז"ל22 שמצוות בטלות לעתיד לבוא, וכדברי הגמרא23 "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ24 – אלו ימי המשיח". ועל-פי זה – קושיא הנ"ל היא בנוגע לכל המצוות כולם?!

והביאור בזה – בפשטות: הכלל שבמניין המצוות נכללים רק הנוהגות לדורות אינו אלא בנוגע לכל משך הזמן שישנו כללות עניין קיום המצוות, מה שאין כן לאחרי שיתבטל כללות עניין המצוות, כפשוט.

ועל-פי זה אפשר לתרץ גם בענייננו:

מבואר באגרת הקודש25 ש"מה שאמרו רז"ל דמצוות בטלות לעתיד לבוא היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים", וכפי שמביא שם26 כמה דוגמאות – הלכות שחיטה (בנוגע לקרבנות), חלב ודם, דיני טומאת יולדת וכיוצא בזה.

ולכן יש לומר, שהיעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" קאי על התקופה שלאחרי תחיית המתים, אבל לימות המשיח (לפני תחיית המתים) – לא יהיה שינוי באור הלבנה. ומכיוון שכן, נמצא שמצות קידוש החדשים ועיבור שנים נוהגות לדורות – כל זמן שישנו כללות עניין קיום המצוות.

אמנם תירוץ זה קשה לתווך עם ביאור החסידות שהיעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" קשור עם שלימות וגמר הבירורים, שאז עולה שם ב"ן בשם ס"ג כו', שמזה משמע שיעוד זה יהיה תיכף ומיד בביאת המשיח (גמר הבירור), ולא שידחה למשך זמן שלאחרי זה כו' (לאחרי תחיית המתים).

ו. ביאור ההוראה מכל האמור – בעבודת האדם:

כאשר מדברים אודות עניין שנת העיבור ב"אחרון של פסח", זמן הקשור עם הגאולה העתידה – נזכר יהודי שעוד מעט יגיע זמן שלא יהיה שייך כל העניין של עיבור שנים (וקידוש חדשים), כאשר יקוים היעוד של "והיה אור הלבנה כאור החמה".

ולכן, עליו לייקר כל רגע ורגע, בהם ניתנת לו ההזדמנות לקיים את מצוות עיבור שנים – על-פי החשבון שנקבע על-ידי הלל הידוע [לא הלל הזקן, כי אם נכדו כו'], וכיוצא בזה בנוגע לקידוש חדשים ("כזה ראה וקדש") – מידי חודש בחדשו, ולנצל את הזמן שנשאר לו לעסוק בכל עניינים אלו מתוך שמחה וטוב לבב – קודם ש"יגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" [..].

ז. ויהי רצון שמהדיבור אודות מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים – נזכה בקרוב ממש לקיים מצווה זו בפועל ממש, כאשר יקוים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה"10.

ואז יהיה קיום מצווה זו על-ידי משה רבינו, כבפעם הראשונה שנאמר למשה רבינו "כזה ראה וקדש" – כמובן מדברי הגמרא27 שעוד לפני תחיית המתים ואפילו לפני שלימות הגאולה, יהיו כבר "משה ואהרן עמהם", שהרי עניין זה מובא בגמרא בנוגע לאופן לבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא, בבית המקדש השלישי – "כיצד מלבישן לעתיד לבוא . . לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עימהם" – והרי בניין בית המקדש השלישי והעבודה בו תהיה תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו, עוד לפני שלימות הגאולה – "יקבץ נדחי ישראל"28.

וכל זה – תיכף ומיד ממש, שהרי בית המקדש השלישי עומד בנוי ומוכן למעלה, וצריך רק לרדת ולבוא למטה29, וכפי שעניין זה מתבטא ב"הלכה" – שבית המקדש השלישי יכול לבוא גם בלילה כו'30.

(קטעים מהתוועדויות שבת פרשת ניצבים ה'תשמ"ה ואחרון של פסח ה'תשד"מ; התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 3026-3029; התוועדויות תשד"מ כרך ג עמ' 1527-1531 – בלתי מוגה)

_____________________________

1)    חולין ס, רע"ב.

2)     א"ר ופמ"ג או"ח סתכ"ג.

3)     לקו"ת ר"ה נח, ד. ובכ"מ.

4)     ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.

5)     שופטים יז, ט.

6)     ר"ה כה, ב. הובא בפרש"י עה"פ.

7)     שבת קלח, ב.

8)     שופטים יז, יא.

9)     ריש הל' ממרים.

10)   ישעיה א, כו.

11)   הל' תשובה פ"ג ה"ד.

12)   ישעי' ל, כו.

13)   בראשית א, טו.

14)   ר"ה כ, א. רמב"ם הל' קידוה"ח בתחלתו. הובא בפרש"י עה"ת בא יב, ב.

15)   סהמ"צ להרמב"ם בשורש השלישי.

16)   ראה לקו"ש חכ"ג ע' 37. וש"נ.

17)   הל' מלכים פי"ב ה"א.

18)   יא, ו.

19)   ראב"ד שם ה"א (ראה נ"כ שם).

20)   פ"ו.

21)   ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 417 ואילך. וש"נ.

22)   נדה סא, ב.

23)   שבת קנא, ב.

24)   קהלת יב, א.

25)   סכ"ו (קמה, סע"א ואילך).

26)   קמג, סע"א ואילך.

27)   יומא ה, ב.

28)   ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

29)   פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. לקו"ש חי"ח ע' 418 הערה 64. וש"נ.

30)   פרש"י ותוס' שם.

 משיח וגאולה בפרשה

בגאולה הקטן גדול יהיה

מעלתם של ישראל בעניין הקטנות

...על-אחת-כמה-וכמה – ההוספה בשמחה, "משנכנס אדר מרבים בשמחה", שכולל גם אדר ראשון, כמרומז בפירוש רש"י "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח", שגם הגאולה דפסח קשורה עם חודש אדר, שבו נולד משה רבינו, מושיען של ישראל, והרי גם לידת משה רבינו (כמו פטירתו) קשורה עם ז' אדר ראשון.

ויהי-רצון שעוד לפני פורים קטן (בשבת פרשת תצווה) יהיה כבר "מיסמך גאולה לגאולה" – גאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ואף שמדובר אודות פורים קטן – הרי בעניין הקטנות מתבטאת מעלתם של ישראל, "יעקב כי קטן", "דוד הוא הקטן", ולכן דומין ללבנה ומונין ללבנה, "המאור הקטן", ועל-ידי זה באים לגדלות האמיתית – "זה הקטן גדול יהיה" – בגאולה האמיתית והשלימה, "שהם עתידים להתחדש כמותה", ובפרט ב(סמיכות ל)י"ד בחודש (פורים קטן) שבו מתחיל העניין ד"קיימא סיהרא באשלמותא", ובזה גופא – י"ד אדר ראשון, ש"ראשון" קשור עם משיח ובית-המקדש, שנקראים "ראשון", "בניין בית-המקדש, דכתיב כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ושמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם".

ואז יהיה גם העניין ד"ואתה תצווה" בתכלית השלימות והגילוי – כי "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ועד שיתגלה ויאיר בכל העולם, מלשון העלם, "מערב עד בוקר", שמהפכים ה"ערב" ל"בוקר"), ובאופן שמראה באצבעו ואומר זה, וב' פעמים זה, "הנה אלוקינו זה גו' זה הוי' קיווינו לו", ומתוך שלימות השמחה – "נגילה ונשמחה בישועתו", "שמחת עולם על ראשם".

וכן תהיה לנו – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"הקיצו ורננו שוכני עפר", וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בראשם, וכולנו יחדיו, "קהל גדול" – "ישובו הנה", לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש, ובלשון הכתוב (במזמור פ"ז בתהלים) – "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", ש"הוא יכוננה עליון".

(משיחות שבת פרשת תצוה, ערב פורים קטן ה'תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט, כרך ב' עמ' 350-351)

"בניסן... עתידין להיגאל" – כבר בתחילת חודש אדר

ויהי רצון – והוא העיקר – שלא יצטרכו להמתין ב' חדשים עד לחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", כיון שבהתחלת חודש אדר ראשון, ובפרט משבעה באדר . . תהיה הגאולה האמיתית והשלימה ובניין בית המקדש השלישי וחנוכתו בפועל ממש.

ולהוסיף שבשנת העיבור שישנם ב' חדשי אדר, ששים יום, מיתווסף עוד יותר בתשוקה והגעגועים לחודש ניסן (שבו נגאלו ובו עתידין להגאל) במשך ששים יום, שעל-ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר הגילוי דענייני חודש ניסן עוד בהתחלת חודש אדר.

(משיחות ג' ועש"ק פ' תצוה, ז' יו"ד וי"א אדר-ראשון, ה'תשנ"ב – התוועדויות תשנ"ב, כרך ב' עמ' 314-315)

 ניצוצי רבי

הרד"ץ חן

הרה"ג והרה"ח הרב דוד-צבי (הירשל) חן היה מדמויות הפאר של חסידי חב"ד * הרבי הכירו בצעירותו והרבה לספר בשבחו, וגם ציטט מאמרים משמו וסיפורים אודותיו * "מעולם לא היה נער" העיד עליו הצמח-צדק * על הקיסר השיכור שנבהל לשמע ברכתו של הרד"ץ... * ומדוע הצטער כאשר תוקנו אלפי טעויות בהדפסה החדשה של הליקוטי-תורה?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

גאון חסיד ועובד

"רב בצערניגוב. מחסידי אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר מהורש"ב נ"ע. נפטר בירושלים ת"ו" – כך תיאר הרבי בקצרה את אישיותו של הרב חיים דוד צבי ב"ר פרץ חן ע"ה (בהערה בשולי שיחת כ"ק אדמו"ר הריי"צ משבת הגדול י"ב ניסן ת"ש – ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 49 הע' 37).

בהזדמנויות אחרות הרחיב:

"יהודי בעל צורה, למדן גדול, ידע הרבה חסידות, ו'עובד', ועוד כמה וכמה מעלות טובות...", כך בהתוועדות י"ג תמוז תשכ"ב (תורת מנחם כרך לד עמ' 170 הע' 215).

ובשנת תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 543): "מגדולי החסידים, ורב ולמדן גדול וכו'".

"הרב דצ'ערניגוב, למדן גדול, חסיד גדול, עובד גדול עם כל המעלות שבדבר" – התבטא הרבי בשנת תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 128).

ועוד בשנת תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך א' עמ' 166): "טשערניגוב היתה עיר מלאה חכמים וסופרים, ורבה היה גאון עצום, וזכה לקבל סמיכת חכמים מאדמו"ר מהר"ש" [בהמשך הרשימה ידובר אודות פרט זה].

הוזכר בהדרת כבוד

סיפר הרה"ג הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א:

אימו של הרבי, הרבנית חנה ע"ה, סיפרה כי כל אימת שהיו מזכירים את הרד"ץ בביתם – היה זה בהדרת הכבוד הראויה (מרשימת הת' משה-לוי-יצחק שי' לאופר).

בשנת תרצ"ו שיגר כ"ק אדמו"ר הריי"צ לחתנו הרבי מכתב אודות החומר השייך לקובץ 'התמים' שקיבל ממנו, וכה כתב לו (אגרות קודש מוהריי"צ כרך ט"ו עמ' רכט): "על דבר תיקון הלשון, אין אני מוצא נחיצות בדבר, ואם כי ימי הבחרות נוצצים מהסגנון, הרי הוא מתאר הדבר כמות שהוא... והערתו בהנוגע להרד"ץ נ"ע, הרי אין אני בא לכתוב תולדותיו אלא סיפור בלבד".

ניתן לשער כי בשל גודל הדרת הכבוד שרחש לו הרבי (כאמור מעדותו של הר"י כהן שליט"א בשם הרבנית חנה ע"ה) ביקש להוסיף פרטים על תולדותיו וימי חייו, ועל כך היה מענה הריי"צ במכתבו.

הצמח צדק העיד עליו

ברשימות היומן משנת תרצ"א כותב הרבי (רשימת היומן תרצ"א עמ' רו):

הצמח צדק אמר על רד"ץ שמעולם לא היה נער ("אַ אינגעל").

ובמקום נוסף (שם עמ' תנה):

הצמח צדק אמר על רד"ץ – כך סיפר [אדמו"ר] מהר"ש נ"ע – שהוא עובד אלקים.

ובשנת תרצ"ד (שם עמ' שלה):

הצמח צדק לכל בר מצווה היה אומר דרוש מתחיל "נעשה אדם". הבר-מצווה של רד"ץ היה בליובאוויטש, ואמר הצ"צ דא"ח "נעשה אדם".

בחודש כסלו תרצ"ג רשם כ"ק אדמו"ר מה ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (רשימות היומן עמ' ש):

אדמו"ר מהר"ש נ"ע נתן סמיכות בכתב יד קדשו ממש – לשלשה: רד"ץ, ר' יעקב מרדכי בעזפאלאוו, ור' משה ראזענבלום...

ר' פרץ חן היה רב בבעשענקאוויץ, ובנו רד"ץ – בחייו – רב בנעוועל. אחר כך העתיק ר' פרץ (מבעשענקאוויץ) וקיבל הרבנות בנעוועל, ורד"ץ עבר לצ'רניגוב.

כשערך הרבי את ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בשנת תש"ז כתב (שם עמ' פא):

נתן סמיכה בכתב-יד-קודשו לשלשה אחרי שבחנם בעצמו: הרה"ג והרה"ח הר' דוד צבי חן וכו'...

בהתוועדות שבת קודש פרשת ויצא י"א כסלו תשמ"ג כשדיבר הרבי אודות אישיותו ציין:

שהיה מגדולי החסידים, רב ולמדן גדול וכו', ועד שהוא מהיחידים שקיבלו סמיכה מאדמו"ר הצמח צדק.

אחד החסידים (הרב אברהם-בער בלסופסקי) פרסם באחד הקבצים של 'הערות התמימים ואנ"ש' שיצאו לאור על-ידי ישיבת חב"ד מוריסטון הערה על הסתירה לכאורה לאור הנזכר לעיל, האם הסמיכה ניתנה מהרבי מהר"ש או מהרבי הצמח צדק. את התשובה לכך ציין הרבי בכתב יד קדשו (צילומו בספר 'והאר עינינו בתורתך' עמ' קפה):

סמיכה מאדמו"ר מהר"ש וברכה מיוחדת מאדמו"ר הצמח צדק.

עם השר שלמעלה

בהתוועדות שבת קודש פרשת צו, שושן פורים, תשי"ד אמר הרבי (תורת מנחם כרך יא, עמ' 133-132):

המלכים שהיו ברוסיה היה ביכולתם לעשות כל מה שליבם חפץ, כיון שלא היה על גביהם (מגבלות של) 'קונגרס' וכיוצא בזה. בשנים האחרונות היה קיסר רוסיה 'שיכור', וכשרצו היהודים לפעול עליו בענין מסויים, היו יוצאים לקבל את פניו בספר-תורה.

באותה תקופה כיהן הרד"ץ ברבנות בטשערניגאוו, וכשהגיע הקיסר לשם לביקור, נהג הרד"ץ בהתאם לסדר הנ"ל, ויצא לקראת הקיסר כשהוא לבוש 'סירטוק', ונושא ספר-תורה, וכשהגיע בסמיכות לקיסר – עמד על מקומו, הניח את ידו על מצחו [כך היה סדר הנהגתו של הרד"ץ: לפני שהיה מברך ברכה, היה מניח את ידו על מצחו ומכוון כוונת הברכה – ש"הוי'" הוא היה הוה ויהיה כאחד, "אלקינו" הוא כחנו וחיותנו כו'], ובירך "שנתן מכבודו לבשר ודם" בקול רם, כדי שיענו אחריו אמן.

הקיסר ראה שעומד לידו יהודי לבוש בצורה מוזרה, אוחז בידו ספר תורה, ומרים עליו את קולו... עד שהסבירו לו את פשר הענין.

לאחר ששב הרד"ץ לביתו, פנה אליו מאן-דהו בתמיהה:

הרי יודע כת"ר שהקיסר הוא 'שיכור' וכו', ואיך אפשר להתייחס אליו בצורה (רצינית) כזאת – לברך ברכה, ולצאת לקראתו עם ספרי תורה וכו'?

ענה לו הרד"ץ: אינך מבין! הרי יש לו שר למעלה!

אותיות קדושות..

סיפר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תש"י (תורת מנחם כרך א' עמ' 79):

החסיד רד"ץ היה נוהג ללמוד משניות עם נכדו. פעם אחת כשהנכד לא הבין את ההסבר של זקנו (הסב) בדברי המשנה, נענה הרד"ץ והפטיר: "הייליקע אותיות" [="אותיות קדושות"]...

ופעם אחרת בשנת תשכ"ב (תורת מנחם כרך לד עמ' 170 הערה 215) אמר הרבי שהיתה זו אמרה שגורה בפיו מפעם בפעם ("לפעמים") "בהיותו במצב של דבקות באמצע הלימוד (דבר שהיה יכול לקרות באמצע הלימוד, באמצע התפילה, ולפעמים גם באמצע האכילה) – היה אומר: "פלאי פלאים! אף מילה אינה מובנת, משנה קדושה" ("קיין איין וואָרט ניט פאַרשטאַנדיק, אַ הייליקע משנה")...

בליל ה' דחג הסוכות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך א' עמ' 166) אמר הרבי:

אפילו אם אינו מובן [=הפירוש והעניין שה"צמצום" אינו כפשוטו] הרי כן הוא אמיתית העניין, כפי שמספרים חסידים אודות ר' הירשל טשערניגאבער שלאחרי שהיה מבאר עניין עמוק בחסידות, היה מסיים, שגם אם לא מבינים כו', מכל מקום, ("אַזוי אַזוי איז דער ענין") "כך כך הוא הענין".

וכך גם בשבת קודש פרשת בלק תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ד' עמ' 2532):

וכידוע פתגם הרד"ץ בנוגע לענינים עמוקים שקשה לבארם בשכל – "כך כך הוא הדבר" ["אַזוי אַזוי איז די זאך"]...

בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 879) הקשה הרבי על דברי הרמב"ם בעניין קדושה ראשונה וקדושה שנייה הדורשים ביאור והסבר, שלכאורה אינם מובנים כלל, ובלשונו של ר' דוד הירשל: "פלאי פלאים, אף מילה אינה מובנת"...

בשיחה מוגהת של הרבי מפורים קטן תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 334) הובא מדברי האריז"ל שדרא דעקבתא דמשיחא הוא בדומה לדורו של משה רבנו והרבי התבטא:

אם מבינים זאת ואם לאו – "כזה הוא העניין" ("אַזוי איז דער ענין").

בהערה שם (88) נאמר:

לשון כמה מזקני החסידים לאחר שקלא-וטריא עמוקה בעניני דא"ח [=חסידות] ובכל-זאת לא נחה דעתם בהבנת הענין לתכליתו, אלא שהונח (אָפגעלייגט) אצלם הענין בוודאות ובבהירות.

כאן לא מצויין שמו של הרד"ץ. יתכן שהסיבה לכך היא כי גם חברו החסיד ר' יעקב מרדכי בעזפאלאוו היה רגיל להתבטא כך, כמובא במספר מקומות משמו (ראה תורת מנחם כרך ח' עמ' 113. כרך ט' עמ' 108. כרך יד עמ' 43 כרך כד עמ' 47. כרך כה עמ' 268).

העיקר להתייגע בחסידות!

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 128. וראה גם המלך במסיבו כרך ב' עמ' רכח-ט) סיפר הרבי:

מספרים אשר בשעה שהדפיסו את הספר 'לקוטי תורה' בוילנה בחיי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע התעסק החסיד ר' אנשיל אראנאוויטש בהגהת הספר, ותוקנו אז כשלושת אלפי טעויות דפוס.

כשהביא הנ"ל את הספר לליובאוויטש לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, היה הרבי מאד מרוצה מכך. כשראה זאת (את הרבי מרוצה וכולם מרוצים) פנה לר' דוד הירשל מטשערניגוב (הרד"ץ) וסיפר לו זאת. אולם אז הבחין בארשת של חוסר שביעות-רצון על פניו.

אמנם, להתבטא התבטאות חריפה (נגד הענין) לא רצה הרד"ץ, שכן נאמר לו שהרבי (מוהרש"ב) מרוצה; אך כששאל אותו ר' אשר: מדוע אינך שמח מהעובדה שנעשה דבר טוב והגיהו (מטעויות דפוס) את ספרו של אדמו"ר הזקן?!

הסביר לו הרד"ץ:

כל ענין החסידות איננו דווקא להבין בשכל אנושי, אלא העיקר הוא שהשכל יהיה מונח ושקוע בענין (אלוקי) של חסידות.

וממילא כאשר ישנו ענין שבו ישנו טעות כך שהדברים אינם מובנים, נדרשת יגיעה זמן רב, עד אשר הוא תופס שישנה טעות.

כאן הוסיף הרבי הסברה במאמר המוסגר:

[מלכתחילה לעשות טעות בספר חסידי (או בספר של נגלה) סתם כך, למי ישנו אומץ ("ברייטקייט"); אולם לאחר שהוא נושא ונותן בהבנת הענין, בודק כמה כתבי-יד, ומתעמק ויורד לעמקו של דבר, מגיע הוא למסקנה (אחרי שבידו כמה ראיות והוכחות) שבהכרח לומר שיש כאן טעות-דפוס] –

מה התועלת אפוא בתיקוני הטעויות ב"לקוטי תורה" – פנה הרד"ץ למגיה ר' אנשיל – הרי עד עכשיו היה יהודי משקיע שעה שעתיים או שלוש ומתייגע בהבנת המאמר, ומעתה יוכל לעבור על זה במהירות כמו מים, שכן אין דבר שיעכב בעדו (שהרי הטעויות תוקנו), ואחר-כך איננו יודעים במה יהיה עסוק, וייתכן שילכו לישון – כי שוב לא יצטרך להתייגע להבין את הדברים שבהם היו הטעויות מקודם לכן!

לאחר התוועדות זו הוסיף הרבי וכתב (הדברים נדפסו בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 540):

אף שסיפרתיו ברבים, מובן שבכלל זוהי עבודה בדרגתו של הרב דוד הירש מטשערניגאוו מה שאין כן על דרך הרוב, נוסף שאסור להיות ספר שאינו מוגה (כפסק-דין השולחן-ערוך [ראה יורה דעה רעט סעיף א']) – כוונת סיפורי בעיקר שלא ליפול בעצבות (גם קודם ההגהה) כי גם בזה קצת מעלה על כל פנים.

גם בשבת פרשת ויצא תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 543) אמר הרבי מעין דברים אלו:

והנה, פתגם הנ"ל הוא עניין של "צחות", וזהו "הרגש" של הרד"ץ; אבל בנוגע לפועל ממש – ישנו פסק-דין בשולחן ערוך שאסור להשהות ספר שאינו מוגה, אלא שצריכים להגיה את הספר ולתקנו בהקדם האפשרי, ואז-ללמוד ולהתייגע בספר מוגה.

בדומה לכך אמר הרבי בהזדמנות אחרת ('המלך במסיבו' – מדיבורי יום שמחת תורה תשל"א):

אבל זה היה אצל חסיד בדרגתו של הרד"ץ ("יע פאַרשטיין, ניט פאַרשטיין דער עיקר האָראָווען אין חסידות") "כן להבין, לא להבין, העיקר להתייגע בחסידות".

 ממעייני החסידות

פרשת תצווה

ואתה תצווה את בני-ישראל (כז,כ)

מדוע נאמר "תצווה את בני-ישראל", ולא "דבר אל בני-ישראל", כבתחילת פרשת תרומה?

ההסבר לכך: בפרשת תרומה נאמר "דבר", שהוא מלשון הנהגה (כמו "יַדְבר עמים תחתינו"), כי משה היה צריך להנהיג את העם ולהדריכו כיצד לתת את תרומת ה'. לעומת זה, בפרשתנו נאמר "תצווה" – מלשון צוותא וחיבור – כי משה צריך לחבר את בני-ישראל אליו. שכן על-ידי התחברות והתקשרות זו, בוודאי יזכו להשיג חכמה עילאה, הנקראת 'שמן', ויבינו את סודות התורה שניתנו בכ"ב אותיות. זהו שנאמר "את בני-ישראל", כלומר, כל האותיות מא' ועד ת'.

(אור-תורה פרשת תצווה דף לו עמ' א)

ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)

שמן – רומז לתורה, כנודע.

זך – בגימטרייה 27, והם כ"ב אותיות הא"ב וחמש האותיות הכפולות (מנצפ"ך).

"ויקחו אליך שמן זית זך" – כל (אותיות) התורה, לרבות מנצפ"ך, כולן נמסרו למשה ומיוחסות לו.

זהו שאמרו רז"ל (מגילה ב): "מנצפ"ך – צופים (נביאים הראשונים) אמרום", והקשו: "והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעולם", ותירצו "שכחום, וחזרו וייסדום". הרי שגם אותיות מנצפ"ך מיוחסות למשה, אלא שהנביאים גילו דברים שנשכחו.

הוא הדין לכל דברי הנביאים והכתובים – שורש כולם בתורה וכולם מתייחסים למשה, אלא שהם חזרו ויסדום.

זהו שאמרו רז"ל (ספרי מטות ב): "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה" – דברי הנביאים והכתובים נאמרו קודם לכן בתורה והנביא רק מגלה את מה שכבר היה. לכן נתנבאו ב'כה'. אבל נבואת משה היתה חדשה, שלא נשמעה מעולם. לכן נאמר 'זה', כלומר: ראה זה דבר חדש.

(אור-תורה פרשת תצווה דף לו עמ' ב)

שמן זית זך (כז,כ)

זך: בלי שמרים (רש"י)

מפירושו של רש"י משמע שתיבת "זך" אמורה על השמן, אך ה'אבן עזרא' מפרש שתיבת זך אמור על הזית, דהיינו שהזית צריך להיות נקי ושלם.

והרי הסבר לשני הפירושים, על-פי פנימיות העניינים:

הזית הוא מר, ולכן הוא מורה על רע וחושך; אך בפנימיותו – הוא המקור שממנו נמשך השמן. שמן רומז לחכמה, ולפי זה הזית (מקור השמן) רומז לדרגה נעלית ביותר, למעלה אף מהחכמה. חכמה היא ראשית הגילוי ולפי זה הזית הוא למעלה מהגילוי, ולכן הוא בבחינת 'מר' ו'חושך'.

ה'אבן עזרא' מפרש לפי פשטות העניינים (שזית רומז לרע וחושך), לכן הוא אומר שצריכה להיות זהירות מיוחדת בבחירת הזית, כדי להוציא ממנו (על-ידי כתישה) 'שמן' וביטול. כלומר, הזית עצמו צריך להיות 'זך'.

לעומתו, רש"י מפרש לפי פנימיות עניין הזית (כי בפירוש רש"י גנוזים גם סודות התורה), ולכן הוא סובר שאין צורך לנקוט זהירות לגבי הזית עצמו, כי הזית הוא דרגה נעלית ביותר. הזהירות צריכה להיות לגבי השמן, דהיינו בהמשכה לבחינת חכמה, שהיא כבר שייכת אל העולמות. כאן יש חובה להיזהר שה'שמן' יהיה נקי מכל תערובת.

(ליקוטי שיחות כרך יא, עמ' 131-132)

כתית למאור (כז,כ)

אומר רבינו הזקן:

על-ידי 'כתית' – התבטלות וכתישה עצמית, מגיעים לבחינת 'מאור' שבתורה.

לימוד התורה צריך להיות בביטול והנחת עצמותו של הלומד, מתוך ידיעה והכרה שהוא לומד את חכמתו ורצונו יתברך; ולא זו בלבד שלומד בהתמדה ושקידה, אלא שמסלק את עצמו בסילוק אמיתי, שכל חפצו יהיה אך ורק בתורת ה' וחכמתו יתברך, וישעבד שכלו לגמרי מכל וכול.

ויש להוסיף: זהו שאנו אומרים בתפילה – "ונפשי כעפר לכול תהיה (ועל-ידי זה) – פתח לבי בתורתך".

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1276)

ועשית חשן משפט (כח,טו)

במילה 'חשן' שני רמזים מנוגדים:

א) בכתבי האריז"ל מובא ש'חשן' אותיות 'נחש'.

ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'.

הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא 'משכא דחוויא' (=עורו של נחש), והנפש רומזת ל'משיח'. בזמן הגלות עניין ה'נחש' הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה'משיח', אף שהוא קיים, הוא בהעלם.

עבודתנו אפוא היא – הגברת הנפש על הגוף, כלומר, להוציא ולגלות מהעלמו את ה'חשן' שבגימטרייה 'משיח'.

(לקוטי שיחות כרך יא עמ' 138)

את האורים ואת התומים (כח,ל)

למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שמאירים את דבריהם; תומים – שמשלימים את דבריהם (אין גזירתם חוזרת, רש"י) (יומא עג)

ויש להבין: מה החידוש הגדול שאין גזירת האורים והתומים חוזרת?

אלא: על הפסוק (שמות ו) "ושמי הוי' לא נודעתי להם" פירש רש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".

הרי שסיבת הדבר ש"הבטחתי ולא קיימתי" היא מחמת העדר גילוי שם הוי', ורק עם גילוי שם הוי' שהוא 'שם אמיתות' שלי, אין שינוי. כדכתיב (מלאכי ג), "אני הוי' לא שניתי".

כלומר, כשנמשכת השפעה משאר השמות ייתכן שיהיה שינוי וההשפעה לא תגיע למטה, מאחר שמידת הדין מעכבת, אבל כשההשפעה באה מבחינת שם הוי' – אזי אין מידת הדין מעכבת. ומאחר שגזירת האורים והתומים היא משם הוי', לכן אין גזירתם חוזרת.

זהו גם פירוש הכתוב (תהילים מג), "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני": "אורך" – הוא המשכת האור, "ואמיתך" – שיהיה קיום להמשכה והאור לא יסתלק.

(אור-התורה – שמות כרך ה, א'תרנ-נא)

ונשמע קולו בבואו אל הקודש (כח,לה)

יש שואלים: אמת שהמצב הירוד של דורנו מחייב פעילות נמרצת בהרבצת התורה וחיזוק היהדות, אבל מניין לנו שעבודה זו צריכה להיעשות ב'קול רעש גדול'? מדוע נחוץ לצאת לרחוב ולהשמיע שם בקול רם על הנחת תפילין, מזוזות כשרות וכיוצא בזה, דבר שלא ראינו בדורות הקודמים?

המענה על כך: על-פי כל הסימנים שציינו חז"ל בסוף מסכת סוטה, ברור שדורנו זה הוא הדור שלפני ביאת המשיח, הנקרא 'עקבתא דמשיחא' 'שולי המעיל'. בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים (הם יהודים השרויים בשפל המדריגה, בחינת 'ריקנין שבך'), וכשהם נכנסים 'אל הקודש' – תחת כנפי השכינה, היה 'נשמע קולו' דווקא, ללמדנו שדבר זה צריך להיעשות באופן של 'קול רעש גדול'...

(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 341)

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)

פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:

הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".

כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.

שליחות זו – זמנה תמיד, כי המנורה והקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 323)

 תגובות והערות

ברכת מזונות / הושענות

א. ב'התקשרות' גיליון תתמ"ט עמ' 13 הובא שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע אכל קרקר מסויים ובירך עליו מזונות, וביארה בזה המערכת שזהו על-פי מה שכתב בקצות השלחן (בדי השלחן סי' מח סוף ס"ק יא) שלפי אדמו"ר הזקן אפשר מעיקר הדין לברך מזונות על "עוגות יבשות" אם נרגש בהן תבלין אפילו מעט (או לפי האומרים שאדה"ז לא חזר בו בסידורו מדין כסיסה שבשו"ע).

אולם באמת צריך עיון גדול בכל זה. וזאת מכיוון שבבדי השולחן שהובא שם מסיים: "ובעל נפש יחמיר כמו שכתבנו בפנים". היינו שכל זה הוא רק מעיקר הדין, אבל לכתחילה אין ראוי לסמוך על הדעה שדבר שכוססים אותו (קרקרים וכדומה) מברכים עליו מזונות. וזאת על-פי שיטתו הידועה של אדה"ז (סדר ברה"נ פ"ב ה"ט) שנתבארה שם בפנים, ש"בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול [=את המינים השנויים במחלוקת] בלא נטילת ידיים והמוציא על לחם אחר תחלה", והקרקר הוא מכלל המינים השנויים במחלוקת. ולכאורה ייפלא, איך ייתכן שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע אכל זאת וברך עליו מזונות, וכי לא היה "בעל נפש"?!

ובעל כורחך צריך לומר, שגם זה בכלל הכלל הגדול שכללו לנו רז"ל (ב"ב קל, ב) – "אין למדין הלכה מפי מעשה... עד שיאמר לו הלכה למעשה". כלומר, שאין להסיק שום מסקנה לעניין פסק הלכה, אפילו אם ראו שהרב (גם אם הוא גדול בתורה צדיק וקדוש) נהג כך לעצמו (ובפרט אם הדבר לא נעשה בפני רבים1), שכן ייתכנו סיבות שונות שאינן ידועות לתלמיד שבגללן הרב נהג כן, עד שיאמר הרב לתלמיד הוראה ברורה: עשה כן הלכה למעשה. וכן גם בענייננו – ידוע שבריאותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשנותיו האחרונות היתה לקויה ביותר, ולכן ייתכן שבגלל מצבו הבריאותי אולי הוצרך לזה.

ועוד זאת, גם מבלי להביא בחשבון את מצבו הבריאותי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, כדאי להזכיר כאן את דבריו הנפלאים של אדמו"ר הזקן (מאה שערים עמ' 78) ב"עניין המעשה דר' וואלף קיצעס תלמיד הבעש"ט ז"ל, שלא אכל מבשר שלו [=של הבעש"ט], שלא הוכשר בעיניו המליחה על-צד-היותר-טוב והיה מחמיר על עצמו... [וביאר שם אדה"ז] הטעם בזה, שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באיסור והיתר כשר ופסול...". וראה בספר מגדל עז עמ' שעה שהביא כן מעוד צדיקים, וכן הביא שם ביאור פנימי מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בזה. ומכל זה מובן שאין ללמוד מדברים אלו וכיוצא בזה הלכה למעשה.

ב. שם בעמ' 14 בהערת המערכת 9 הובאה עדות על כך, שהרבי בזמן ההקפות בהושענות דחול המועד סוכות "אמר את כל הפיסקא בעומדו ליד הסטנדר, ואחר כך רק הסתובב עם הד' מינים... ולא אמר כלום". צריך עיון גדול בזה, איך אפשר לדעת שאמר את הכול בעומדו ליד הסטנדר? – וכי הוא אמר בקול הנשמע לרבים, או מישהו עמד בסמוך כל כך ממש באופן שיכול היה לשמוע מה הוא אומר?! – והרי יתכן מאד שאמר שם כנהוג, רק עד "אותיות ס' או ע'" שמתחיל הש"ץ לומר בקול רם, ומשם ואילך, כיוון שלא רצה לומר בעל פה, וגם לא רצה להטריח מישהו להחזיק לפניו סידור, יצא ידי חובה בשמיעה מהש"ץ בתורת "שומע כעונה".

ולעניות דעתי צריך להיזהר מאד בזה שמספרים על רבנו דברים מפי השמועה בלבד, או על סמך ראייתו של איש אחד (או גם יותר מאחד) שלא תמיד דייקו בראייתם.

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון

_______________

[1]) ראה גם בסה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 151 ע"י ציון 8 — המערכת.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום חמישי,
י"ג באדר-א'

במנחה אין אומרים תחנון1.

יום שישי
י"ד באדר-א', פורים קטן2

אין אומרים תחנון3, ואסור בהספד ובתענית4, וראה בהערות בקשר לתענית חתן ביום חופתו5. אך מותר במלאכה6.

שמחת היום צריכה להיות מתוך 'שטורעם' (סערה) ורעש7, ובפרט ששמחת פורים קטן היא שמחה בטהרתה, שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות היום דפורים8.

מכיוון שפורים קטן הוא 'שלושים יום לפני החג' ד'פורים גדול'9, זה הזמן10 לעורר אנשים נשים וטף על ההכנות למבצע פורים, ולכל לראש – ללמוד את הלכות פורים ומצוותיו, ולהשפיע על כל אחד ואחת מישראל ללומדן ולהתכונן לקיומן11.

בסיום כמה מכתבים מפורים קטן מסיים הרבי: "ובצחות לשון... 'זה הקטן – גדול יהיה'"12.

לפני שמונים וארבע שנים נאמר המאמר הידוע, ד"ה 'וקיבל היהודים' על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – פורים קטן תרפ"ז, בבית-הכנסת הליובאוויטשאי, מוסקבה "ברוב עם ובפירסום גדול (וגם לאחרי זה)"13.

המאמר ד"ה 'ואתה תצווה' ה'תשמ"א – המיוסד על המאמר הנ"ל – הוא מאמר החסידות האחרון שיצא מוגה על-ידי הרבי, לקונטרס 'פורים קטן – ה'תשנ"ב'14, וחילקו בו-ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים.

סוף זמן 'קידוש לבנה' (לכתחילה15): יום חמישי בלילה, אור ליום שישי, כל הלילה.

____________________________

1)    סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.

2)     שם זה (ובמקביל 'שושן פורים קטן') "מצאתי לראשונה מתחיל ממהרי"ל ריש הל' פורים [בהוצאת מכון ירושלים – עמ' תיט], ובדרכי-משה לטור סי' תרצ"ז ס"ק ג" – לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 210 הערה 8.

3)     סידור אדמוה"ז שם.

4)     רמ"א סי' תרצ"ז. לוח כולל-חב"ד.

5)     ראה תורת מנחם (ב) תשי"א ח"א עמ' 252, שהחתן והכלה התענו ביום זה (עד אחרי החופה, שהיתה בשעה מאוחרת יחסית). יש להדגיש, שהרבי לא יזם את התענית אלא הסכים לה, כפי שסיפר החתן דאז הרה"ת ר' צבי הירש שי' חיטריק: "בעת הקבלת פנים בא הרב אייזנשטאט בטענה על זה שהתענו באותו יום שהיה פורים קטן, וענה לו רבינו: 'כמו ששואלים – כך עונים. שאלו אצלי האם כדאי להתענות, ועניתי שכדאי להתענות!'" ('מקדש ישראל' עמ' 91). והקשה הרהמ"ח ס' נטעי-גבריאל מדברי שו"ע אדמוה"ז (סי' תכט סי"ז) על תענית באסרו-חג של פסח "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע הרי זה משובח", וא"כ בענייננו שמניעת התענית היא מדינא (כדעת רוב הראשונים שזו מסקנת הגמ' במגילה ו,ב, וכפסק השו"ע והרמ"א סי' תרצ"ז ס"א, ואחרונים שהובאו בס' 'הנישואין כהלכתם' פ"ו סל"ח, וכ"פ בס' נטעי גבריאל ובלוח 'דבר בעתו', ע"פ המג"א ר"ס תקע"ג כיוון שיום זה נזכר בגמרא, וכ"כ בפשיטות באנציקלופדיה תלמודית שצויינה ב'התוועדויות' שם (!)), צ"ע איך ניתן להחמיר ולהתענות.

ואולי הכוונה, דאף שפסקו לנהוג כך למעשה, אין הכוונה שהתענית אסורה מדינא, שהרי כבר כתב מהר"ם מרוטנבורג (במרדכי, מגילה פ"א סי' תשפ"ד) וכן הביא בביאור הגר"א (סי' תקס"ח ס"ז) שמסקנא זו היא רק ע"פ מגילת תענית, והרי קיי"ל (ר"ה יט,ב. טושו"ע סי' תקע"ג) ש"בטלה מגילת תענית", וכן הקשה בס' פתחי-תשובה, הובא בס' ארחות-חיים להרה"צ מספינקא סי' תרצ"ז, ונשאר בצ"ע. אך הגר"א בסי' זה לא נחלק כלל על השו"ע והרמ"א, ומסתבר שרק נהגו כן לחומרא, ע"ד מניעת תענית חתן ביום ט"ו בשבט שכתב המג"א שם "כיוון שמוזכר בגמרא", היינו שיום זה מוזכר בגמרא, אף שלא נזכר שם איסור תענית כלל בט"ו בשבט. ולכן גם מניעת התענית בפורים קטן "אינה אלא מנהג", ולכן יש מקום להתענות. וע"ע.

6)     ראה ב"י (בשם סמ"ק) או"ח סו"ס תרצז. דרכי-משה שם (דלא כאבודרהם שמחמיר בזה). עט"ז לשו"ע שם. אליהו-רבה וזוטא, ועוד – לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 213 הע' 34.

7)     כמסקנת הרמ"א בסוף הל' פורים קטן "וטוב לב משתה תמיד", עיי"ש בט"ז, שהכוונה שלא די ב'להרבות קצת בסעודה' [כלשון הרמ"א בתחילת דבריו שם, שהובאה גם בלוח כולל-חב"ד ליום זה] – לקוטי-שיחות שבהערה הבאה.

8)     ואדרבה, כיוון שהוא עניין נעלה ביותר (וגם כדי שתהיה שמחה בטהרתה ללא ענין של חיוב, המטיל עול ויראה) - לא ניתנה להיכתב בשו"ע במפורש אלא ברמז, כמבואר בלקוטי-תורה (פ,סע"ג) ע"פ מרז"ל "ערבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", שניסוך המים שהוא רק הלכה למשה מסיני, שמחתו למעלה מניסוך היין המפורש במקרא, ולמעלה ממנו ה'הקפות' דשמח"ת שהן מנהג ישראל בלבד (לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 215, ובארוכה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 1081, עיי"ש).

9)     כלשון אדמוה"ז בסידורו.

10)   על-דרך לימוד הלכות הפסח וההכנות לחג (שו"ע אדמוה"ז ר"ס תכט), וכשם ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א).

11)   כ"ז (כולל ההערות 10,9) מלקוטי-שיחות חכ"א עמ' 345,331.

12)   אג"ק כרך יד, עמ' תכח-ט.

13)   ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קי. המאמר נדפס לראשונה בקובץ 'התמים', חוברת ז', תמוז תרצ"ז, עמ' לו (במהדורת כפר חב"ד, כרך ב עמ' 672) לאחר עשר שנים – בשנת תרצ"ז (ואז נוספו לו ה'קיצורים'). בשנית – בקונטרס פט, ספר המאמרים תשי"א עמ' 180, וראה במבוא ובנספח שם. כן היתה הוראה להדפיס קונטרס זה שוב וללמוד בו, לקראת ארבעים שנה לאמירתו – ה'תשכ"ז, וכן היו הוראות (להדפיסו ו) ללומדו פעמים רבות בכו"כ שנים. יומן אדמו"ר מהוריי"צ מיום זה נדפס בסה"ש תרפ"ז עמ' 151.

במאמר זה דורש הוא מסירות-נפש בכלל, וביחוד על החינוך, ומבטיח שדווקא תשב"ר שלמדו בתנאים הללו – לימודם ישבית אוייב ומתנקם, ואדרבה, ע"י מס"נ זו יזכו לגאולה.

בשנת תשל"ח היתה התוועדות מיוחדת ב'פורים קטן', שכסיבתה הראשונה ציין הרבי את "התחלת היובל השני" לאמירת מאמר זה (לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 326. אז אמר הרבי מאמר שלו ד"ה זה, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שיז, במהדורת 'תורת מנחם' לפי סדר החודשים ח"ג עמ' מד).

במכתבו מפורים קטן תשד"מ (לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 443) כתב הרבי: "זה הזמן להזכיר את עצמו וכן את כל אלה

הנמצאים בסביבתו אודות המאמר...", ומפרט שם את ההוראות מזה לזמננו-אנו.

עוד התעוררות ללימוד מאמר זה בפורים קטן - בסה"ש ה'תשמ"ט ח"א עמ' 277 (להתחיל בערבו ולהמשיך גם לאחריו, עיי"ש). ל'קונטרס פורים תשמ"ט' הגיה הרבי את המאמר שלו ד"ה זה, מפורים תשי"א (סה"מ מלוקט ח"ג עמ' סז. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' נד. ובצירוף רשימת המאמר מגוף כתי"ק שלא נסתיימה – בס' 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"א עמ' 283).

וראה באריכות בסקירה 'מאמר של אש' במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליון תרע"ז, וש"נ.

14)   'ספר המאמרים – מלוקט' חלק ו עמ' קכט. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' לד.

15)   בדיעבד סומכים להקל לקדשה אף בליל ט"ז, ח"י שעות אחרי הזמן של חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מהמולד האחרון (ראה שו"ת חתם-סופר ועוד פוסקים שהובאו ב'שערים מצויינים בהלכה' על קיצור שו"ע סי' צז ס"ק ט. וכן נמסר ע"י הרה"ח הגר"י לנדא ע"ה בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35). אבל הפעם שזמן זה חל בליל שבת, ואנו נמנעים לגמרי מלקדש אז (כמ"ש שם) –  חייבים לקדש עוד ביום חמישי בלילה.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)