תושביה היהודים של העיירה ליאדי נהנו מיחס של כבוד בימי הפריץ הזקן. רבים מהם מצאו את פרנסתם באחוזותיו הרבות. במיוחד נחקקה בזיכרונם השתדלותו של הפריץ לטובת היהודים לאחר מה שכונה 'השרֵפה הגדולה'.
זה היה לפני יותר משלוש-מאות שנה. בעיירה ליאדי פרצה דלֵקה והיא התפשטה במהירות, וכילתה את מרבית בתי העיירה. רבים נהפכו באחת לעניים חסרי-כול ונטולי קורת-גג.
עקב מצב החירום שנוצר יצא רב העיירה, בראש משלחת ממכובדי הקהילה, להיפגש עם הפריץ ולבקש את עזרתו. הפריץ הזקן קיבל אותם בסבר פנים יפות ונרתם לעזרתם. הוא הורה לאנשיו להביא מן היער חינם אין-כסף כמות ענקית של גזעי עצים, להקמת בית-המדרש מחדש, ולבניית בתים בעבור העניים.
אולם תקופת עדנה זו הסתיימה עם מות הפריץ הזקן. את מקומו תפס בנו, ורביצקי, פריץ צעיר וקפריזי, שהתברר שהוא כעסן ובעל שיגעונות. חייהם של היהודים נעשו קשים במיוחד עם מינויו של מנהל המשק החדש, יאן בנדיצקי, שהחליף את המנהל היהודי הקודם, ר' אהרן-יוסף.
בנדיצקי זה היה שונא ישראל מושבע ורע ליהודים. מאז החל לנהל את האחוזות פוטרו יהודים רבים. תקופת סבל זו ליהודי ליאדי והסביבה נקטעה באחת בזכות מאורע ששינה באחת את יחסו של הפריץ הצעיר אל היהודים.
בעיר דוברומיסל התגורר סוחר סריגים יהודי, חיים-שמעון שמו. הוא היה תלמיד-חכם ואדם שנון ותקיף. לסריגים שלו יצאו מוניטין בכל הארץ.
החורף התקרב והפריץ ביקש להצטייד בסריגים חמים בעבור מאות עובדיו. בירורים שעשה העלו כי אין תחליף לסריגים של היהודי מדוברומיסל. כיוון שכך נשלח בנדיצקי, מנהל החצר, לדוברומיסל כדי להזמין מאתיים סריגים אצל חיים-שמעון.
בתחילה התנהל הכול כשורה. חיים-שמעון מסר לידי בנדיצקי מקצת הסריגים, שהיו במלאי. הוא חתם על חוזה שבו התחייב לספק את הסחורה כולה עד מועד נקוב, ולהביאה בעצמו אל חצר הפריץ.
חיים-שמעון שמח על ההזמנה הגדולה, שהבטיחה לו רווח נאה, אולם גם חשש ממצב-רוחו של הפריץ. לכן השתדל בכל כוחו שהסריגים ייוצרו באיכות הגבוהה ביותר. הוא גם שילם יותר לעובדיו, כדי שהסריגים יהיו מוכנים עוד קודם המועד שנקבע. כך קיווה שהפריץ לא ימצא שום עילה לתלונה או לכעס.
בבוא היום בא חיים-שמעון לאחוזת הפריץ והסחורה המוכנה עמו. לתדהמתו זכה ל'קבלת פנים' שלא ציפה לה. מנהל החצר בנדיצקי הודיע לו כי הפריץ ביטל את העסקה ודרש ממנו לעזוב מיד את האחוזה.
חיים-שמעון דרש לפגוש את ורביצקי עצמו. "לא אכפת לי על הסחורה, אך רצוני לדעת איזה פגם מצא בה", טען באוזני בנדיצקי.
טענותיו לא עניינו את מנהל החצר. הוא הניף את שוטו לעבר היהודי והציע לו להסתלק מיד מהמקום. באין-ברירה לקח עמו חיים-שמעון את הסחורה ופנה לאכסניה סמוכה, כדי לתכנן את צעדיו. חשד כבד עלה בליבו כי זו תחבולה של בנדיצקי, וכי זה החליט על דעת עצמו לבטל את החוזה.
בינתיים נודע באחוזת הפריץ כי היהודי הביא את הסריגים ומנהל החצר שילח אותו. הפועלים הרימו את קולם והתלוננו על הקור העז ועל המחסור בלבוש חם, עד שהתגלגלו הדברים לאוזני ורביצקי. בשצף-קצף ציווה לקרוא לבנדיצקי, ובה-בעת שלח לקרוא לחיים-שמעון.
הפריץ פנה אל בנדיצקי ושאל מדוע סירב לקבל את סחורתו של חיים-שמעון. זה החל לענות, אך הפריץ השתיק אותו בחרפות ובגידופים, בעודו מצליף בו במגלבו. הוא פנה אל היהודי ואמר כי הוא מעריך את העובדה שסיפק את ההזמנה קודם המועד שנקבע, ולכן הוא רוצה להכפיל את ההזמנה, ואף להוסיף לו זהוב על כל סריג.
הפריץ ביקש לצאת ולראות בעצמו את הסריגים וכן לבדוק את רישום התשלומים עבור הסחורה. לאחר שמישש ובדק את הסריגים והם מצאו חן בעיניו מאוד, ציווה להכניס את הסחורה למחסן בנוכחותו. פניו של בנדיצקי, המושפלות ממילא, החווירו.
כאשר התחיל חיים-שמעון להכניס את הסחורה החדשה לצד זו הישנה, הזדעק וקרא: "הסריגים הישנים אינם שלי! זו סחורה ירודה, שערכה אינו מגיע אף למחצית מחיר הסריגים שלי".
הפריץ נדהם והחליט לחקור את העניין ביסודיות. הוא ביקש לקרוא לשניים מעובדיו, שליוו את בנדיצקי במסעו לדוברומיסל , לעריכת ההזמנה. הוא התחייב לפניהם כי אם יאמרו את האמת לא יאונה להם כל רע.
בפיק-ברכיים סיפרו השניים כי בנדיצקי מכר את הסחורה שקיבל מחיים-שמעון, ובמקומה קנה סחורה זולה. עם זה דיווח כי מחיר הסריגים שקנה היה יקר מכפי ששילם בפועל לחיים-שמעון. כך הרוויח מכל הכיוונים...
בנדיצקי סולק מתפקידו ונענש קשות, ובתוך כך השתנה יחסו של הפריץ הצעיר אל היהודים. הפריץ הופיע בבית-הקהל בליאדי, ביקש את סליחת היהודים והזמין אותם לשוב אל אחוזותיו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
