תפיסת הצדקה ביהדות היא, שכספו של אדם הוא בבחינת פיקדון שהופקד בידיו על-ידי הקב"ה. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' - אלא 'צדקה', מלשון צדק

מפעלי עזרה וחסד התפתחו בעם-ישראל לאורך הדורות בצורה נפלאה. הנאמנות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים, שניצלוה לא-אחת כדי למלא את קופותיהם. חלק חשוב מהישרדותו של עם-ישראל למרות הרדיפות והצרות שעבר ניתן לזקוף לאותה נאמנות הדדית ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.

במצב הכלכלי המצוקתי שאנו שרויים בו קשה שלא להתפעל ממערך החסד שנבנה כאן. בתי-תמחוי ומרכזים לחלוקת מצרכי מזון; גמ"חים (קרנות גמילות-חסדים) שמעניקים הלוואות בלא-ריבית; ארגוני 'שפרה-ופועה' שמסייעים ליולדות בתקופה שלאחר הלידה; 'יד-שרה' שמשאיל ציוד רפואי; 'הכנסת-כלה', שמאפשר למעוטי-יכולת לבנות בית בישראל; ועוד ועוד.

פיקדון להעברה

הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה - היא מסימני האופי של האומה. חז"ל אומרים, שגמילות-חסדים היא אחת משלושת הסימנים שמאפיינים את בני העם היהודי. ואכן, אנו רואים כי תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי בולט אצל העם היהודי, גם אצל כאלה שלא נתחנכו על ברכי התורה והמסורת (אם-כי החינוך גורם לה להיות מוגברת וחזקה יותר).

תפיסת הצדקה ביהדות היא, שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהופקד בידיו על-ידי הקב"ה. יש דרכים רבות לקב"ה, ואחת הדרכים שבאמצעותן הוא מפרנס את הבריות, היא על-ידי שהוא נותן לאנשים מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את הנזקקים. בדרך זו הקב"ה רוצה לזכות את הבריות במצוות הצדקה, שכן היה יכול להעביר ישירות את הכסף לידי הנזקקים.

זו גם המשמעות הטמונה במילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' - אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובות' ואינו נוהג לפנים-משורת-הדין. הוא פשוט נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות שמפקידים בידיו ליעדם. הוא יודע שהכסף שברשותו ניתן לו מאת הבורא כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים, וזאת הוא עושה. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות!

יהודי מאמין, כי הצדקה היא גם הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק' ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, נותן לו הקב"ה עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה. ועל-כן, אם תרצו - הצדקה היא ההשקעה היעילה, הבטוחה והרווחית ביותר.

חינוך לוויתור

לצדקה גם חשיבות גדולה להתמודדות עם תאוות-הממון ורדיפת המותרות, החודרת לכל חלקה טובה. אין כמצווה זו כדי לחנך את האדם לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות, ולהעדיף את הערכים הרוחניים של עזרה לזולת וסיוע למוסדות נזקקים.

תורת החסידות מסבירה, כי נתינת הצדקה נחשבת 'מסירות-נפש'. האדם נקשר אל כספו. הוא השקיע בו את נפשו ואת עמל-כפיו, והוא יכול לקנות בכסף זה כל מה שנפשו חומדת. כאשר הוא מוותר על הכסף ונותנו לצורכי-צדקה - כאילו הוא מוסר את נפשו לה'.

אין גם דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים: ילדים לומדים תורה, באה הקלה לסבלם של חולים, מוארות עיניה של משפחה במצוקה וכדומה. הצדקה פותחת לפנינו מעגל אין-סופי של מעשי-חסד. על-כן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, להקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת-צדקה משלהם).

הצדקה גם מקרבת את הגאולה ועל-כן חיונית במיוחד בימים האלה, כשאנו מבקשים לתקן את סיבת הגלות ולזרז את בוא הגאולה.