חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ט"ו בתשרי התש"פ, 14/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 860 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בשלח, ט' בשבט ה'תשע"א (14/01/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 860 - כל המדורים ברצף
השפעות הנשיא נמשכות; האחריות מוטלת על "זרעו"
שמחה מכך שהגאולה באה!
רועה ישראל
פרשת בשלח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 860, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, ט' בשבט ה'תשע"א (14.01.2011)

 

  דבר מלכות

השפעות הנשיא נמשכות; האחריות מוטלת על "זרעו"

נשיאי ישראל ממשיכים "טל" והשפעה מלמעלה למטה, בהיותם נשמות כלליות ו'העצם' של כל יהודי * מה ההוכחה מ"זרעו בחיים" לכך שגם "הוא בחיים"? * מדוע אין מקום לדאגות הפרנסה, ומפני מה בכה הרבי הריי"צ בצאתו מחדר אביו? * בעת שהחושך גובר מנצלים גם עשיית 'מופתים' כדי לבקוע את ההעלמות וההסתרים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק "ותעל שכבת הטל גו'" שנאמר בפרשת השבוע1 בנוגע לירידת המן – איתא במכילתא דרשב"י2: "כביכול פשט המקום את ידו וקבל תפילתן של אבות, של שוכני עפר, והוריד המן כטל לישראל".

ובהקדמה – שאף שאיתא בגמרא3 "ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא", מכל-מקום, על-ידי תפילה, גם אבא מזכה ברא, כפי שמצינו4 שתפילתו של דוד הועילה לאבשלום בנו.

ומזה מובן גם – ובמכל-שכן – בנוגע להאבות שהיו נשמות כלליות, שתפילתם הועילה בשביל בניהם.

והחידוש בזה – שתפילת האבות פעלה ש"הוריד (-הקב"ה) המן כטל":

ידוע5 שהמשכת "טל" אינה באה על-ידי התעוררות מלמטה, אלא באופן של אתערותא דלעילא, שלכן "טל לא מיעצר"6. ואף-על-פי-כן, היו האבות בעלי-בתים לפעול בעולם גם דבר חדש – המשכת טל, ופעלו זאת באופן שנמשך לכל אחד ואחד מישראל, גם לרשעים שבהם נאמר7 "טחנו בריחיים או דכו במדוכה".

וכן הוא בנוגע לכל נשיאי ישראל – שגם לאחרי הסתלקותם מן העולם, פועלים הם המשכות והשפעות לכל המקושרים אליהם.

ב. והביאור בזה:

מבואר בחסידות8 שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, כי אם הארה ומקצת הנשמה בלבד, לפי שהגוף קטן מהכיל את הנשמה עצמה, שהרי אפילו מלאך בשליש עולם עומד9, ועל-אחת-כמה-וכמה נשמה שהיא בדרגא נעלית יותר ממלאך, הרי בוודאי שהגוף קטן מהכיל אותה;

ואף-על-פי-כן, גם עצם הנשמה (שאינו מתלבש בגוף) קשור עם הגוף – שלכן אי אפשר לנשמה אחת להתלבש בשני גופים, ולא עוד אלא שעצם הנשמה גם פועל בגוף – שלכן רואים לפעמים שנופלים לאדם הרהורי תשובה ללא שום הכנה כלל, והסיבה לזה היא מפני שהנשמה שלמעלה (עצם הנשמה) שומעת הכרוזים העליונים, שזהו עניין "מזליה חזי"10, ומשם נמשך בהארת הנשמה המלובשת בגוף, והיינו, שעניין זה אינו מצד עבודת האדם; עבודת האדם בזה אינה אלא לקבל ולקלוט את הרהורי התשובה שנמשכים מלמעלה, מעצם הנשמה. ומזה מוכח שגם עצם הנשמה קשור ופועל בגוף.

ואם בכל נשמה פרטית קשור עצם הנשמה עם הגוף – בנשמה כללית על- אחת-כמה-וכמה.

ומזה מובן בנוגע לנשיא ישראל, נשמה כללית – שנשמתו קשורה עם כל השייכים אליו, להיותה העצם שלהם, שקשור עם גופם שנמצא למטה בעולם-הזה הגשמי.

ג. וזהו הביאור במאמר חז"ל11 "יעקב אבינו לא מת", "מקרא אני דורש שנאמר12 ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

לכאורה אינו מובן הקשר והשייכות שכיוון ש"זרעו בחיים", בהכרח לומר ש"אף הוא בחיים" –ייתכן שיהיה "זרעו בחיים", ו"הוא" לא!

אך העניין בזה – כיוון שלהיותו נשמה כללית, הרי הוא ה"עצם" של זרעו, לכן, כל זמן ש"זרעו בחיים", "אף הוא בחיים".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ליעקב אבינו, כן הוא גם בנוגע לכל נשיא ישראל – כידוע מה שכתוב בספר קהלת יעקב13 (הובא בדא"ח בכמה מקומות) ש"נשיא" ראשי-תיבות ניצוצו של יעקב אבינו – עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

כל זמן ש"זרעו – החסידים14, המקושרים והשייכים אליו, וכל אלה ששמעו שמעו – בחיים", "אף הוא בחיים",

– אילו זכינו, לא היינו זקוקים לראיות ממאמרי חז"ל, כיוון שהיה נראה לעיני בשר ש"הוא בחיים"; אבל כאשר לא זכינו, צריכים להשתדל שיהיה "זרעו בחיים", ועל-ידי זה להמשיך ולפעול שיהיה "אף הוא בחיים", ובלשון הזוהר15 – שאומרים ב"מענה לשון" – שהתפילה על קברי צדיקים אינה בבחינת "דורש אל המתים"16, כיוון ש"כבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמאריהון", "והשתא אינון חיין", ויתירה מזה, ש"הוא בחיים" למטה בעולם- הזה, על-ידי זה ש"זרעו בחיים" – ו"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"17, ולא רק "במרום"18 (למעלה), אלא גם כאן למטה, "שגם בזה העולם המעשה . . אשתכח יתיר"19, ומעורר וממשיך השפעות ל"זרעו" – לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, בענייני פרנסה וכו', כולל ובמיוחד ההמשכה וההשפעה בנוגע למוסדות שלו, שיהיו כל העניינים בהצלחה.

ד. ומזה מובן שאין מקום לדאגה אודות פרנסה, וגם אלה שלפי דעתם קשה פרנסתם אין להם ליפול ברוחם: ובהקדמה – שפרנסה בכלל הוא עניין שלמעלה מהטבע, וכידוע20 פתגם אדמו"ר מהר"ש שעניין הפרנסה בזמן הזה הוא על-דרך ה"מן", שהוא עניין ניסי, אלא כיוון שההמשכה היא באופן של התלבשות בלבושי הטבע (כשם שכללות ההשפעה בחוץ- לארץ היא על-ידי התלבשות במזלות והשרים העליונים21), יכול מישהו להשלות את עצמו שזהו עניין טבעי, אבל האמת היא שההשפעה עצמה היא למעלה מהטבע. ובמילא, אין מקום לדאגה אודות פרנסה, והדאגה מורה על החיסרון בעניין הביטחון בה'.

ובפרט על-פי האמור שגם עכשיו ממשיך הרבי את כל ההשפעות (גם השפעת הפרנסה) ל"זרעו"; צריכים רק להבטיח את העניין של "זרעו בחיים".

מצידו של הרבי, רועה ישראל, נמשכת ההשפעה לכולם. וכפי שמצינו במשה רבינו שהקב"ה בחר בו להיות רועה ישראל, בראותו "שהוא יודע לרעות הצאן איש כפי כוחו", ש"היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך וכו'"22, וכמו כן היה בהשפעת המן – בזכותו של משה רבינו23 – שההשפעה היתה לכל בני-ישראל, הן לצדיקים והן לרשעים24. ועל-דרך זה בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא25, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שממשיך השפעות (ובכללם השפעת הפרנסה) לכולם. אבל, כדי לקבל ההשפעה – צריכים להיות "זרעו".

ובכל אופן, אין לדאוג אודות פרנסה – כיוון שהשפעת הפרנסה נמשכת מלמעלה כו'.

ואופן ההשפעה הוא על-דרך השפעת המן שהיתה "דבר יום ביומו"26 – כמבואר במדרשי חז"ל27 שהטעם לירידת המן בכל יום ויום, ולא באופן חד-פעמי שיספיק להם למשך ריבוי זמן, הוא, כדי שתמיד יהיה אצל בני-ישראל עניין הביטחון וההתקשרות עם הקב"ה, והיינו, שגם מצד הגוף יהיה נרגש תמיד שזקוקים להשפעתו של הקב"ה. ועוד זאת, שירידת המן "דבר יום ביומו" היתה כדי שיהיו אוכלים אותו חם, שמעלתו היא הן מצד הבריאות והן מצד טעמו הטוב ("געזונט און געשמאק").

* * *

ה. על-פי כל הנ"ל מובן גודל האחריות המוטלת עלינו – מכיוון שעניין "הוא בחיים" תלוי בכך ש"זרעו בחיים", מוטלת אחריות גדולה על "זרעו" – שיהיה "זרעו", וש"זרעו" יהיו בחיים, שדווקא על-ידי זה "אף הוא בחיים".

ואחריות זו מוטלת על החסידים שלו, על המקושרים אליו, ועל כל השייכים אליו, ואפילו על אלה שרק שמעו שישנו הרבי מליובאוויטש, שאמר והדפיס מאמרים ושיחות, ופירסם את מאמר אדמו"ר הזקן28 ש"ואהבת לרעך כמוך"29 הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלוקיך"30, ותבע מכולם להשתדל באהבת-ישראל, לעשות טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות – גם הם בכלל "זרעו", ועל כולם מוטלת האחריות לפעול שיהיה "הוא בחיים", על-ידי זה ש"זרעו בחיים", היינו, שיפעלו בעצמם (ומצד אהבת-ישראל – גם בזולתם) את כל העניינים שדרש ותבע כו'.

* * *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר נכנס פעם ל"יחידות" אל אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובצאתו מאת פני אביו, בכה בכי רב. וכשפגש בו אחד החסידים ושאלו לפשר בכייתו, השיב: מה לעשות שהרבי יש לו רק בן אחד, בן יחיד, והוא – כמוני.

ועל-אחת-כמה-וכמה עתה... איתא בגמרא31 "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא". אמנם, כיוון שהצאן ("ענא") אינם אשמים בכך [כמאמר רז"ל32 "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם . . יצר הרע דכתיב33 אשר הרעותי", וכמו שנתבאר בהתוועדות שלפני זה34 שכללות עניין העבודה אינו אלא מה שבהרגש שלנו הרי זה כמשל ציפור המדברת, והאמת היא שאין זה אלא עניין של שחוק כו', כמבואר35 בעניין הקניגא דלויתן ושור הבר], וגם ה"נגדא" (מנהיג הצאן) אינו אשם בכך – הנה גם במצב ש"רגיז רעיא על ענא כו'", נותנים ל"נגדא" (ש"משמיא ממנו ליה", במכל-שכן מ"ריש גרגותא"36) את כל הכוחות של ה"רעיא", ובכוחו לפעול כל מה שצריכים37.

ובכלל זה – גם עניין המופתים. ובהקדמה38 – שבכלל לא אחזו בליובאוויטש מעניין ה"מופתים", ועד שישנה אמרה שעניין ה"מופתים" שייך לפרעה ולמצרים, כלשון הכתוב39 "רבות מופתי בארץ מצרים", וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהמצריים היו "משכילים" ולכן הוצרכו למופתים, מה-שאין-כן בני-ישראל אינם זקוקים למופתים40. וידוע הסיפור במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר41 אודות המענה שכתב רבינו הזקן "לאחרים למופת".

אבל אף-על-פי-כן, כשהיה צורך בכך – היה גם עניין המופתים, כדמוכח מסיפור הנ"ל גופא.

ועתה בפרט, כאשר החושך הוא כפול ומכופל, כידוע42 בעניין "אילת השחר", שבסמיכות ממש לעלות השחר מתגבר החושך ביותר – הנה כדי לבקוע ולבטל את ההעלמות וההסתרים, יש צורך בעניין המופתים, שעל-ידי זה פועלים הזזה בנפש הבהמית וכו'. ולא מתחשבים בכך שזוהי דרך העבודה ששייכת לאדמו"רי פולין; העיקר שיפעלו את העניין ("אבי דער עניין זאל זיך אפטאן").

וכיוון שיש צורך עתה בעניין המופתים, וכאמור שנותנים ל"נגדא" את כל הכוחות של ה"רעיא" – הנה בכוח זה הנני מכריז ואומר:

כל אלה שצריכים להיפקד בבנים – ייפקדו בשנה זו בבנים, ויהיו בנים חסידים, – כאשר היו פונים לאדמו"ר האמצעי בבקשת ברכה עבור בנים, היה לפעמים שולחם לאחיו ר' חיים אברהם, והיה חובש את ה"שטריימל" ומברך שיפקדו בבן זכר, בתנאי שיהיה בן זכר וחסיד43. – ויקראו אותם על שמו של הרבי.

ואלה שאינם יכולים ליתן שם זה בגלל שהוריהם נקראים בשם זה (כמנהג האשכנזים שנזהרים ליתן שם ההורים בהיותם בחיים44) – יתנו השם "מנחם-מענדל", שמו של אדמו"ר הצמח-צדק.

וכן כל אלה שזקוקים לפרנסה – תהיה להם פרנסה בהרחבה. ואלה שיש להם איזו מרה שחורה – ייפטרו ממנה.

שתהיה הפצת מעיינות תורת החסידות בהצלחה, וכל המוסדות של הרבי יתנהלו בהצלחה, ואלה שמנגדים למוסדות של הרבי – הנה כיוון שהנהגתו היא "בחסד וברחמים"45, יקויים בהם "יתמו חטאים ולא חוטאים"46, ויהיה להם הסוף של אביגדור47, שבא לחסידים לבקש משקה...

וכמו כן ייבטלו כל המניעות להדפסת חסידות – שהרי לולי המניעות היו יכולים להדפיס הרבה יותר – ותהיה הפצת המעיינות חוצה, ויהיו כל העניינים בהצלחה48.

________________________

1)    טז,יד.

2)    רשב"י - אף שעיקר עניינו הוא פנימיות התורה, זוהר ותיקונים כו', כולל גם חיבור פנימיות התורה עם נגלה דתורה, שזהו עניין ל"ג בעומר, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בהמשך והחרים (תרל"א ס"ע נד ואילך. וראה גם המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה), הרי הוא גם תנא שמאמריו נזכרו במשנה ובגמרא - נגלה דתורה. וכן איתא בגמרא (סנהדרין פו,א) "סתם ספרי ר"ש", אבל, כאן לא נתפרש ר' שמעון בן יוחאי. מה-שאין-כן "מכילתא דרשב"י" - שבה נתפרש ר"ש בן יוחאי. - "מכילתא דרשב"י" לא הגיעה לידינו בשלימותה, ורק מאמרים מלוקטים שהובאו בכמה מקומות ממכילתא דרשב"י, נשמרו לדורות (ראה הקדמה למכילתא דרשב"י – ירושלים תשט"ו).

3)    סנהדרין קד,א.

4)    תוד"ה דאייתי' - סוטה יו"ד, ב. וראה אגרות-קודש ח"א עמ' קמג, ובהנסמן שם.

5)    ראה סה"מ מלוקט ח"ה עמ' לט ובהנסמן שם בהערה 26.

6)    תענית ג,סע"א.

7)    בהעלותך יא,ח. יומא עה,א.

8)    ראה סה"מ תרצ"ט ס"ע 138 ואילך. ה'ש"ת עמ' 61 ואילך. תש"ב ס"ע 50 ואילך. ועוד.

9)    ראה ב"ר פס"ח, יב.

10)  מגילה ג,א. וש"נ.

11)  תענית ה,ב.

12)  ירמיהו ל,י.

13)  מע' רבי.

14)  בעניין "זרעו" - נזכר: רבינו הזקן היה קורא להבעש"ט "זקני", ולהרב המגיד "אבי" (אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' שעג - נעתק ב"היום יום" כז אייר).

15)  ח"ג ע,ב. עא,ב.

16)  פ' שופטים יח,יא.

17)  סוטה יג,סע"ב.

18)  זח"א קלג,א. וראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש בתחלתה (ד"ה דע כי כל).

19)  תניא אגה"ק סז"ך (קמו,א).

20)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' קלט.

21)  ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט, ב). קונטרס ומעיין מאמר כג ואילך.

22)  שמו"ר פ"ב,ב.

23)  תענית ט,א.

24)  ראה יומא עו א. יל"ש פרשתנו רמז רנח.

25)  תקו"ז תס"ט (קיב,רע"א. קיד,רע"א).

26)  פרשתנו טז,ד.

27)  ראה יומא עה,ב. מדרשים שנסמנו בתורה שלמה עה"פ. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו עמ' 95 ואילך.

28)  "היום יום" ו' תשרי. וראה שם י"ב מנחם-אב.

29)  קדושים יט,יח.

30)  ואתחנן ו,ה.

31)  ב"ק נב,א.

32)  סוכה נב,ב.

33)  מיכה ד,ו.

34)  שיחת יו"ד שבט ס"ב ואילך.

35)  ראה תו"ח תולדות ד"ה ויתן לך פ"י ואילך. שעה"ת לאדמו"ר האמצעי ח"א כ,ד ואילך. ועוד.

36)  ברכות נח,סע"א. וש"נ.

37)  ברשימה אחרת נזכרה בעניין זה - שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע "מכריז ר' ינאי". - ועיין סה"ש תורת-שלום ס"ע 188 ואילך.

38)  בהבא לקמן - ראה גם שיחת ש"פ בראשית תשט"ו ס"ב ואילך. וש"נ.

39)  בא יא,ט.

40)  ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 86 ובהערה 36 שם.

41)  אגרות-קודש שלו ח"ב עמ' שעו.

42)  מדרש תהלים מזמור כב [ד]. הובא ונת' באוה"ת במדבר עמ' מד. וראה מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ס"ע קג. וראה גם סה"ש תרצ"ט עמ' 316 ואילך.

43)  ראה "רשימות" חוברת ח ס"ע 7 ואילך; סט ריש עמ' 13. 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"א עמ' 60. ח"ג עמ' 95. עמ' 157.

44)  ראה קונטרס "זיו השמות" (ברוקלין, תשמ"ח) רפ"י. וש"נ.

45)  ראה שיחת שמח"ת תרצ"ג (נעתקה באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' שנג. וראה "היום יום" כ' חשון).

46)  ראה ברכות יו"ד, רע"א.

47)  ראה בית רבי ח"א פי"ח (לד,ב). וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ד עמ' 225 ובהערה 97 שם.

48)  כ"ק אדמו"ר הוסיף לדבר אודות ענייני ברכות על כל השנה כולה, והזכיר גם ע"ד ה"דינער" עבור ישיבת תומכי-תמימים, שיהיה בהצלחה וכו'.

 (משיחת שבת פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תשי"ד. תורת-מנחם כרך יא, עמ' 56-60; 69-71 – בלתי מוגה)

 משיח וגאולה בפרשה

שמחה מכך שהגאולה באה!

תפילה באופן של שירה

...הוראה נוספת וגם-כן עיקרית בעניין השירה בנוגע לעבודת התפילה (שנקראת גם בלשון רינה (שירה)) באופן של שירה (כידוע שרבינו הזקן היה מתפלל בקול ושירה) – שנוסף על השירה הקשורה עם העלייה מלמטה למעלה, צריכה להיות עכשיו (לאחרי גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בעליון, כהכנה והתחלה ל"שיר חדש" דלעתיד לבוא.

ובמיוחד בנוגע לתפילה על הגאולה האמיתית והשלימה (ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין", ונשלמו כל ענייני העבודה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים לגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה שפורצת גדר (ספר המאמרים תרנ"ז סוף עמ' רכג ואילך) – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה, שהגאולה עצמה היא באופן ד"נחלה בלי מצרים... נחלת יעקב אביך... כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קיח, סוף עמ' א ואילך) מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב, עמ' 320)

כבר מרגישים ושומעים את פעמי עקבי המשיח!

התואר "עקבתא דמשיחא" מורה על ב' עניינים הופכיים (לכאורה): מצד אחד – הרי זה "עקב" בלבד, למטה מהראש ולמטה מהלב וכל שאר חלקי הגוף, עד לבחינה הכי תחתונה שברגל, ובלשון הידוע: "אכשור דרא" (בתמיהה); ולאידך – בדור זה דווקא תבוא הגאולה, ועד שזמן זה עצמו נקרא כבר "עקבתא דמשיחא" – מפני שכבר מרגישים ושומעים את פעמי עקבי המשיח!

ביאת משיח צדקנו קרובה כל כך, עד שכבר שומעים את צעדי עקביו של משיח!...

ויש לומר שהא בהא תליא: מכיוון שדור זה הוא ה"עקב", הדור האחרון שבא לאחרי ובהמשך לכל הדורות שלפניו – יש לו את כל הכוחות של הדורות הקודמים, בדוגמת ננס העומד על-גבי ענק, ולכן, דווקא דור זה זוכה לגאולה, ובאופן שכבר שומעים את עקבתא דמשיחא.

מה פעלו כל התפילות בכל הדורות?

על השאלה הייתכן שבני-ישראל מבקשים בתפילתם על הגאולה ועדיין לא נענו – מקדים השל"ה לבאר שקיום המצוות-עשה דתפילה "רישומה למעלה והשכר שמור כו'", ועוד ועיקר – שהקב"ה אכן "עושה מדוגמת הבקשה וממינה, כי בכל יום ויום יש גאולה . . עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו"...

ופירוש הדברים בעניינינו – שבוודאי מקבל הקב"ה את תפילותיהם ובקשותיהם של כל בני-ישראל שבכל הדורות על הגאולה, וכתוצאה מזה – תהיה הגאולה במהרה בימינו ממש! כלומר: תפילותיהם של כל בני-ישראל שבמשך כל הדורות אודות עניין הגאולה – מצטרפות זו לזו, עד שסוף-כל-סוף פועלות הן את פעולתן שתהיה הגאולה כפשוטה (לא רק ברוחניות העניינים כו'), ונמצא, שהגאולה כפשוטה אכן נפעלת על-ידי בקשות התפילה שבכל הדורות, כי אילו הייתה חסרה תפילה אחת – אזי הייתה הגאולה מתעכבת ח"ו עוד רגע אחד!...

(משיחת שבת פרשת בא, ה'תשד"מ; התוועדויות ה'תשד"מ כרך ב, עמ' 816-817 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

רועה ישראל

כיצד ניתן לאחל ברכה התלויה ברצון בשר-ודם? * הרבי דאג לאמירת "קדיש" אחר משה דיין

 * ביקש להעיר – בדרך נועם! * דעתו של הרבי על מקום חינוך בני ובנות אנ"ש, וכיצד מחנכים להיות "ארזים"? * תמונה מימי השואה בבית הרבי *  סיפורים ומענות לרגל יו"ד שבט

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כרצון הרבי – כנגד היצר

סיפר הרה"ח הרב אברהם שי' שמטוב לכותב המדור:

בשנת תשי"ג התקיימה באנגליה שמחת בר-המצווה של אחי, הרה"ח ר' ישראל שי' שמטוב. אבי, השד"ר המפורסם הרה"ח ר' בנציון שמטוב, ביקש לנצל את האירוע להאדרת שמה של תורת החסידות ונשיאיה, ברוח "יפוצו מעיינותיך חוצה", ועל כן כתב בנוסח ההזמנות ששיגר לקראת האירוע, שהוא מאחל לעצמו שהחתן יגדל ירא שמים חסיד ולמדן, על-פי כוונתו ורצונו של נשיאנו, כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש.

בלונדון התגורר באותם ימים עילוי צעיר גבה-קומה, והלה תמה לפשר הנוסח שכרך את משאלתו של האב לרצונו של בשר ודם.

ישב אפוא הצעיר וכתב לרבי איגרת ובה הביע את תמיהותיו וטענותיו. כעבור זמן מה קיבל מהרבי איגרת מענה לשאלותיו – נדפסה בשעתו בליקוטי שיחות (כרך ט' עמ' 272), ולאחר מכן ביתר-שלמות באגרות קודש (כרך ז' עמ' ריג-ריד), והיא ניתנת כאן בשלמותה:

ב"ה, י"א ניסן, תשי"ג. ברוקלין

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מט"ז אדר, בו מעורר על-דבר נוסח הזמנה שקבל מהרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר בן ציון שי' שם טוב שד"ר, אשר הנ"ל מתברך שבנו יהיה ירא שמים וחסיד ולמדן כפי כוונתי ורצוני. ובמילא הוקשה לו מהו התוכן לקשר איחול משאלות לב יהודי בכוונת ורצון בשר-ודם.

הנה ידוע דתפלה היא עבודה שבלב וכמאמר-רז"ל (תענית ב' ע"א), וצריכה להיות בדבור, ובמילא צריך שיהיה פיו ולבו שוין למען שתועיל התפלה. כן מובן מנוסח תפלתינו שכל שיפרט אדם תפלתו הרי זה משובח, ולא שיסתפק בתפלה כללית, שלכן מתפללים י"ב אמצעיות, ולא בקשה כוללת, וגם בברכות אלו גופא כמה פרטים מפורטים בכל אחת מהן, ובמילא אחד אשר אינו סומך על עצמו שיוכל לפרט תפלתו כדבעי מאיזה סיבה שתהיה ולפי דעתו נמצא אחד מידידיו הרוחש ומאחל לו כל טוב באמת, ויש לו הבנה במבוקשו יותר מפורטה ועמוקה, הרי הוא מנסח תפלתו ובקשתו שמתפלל שתתמלא בקשתו כפי כוונת ורצון פלוני. ומוצאים על דרך זה גם בהלכה בכמה וכמה ענינים, ומהם בהיתר עיסקא, שכותבים בהיתר עיסקא "כתקון חז"ל", וכותב זה אפילו עם הארץ, ומועיל על-פי דין תורה, כיון שמוסר דעתו לחז"ל.

ב) עוד זאת אשר מי יודע יצר לב האדם והתחבולות של היצר-הרע שאומן גדול הוא ובא לכל אחד ואחד לפי ענינו, וכמאמר רז"ל (שבת קה, ב), ובמילא מחפש לו כמה דרכים לבלבל את האדם, ובפרט בעת רצון כשחושש שתתקבל תפלתו, שיש מקום יותר לחשש שיבלבלו ויערב איזה פנייה בבקשתו ותפלתו, וככל שתגדל הבקשה בהרחקה מענינים גשמים, וכמו בבקשת הנ"ל שיהיה ירא שמים – ואינו מסתפק בזה אלא שיהיה עוד – חסיד – היינו לפנים משורת הדין אפילו של יראת-שמים, ואינו מסתפק בזה אלא מוסיף עוד – למדן, – היינו שישתמש בכח התורה להיות ירא-שמים וחסיד אשר התורה היא תורת אמת, שחסד אמר אל יברא, מובן שהיצר-הרע יחפש כל אשר בידו לבלבל התפלה, ואם אי אפשר בדבור, הרי על כל פנים בלב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם סוף הלכות תמורה, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ומקצת יצרו הרע כו' ואף-על-פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם כו', והעצה היחידה לזה הוא למסור תפלתו על דעת איש אחר שאינו נוגע בדבר ודורש טובתו, שאז הדבור והכוונה יחד יהלכו. וגם לזה כמה דוגמאות בנגלה, ואחת מהן היא מה שאמרו רז"ל (נדרים כ"ה ע"א) אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום.

ג) כן מקשה שלכאורה פשוט שהתפלה צריכה להיות דרך כלל להיות מעושי רצון השם יתברך מבלי להזכיר הדרך שרוצה בה. ובמחילת כת"ר, אינו כן. וכנ"ל שמכל נוסחי התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה יראה שמפרטים הבקשות והתפלות עד כמה שאפשר, ומה שלא פרטו עוד יותר הוא כדי שיהיה נוסח אחד לכל בני-ישראל, אבל גם נוסח זה מפורט הוא ביותר, וכנ"ל. – עיין רמב"ם הל' תפלה פ"א ופ"ו.

האמת אגיד שספק היה בידי אם לענות על השאלות או לא, כיון שלדאבוננו הנה בכל הזמנים ובפרט בזמננו זה נמצאים הרבה שכוונתם הקושיא (בפרט בדרך שלא הורגלו בה, וכששואלים הם את עצמם מפני מה משתמטים ממנה, הרי התירוץ היותר קל הוא לאמר שיש לו קושיות על הדרך). אשר אז אין תועלת כל כך בהתירוץ, כיון ששערי קושיות לא ננעלו, אבל כיון שאיני מכירו הרי אני מעמידו בחזקת כשרות שבודאי אין כוונתו אלא לטובה, היינו להסביר לו דבר שעדיין לא נזדמן לו במכתבי בני-אדם אף שנמצא בדוגמתו בכמה מקומות וכנ"ל.

בברכה לחג הפסח כשר ושמח.

נ.ב. כמובן, אם יש לו איזה הערות בהנ"ל, אתעניין לקרוא אותם, ואשתדל גם לענות עליהם, כפי יכולתי.

הערה: בדיוק הבאתי שתי דוגמאות הנ"ל, כי ענין השבועה – זהו ענין עבודת האדם המתחלת מעת הבר מצוה – שנעשה מושבע ועומד מהר סיני. והכוונה בזה היא – ריבית בהיתר עיסקא, וכמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ד"ה טעמה כי טוב סחרה, דשנת ה'תש"ט.

מוסגר פה העתק מכתבי כללי לחג הפסח הבא-עלינו-לטובה, אשר בטח יענין את כת"ר שי'.

פרט מעניין ראוי לציון:

הרבי מתבטא באיגרת "כיון שאיני מכירו". הסביר אחד מחשובי החסידים שהיה מודע לכל הפרשה, את פשר הביטוי בעובדה הבאה:

כותב המכתב התחכם ולא חתם את שמו המלא, אלא את שמו הפרטי בלבד ואת שם המשפחה שבה נקראה אימו... ולזאת רמז הרבי בכותבו "שאיני מכירו". לאברך זה נשארה פינה חמה לחסידי חב"ד ולנשיאה עד עצם היום הזה, דבר שבא לידי ביטוי בשעות מבחן.

לא לנטוש את המערכה

סיפר מזכירו של הרבי הרה"ח הר"ר בנימין ירחמיאל הלוי שי' קליין:

כשנפטר מר משה דיין אמר לי הרבי שצריך לדאוג שיאמרו אחריו קדיש. כמדומני שנתבקשתי למסור את הדברים לידידו מר יוסף שי' צ'חנובר.

היו מקרים נוספים שהרבי ביקש לדאוג לנפטרים מסויימים שיאמרו אחריהם קדיש.

מקרה אחד, שככל הנראה מדובר בקרוב משפחתו של הרבי, מצאנו באגרות קודש (כרך כג עמ' תיא):

ארשה לעצמי לשאול מכבודו הנעשה בנוגע לאמירת קדיש וכיוצא בזה? ומובן שאם גם בזה ישנן הוצאות עלי לסלקן בצירוף תודתי על הטירחה בדבר.

עוד נאמר שם: "וברצוני לשלם הוצאות הכספיות הכרוכות בזה [=העמדת מצבה]", ומציין עוד: "ובטוחני שזה היה גם-כן רצון אמי הרבנית הכ"מ".

מבחוץ לא יוכל לתקן

מעשה באחד מחשובי אנ"ש, שעל-פי הוראת הרבי היה חבר בהנהלת תנועה ציונית מסויימת. לימים ביקש לעזוב, מפני שלדעתו העניינים שם לא התנהלו כשורה מבחינת מִנהל תקין וכו', וגם מהסיבה שלדבריו כבר לא הייתה לו כל-כך השפעה.

הנה תשובת הרבי (פרסום ראשון):

אזכיר על הציון

כמובן גדול החילוק בין כניסה בתחלה לבין יציאה – ולאחרי שהות של כמה שנים. ובפרט בעת משבר וחפוש עוולות (ולאו דווקא – כאלה שיש להם יסוד).

שתתפרש היציאה על-ידי פ[לוני] ופ[לוני] כפי רצונם הם וכו'. וד[י] ל[מבין]

מבחוץ – בוודאי לא יוכל לתקן מאומה.

מה ההכרח להחליט בענין יציאה דווקא עתה?

לבשר בשורות משמחות

לא פעם הזכיר הרבי את פתגם חותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בעניין 'צרות חסידים' [=חסידים של צרות], שבשעה שיש בעיות ממהרים לפנות אל הרבי, ואילו כאשר העניינים מסתדרים שוכחים לכתוב ולהודיע על דברים טובים [ראה לקוטי שיחות כרך יא עמ' 174 בשינוי סגנון, וראה 'פרדס חב"ד' גיליון 2 עמ' 106].

הנה קטע ממכתבו של הרבי לאחד מחשובי החסידים בנושא דומה:

פליאה עליו ותמי[הה] שע[ל] ד[בר] "הרעש" דמשפחת... שי' הודיע כמה פעמים, ושביקרו בא[רץ] הק[ודש] ת[בנה] ו[תכונן] ושבאו שם לעמק השווה וכו' – לאו דוקא.

הרב גרינגלאס ע"ה מסר פעם אחת לרבי ספר של מחבר חשוב. הרבי ציין הערות אחדות, וכתב לו:

מצורף-בזה קצת הערות (ובודאי ימסרם בדרך נועם וכו').

חינוך ילדי חב"ד – במוסדות חב"ד

ככלל קבע הרבי (ליקוטי שיחות כרך כב עמ' 417):

פשוט שצריך להיות חינוך בני ובנות אנ"ש במוסדות חינוך חבדיים בכל שלבי הגיל שלהם.

מובן ששמעתי על דבר כמה וכמה מאנ"ש שי' שנוהגים אחרת – ולא עוד אלא ש"מלבישים" את זה באיצטלא של יראת שמים – ומצטער אני עליהם ועוד יותר על יוצאי חלציהם שי' – שהרי אלה הצאן – מה חטאו.

ויהי רצון שגם על אלה הנחשלים יערה רוח ממרום וכו'.

בה' אלול תשכ"ה כתב הרבי לאחד מאנ"ש ('האמת והשלום אהבו' עמ' 110):

במענה לשאלתו – השקפתי בנוגע לחינוך בני ובנות כל אלה השייכים באיזה אופן שיהיה לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שצריך להיות במוסדותיו. וכיון שכן צריך להיות – בודאי שישנה האפשרויות לזה, אף שלפעמים דרושה השתדלות יותר מהרגיל, אָבער גאָר ווייט פון [=אבל עדיין רחוק מ] מסירות נפש – כפי שיש כמה שרוצים לתרץ את עצמם בזה.

מעשה באחד מאנ"ש שב'יחידות' שלו אצל הרבי התאונן שנמנע ממנו מפני סיבה מסויימת לשלוח את בנו לתלמוד-תורה החב"די שבעירו. פני הרבי הרצינו. הרבי עצם את עיניו הקדושות ואמר (בניגון – תוכן הדברים בלבד):

איתא במדרש על הפסוק "ארזי לבנון אשר נטע" – לכאורה היה צריך להיות כתוב אשר נטע ארזי לבנון? – אלא שארזי לבנון המיוחדים בגובהם, על-ידי נטיעתם במקום אחד, אפשר להעבירם אחר כך למקום אחר.

כאן הוסיף הרבי ופנה אל האב בנימת הרגעה: "הוא עוד ילמד ב'תומכי תמימים', ויהיה לכם נחת חסידותי ממנו! [וכן היה].

זכור אשר עשה לך עמלק

בשנת תשי"ז נתבקש אחד מפרחי החסידים, הת' שלום שי' יעקסון, להביא פריטים מהמכולת של הרה"ח ר' יענקל ליפסקר אל בית הרבי.

כשהגיע אל הבית עבר במסדרון, בדרכו להניח את הדברים במקום שבו הודרך להניחם. הוא הבחין כי על הקיר תלויה תמונה שבה נראה חייל נאצי שורף את זקנו של יהודי. זו היתה תמונת ליטוגרפיה מודפסת, שנמכרה באותן שנים בחנויות, והיא התנוססה בביתו של הרבי.

 ממעייני החסידות

פרשת בשלח

ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)

ביד רמה – בריש גלי (אונקלוס)

מובא בספרים, שבמילה "בריש" רמוזים שמותיהם של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), האריז"ל (רבי יצחק בן שלמה), והבעל-שם-טוב (רבי ישראל בעל שם).

וביאור הדבר: ידוע שהתגלות פנימיות התורה היא הכנה והקדמה לגאולה העתידה, וכמו שכתוב בזוהר (ח"ג קכד) שעל-ידי ספר הזוהר יצאו בני-ישראל מהגלות ברחמים. לכן שלושת הצדיקים האלה, שכל אחד ואחד מהם פעל רבות להפצת פנימיות התורה בעולם – שמותיהם רמוזים במילת "בריש", המדברת על היציאה מהגלות, ביד רמה.

במילה זו רמוזים גם שמו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בי יוסף יצחק בן שלום, או רבי יוסף יצחק בן שטערנע שרה), שכן הוא גילה והפיץ את תורת החסידות בכל העולם, בשפות שונות ובאופן המובן אפילו לאנשים פשוטים.

(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 872)

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)

משל לאדם שהוא בעל ייסורים, וכדי להיפטר מייסוריו משנה את מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שיֵלך, הייסורים יֵלכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך, שיסיר ממנו את הייסורים.

זהו שאמר הכתוב: "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר בני-ישראל ראו את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים עצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.

(כתר-שם-טוב עמ' 28)

מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)

באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.

על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!

וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".

(אור-תורה)

מימינם ומשמאלם (יד,כב)

יש שני סוגי ניסיונות – ניסיון העושר וניסיון העוני. ניסיון העושר הוא, שלמרות עושרו של האדם לא יגבה לבו אלא יזכור תמיד שהכול בא לו מאת ה'. ניסיון העוני הוא, שחרף עוניו ודוחקו יישאר נאמן לה' ולתורתו.

זהו שרמז הכתוב: "והמים להם חומה" – המים הגנו על ישראל, "מימינם" – גם מניסיון העשירות, וגם "משמאלם" – מניסיון העניות.

(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 525)

* * *

'ימין' רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').

'שמאל' רומז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').

על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי. אך כשעבודתו בשני הקווים יחדיו, מוכח שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.

(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 969-970)

נורא תהילות עושה פלא (טו,יא)

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, גדול ונישא, שבנה הרבה מדינות גדולות ונצורות וכבש ארצות רבות; הייתכן לשבחו על שכבש עיירה קטנה?! והלוא שבח זה – ביזיון הוא למלך, והאדם המשבחו בכך מתחייב בראשו!

זהו שאמר הכתוב: "נורא תהילות" – הרי זה נורא מאוד להלל את ה'. אנו יראים להללו שגדולתו מתבטאת בבריאת העולמות, שהרי הוא "עושה פלא" – ה'פלא' הגדול – רק 'נעשה' על-ידו.

"עושה פלא" – כי מה שנראה בעינינו כדבר פלא ומופלא ('פלא' רומז לבחינת החכמה המופלאה מגדר התלבשות בעולמות), הרי לגביו יתברך הוא רק בבחינת עשייה בלבד ('עשייה' – היא הדרגה הנחותה ביותר, המסמלת בין השאר את עולם העשייה הגשמי).

זאת ועוד:

גם השבח שכל העולמות אינם תופסים מקום כלל לגביו יתברך – גם הוא בבחינת "נורא תהילות". וכמשל האומר על אותו מלך אדיר וגדול שעיירה קטנה זו שכבש – בטלה אליו וסרה למשמעתו.

[ומה שאנו בכל-זאת מהללים ואומרים 'קדוש' וכו' – הרי זה רק לגבינו, שהעולם נראה 'יש' ומציאות ובעינינו זהו שבח גדול. אך ח"ו לא לגבי הקב"ה].

(אור-התורה שמות כרך ב עמ' תקנד)

היש ה' בקרבנו אם אין (יז,ז)

תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין?! חייכם שהכלב בא ונושך אתכם (רש"י פסוק ח)

ויש להבין: כיצד בא ספק שכזה לבני-ישראל?

הזוהר (ח"ג קנח) מפרש כי הם היו מסופקים איזו בחינה ומדרגה של אלוקות שוכנת בתוכם – אם היא בחינת 'יש', או בחינת 'אין'.

פירוש הדברים: 'יש' – האלוקות כפי שהיא מלובשת בדרכי הטבע; 'אין' – האלוקות שלמעלה מהטבע (ולכן נקרא 'אין', כי אינו מושג לנו).

לפי זה קשה לאידך גיסא:

אם לא היה להם כל ספק במציאות ה' ביניהם, מדוע נענשו על כך?

אלא: מכיוון שבני-ישראל ראו בעליל את הנסים הרבים שנעשו להם (יציאת מצרים, קריעת ים-סוף, ירידת המן וכו'), היו צריכים בעצמם להבין ששוכן ביניהם האלוקות שלמעלה מהטבע ולא להסתפק כלל בדבר.

(אור התורה, כרך ה', עמ' תרצו)

ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)

כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?

אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתן. שאר המידות הרעות הן בבחינת 'עמו' של 'עמלק'.

לכן תחילה נזכר רק עמלק בעצמו (הגאווה והגסות) שהוא היסוד לכל הרע. אך מאוחר יותר 'נולדו' מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".

(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בשלח – שבת שירה
יום ההילולא – יו"ד שבט

[סדר ההנהגות דיום ההילולא – נעתקו ממכתב הרבי מראש-חודש שבט תשי"א1, מלבד במקום שצויין אחרת. שאר המנהגים סומנו בעיגול/בכוכבית בתחילתם]:

אחר התפילה (בבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים2 בקול3) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה: "ר' חנניא בן עקשיא כו' ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא4, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר דיום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני, נדפס בקונטרס עד5) בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה, ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת הבוקר. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

* הרבי נהג לבאר במאמר החסידות שאמר בי' שבט בכל שנה פרק אחד מעשרים הפרקים מהמשך 'באתי לגני' על הסדר שנה אחר שנה. ולאחרי שנשלמו עשרים השנים הראשונות, התחיל עוד הפעם לבאר את הפרקים מחדש. על-פי זה, בשנה זו לומדים את פרק א מההמשך6.

בבוקר קודם התפילה – [ילמד כל אחד לעצמו] פרק תניא7, וכן לאחר [סיום המאמר שאחרי] תפילת מנחה8.

במשך המעת לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם9.

במשך המעת לעת – לעשות התוועדות10.

[מכיוון שזו התוועדות הקשורה בהילולא, מהנכון לפתוח אותה בדבר תורה של בעל ההילולא11].

לקבוע שעה במשך ה'מעת-לעת' – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו.

במשך ה'מעת-לעת' – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ... לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו על-דבר אמירת תהילים, לימוד חומש עם פירש"י – ובמקומות המתאימים – גם על-דבר לימוד התניא כפי שחלקו לימות השנה.

– אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ... לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער.

מובן אשר, אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

שחרית: בשבת זו ישתדלו לעלות לתורה.

אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים12, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים13.

ישתדלו שמפטיר יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

* קריאת התורה: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה14.

* בבית חיינו נהוג לנגן ב"והמים להם חומה... ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק". בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים"15.

* קוראים16 בסוף הפרשה: "תמחה את זֶכר, ואחר-כך זֵכר17 עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט18].

* הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)19.

אומרים 'אב הרחמים'20.

קידוש והתוועדות (ראה לעיל פרטים בעניין ההתוועדויות דיום זה).

* נהוג לאכול בשבת שירה 'שוואַרצע קאַשע'21 [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות22) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן: בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע23:

"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל24] קבע מנהג25, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים26 קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצִפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים27 והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.

המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קאַשע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים28, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ע"כ.

מנחה: אומרים 'צדקתך'שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

מוצאי שבת קודש

בעת ההתוועדות דיו"ד שבט, נהג הרבי לעשות מגבית בעד 'קרן תורה'29.

יום ראשון
י"א בשבט

"בדורו של נשיא דורנו גופא, ישנם כמה שלבים ותקופות, ובכללות – שלושה שלבים: א) יום העשירי לחודש אחד-עשר (יו"ד שבט תש"י) – סיום התקופה של עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין. ב) היום למחרתו – יום אחד-עשר לחודש אחד-עשר (היום השלם הראשון לאחרי ההסתלקות), ובמיוחד בשנת עשתי-עשר (תשי"א)30 – כאשר החלה המשך וחידוש של תקופה חדשה ו"נתלו המאורות"31 של הדור השביעי מאדמו"ר הזקן (או הדור התשיעי מהבעל-שם-טוב). ג) התקופה שלאחר הסתלקות בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר [הרבנית חיה-מושקא] ביום כ"ב לחודש אחד-עשר (כ"ב שבט תשמ"ח)32.

יום חמישי
חמישה-עשר בשבט

אין אומרים תחנון33.

'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל – "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"34, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא – כמבואר בראשונים35, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"36.

הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו37: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה38.

הפירות שעדיין לא הגיעו לשליש גידולם עד ט"ו בשבט יהיו שייכים לשנת המעשר החדשה, שמתחילה בט"ו בשבט, דהיינו השנה – שנת 'מעשר עני'. בפועל, הפירות הראשונים שייכנסו לגדר זה יהיו שקדים ושסק39.

אכילת פירות:

בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות40", "ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי41. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל – "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"42 – "דבש תמרים43", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'44.

יש מי שנוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'45 – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"46.

כינוסים:

התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"47.

יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש, השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו')48.

וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומיד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה – אהבת-ישראל ואחדות-ישראל – על-ידי החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצוות צדקה על-ידי אכילה ושתייה ['לחיים'], וכן על-ידי צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו49.

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"50.

___________________________

1)    אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ.

2)    בספר-המנהגים עמ' 77: "הדיוק הוא לסיים הפרקים אחרי התפילה", דהיינו שאפשר ללומדם עד הסיום גם לפני-כן. רבים מהאבלים רגילים ללומדם לפני חזרת הש"ץ וכיו"ב. ויש לברר אם שייך בזה המבואר בשיחת ו' תשרי תש"ל (ס"ח, שיחות קודש תש"ל ח"א עמ' 42), שאין ראוי להוסיף מאומה בתוך התפילה, ושלכן גם אמירת שיעור תהילים היא בדווקא אחרי "אך צדיקים".

3)    ספר-המנהגים עמ' 6.

4)    י"א שהרבי נהג לומר (בשנות האבלות עכ"פ) את התיבות: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" – 'מנהגי מלך' ס"ע 32.

5)    ספר-המאמרים תש"י עמ' 111.

6)    סה"מ מלוקט ח"ב עמ' רלח, עמ' רנז הערה 23, וב'תורת מנחם – סה"מ מלוקט' שי"ל לאחרונה לפי סדר השנה, הוא בעמודים שו.

7)    נפוץ בין אנ"ש ללמוד אגה"ק סי' ז"ך, ללא הביאור. וראה אג"ק דבעל ההילולא ח"א עמ' שצ, שהורה ללמוד 'פרק כ"ז' ביום ההילולא ב' ניסן אחר ערבית, את הביאור - בשחרית קודם התפילה, וקודם מנחה אגה"ק 'פרק כ"ג'.

כנראה נהגו כך מקדם ללמוד בימי היארצייט-הילולא דרבותינו נשיאינו פרק זה, במסגרת המנהג - ש"כדאי לפרסם ולחזק" - ללמוד בכל יום פרק תניא ע"פ הסדר או באופן אחר, ראה 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 68 (מוגה) ועמ' 75, ובכ"מ. בעמ' 75 הורה הרבי, ששיעור זה צ"ל לפני התחלת התפילה ממש, היינו גם לפני אמירת "הריני מקבל", כלומר שתחילה למדו פרק תניא, ורק אח"כ פתחו את ה'סידור'.

8)    כנ"ל – הביאור לאגה"ק האמורה.

9)    כדי להקל על הציבור, מוצעים בזה פרקים קלים-יחסית:

י - יומא פ"ח; ו - דמאי פ"ב; ס - תענית פ"ב; ף - חלה פ"ב; י - ביכורים פ"א (אפשר גם לחזור על יומא פ"ח - אג"ק כרך יז, עמ' רעא); צ - פרה פ"ט; ח - שבת פכ"ב; ק - נדרים פ"ח.

10)  אצל הרבי היה הסדר בהתוועדות: קודם מאמר חסידות, ואחר-כך סיום מסכת (ראה שיחת מוצש"ק י' בשבט תש"ל ס"ז).

בעת ההתוועדות של י' בשבט בכל שנה, נהג הרבי לומר מאמר המתחיל בפסוק 'באתי לגני'. בכל שנה נהג הרבי לבאר פרק אחד בהמשך ההילולא לפי הסדר. תשי"א-תש"ל. תשל"א-תש"נ וכו'. הרבי ביאר את הפרק בפרטיות, בצירוף ביאורים מתורתו של כל אחד מרבותינו נשיאינו, מהבעש"ט ואילך (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 795 עמ' 24).

11)  שיחת כ' מנ"א תשל"א בתחילתה.

12)  כאשר לפחות שישה מתוכם לא שמעו קריאת התורה, קצות-השולחן סי' כה סי"ד. ואפשר אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע"ע המובא בפסקי תשובות סי' קלה סק"ג. 'התפלה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות).

המאזין לקריאת התורה ובדעתו להיות אחד מששת השומעים בקריאה נוספת, יכוון שלא לצאת ידי חובתו בקריאה זו (בתנאי שיש ששה מאזינים שכן יוצאים בה).

13)  ע"פ המבואר בשו"ת הצמח-צדק או"ח סי' לה, ובפרט בראש אות ז.

14)  ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; וכן עמד בין "ויושע" עד גמר שירת מרים החל משנת תשל"ח, מאז שהחל לשבת בקרה"ת.

15)  מפי הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן.

אדה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו ע' 38, ובלה"ק בס' התולדות אדה"ז ח"ד עמ' 1070).

16)  שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.

17)  הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.

18)  וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף – מועדים' (ה) עמ' 259.

19)  ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. ובשיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה, והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" – ומנהג חב"ד שם כהספרדים].

20)  כיוון ש"בימי ההילולא של רבותינו נשיאינו – אומרים תחנון" מלבד אם בלאו-הכי הוא יום שאין אומרים בו תחנון – ספר-המנהגים עמ' 16. זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהובאה ונתבארה בשיחת כ' מנחם-אב ה'שי"ת (התוועדויות ח"א עמ' 172), ושם נמסר הטעם בשמו שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול. וביאר הרבי, שחסידי פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היארצייט אצל הצדיק ש'באמונתו יחיה' (ח' בפתח, י' שנייה בסגול) פועלת עלייה אצל כל מקושריו, אבל חסידי חב"ד שתובעים מהם פנימיות ועבודה דווקא, רוצים להעלות גם את הגוף ולטהרו, ולכן גם אז אומרים תחנון. וראה גם 'רשימת היומן' ס"ע רצא. ובשיחות-קודש: ש"פ עקב תשי"ג ס"ד (התוועדויות ח"ט, תשי"ג ח"ג עמ' 115). שמח"ת תשט"ז ס"ג (התוועדויות חט"ו, תשט"ז ח"א עמ' 129). י"א ניסן תשכ"ב ס"א. ש"פ אחרי תשכ"ז ס"ב. ש"פ ויחי תש"ל ס"ה. וש"נ עוד.

21)  ספר-המנהגים עמ' 72 (נדפס בטעות תחת הכותרת 'טבת' וצ"ל כמובן 'שבט'). לוח כולל-חב"ד. המקור - היום-יום, י"ז בטבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).

22)  משנה-ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.

23)  ספר-השיחות תש"ב עמ' 73.

24)  'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.

25)  בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 – בלתי מוגה). ובלקוטי-שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה – כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע – כך נדפס בס' היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בחוברת 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'). וראה להלן הערה 30.

26)  והכוונה גם לילדות – כדמוכח מקריעת ים-סוף ('התוועדויות' תשמ"ז שם, הערה 115).

27)  ראה שמות רבה כא,י.

28)  והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה – מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת-שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].

"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד – לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי-חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" – ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222.

29)  ספר-המנהגים עמ' 96. עניינה – לסייע (ללא פירסום שם המנדבים) לבחורים המשקיעים כמה שנים ללימוד תורה ללא חשבונות אודות פרנסה (דברי הרבי במעמד ייסוד הקרן, שיחת י' בשבט תשט"ו ס"ל-לא, 'תורת מנחם' (יג) תשט"ו ח"ב עמ' 247 ואילך).

30)  "ראה ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 255 הערה 99".

31)  "ראה לעיל [ספר-השיחות תשנ"ב] ח"א עמ' 293-5".

32)  כל הקטע (תרגום מאידיש) מספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 348 (כולל שתי ההערות הקודמות).

33)  לוח כולל-חב"ד וספר-המנהגים עמ' 16, ע"פ סידור אדמוה"ז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357, ובמהדורה החדשה ח"ד (!) עמ' תכו) סי' קלא ס"ח.

34)  פרש"י ורע"ב ריש ראש-השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חודשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש-השנה פ"א ה"ב.

ראה הדעות ביחס לשיעור 'חנטה', 'הבאת שליש' ו'עונת המעשרות' בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.

לא ניתן להפריש תרו"מ מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת.

35)  מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.

36)  כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה תורת מנחם כרך לג עמ' 77]. כל הקטע לקוח מהתוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 948.

37)  אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה לקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.

38)  ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.

39)  בפירות המביאים שליש סמוך מאוד לט"ו בשבט יש להיזהר מתערובת. אם אירעה, ראה בס' 'משפטי ארץ – תרו"מ' פ"ח ס"ז-ח, ובקונטרס 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) עמ' 138 (בפרי-האדמה הולכים לפי תאריך הלקיטה, ור"ה שלהם היה ב-א' בתשרי).

40)  מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. לקראת ש"ק ט"ו בשבט תשמ"ט אמר הרבי: "...בכלל, אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [-כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו, בתוך הסעודה וכיוצא-בזה..." (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 209, ובלה"ק – התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 225).

41)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.

42)  עקב ח,ח.

43)  רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].

44)  תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.

45)  נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.

46)  לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.

47)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.

48)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241.

49)  שם עמ' 222 ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב ב'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.

50)  אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' – לקוטי-שיחות כרך ו עמ' 312, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)