שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם (כא,ב)
"שש שנים" – רמז לשית אלפי שנין דהווי עלמא,
"יעבוד" – במשך זמן זה, דהיינו בעולם הזה דווקא, ניתנת לנו הזדמנות לעבוד את ה' על-ידי לימוד תורה וקיום מצוות. על-ידי עבודה זו,
"ובשביעית" – באלף השביעי,
"יצא לחופשי חינם" – נשתחרר ונהיה חופשיים מכל ההעלמות וההסתרים בעולם, ונזכה לגילויים הנעלים דלעתיד-לבוא.
(תורה אור משפטים עו,ג)
וכי יזיד איש על רעהו... מעם מזבחי תיקחנו למות (כא,יד)
בגמרא (יומא פה,א) נאמר: "מעם מזבחי ולא מעל מזבחי (שאם התחיל לעבוד במקדש אינו נלקח לדין עד שישלים את עבודתו)... לא שנו אלא להמית, אבל להחיות, אפילו מעל מזבחי" – שאם ידע ללמד זכות על אדם שנידון בבית-דין להריגה, לוקחים אותו גם באמצע עבודתו, כי פיקוח-נפש דוחה גם את עבודת בית-המקדש.
מכאן הוראה נפלאה בכל הנוגע לעבודת הפצת היהדות. כשם שאפילו כוהן גדול העובד ביום-הכיפורים בקודש-הקודשים, חייב להפסיק את עבודתו לצורך פיקוח-נפש של יהודי אחר, כן הוא גם לגבי פיקוח-נפש רוחני. יש להפסיק ולדחות גם דברים נעלים ביותר כדי להציל יהודים הצלה רוחנית.
והדברים הם גם בקשה ותביעה כלפי מעלה – "אלוקיכם כוהן הוא" (סנהדרין לט,א) ועליו לדחות הכול, כביכול, ולעסוק בהצלתם של ישראל.
(משיחת שבת-קודש פרשת משפטים ה'תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה עמ' 1264)
רק שבתו ייתן ורפא ירפא (כא,יט)
אמרו רז"ל (שבת יב), "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", דהיינו שהשבת מביאה עמה רפואה. זהו שרמז הכתוב: "רק שבתו ייתן" – על-ידי שמירת שבת, "ורפא ירפא" – באה רפואה לאדם.
(תורת לוי-יצחק עמ' ס)
עין תחת עין (כא,כד)
ידוע שבשעה שאדם מקדש אחד מאיבריו, הוא עושה אותו 'מרכבה' לקדושה העליונה. לדוגמה, מי שמקדש את עיניו בהישמרות מראייה אסורה ומשתמש בהן אך ורק לדברים שבקדושה, עושה מעיניו הגשמיות 'מרכבה' לבחינת 'עין' העליונה.
זהו שרמז הכתוב "עין תחת עין כו'", כלומר, שמא עין זו שנחבלה היתה 'תחת' ו'מרכבה' לבחינת עין העליונה; לכן גם אנו מחמירים בדינו של החובל, ומחייבים אותו לשלם לנחבל חמישה דברים.
(כתר-שם-טוב דף מב עמ' ד')
וכי יגח שור (כא,כח)
וכי ייגח שור: אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה (רש"י)
מטבע האדם הוא שכאשר מתרחש מאורע בלתי-רגיל, מתקבלת בליבו ההנחה כי המאורע בא מלמעלה; ואילו במאורעות שגרתיים ורגילים מפתהו היצר-הרע לחשוב כי 'עולם כמנהגו נוהג'.
מלמדנו רש"י ש"דיבר הכתוב בהווה"; כלומר, גם ה'הווה', הדבר המצוי ביותר, אינו בא מה'טבע', אלא מכיוון ש"דיבר הכתוב", מצד עשרה המאמרות שבכתוב, שהם המחיים ומהווים ('הווה' מלשון מהווה) את כל פרטי הנבראים בכל רגע ורגע.
(ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 141)
על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבידה (כב,ח)
"על כל דבר" – הסיבה לכל דבר בלתי-רצוי (חטאים וכו'), היא,
"פשע" – ראשי תיבות פריקות של עול.
ומאין באה לנשמה פריקת-עול זו? ממשיך הכתוב ואומר,
"על שור" – זהו יצר-הרע, ששורשו מ'פני שור' שבמרכבה;
"על חמור" – 'חמור' רומז לקרירות, כמאמר רז"ל (שבת נג) "חמרא – אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה". ובנידון-דידן הכוונה לקרירות בעסק התורה והמצוות, הוא מקרר את ה"שמש הוי'";
"על שה" – הוא עניין 'שה פזורה', היינו שהאדם מתאווה לכל; הכול הוא רוצה והכול הוא צריך;
"על שלמה" – כשאדם פוגם בלבושי הנפש שלו – מחשבה, דיבור ומעשה;
"על כל אבידה" – על-ידי זה מאבד האדם את הכול ואינו חש עד היכן הגיעה שפלותו הרוחנית.
(כתר-שם-טוב דף ח עמ' ב)
אשר יאמר כי הוא זה (כב,ח)
אדם שחטא ופשע (כמו שכתוב קודם לכן: "על כל דבר פשע") עלול להידרדר ולהגיע למצב של טשטוש והמרת חושך באור.
זהו שאמר הכתוב: "כי הוא זה" –
"זה" משמעותו קדושה ואלוקות גלויה ("זה א-לי", "הנה א-לקינו זה"), "הוא" – מובנו הפך הקדושה (גוף שלישי, נעלם, בחינת העלם והסתר).
על-ידי החטא עלול האדם להתדרדר עד שיאמר על "הוא" – "זה". ככתוב (ישעיה ה): "הוי... שמים חושך לאור" (חושך – ההסתרה על האלקות, אור – גילוי).
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 155-156)
ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך (כג,כה)
ועבדתם את ה' אלקיכם – זו קריאת שמע ותפילה; וברך את לחמך ואת מימיך – זו פת (שחרית) וקיתון של מים; מכאן ואילך – והסירותי מחלה מקרבך (בבא קמא צב)
הגמרא מלמדת כי פת שחרית טובה יותר ומועילה לגוף ממה שיאכל האדם אחר-כך במשך היום.
הוא הדין ברוחניות הדברים: התורה נמשלה ללחם ולמים (משלי ט. בבא-קמא יז), ויש מעלה יתרה בלימוד התורה תיכף ומיד אחר התפילה מהלימוד שבמשך כל היום. כי בשעת קריאת שמע ותפילה ממשיך האדם גילוי אור אלוקי נעלה בנשמתו, ואור זה נמשך בלימוד שמיד אחרי התפילה.
מטעם זה כתב האריז"ל שראוי לקבוע שיעור בלימוד תיכף לאחר התפילה.
(אור התורה, שמות כרך ד, עמ' א'ריג)
כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו (כג,ה)
דרשו רבותינו כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת; או בהמת נכרי ומשאו של ישראל, וחדלת (רש"י)
על פסוק זה דרש הבעש"ט שאין 'לעזוב' ולשבור את 'חומריות' הגוף על-ידי תעניות וסיגופים אלא יש 'לעזור' לו, היינו לבררו ולזכותו.
כך הוא בדרך כלל, אבל באיגרת-התשובה לרבנו הזקן מבואר שבשני מצבים יוצאים מן הכלל התענית רצויה: א) כתשובה על חטאים, ב) לצורך מירוק הנפש לשלמות התשובה.
ויש לומר ששני המצבים הנ"ל רמוזים בדוגמאות שנקט רש"י:
א) כאשר יהודי מגיע לדרגה רוחנית גבוהה – 'זקן' שקנה חכמה – והעיסוק בזיכוך הגוף "אינו לפי כבודו", אזי עלולה להישאר בו מידה של 'חומריות', שתיפגע בשלמות מירוק וזיכוך הנפש.
ב) כשיהודי חוטא הרי גופו ונפשו הבהמית, הנשלטים לפי שעה על-ידי הסטרא-אחרא, משולים ל"בהמתו של נכרי", ורק המשא הוא של ישראל, מכיוון שכל יהודי, יהיה מי שיהיה, מלא מצוות.
בשני המצבים הללו יש מקום ל'וחדלת' היינו הליכה כנגד הגוף על-ידי תעניות וסיגופים. ואולם בדורנו החלוש אין מקום לצער ולתענית גם בתעניות מסוג זה, ואפשר לתקן ולהשלים הכול בדרכים של שמחה וטוב לבב.
(לקוטי-שיחות כרך כא עמוד 130) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
