מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1240 - כל המדורים ברצף
	זו תוצאת הכניעה ללחצים
	יש חדש
	למעלה משינויי הזמנים
	תיבת נח
	למי אסור להשתכר
	תיבת שמואל
	העולם מתכונן
	בל תוסיף
	תיבת נח של נווה-דניאל
	בקשות אישיות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1240, ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשע"א (08.10.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

זו תוצאת הכניעה ללחצים

הרגלנו את העולם כולו שהצד היחיד שצריך להיכנע ולוותר הוא הצד הישראלי. איפה נשמע שצד אחד כובל את ידי הצד השני עוד בטרם נכנסים למשא-ומתן?

זוכרים את הימים שבהם הוויכוח הציבורי בארץ התנהל בין הדוגלים ב'ארץ ישראל השלמה' ובין חסידי 'הפשרה הטריטוריאלית'? לכול היה ברור כי חזרה לגבולות 67', שמהם ביקשו אויבינו להשליך את כולנו אל הים ערב מלחמת ששת הימים, אינה באה בחשבון. אלה הגבולות שכונו בפי אבא אבן 'גבולות אושוויץ', כביטוי לסכנה הקיומית הנשקפת מהם. התומכים בוויתורים תמורת שלום היו מוכנים לוותר על מקצת השטחים, בבחינת פשרה בין הצרכים שלנו לתביעות מצד הערבים.

אך מה קרה לה לאותה 'פשרה טריטוריאלית'? מדוע ירדה מעל הפרק ונעלמה מהשיח הציבורי? – מפני שהערבים דחו אותה ואמרו בקול ברור ונחרץ: לא! אנחנו מיהרנו לקבל את עמדתם ולהתקפל, שהרי חייבים להשיג 'שלום בכל מחיר', וכך הדברים מתנהלים מאז ועד היום.

אין עסקות 'בכל מחיר'

אי-אפשר להבין כיצד מדינה שלמה אינה יודעת מה שיודע כל ילד בשוק, שאי-אפשר לשאת ולתת כאשר צד אחד מוכן מראש להסכים לכל תביעה של הצד השני. לא ראינו שום איש עסקים שמוכן לקנות סחורה 'בכל מחיר', כי זה מתכון ברור לפשיטת-רגל. אבל כאן התפתחה תודעה של 'בכל מחיר', שמסכלת כל סיכוי להשיג הסדר שפוי כלשהו.

אילולא אותה תפיסה מופקרת של 'בכל מחיר' ייתכן שגלעד שליט כבר היה בבית. אולי העסקה שהייתה נרקמת לשחרורו לא הייתה טובה, אבל היה אפשר להשיג עסקה כלשהי. אילו היה ברור לאוייב שלא נשלם 'כל מחיר', היה מצמצם את תביעותיו. אלא שכאן מדברים על שחרור 'בכל מחיר', ומדוע אפוא החוטפים יתפשרו ויוותרו?

הרגלנו את העולם כולו שהצד היחיד שצריך להיכנע ולוותר הוא הצד הישראלי. כשהערבים עומדים על שלהם ואינם מוכנים לוותר על שום דבר – עמדתם מתקבלת בכבוד ובהבנה. כשאנחנו מנסים להתעקש ולעמוד על האינטרסים החיוניים לנו – אנחנו נתפסים בעיני העולם 'סרבני שלום'.

כך היה במשא-ומתן עם מצרים, עם ירדן ועם לבנון. הם התעקשו, לא ויתרו אף על שעל, ובמהרה נכנענו וּויתרנו על הכול. ככה בדיוק נראה המשא-ומתן עם ערביי ארץ-ישראל. הם טוענים 'כולה שלי' ואינם מוכנים לוותר על מילימטר, ואנו נסוגים ומתקפלים צעד אחר צעד. עכשיו הם תובעים להקפיא כל בנייה ביהודה ושומרון, תנאי למשא-ומתן, ושוב הלחץ מופנה אך ורק לעברנו. כי מה פתאום אנחנו מנסים לשנות את הכללים?

גם ההקפאה לעשרה חודשים הייתה משגה אומלל. איפה נשמע שצד אחד כובל את ידי הצד השני עוד בטרם נכנסים למשא-ומתן? וכי הערבים אינם בונים בקצב מטורף בכל השטחים האלה? הלוא המשא-ומתן אמור להתנהל בדיוק בשאלה הזאת, אם-כן מדוע להם מותר לבנות ולנו אסור? בעצם ההקפאה קיבלנו את הנחת-היסוד כי השטחים האלה שייכים להם. כך הצליחו להכניע אותנו עוד בטרם נפתח המשא-ומתן.

לעצור 'בכל מחיר'

אם חלילה נסכים למתכונת זו של כניעה ללחצים, לא יהיה שום צורך במשא-ומתן. הערבים ידרשו כי כתנאי ל'המשך המשא-ומתן' עלינו לוותר על ירושלים, ואם לאו, לא יסכימו לחדש את השיחות. בשלב הבא יתבעו להסכים מראש להחזרת הפליטים. אם השיטה עובדת, למה לא להשתמש בה לאורך כל הדרך.

הדרך היחידה להתעשת ולעמוד על נפשנו, היא לעמוד בלחצים. עלינו להבהיר לעולם כולו כי לא תהיה עוד כניעה לתביעות הערבים. לא יהיה עוד 'שלום בכל מחיר'. יש לנו קווים אדומים, יש לנו אינטרסים חיוניים, יש לנו עמדות הנובעות מאמונתנו ומהצדק שלנו. אנחנו כבר ויתרנו ונכנענו עד קצה הגבול. מי שרוצה שלום, יחיה עמנו בשלום בתנאים שלנו, ומי שאינו רוצה שלום – נדע להתמודד עמו, בעזרת ה', כשם שהתמודדנו עם כל אויבי ישראל.

הגענו ממש אל פי התהום. עכשיו חייבים לעצור 'בכל מחיר'.

  יש חדש

חגיגות החומש

בשבוע הבא יחלו בבית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד חגיגות החומש. בחגיגות ישתתפו בע"ה רבבות תלמידי כיתות ב מכל רחבי הארץ, לרגל תחילת לימוד החומש בבתי-הספר. הילדים ייהנו מחוויית 'הכנסת אורחים' ב'אוהלו של אברהם אבינו', יפגשו סופר סת"ם, יתנסו בכתיבה על קלף, יבקרו בתערוכה ומרכז למידה של מוצרי סת"ם, יועסקו בסדנה יצירתית, והעיקר – ישתתפו בתכנית חווייתית מיוחדת בבית-הכנסת, ובמרכזה הוצאת ספר-תורה, מתוך שירה וריקוד. כל ילד מקבל שי מיוחד בתום האירוע. הביקורים בהרשמה מראש בלבד. טל' 072-2770153.

קורס 'בסוד הפרשה'

לקראת תחילת ספר בראשית נפתח מחזור חדש של הקורס בסוד הפרשה, המאפשר לציבור ללמוד בעיון סוגיות מרכזיות בפרשיות השבוע. הקורס מתקיים בכשלוש-מאות מקומות ברחבי הארץ, על-ידי בתי-חב"ד. כל משתתף מקבל חוברת מקורות, שבה דפי מקורות המלווים כל שיעור ועוד. הקורס מופק על-ידי בית-חב"ד המרכזי באר-שבע, ומופץ לבתי-חב"ד על-ידי מרכז צעירי-חב"ד. פרטים בבית-חב"ד המקומי.

ברכות בתלת-מימד

הופיע הספר ברכה ראשונה, בכריכה קשה, מבית גרפיכץ, המציג תמונות בטכנולוגיית תלת-מימד בנושא ברכות הנהנין. הברכות מוגשות לילדים, בעיצוב מרהיב, בשילוב סיפורת חרוזה. מטרת הספר להנחיל לילדים את עולם ברכות הנהנין בדרך חווייתית ונעימה, המתאימה לכל גיל. לספר מצורפים שני זוגות של משקפי תלת-מימד. טל' 03-6166816.

לחיות את חיי

חברת הינדיק הפקות מגישה את לחיות את חיי – התקליט השני של מיכאל עובד. עשרה שירים מקוריים, שמבטאים קריאה להתעלות מכבלי העולם. טל' 050-4146593.

  שלחן שבת

למעלה משינויי הזמנים

כאשר הציף המבול את העולם השתבש כל סדר מהלך גרמי השמים. לא היו יום ולילה, ולא היו עונות שנה. לאחר שנסתיים המבול  נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול על העולם, ואמר שמעתה "זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבותו". כלומר, מעתה יתנהלו תקופות השנה בקביעות וללא שינויים.

המילה 'שנה' היא מלשון שינוי, שכן במשך השנה מתחוללים כל השינויים האפשריים. במהלך השנה עוברים את כל שינויי הזמנים: זרע, קציר, קור, חום, קיץ, חורף. ובכל-זאת הקב"ה אומר: "לא ישבותו".

גם אחרי התפילה

האמירה "לא ישבותו" נושאת גם הוראה מרכזית בחייו של כל יהודי. בחיים יש שינויים, תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות, זמנים של עלייה וזמנים של ירידה. אך בכל שינויי הזמנים צריך להיות "לא ישבותו" – עבודת ה' צריכה להתקיים בקביעות ומתוך מסירות-נפש.

למשל, קל יותר לעמוד בתנועה של מסירות-נפש בשעת תפילת שמונה-עשרה, כשהאדם עומד כעבד לפני אדונו והנפש האלוקית מושלת ושולטת בגלוי על גופו. ועל כך מורים ליהודי: "לא ישבותו" – עליו לעמוד בתנועה של מסירות-נפש גם אחרי התפילה, כשהוא עוסק בצורכי גופו ונפשו הבהמית, באכילתו, בשתייתו, בעסקיו וכו'.

כופר בעבודה זרה

מסירות-הנפש מאפיינת את עצם מהותו של יהודי. בתורה היהודים נקראים 'בני-ישראל', ואילו השם 'יהודים' מבטא את מסירות-הנפש הקיימת בלב כל יהודי. הגמרא אומרת שמרדכי נקרא 'יהודי' משום שכפר בעבודה זרה, "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". לכן כל עמו של מרדכי מכונה במגילת אסתר 'יהודים', משום שמסרו את נפשם למען הקב"ה.

כשיהודי עומד בתנועה של מסירות-נפש, אין אצלו הבדל בין שעת התפילה ובין השעה שבה הוא עוסק בענייני העולם. בכל עת וזמן הוא מוסר את נפשו כדי לקיים את רצון ה', ולכן עבודתו היא בבחינת "לא ישבותו".

דרכו של היצר

מסירות-הנפש והכפירה בעבודה זרה צריכות להתבטא גם בחיי היום-יום. כל דבר שהוא זר למהותו האמיתית של יהודי הוא בבחינת עבודה זרה. לעיתים היצר מנסה להסיט את היהודי ממילוי תפקידו על-ידי שהוא מושך אותו לעשות דבר טוב, אלא שלא זה התפקיד המוטל עליו באותה שעה.

למשל, כאשר יש צורך לעסוק במצווה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים (שזו מצווה הדוחה את כל התורה כולה), היצר מנסה לשכנע את היהודי לעסוק בעניין אחר, אף שהוא טוב ונעלה כשהוא לעצמו. אך כשיהודי עומד בתנועה של מסירות-נפש הוא 'כופר בעבודה זרה' – דוחה על הסף את כל פיתויי היצר ומוסר את עצמו למילוי תפקידו ולביצוע רצונו של הקב"ה, בלי שום שינויים.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 118)

  מן המעיין

תיבת נח

כאבן יקרה

"צוהר תעשה לתיבה" (בראשית ו,טז). יש אומרים שצוהר הוא חלון ויש אומרים שהוא אבן טובה שהאירה להם (רש"י). על-פי הרמז יש לפרש: תיבה היא מילה. כל מילה ומילה שהאדם מוציא מפיו צריכה להאיר כאבן טובה, ושהאדם ייקר את דבריו כמרגליות.

(נועם אלימלך) 

פתח צדדי

"ופתח התיבה בצידה תשים" (בראשית ו,טז). זה פתח צדדי לבעלי-תשובה, שאינם יכולים להיכנס בפתח הראשי, שיוכלו בכל-זאת להיכנס מהצד. זהו שאמרו חז"ל (סנהדרין קג,א): "מלמד שעשה הקב"ה למנשה כמין מחתרת [=מנהרה] ברקיע כדי לקבלו בתשובה".

(בית אהרן)

להיכנס לתיבות התפילה

"בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" (בראשית ז,א). 'תיבה' משמעה מילה. האדם צריך להיכנס לכל תיבה מתיבות התורה והתפילה, בכל כוחותיו ובכל איבריו, במסירות-נפש.

(הבעל-שם-טוב)

אותיות מאירות

"צוהר תעשה לתיבה". צריך לראות שאותיות התורה והתפילה יהיו מאירות. יש לבטא אותן מתוך הרגשה פנימית הבאה מתוך התבוננות.

(כתר שם טוב)

גם ב'צהריים'

הגמרא אומרת (סנהדרין קח): "אמר לו הקב"ה לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהריים". אור התפילה צריך להאיר באדם לא רק בשעת התפילה, אלא גם במשך כל היום כולו. גם ב'צהריים', בעיצומו של יום, כשהוא טרוד ועסוק בענייני משא ומתן – עליו לחוש את אור התפילה.

(ספר המאמרים תרפ"ז)

שהאבן עצמה תאיר

עבודת האדם היא להסיר את ההעלם וההסתר של לבוש הטבע, ואף להפוך את הטבע, עד שהטבע עצמו נעשֶה עניין של אור וגילוי. ה'אבן' עצמה נעשית "אבן טובה המאירה להם".

(לקוטי שיחות)

עצה להינצל מהשיטפון

טרדות החיים ועול פרנסת הבית עלולים לשטוף את האדם. העצה היא 'להיכנס אל התיבה' – לדבוק בתיבות התורה והתפילה. בזכות זה ייוושע האדם בכל הדרוש לו ולבני-ביתו.

(הבעל-שם-טוב)

מה עיקר ומה טפל

הכניסה אל תיבות התורה והתפילה פירושה – ידיעה ברורה ומוחלטת שהעיקר הוא ענייני התורה והתפילה, ואילו כל שאר צורכי האדם, עסק הפרנסה וכדומה, טפלים ומשניים הם.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

למי אסור להשתכר

יהודי שבנותיו בגרו ולא היה לו במה להשיאן יצא לקהילות ישראל לקבץ תרומות להכנסת כלה. הוא בא לפרנקפורט ופנה אל הגאון רבי אברהם אביש,  רב העיר, בבקשה לתת לו כתב-המלצה. הרב נענה לבקשתו.

אולם במהרה הודיעו לרב כי האיש שקיבל ממנו את כתב-ההמלצה יושב בבתי-מרזח ומכלה את ממונו על משקאות משכרים. יום אחד השתכר האיש ואיבד את כתב-ההמלצה. הוא חזר אל הרב וביקש מכתב חדש.

אמר לו הרב: "מאז ומעולם תמהתי על הביטוי 'שיכור כלוט', והלוא נח היה השיכור הראשון, ולמה אין אומרים 'שיכור כנח'? אלא שנח לא היו לו בנות בוגרות שצריך להשיאן, ועל-כן היה יכול לשתות לשכרה. אבל לוט, שהיו לו בנות בוגרות ובכל-זאת שתה לשכרה, כיצד העז לשתות לשכרה?!"...

  מעשה שהיה

תיבת שמואל

חיי היהודים בירושלים היו קשים באותם ימים, לפני כארבע-מאות שנה. ארץ-ישראל נשלטה בידי האימפריה העותומאנית, והשלטונות הצרו את חיי היהודים. הקהילה היהודית הייתה קטנה למדיי, ורוב בניה השתייכו לקהילה הספרדית. מעמדם היה נחות בעיני המוסלמים, שחפצו בהשפלתם וביקשו להקשות את חייהם.

תנאי החיים הקשו על היהודים להתפרנס בכבוד. מעטים מהם עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג למשל, היה כמעט כולו בידי יהודים. אולם רובם התקיימו בדוחק בעזרת כספי ה'חלוקה'. זו הייתה חלוקת תמיכות וקצבאות מכספי תרומות, שנאספו מעת לעת מיהודים בחו"ל.

בשל העוני המחפיר גם היו היהודים צריכים להיאבק במאמצים המיסיונריים של הנוצרים, שניסו לקנות את לב היהודים במתנות ובמתן שירותים חיוניים כמו רפואה.

נאספו ראשי הכולל הספרדי בירושלים וראשי העסקנים בה, לדון במצוקה הגוברת והולכת ובקופת הקהילה המתרוקנת. הם החליטו כי אין מנוס מלשגר שליח לעיר קושטא שבטורקיה (כיום איסטנבול), ולבקש את עזרת היהודים בעלי הנכסים המתגוררים בה.

על מי תוטל המשימה הכבדה והאחראית? הוטל גורל ועלה שמו של רבי שמואל אלבז. רבי שמואל זה היה צנוע ונסתר מעיני הבריות. רוב זמנו הוקדש ללימוד התורה בכלל ותורת הקבלה בפרט. במעט הזמן שנשאר לו עסק בקליעת מחצלות קנים, אותן היה מוכר ומתפרנס מהן בדוחק. האיש היה ידוע בפרישותו ובצדקתו, וכמה סיפורי פלאות עליו התהלכו מפה לאוזן.

יצא רבי שמואל לדרכו והגיע אל הנמל, לעלות לאנייה היוצאת לקושטא. אולם כאשר פנה לדבר עם רב-החובל התברר לו כי הסכום שבידו לא יספיק לדמי ההפלגה. רב-החובל היה אדם קשוח, ולא ניאות להתחשב בְדבר. כל מאמציו של רבי שמואל לשכנעו כי הוא נוסע לדבר מצווה של הצלת בני-אדם רבים מחרפת עוני, עלו בתוהו. הוא אף הבטיח לו את זכות המצווה כולה, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

בעיניים כלות הביט רבי שמואל בנוסעים העולים אל האנייה וברב-החובל המנצח על ההכנות להפלגה. כעבור זמן קצר נתן רב-החובל את האות, העוגן הורם והאנייה יצאה לדרכה. בודד נותר רבי שמואל על החוף, ישוב על מחצלת שהביא עמו. הוא הביט באנייה המתרחקת, ושפתיו לחשו את מילות הפסוק "מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ".

רבי שמואל החליט לשים בה' את מבטחו. אין הוא נוסע בעניין אישי, אלא למען העניים בירושלים עיר-הקודש, המוסרים את נפשם על התורה ועל העבודה. הרבה דרכים למקום להביא תשועה לעמו, ומה לו לדאוג. עד מהרה היה שקוע בספר הזוהר ובעמקי רזי התורה.

פתאום החלו גלי הים לסעור. גל גדול התקרב במהירות אל החוף, ושטף את כל אשר עליו. הגל נשא עמו את רבי שמואל והמחצלת שעליה ישב, והוא מצא את עצמו מפליג על-גבי המחצלת במהירות אל הים. גלי הים סערו סביבו, אך הוא שט על המחצלת ביציבות על פני המים, נישא מעל הגלים.

לא עברה שעה קלה ונוסעי האנייה עמדו משתאים על גבי הסיפון, מביטים בתדהמה ברבי שמואל השט על מחצלת בלב הים, עוסק בתורה כאילו לא אירע דבר...

רב-החובל הוזעק מיד אל הסיפון. כאשר ראה את הפלא הבין מיד כי רבי שמואל הוא איש קדוש והחל להתחנן אליו כי יסלח לו. הוא אמר כי הוא מוזמן לעלות אל האנייה, וכי לא ייטול ממנו אפילו פרוטה אחת. אולם רבי שמואל חייך בטוב-לב ואמר כי מכיוון שהקב"ה זימן לו 'ספינה' משלו, אין לו עוד צורך באנייה.

וכך, בעוד האנייה מתקדמת בכבדות, הפליגה המחצלת של רבי שמואל במהירות וכעבור זמן קצר נעלמה מעיני נוסעי האנייה.

רבי שמואל הגיע במהירות ליעדו, אל העיר קושטא. בימים הראשונים הייתה מלאכתו קשה, והוא הצליח לקבץ סכום קטן בלבד, אולם כאשר הגיעה האנייה אל הנמל סיפרו הנוסעים את סיפור המחצלת, וכך נודעה צדקתו המופלאה של רבי שמואל. לשמע הסיפור פתחו לפניו יהודי העיר את בתיהם ותרמו ביד נדיבה למען תושבי ירושלים, וכך הצליח בתוך זמן קצר למלא את המשימה שבעבורה נשלח.

מאז קיבל רבי שמואל אלבז את הכינוי רבי שמואל אבי-חצירא, שמשמעותו 'אבי המחצלת', על שם נס המחצלת שנעשה לו. בניו וצאצאיו אחריו היו לשושלת רבנים, צדיקים ומלומדים בניסים, הלא היא משפחת אביחצירא לדורותיה. הנודעים שבהם: הצדיק רבי יעקב אביחצירא ובנו ה'בבא סאלי', רבי ישראל אביחצירא.

לאחר מעשה הנס העתיק רבי שמואל את מקום מגוריו לעיר צפת, והיה שם לאחד מתלמידיו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש. באחרית ימיו נאלץ רבי שמואל לצאת מן הארץ, ועבר אל הכפר ג'ובאר הסמוך לדמשק שבסוריה.

בג'ובאר הוסיף לשקוד על התורה ועל עבודת ה', כפי שהחיד"א מעיד עליו בספרו: "...איש אלקים קדוש היה, מתבודד בבית-הכנסת בג'ובאר... ושמעתי מזקנים עיזוזו ונפלאותיו שהציל לישראל מכמה צרות...". על-פי המקובל נפטר ונקבר בג'ובאר, לצד בית-הכנסת העתיק 'אליהו הנביא'.

  לומדים גאולה

העולם מתכונן

יש סבורים בטעות כי הגאולה תבוא לאחר תום ששת-אלפי שנות קיומו של העולם הנוכחי. אין זה כך. הגאולה וימות המשיח באים במהלך האלף השישי, ואילו באלף השביעי נפתחת תקופה אחרת לגמרי – תקופת השכר העתידית. בספר הזוהר (זוהר חדש בראשית כא,א) נאמר במפורש שהגאולה תבוא "בשית אלף שנין ולא באשלמותיה" (=באלף השישי ולא בסופו).

הגאולה באה לאחר תקופת הכנה, שנרמזת בפסוק "בשנת שש-מאות שנה לחיי נח... נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו". על כך נאמר בזוהר (וירא, חלק א, קיז,א) כי באלף השישי תתחיל תקומתה של השכינה מעפרה, והדברים יתנהלו בהדרגה. שלב מכריע ייפתח במאה השישית של האלף השישי: "ובשית-מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה" (=ובשש-מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי).

פריצת החכמות

הזוהר מדבר אפוא על שני סוגים של התגלויות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי: האחד הוא "שערי החכמה למעלה", והכוונה לחכמת התורה, והשני הוא "מעיינות החכמה למטה", שהן חכמות הטבע והעולם.

ואכן, בתקופה זו – שהחלה בשנת הת"ק (לפני כמאתיים ושבעים שנה), עם תחילת המאה השישית לאלף הזה – החלה פריצה עצומה של חכמה ודעת בעולם. נתגלו "שערי החכמה למעלה" – החכמה העליונה, פנימיות התורה, זו תורת החסידות; ובה-בעת פרצו גם "מבועי החכמה למטה" – חכמות העולם, חכמות הטבע, דבר שמצא את ביטויו בזינוק המדעי והטכנולוגי שהחל אז.

[פריצה זו של חכמה הייתה מלווה הרבה עליות ומורדות וחריקות. זה טבעי, בהתחשב באי-בשלותו של העולם לקבל את ההתגלויות הללו בצורתן הטהורה. אולם ביסוד הדברים זאת הכנה של העולם – הן מבחינה רוחנית הן מבחינה גשמית – לקראת ימות המשיח].

אלא שעלינו להבין: הזוהר אומר, שבהתגלותן של חכמות אלה העולם מתתקן לכניסתו אל האלף השביעי, אל ימות המשיח. קל להבין שגילוי פנימיות התורה הוא הכנה לימות המשיח, שהרי אז תימלא הארץ "דעה את ה' כמים לים מכסים", וגילוי פנימיות התורה הוא הכנה לכך; אבל איזה קשר ושייכות יש בין התגלות חכמות העולם לימות המשיח?

האחדות בבריאה

מהעניינים העיקריים שיתחדשו בימות המשיח הוא הייעוד: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". מוסבר בתורת החסידות, שלעתיד-לבוא יהיה "וראו כל בשר" – הבשר הגשמי, העולם הגשמי עצמו, יחוש שכל מהותו וקיומו הוא הקב"ה.

ההכנה לכך היא בהתגלות של חכמות העולם. מטרתה העיקרית של התגלות זו היא לשרת את הקב"ה, ככל דבר בעולם ש"לא בראו אלא לכבודו" (אלא שכדי שתתאפשר בחירה חופשית יש לאדם אפשרות להשתמש בכוחות האלה למטרות אחרות ואף הפוכות ממטרתם האמיתית!). כאשר יהודי מנצל את החכמות האלה לתורה ולעבודת ה', הוא ממלא את ייעודן האמיתי.

על-כן נתגלו החכמות האלה בזמן הזה, כדי שתהיה ליהודים אפשרות לנצל גם חלקים אלה של הבריאה לתורה ולעבודת ה', ובכך להכשיר את העולם לימות המשיח. דווקא ההתפתחות של חכמות העולם מקרבת אותנו להבנה האמיתית של האחדות האלוקית. בעבר חשבו שכל אחד ואחד מכוחות הטבע הוא כוח נפרד לעצמו, ושהחומר מורכב מיסודות נבדלים. דווקא בימינו אנו יודעים, שבשורש הדברים הכול נובע מנקודה בסיסית אחת, שהיא למעשה ביטוי של האחדות האלוקית (ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 24).

  פתגם חסידי

בל תוסיף

"שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

  חיים יהודיים

תיבת נח של נווה-דניאל

לפני עשר שנים, כאשר דוד שייר (50) החל לתכנן את ביתו ביישוב נווה-דניאל שבגוש-עציון, ביקש לבנות בית ייחודי. האדריכל שפנה אליו טען כי גגות הרעפים שפשטו בארץ הם יבוא זר מאירופה ואינם מתאימים לארץ ולנופיה. הוא סבר כי דווקא גג העשוי ככיפה הוא הסגנון הנכון. דוד התלבט ולבסוף החליט לקבל את ההצעה.

עם התקדמות הבנייה החל הבית ה'מוזר' לבלוט על רקע הבתים שמסביבו. כשבניית הבית הושלמה החלו התושבים לכנות אותו 'תיבת נח', שכן צורתו הזכירה את הציורים הקלסיים של תיבת נח. הכינוי דבק בבית עד היום הזה. בעל הבית דווקא איננו מתנגד ואפילו מוצא כמה סממנים משותפים...

טון כללי נגד ישראל

דוד נולד בסקוטלנד בשנת תש"כ (1960). הוא גדל בבית מסורתי. "הקהילה היהודית הייתה קטנה ולא היו כל שירותי דת", הוא מספר. "נשלחתי ללמוד בבית-ספר של גויים. זו הייתה הברירה היחידה". כשבגר, למד באוניברסיטה המקומית עם בני-גילו הלא-יהודים.

באוניברסיטה נחשף לאווירה האנטי-ישראלית. "כל הזמן דיברו נגד ישראל ובעד הערבים", הוא אומר. "לא עניין אותם לברר מי צודק בסכסוך. הטון הכללי היה נגד ישראל. אמנם זה הגיע בעיקר מכיוון הסטודנטים הערבים, אבל הם השפיעו לרעה על האווירה בכל האוניברסיטה". לפיכך החליט לבקר בארץ ולראות אם יש אמת בדברים שהוא שומע יום-יום במקום לימודיו.

ביקר ונשאר

בשנת תשמ"ג (1983) נחת דוד בארץ. תכניתו המקורית הייתה לבקר ביקור קצר ולחזור לסקוטלנד, אך הוא הציץ ונפגע. "הוקסמתי מהאווירה בארץ-ישראל ונשארתי כאן", הוא אומר. בהמשך נשא לאישה עולה מתוניס, והיא עזרה לו להתקרב אט-אט לשמירת מצוות. ומה אמרו ההורים על הרעיון? "הם דווקא התלהבו", מחייך דוד, "הם הבינו שלחיות כיהודי בסקוטלנד זה כמעט בלתי-אפשרי".

אחד הדברים שהיו חדשים לגמרי לדוד היה עניין הכשרות. "לא הורגלתי לזה. בבית שמרו קצת על כשרות, אבל לחפש מסעדה כשרה דווקא – המושג הזה לא היה קיים אפילו בתת-מודע. פתאום גיליתי עולם שלם של כשרות, וזה אחד הדברים שגרמו לי לקפוץ שלב נוסף בהתקרבותי ליהדות".

לגור מעל בית-כנסת

כאשר בנה את ביתו בנווה-דניאל החליט להקצות את קומת הקרקע לבית-כנסת, על-שם גיסיו שנפטרו. "זו תחושה מיוחדת מאוד לקום בכל בוקר ולדעת שמתחת לבית שלך שוכן בית-כנסת שוקק", הוא אומר. בתוך זמן קצר נהפך המקום למרכז של קיבוץ גלויות. "כמו בתיבת נח, גם לכאן נכנסים יהודים מכל הסוגים ומכל המגזרים. אין פה שום מחיצות".

בכל ליל שבת באים לבית-הכנסת 'אוהל רחל' יותר ממאתיים מתפללים. המקום נעשה צפוף מאוד בתפילת ערבית, אך לדבריו הכול מרגישים בבית, תרתי משמע. "יש בבית-הכנסת אווירה מיוחדת", הוא מתאר. "אנחנו מתפללים בסגנון קרליבך, והשירה מתבלת לנו את התפילה, ומעניקה לה חיות והתלהבות. בשעת התפילה הבית כולו רועד מהתפילות שבוקעות מקומת הקרקע".

דוד ליד ביתו, 'תיבת נח'. "הבית רועד מהתפילות"

  פינת ההלכה ומנהג

בקשות אישיות

שאלה: האם אפשר להוסיף בקשות אישיות בתפילת ה'עמידה' (שמונה-עשרה)?

תשובה: בתפילת שמונה-עשרה יש שלוש ברכות ראשונות ושלוש ברכות אחרונות, ועוד שלוש-עשרה ברכות אמצעיות בימי חול (בשבת, בחג ובמוסף יש ברכה אמצעית אחת: 'קדושת היום'). הברכות הראשונות והאחרונות עוסקות בשבחו של הקב"ה, ולכן אי-אפשר לבקש בהן על צורכי יחיד (אלא על צורכי ציבור בלבד, כמו 'והשב העבודה' ו'שים שלום'). לעומת זה, הברכות האמצעיות מיועדות לבקשת צרכיו של אדם.

בכל אחת ואחת מהברכות האמצעיות אפשר, לאחר שאומרים את עיקר הברכה, להוסיף בקשות אישיות מסוגה של אותה ברכה. למשל, אם רוצים לבקש על חולה – מבקשים עליו בברכת 'רפאנו'; הזקוק לפרנסה – יבקש זאת בברכת השנים ('ברך עלינו'). בברכת 'שומע תפילה' אפשר לבקש על כל הצרכים, כי היא כוללת את כל הבקשות. אולם בבקשה לצורך יחיד אין להאריך בתוך הברכה, ומי שרוצה להאריך – יעשה זאת ב'אלוקַי נצור' שבסיום התפילה.

על-פי הקבלה "טוב להתוודות ב'שומע תפילה' בלשון יחיד (מלבד הווידוי שבלשון רבים שאחר התפילה), ולשאול [=לבקש] אחר-כך מזונותיו, ואפילו אם הוא עשיר". אך בסידור בעל התניא לא הביא זאת, וייתכן שהוא סובר כי דבר זה שייך לבעלי מדרגה גבוהה בלבד.

יש דברים שדיי לכוון עליהם במחשבה בלבד, כגון מה שמביא אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, שכאשר אומרים בשמונה-עשרה "ואת כל מיני תבואתה לטובה" צריך לכוון לחיטים למצה ולאתרוג (במקום אחד נזכר גם יין לקידוש), ואז ממילא תהיה כל התבואה לטובה.

מקורות: ברכות לד,א. טושו"ע או"ח סי' קיב, קיט ס"א-ב ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"א-ב. וראה כף החיים שם ס"ק ג,ה,טו. לוח 'היום יום' יט תשרי.