נושאים נוספים
	התקשרות 846 - כל המדורים ברצף
	לבנות 'מגדל' של קדושה
	העבודה נסתיימה ונשלמה
	"קול שימי עד דמשק משכנותייך"
	פרשת נח
	ויעקב הלך לדרכו
	שבת נח – זמן לחשבון צדק
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 846, ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשע"א (08.10.2010)

  דבר מלכות

לבנות 'מגדל' של קדושה

עונש דור הפלגה בא בגלל רצונם לעשות שם לעצמם, ולא לשם מטרה נעלית יותר * הישיבות ומעוזי התורה והתפילה הם העיר והמגדל הרצויים, עבורם יש להשקיע את מיטב הכוחות כדי להרחיבם ולהגדילם * סיבת קריאת המבול על שם נח אף היא בגלל הסתגרותו בתיבה מבלי שדאג להחזיר את דורו בתשובה * ומהי העצה ל"מבול" בעבודת ה'? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כנהוג תמיד בהזדמנות כזו¹, מתחילים בעניין של תורה שקוראים בשבוע זה. כי התורה והוראותיה הם נצחיים² – בכל דור ודור, בכל זמן ובכל מקום; ומזה גופא שבכל שבוע קוראים פרשה מיוחדת בתורה, מוכח, שבפרשת השבוע מרומז ויש בה הוראות בנוגע למאורעות של שבוע זה שבו קוראים סדרה זו³.

בסוף הפרשה (נח) מסופר, שהאנשים שחיו לאחרי המבול בנו עיר ומגדל, כיון שנתייראו "פן נפוץ על פני כל הארץ"⁴. דבר זה לא מצא חן בעיני הקב"ה, וביטל את עצתם לבנות את העיר והמגדל.

לכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת זאת התורה לנו – מה יכולים אנו עתה ללמוד ממאורע זה? כיון שהתורה מספרת זאת, ועוד בכזו אריכות ובריבוי פרטים – בעת שהרבה דינים נמצאים בתורה רק ברמז – בהכרח לומר, שבסיפור זה ישנה הוראה עמוקה עבור כל הדורות: עבור ההורים שלנו בדורות הקודמים, עבורנו בדור זה, ועבור הילדים והנכדים שלנו בדורות הבאים.

ההוראה ממאורע זה עבור דורנו:

כאשר מתבוננים אימתי ובאיזה מצב אירעו הדברים – מאורע שאירע לאחרי שהיה המבול, שממנו ניצלו רק חלק מהאנשים – רואים כבר בזה גופא את הדמיון לדורנו. וזוהי ההוראה עבור זמננו זה:

לאחרי ה"מבול" לפני שנים אחדות, שהכחיד מיליוני יהודים, ורק חלק מבני-ישראל שליט"א ניצלו – צריכה שארית הפליטה ללמוד ולהבטיח שלא להתנהג חס-ושלום כמו שארית הפליטה של המבול ההוא, ועל-ידי זה גם למנוע את התוצאות הבלתי-רצויות שהיו אז.

ב. כאשר מסתכלים במבט שטחי על המאורע של דור הפלגה, לא רואים ברור כל כך במה התבטא החטא בכך שרצו לבנות עיר ומגדל, שהיה זה נגד רצונו של הקב"ה, עד כדי כך שהיתה השתדלות מיוחדת שלא להניח שתכנית זו תבוא לידי פועל.

התורה מספרת שהם רצו לבנות עיר ומגדל כאשר המטרה היא "ונעשה לנו שם"⁴. הם התייראו שמא יתפזרו בעולם, ולכן רצו לבנות עיר שבה יחיו כולם יחדיו, וגם לבנות מגדל גבוה, כמבואר במפרשים⁵ תכלית המגדל: (א) בכדי שגם מרחוק יוכלו להבחין ולראות שבמקום זה נמצאת עיר, (ב) בכדי שעל גבי המגדל יהיו שומרים שישמרו שלא יכנס לעיר שונא.

וכאמור, לכאורה לא נראה בזה חטא. אלא מאי? – כאשר אנשים מתאספים יחדיו בכדי לבנות עיר מתוך מטרה יחידה להנציח את שמם, "ונעשה לנו שם"⁶, מבלי שתהיה בזה תכלית נעלית יותר, אלא רק בשביל להנציח את השם שלהם – הנה מלבד עצם החיסרון בכך שחושבים רק על עצמם ללא תוכן נעלה יותר בחיים⁷, מלבד זאת, כאשר זוהי המטרה היחידה, אזי לא מבררים בין האמצעים שעל-ידם יכולים להגשים ולהגיע אל המטרה, ויכולים להשתמש גם באמצעים כאלו שהם היפך הצדק והיושר.

ובפרט בהיות מאורע זה לאחרי המבול, שקודם המבול הסביר נח⁸ את הסיבה שבגללה יבוא המבול: בגלל ההנהגה הבלתי-רצויה של אנשי הדור; ואם כן, אלו שניצלו מן המבול היו צריכים לכל לראש להשתדל לתקן את המצב הרוחני על-ידי זה שיכניסו תוכן נעלה יותר בחייהם. על זה לא חשבו ניצולי המבול, ורק חיפשו דרך כיצד להנציח את שמם בהיסטוריה.

בעניין זה התבטא החטא שלהם, ולכן לא מצא הדבר חן אצל הקב"ה.

ג. ההוראה מזה היא ברורה:

כאשר ניצלים ממבול, צריכים לכל לראש להבטיח ולשמור שלא יחזור ח"ו המצב הקודם שהביא לידי המבול, ש"לא תקום פעמיים צרה"⁹, ח"ו.

דבר זה מבטיחים לא על-ידי בנין סתם עיר וסתם מגדל, מבלי שיהיה בזה תוכן אחר מלבד העובדה שהעיר והמגדל יהיו גדולים וגבוהים ביותר. לא על-ידי הנהגה כזו מטיבים את המצב, כי, בכדי שהעיר והמגדל יהיו להם קיום, מוכרחים להכניס בזה תוכן נעלה יותר, ואז נבנית העיר בהצלחה, וגם הדברים המפריעים לעיר מתהפכים ועד שנעשים מסייעים.

ד. ישנם עיר ומגדל של קדושה¹⁰: עיר – שנקראת "עיר אלקינו"¹¹, דהיינו, עיר שיש בה תוכן של קדושה ואלקות. ובעיר זו צריך להיות מגדל – בית הכנסת ובית המדרש, שזהו המגדל של העיר, כפי הדין שבנין בית הכנסת צריך להיות גבוה יותר מכל הבניינים שבעיר¹².

במילים ברורות: צריכים לבנות בעיר את המקומות שבהם מתפללים ולומדים, שהם הבתי-כנסיות בתי-מדרשים וישיבות; בהם צריכים להשקיע את עיקר העצמה ואת עיקר המרץ (האנרגיה) שיהיו גדולים וגבוהים ביותר, כיון שהם המגדל של העיר – המגדל עליו נאמר¹³ "מגדל עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", ומגדל זה שומר מכל השונאים, לא רק משונא גלוי, אלא גם משונא נסתר¹⁴.

וכאשר מתנהגים כן, אזי משיגים את שני הדברים: לכל לראש ישנו עיקר השכר, שממלאים את רצון הקב"ה וזוכים להצלחה גדולה בבנין העיר ומגדל דקדושה, ומלבד זאת מקבלים גם את השכר הנוסף, "ונעשה לנו שם", שהשם של אלו שעוסקים בכך מונצח בדברי הימים של יהדות ושל תורה, בהיסטוריה של צדק ויושר – שפלוני עזר לבנות את העיר ומגדל הנצחיים.

ה. יש להשתדל לבנות ישיבות שבהם מחנכים ילדים ללמוד תורה ולהפיץ תורה בכל העולם.

הישיבות הם המגדל של העיר, וצריכים להשתדל להגדיל ולהרחיב את הישיבות שיוכלו לפתוח מחלקות נוספות ולקלוט תלמידים נוספים.

וכאמור לעיל, שעל-ידי בניית המגדל דקדושה זוכים הן לשכר העיקרי, מילוי רצון העליון, וזוכים גם לשכר הטפל, שהדבר מסייע גם בעניינים האישיים שיהיו בהצלחה, וגם שנעשים מונצחים בהיסטוריה של יהדות, שהיא היסטוריה נצחית.

ייתן השם יתברך ויצליח בבנין הישיבות כמה פעמים ככה, ושבפעם הבאה שנתאסף בהזדמנות כזו, יחשבו לא אודות כיסוי הגרעון, אלא אודות הגדלת המגדל יותר ויותר. וייתן השם יתברך שתהיה הצלחה בעניין זה, וגם בענייניכם הפרטיים.

* * *

ו. בפרשת¹⁵ נח¹⁶ מדובר אודות המבול, שנקרא "מי נח"¹⁷.

ולכאורה אינו מובן: למה נקראים מי המבול "מי נח" – הרי נח לא היה אשם כלל במבול, להיותו "צדיק תמים"¹⁸?

ומבואר על זה בזהר¹⁹ – שכיון שנח לא התפלל על אנשי דורו, לכן נקרא המבול על שמו.

כלומר: אף-על-פי שנח עצמו לא היה אשם, וניצל מהמבול, הוא ואשתו ובניו ונשי בניו, מכל מקום, היה לו להתפלל ולהגן ולהחזיר בתשובה את כל אנשי דורו, ולא להסתגר מכל העולם בתוך תיבה. וכאשר הסתגר בתיבה לעצמו, הנה הגם שעשה זאת על-פי ציווי הקב"ה שציוה אותו: "בא גו' אל התיבה"²⁰, אף-על-פי-כן אומרים עליו – בגלל שלא התפלל ולא עסק עבור העולם כולו – ביטוי קשה כל כך ("אַזאַ שווערן וואָרט"), שמי המבול נקראים על שמו, "מי נח".

ז. ומכאן הוראה לכל אחד ואחד:

אפילו בהיותו "צדיק תמים", הרי אם הוא מסתגר לעצמו – לו יהא הדבר על-פי ציווי הקב"ה – ואינו חושב אודות הדור, עליו לדעת שאפילו על נח – שהיה "צדיק תמים", והמאורע היה קודם מתן-תורה – אומרים ביטוי קשה; ומכל-שכן לאחרי מתן תורה, שכל ישראל חברים²¹, וישראל ערבים זה לזה²², צריך כל אחד לחשוב אודות כולם, לאצלי ולאגנא עוד קודם שנעשו בעלי תשובה, ואחר כך גם לאתבא בתשובה.

על כל אחד לא להסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא לעסוק גם עם הזולת.

בין אם יפעל על הזולת ובין אם לאו – צריך הוא לעשות את המוטל עליו, ו"בהדי כבשא דרחמנא למה לך"²³.

ובדרך כלל: כאשר עוסקים, מצליחים גם לפעול, ובפרט חסידים שיש להם הפסק-דין וההבטחה של רבינו הזקן²⁴, שבכל עניין שיעסקו בעניינים של תורה ומצוות תהיה ידם על העליונה.

* * *

ח. בתורה אור²⁵ פרשת נח מבואר, שהמבול לא היה רק עונש, אלא גם פעולה של טהרה (ניקיון), – המבול טיהר את העולם, שלפני המבול היה לא טהור. ולכן היה המבול ארבעים יום – כנגד ארבעים סאה של מקוה. ולכן נקרא המבול בשם "מי נח"²⁶ – נייחא דרוחא (נחת רוח)²⁷.

וכך – כמבואר בתורה אור שם בפרטיות – הוא גם בנוגע לדאגות וטרדות הפרנסה, שנקראות בשם "מים רבים", שהם שוטפים ומסירים מהאדם את העניינים הבלתי-רצויים, ובכך פועלים גם "נייחא דרוחא".

ט. ביאור השייכות בין דאגות הפרנסה, מבול ומקוה:

ענינו הפנימי של מקוה הוא "ביטול", כדברי הרמב"ם²⁸ "שיטבול במי הדעת הטהור". ולכן צריך המקוה להחזיק ארבעים סאה, שזוהי כמות "שכל גופו עולה בהן"²⁹, כלומר שהם מקיפים את כל גוף האדם, ו"טבילה" היא אותיות "הביטל"³⁰, כלומר שהביטול שהאדם יוצא מה"אני" שלו פועלת בו עלייה (התרוממות), שנעשה כלי לקדושה.

זוהי גם הכוונה האמיתית בכך שנותנים לאדם דאגות הפרנסה. על-אף שבאופן זמני הדבר מפריע לו ומבלבל אותו, הרי על-ידי זה הוא נשבר ויוצא מה"אני" הפרטי שלו – וכך הוא נעשה כלי לקדושה.

י. ומכיוון שהכוונה האמיתית אינה להענישו חס-ושלום, אלא כדי לשטוף ולנקות ממנו את העניינים הבלתי-רצויים – הרי מובן, שהדבר יכול להיעשות גם ברגע אחד – אם בתוך רגע אחד הוא יוציא את הכוונה הפנימית שבזה, ויפעל בעצמו את מה שהדבר צריך לפעול – הרי בכך הוא כבר יצא ידי חובתו, וכבר יכול להתקיים אצלו ה"נייחא" הן בגשמיות והן ברוחניות.

(משיחת יום ה' פ' נח, ד' במרחשוון, ה'תש"כ, ומהתוועדויות ש"פ בראשית תשט"ז, תשי"ג. תורת מנחם כרכים כז עמ' 132; טו עמ' 199; ז עמ' 137)

______________________

1)    שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ג ע' 750 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

בקשר עם ה"דינער" השנתי של ישיבות ליובאוויטש "תומכי תמימים" (שמתקיים באמצע החורף), מתקבלת ע"י כ"ק אדמו"ר קבוצה של עסקני הישיבה, ובהזדמנות זו נותן להם כ"ק אדמו"ר את ברכתו, ומדבר לפניהם שיחה בשייכות לפרשת השבוע, וכיו"ב.

2)    ראה תניא רפי"ז. קו"א ס"ה (קנט, ב ואילך).

3)    ראה ג"כ של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א) וז"ל: המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן פרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל.

4)    יא, ד.

5)    ראה פי' האוה"ח ורבינו בחיי עה"פ. אוה"ת שה"ש (כרך ב) ע' תשנז. ועוד.

6)    ראה זח"א כה, ב. תו"א ס"פ נח. תו"ח שם ד"ה ויהי כל הארץ (סג, ג ואילך).

7)    ראה מו"נ ח"ג פי"ג. עבוה"ק חלק התכלית בתחלתו. פרדס שער כ"ד פ"י. עיקרים מ"ג פ"א. משנה סוף קידושין. לקו"ת פ' ראה (כח, ג ואילך) סד"ה ושמתי כדכוד (השני). קונטרס ב' ניסן תש"ח (סה"מ תש"ח ע' 136 ואילך). שיחת ליל שמח"ת ה'תשכ"ג.

8)    סנהדרין קח, סע"א.

9)    לשון הכתוב – נחום א, ט. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 306 הערה 55. וש"נ.

10)  ראה לקו"ת לג"פ ס"פ נח (עב, ד ואילך, ולאח"ז באוה"ת נח (כרך ג) תרסב, ב ואילך (כרך ו) תתרע, א ואילך). ד"ה והי' הנשאר בציון, י"ג תשרי תרצ"א (סה"מ קונטרסים ח"א קלט, ב ואילך). וראה גם תו"מ חכ"ה ע' 61. וש"נ.

11)  תהלים מח, ב.

12)  שבת יא, א. שו"ע או"ח סק"נ ס"ב.

13)  משלי יח, יו"ד. וראה לקו"ת לג"פ שם (עה, א, ולאח"ז באוה"ת שם (כרך ג) תרסג, ב).

14)  ראה ד"ה אני חומה, י"ט כסלו תרצ"ב (סה"מ קונטרסים ח"א ריא, ב ואילך. תרצ"ב ע' קעד).

15)  שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 452 ואילך (ושם צויין בטעות לשנת תשי"ז). במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

16)  שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה (מהנחה בלתי מוגה).

17)  ישעי' נד, ט.

18)  ר"פ נח.

19)  ח"א סז, ב ואילך. רנד, ב. ח"ג יד, ב ואילך. – בזהר לא נתפרשה הקושיא, אלא רק ביאור הענין, ומעצמו מובן מהי הקושיא שמתורצת עי"ז (מהנחה בלתי מוגה).

20)  נח ז, א.

21)  ע"פ ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. ירושלמי שם פ"ג סה"ו. תניא אגה"ק סוסכ"ב.

22)  שבועות לט, סע"א. וש"נ.

23)  ברכות יו"ד, סע"א.

24)  ראה ספר קיצורים והערות לתניא ע' קכג. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ס"ע רסד ואילך.

25)  מכאן עד סו"ס י הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית) ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 4 ואילך.

26)  ישעי' נד, ט. – הפטרת פ' נח.

27)  תו"א ר"פ נח ד"ה מים רבים.

28)  הלכות מקוואות פי"א הי"ב (בשינוי לשון קצת).

29)  חגיגה יא, א.

30)  סידור (עם דא"ח) שער כוונת המקוה בסופו (קנט, סע"ד).

 משיח וגאולה בפרשה

העבודה נסתיימה ונשלמה

אין הדבר תלוי אלא במשיח עצמו

בנוגע לחשבון-צדק בשבת פרשת נח בשנה זו:

ובהקדמה – שכיוון שהעיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכבר סיימו כל ענייני העבודה, כולל גם צחצוח הכפתורים, ועומדים מוכנים ("עמדו הכן כולכם") לקבל פני משיח צדקנו, הרי, מסקנת החשבון-צדק (חשבון-צדק דייקא, חשבון אמיתי) שעושים בימינו אלו, היא, שתיכף ומיד ממש צריכה לבוא הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש!

ובפרטיות יותר:

גם כשידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו, שיש אצלו עניינים הצריכים תיקון, אין זה בסתירה חס-ושלום לעדותו של נשיא דורנו שכבר נשלמה העבודה ועומדים מוכנים לקבל פני משיח-צדקנו, כי העבודה דכללות בני-ישראל במשך כל הדורות שצריכה להיות בזמן הגלות כדי לבוא לשלימות הגאולה (שתלויה "במעשינו ועבודתינו (ד)כל זמן משך הגלות") נסתיימה ונשלמה, ואין ביאור והסבר כלל על עיכוב הגאולה, ולכן גם אם חסר בעבודתו של הפרט במשך הזמן שמתעכבת הגאולה מאיזו סיבה שתהיה, הרי זה עניין פרטי, שבוודאי צריך לתקנו ולהשלימו, אבל אין זה גורע חס-ושלום בגמר ושלימות "מעשינו ועבודתינו" בכלל ישראל שעומדים מוכנים לגאולה, וכיוון שכן, גם התיקון והשלימות של הפרט היא בנקל יותר, ומתוך שמחה, ביודעו שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה.

ובסגנון אחר: כללות בני-ישראל שהם "קומה אחת שלימה" נמצאים במעמד ומצב דאדם שלם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, הן ברוחניות (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה) והן בגשמיות, וחסרון הפרט הוא כמו מיחוש או חולי קל וחיצוני באיבר פרטי שתיקונו על-ידי רפואה קלה ומהירה, כמו שכתוב "ורפא ירפא", "שניתנה רשות (וכוח) לרופא לרפאות", כולל ובמיוחד הרפואה שעל-ידי התשובה ("גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"), ועד לשלימות הרפואה שהיא (לא רק מכאן ולהבא, אלא) עוקרת את החולי מלמפרע.

ואם הדברים אמורים בזמנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין, על-אחת-כמה-וכמה לאחרי שעברו כמה עשיריות שנים, יותר מארבעים שנה ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"...

ובפרט לאחרי שכבר נשלם החודש הראשון של השנה, "תשרי", אותיות "רשית", שכולל כל השנה כולה, ועומדים ביום השבת הראשון לשלימות העבודה בעולם, שבו מודגש כללות עניין השבת שקשור עם הגאולה... – הרי בוודאי ובוודאי שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, ועכשיו אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו!

(משיחת שבת פרשת נח, ד' במרחשוון ה'תשנ"ב; התוועדויות ה'תשנ"ב, כרך א, עמ' 224-222)

 ניצוצי רבי

"קול שימי עד דמשק משכנותייך"

הנוסח שנזכר בהושענות נהפך רב-משמעות במלחמת יום-הכיפורים תשל"ד * בעיצומה של המלחמה קרא הרבי לכבוש את דמשק, כדי להכריע את המלחמה * כמה ימים לפני המלחמה ערך הרבי סיום על מסכת חלה שבה מדובר על סוריה, ובדיעבד ראה זאת כאות משמים * סיפור על שיחת טלפון לחדרי המטכ"ל בחול-המועד סוכות – פרסום ראשון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כך סיכם הרבי בקצרה בזאת חנוכה תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 452) את דעתו בנושא כיבוש דמשק בעת מלחמת יום-הכיפורים:

בקשתי והפצרתי נפשית בסיום "מלחמת יום הכיפורים" לסיים ולהשלים הנצחון דצה"ל או על-ידי כיבוש לשעות אחדות של דמשק – באה לאחרי שבאו לידי ידיעות ברורות על דבר המצב הפרוע בחזית ההיא ועל דבר הטעמים של המחייבים והשוללים את זה – ומיוסדת אך ורק על-פי ההלכה (עד רדתה אפילו בשבת, אומרת תורה הבא להרגך השכם כו' ועוד).

סוריה מפרוורי ירושלים

ו' תשרי תשל"ד, ארבעה ימים לפני יום-הכיפורים. הרבי מקיים התוועדות לרגל יום-השנה לפטירת אימו, הרבנית הצדקת מרת חנה ע"ה (נלב"ע בשבת שובה ו' תשרי תשכ"ה), ופותח בעריכת סיום על מסכת חלה (שיחה ראשונה, ובהמשך גם בשיחה הרביעית). את הסיבה הרשמית לבחירת המסכת הסביר הרבי בכך שהיא עוסקת בהפרשת חלה, אחת משלוש המצוות המוטלות על נשי ובנות ישראל, אשר רמוזות בשם חנ"ה, כידוע.

בתוך הדברים התעכב הרבי על הנאמר שם: "אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריה ולא קיבלו מהם... אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקיבלו ממנו, מפני שאמרו הקונה בסוריה כקונה בפרוור שבירושלים".

בהתוועדות י"ג תשרי (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 407) הצביע הרבי על 'דבר פלא', שכביכול מלמעלה כיוונו שהסיום שנערך בו' תשרי "יש לו שייכות לעניינים שבזמנים אלו" [הכוונה לאזכור סוריה]. הרבי קבע (אם כי ברמז) ש"אלכסנדריא קשורה בנחל מצרים ומשם מתחילה ארץ-ישראל", ואין זה אלא ש"לא כבשוה עולי בבל" וממשיך:

ועתה בדרא דעקבתא דמשיחא יש רק לסיים את הפכים קטנים, הסוף של הבירורים, ואז יהיה הכיבוש גם התם על-ידי משיח צדקנו... אין מה להיבהל, אין זה אלא שיש לסיים את הפכים קטנים... ובנוגע לפחד – אזי תיפול עליהם אימתה ופחד...

ועל דרך זה הוא גם בנוגע למשנה האחרונה... למרות שסוריה לכאורה (אינה בארץ-ישראל והיא) רחוקה מארץ-ישראל, מכל מקום הרי הפסק-דין בסיום וחותם המסכת הוא ש"הקונה בסוריה כקונה בפרוור שבירושלים", אשר בזה אין לפרש פירושים. כל אחד ואחד מבין את העניינים שלהם מכוונת המשנה.

ויהי רצון, שבקרוב ממש יסיים כל יהודי את הנקודה האחרונה של עבודתו בפכים קטנים, ובשעה שיקויים ה"בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה, "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, ואז יהיה כי ירחיב ה' את גבולך ובדרכי נועם ובדרכי שלום...

בירור הלכתי להכרעת קליפת דמשק

בשבת חול-המועד סוכות תשל"ד (לקוטי שיחות שם עמ' 429) התוועד הרבי ובמפורש אמר שאחת הסיבות להתוועדות היא אמירת עניין בתורה, בתור "בירור הלכה" במעמד כמה וכמה עשיריות מישראל כדי לפעול את העניין כאן למטה:

איתא בנבואת זכריה (זכריה ט,א) "חדרך ודמשק מנוחתו" ועל זה נאמר בספרי (ריש פרשת דברים) ובמדרש (שיר-השירים-רבה ז,ה) ש"חדרך" אמור על משיח (אשר הוא "חד לאומות העולם ורך לישראל") ו"דמשק מנוחתו – שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק".

לפי זה מובן מדוע נאמר "הקונה בסוריה כקונה בפרוור שבירושלים" – ולא "כקונה בארץ-ישראל" – משום שלסוריה (דמשק) שייכות מיוחדת דווקא לירושלים, עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. ירושלים לא תזוז ממקומה אלא דמשק תהפוך להיות פרוור שלה.

הרבי הוכיח שעל-פי כתבי האריז"ל ירושלים היא בחינת לאה (מקד"ש, דמש"ק. גם הקליפה שלה נקראת דמשק) ו"נגד סוריא בסוד דמשק"... ועל-פי זה הרי (כל) סוריה הוא בסוד דמשק.

והוסיף:

כן הוא גם בפשטות. דמשק הרי היא עיר הבירה של סוריה (בלשון הכתוב: ראש ארם דמשק – ישעיה ז,ח), וכאשר כובשים את דמשק, עיר הבירה, ישנה כל סוריה. וברוחניות גם-כן (סוריה בסוד דמשק) כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.

בהמשך דיבר הרבי בהתאם לפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך", [שלכן] הרי דבר ודאי הוא ש"ונתנו הוי' אלקיך בידך" ו"ושבית שביו", ויוציאו את כל היהודים הנמצאים שם בשבי, וגם את כל הניצוצות הקדושים, ועוד הרחיב במעלתן של הלוחמים שהם במצב ודרגה של צדיקים וכו'.

בסיום ההתוועדות ציין הרבי ש"הבירור בדבר הוי' זו הלכה [נעשה] ובהסכם כל הנאספים... כמה וכמה עשיריות מישראל".

לעזור בעת פיקוח נפש

סיפר בשעתו העיתונאי ר' גרשון בער יעקובסון, במאמר שפרסם באותם ימים (הועתק ב'הרבי' כרך א' עמ' 240): "פקידים ישראלים ששוחחו עם הרבי הופתעו מן הלהט של טיעוניו. הוא תבע מישראל לנחול ניצחון מכריע על-ידי כיתור דמשק והכנעת סוריה. כאשר שמעתי על כך לא התאפקתי ושאלתי אותו כיצד הוא יכול לעוץ עצות לישראל, בעוד הוא עצמו חי באמריקה".

השיב הרבי: "ביטחונם של שלושה מיליוני יהודים מוטל על כפות המאזניים. לכל יהודי באמריקה הזכות והחובה לעזור לישראל בכסף, בהעלאת המוראל ובעצות טובות..." (באותם ימים ממש ביקש הרבי מר' יעקובסון להעביר מסרים לאנשי הצבא בארץ כמסופר על-ידי רושמי היומנים – ראה לדוגמה ביומן המוזכר להלן עמ' מ').

עד מתי להיות בעבדות?!

הרה"ת ר' שלום בער שור (ע"ה), שהיה אז בחור וניהל יומן שבו שילב גם קטעים שרשמו עמיתיו, כתב אז ('ספר זיכרון דברי שלום' ירות"ו תשנ"ד עמ' מג-מד):

"חברי הקונסוליה היו נוכחים במהלך ההתוועדות וכן בשעת אמירת פסוקי 'אתה הראת'. כ"ק אדמו"ר שליט"א כיבדם באמירת פסוקים וגם שוחח עמם משך זמן ארוך... לפי השמועה הרבי תבע שיכבשו את דמשק. הם טענו שאי-אפשר לעשות זאת, מפני א) שארצות הברית אינה רוצה בכך. ב) הדבר יעלה בקרבנות רבים.

הרבי השיב על כך:

א) יש לו ידיעות ממקורות נאמנים בוושינגטון שהם מצפים כבר לידיעה שדמשק נכבשה.

ב) איתא באבן עזרא שהשהייה של עם ישראל במדבר מ' שנה היה בשל שעבודם משך כל שנותיהם במצרים במצב של עבדות ושיעבוד [לכן היה עליהם להתרגל לחירות במדבר], על מנת שישתחררו ויתרגלו להיות עצמאיים. וכאן התבטא הרבי: אתם כבר 25 שנה בעבדות; ועד מתי?!

ג) גם ילד קטן מבין שכאשר עליו להיאבק עם שניים עדיף לגמור קודם עם אחד. אחר-כך תוכלו לסיים עם מצרים.

ד) בקשר לקרבנות, העמידה במצב הנוכחי מביאה רחמנא-ליצלן קרבנות רבים מאשר אילו היו כובשים כו' (עד-כאן, כאמור, מפי השמועה).

אגב: רוב העיתונאים ומערכותיהם בישראל סירבו בתקופה הראשונה לפרסם את הדברים – ראה 'ימי תמימים' כרך ו' עמ' 257.

מסר דחוף לראשי המדינה

לאחרונה חשף במפורט אחד מחברי הקונסוליה דאז, מר אריה מורגנשטרן (ממרכז שלם בירושלים), את אשר שמע מהרבי באותו מעמד:

"...אני מבקש להעלות על הכתב עדות אישית משיחה שניהלתי עם הרבי בעת מלחמת יום הכיפורים... על האירוע, יש לציין, דיווח בזמנו בקצרה העיתונאי גרשון יעקבוסון בעיתון דער אלגמיינער זשורנאל, שראה אור בניו יורק ב-7 בדצמבר 1973.

"בשנת 1972 הגעתי לארצות-הברית לשמש נציג המחלקה לתרבות תורנית בגולה מטעם ההסתדרות הציונית. בשנה שקדמה למלחמה ביקרתי כמה פעמים בהתוועדויות אצל הרבי בלוויית מנחם לוין ז"ל, שכיהן בתפקיד קונסול ישראל בניו יורק. בכל הזדמנות כזו היינו מוזמנים לעלות ולהתייצב על הבמה שעליהם ישב הרבי, כשסביבו זקני חסידיו.

"...ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, בליל שמחת תורה תשל"ד – שלדידנו היה "יום טוב שני של גלויות" – הגענו מנחם לוין ואני אל בית מדרשו של הרבי בקראון הייטס לאחר סיום תפילת הערבית ולפני פתיחת ההיכל להקפות... עמדנו שנינו לצידו ובמשך למעלה משעה בטרם ההקפות שוחח אתנו הרבי בזמן שהציבור כולו ניצב דומם ומשתהה לנוכח 'עיכוב התפילה'. קהל החסידים שהיה מרותק למראה יוצא הדופן של הרבי המשוחח עם שני נציגים ישראלים, הבין בוודאי כי השיחה עוסקת במלחמה המתנהלת זה עתה.

"אווירה של חרדת קודש אפפה את אותה שיחה. הרבי דיבר אתנו על משמעות המלחמה ובעיקר על חשיבות התקופה מבחינת תהליך הגאולה. מאחר שהייתי נתון בהתרגשות עצומה אינני זוכר אם הרבי השתמש במושג 'מלחמת גוג ומגוג', אבל זו היתה רוח הדברים.

"הרב שאל וחזר והקשה בתקיפות רבה מדוע נעצרה המערכה הצבאית ברמת הגולן. ומדוע כוחות צה"ל שכבר הדפו את הצבא הסורי, נמנעו מלהתקדם ולכבוש את דמשק. באותה שעה, יש לציין, נחלצו כוחות צה"ל ממצב המגננה ששקעו בו בראשית המלחמה, עברו למתקפה והגיעו כבר עד כדי כשלושים קילומטרים מן הבירה הסורית. מבחינה מעשית אפשר היה אפוא להמשיך את תנופת ההתקפה, לכבוש את דמשק ולהכריע בכך את גורל המלחמה.

"ניסינו לתרץ באוזני הרבי את המהלך ולתלותו בחשש שמא תממש רוסיה את אזהרותיה ותתערב במלחמה לצדה של דמשק, אם תתקדם ישראל לעבר הבירה הסורית. מנגד, אמרנו, כי נראה שישראל מבקשת לרכז כוחות גדולים דווקא בחזית הדרום כדי להדוף בצורה משמעותית ומכרעת את הצבא המצרי אל מעבר לתעלה.

"הרבי דחה את טענותינו אחת לאחת. הוא טען שהכניסה לשטח מצרים היא טעות אסטרטגית, שכן היא כבר לא תוכל לשנות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. הוא קבע כי הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל היא דווקא המלחמה עם סוריה, וכי עד שזו לא תוכרע באופן מוחלט, לא תגיע אל סיומה מלחמתם של הערבים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. משום שדמשק היא עיר היסטורית עתיקת יומין, אמר, היא מסמלת את יציבות העולם המוסלמי, ולכן גם את האיום על עם ישראל. פגיעה בסמל כזה תערער עד היסוד את חוסנו הפנימי של העולם הערבי כולו.

"רוסיה, כך סבר, לא תממש את איומיה. היא רק מדברת, אך לא תעשה דבר. יתר על כן, לדעתו, גם ההתנגדות האמריקנית להכרעת סוריה היא מן השפה ולחוץ. ולאמיתו של דבר ארצות הברית משוועת לכך שישראל תעשה זאת. ובעניין מחיר הדמים שעלולה ישראל לשלם, הרבי טען כי אם לא נכריע את המערכה עכשיו בשעת כושר זו, אזי בעתיד יישפך דם רב הרבה יותר (היל"ת), במלחמות הבאות שיכפו עלינו הערבים.

"את אמירותיו הפוליטיות תיבל הרבי בציטטות מהמדרשים ומספרות הקבלה על כך שדמשק היא כקוץ בבשרה של ירושלים. הוא חזר כמה פעמים על דברי התלמוד הידועים על קיסרי, שאותה השווה לדמשק של היום, ועל ירושלים: 'קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם, חרבו שתיהן – אל תאמין. ישבו שתיהן – אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין' (בבלי מגילה ו,א).

"התקשיתי לעקוב אחר שטף המקורות והציטטות, אבל הרבי חזר כמה וכמה פעמים על המדרש הידוע כי 'עתידה ירושלים להיות מתרחבת מכל צדדיה, ושערי ירושלים עתידין להיות מגיעין עד דמשק' (שיר השירים רבה ז,י)...

"בתום השיחה ביקש מאתנו הרבי לשוב הביתה מיד לאחר ההקפות, לטלפן לארץ ולהעביר בשמו מסר דחוף, אקוטי ממש, לראשי המדינה: עליהם להורות על כיבוש דמשק, בלי שום חשש מאיש. תחת הרושם הקשה של השיחה הבטחנו לרבי שנמלא את השליחות שהטיל עלינו. מנחם לוין הבטיח להביא את הדברים לידיעתה של ראש-הממשלה גולדה מאיר. ואילו אני הבטחתי להתקשר עם ראשי המפד"ל ולמסור להם את דבריו על כל פרטיהם.

"...הדרך הביתה לשכונת פאר-רוקאווי נדמתה בעיניי כאורכת נצח. בכל רמ"ח איבריי חשתי את עוצמתה של השליחות שהטיל עלינו הרבי. חשתי כאילו אני נושא על כתפיי הצנומות את גורלו של עם-ישראל. באותו לילה הצלחתי להשיג את חבר הכנסת זבולון המר ז"ל, שנקרא לצאת מישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה בתל אביב. חזרתי באוזניו על הדברים ומסרתי את דרישתו המפורשת של הרבי. כעבור מחצית השעה חזר אליי חבר הכנסת יצחק רפאל ז"ל וביקש אף הוא לשמוע בדיוק מה אמר הרבי וכיצד הפריך את החששות מפני כישלונות ושפיכות דמים מיותרת. "בתגובה לדבריי אישר יצחק רפאל כי שר הביטחון משה דיין אכן חושש ממעורבות רוסית, ועל כן פקד על צה"ל שלא להתקדם אל מעבר לקווים שבהם החזיקה ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן.

כיבוש שהוחמץ

"אין מדרכי וטבעי להשתמש בסגנון "אהא! הרי טענתי כך מראש" – כתב הרבי באיגרת מח' שבט תשל"ה ('ניצוצי אור' לר"נ מינדל עמ' 63). אולם בנושא זה ימשיך הרבי להזכיר את אי ניצול ההזדמנות לכבוש את סוריה, כדי לא לחזור על טעויות בעתיד.

את דמשק היה אפשר לכבוש בו ביום שהתחילו את ההתקפה... או ביום המחרת. הסורים הרי ברחו, לא היו מגינים, ולא היה צבא שעמד נגדם, ואז לא היתה עיר הבירה... ואז סוריה היתה מסכימה מיד להסכם שלום.

כך התבטא הרבי בגלוי בשבת-קודש פרשת נח תשל"ד (שיחות קודש תשל"ד כרך א' עמ' 118), והוסיף:

ואז היו נפטרים מעוד חזית, היו משחררים 40,000 חיילים מהחזית הזו [=הצפונית]...

גם ושינגטון חיכתה שיכבשו את דמשק (לפחות ביום האחרון), למרות שמן השפה ולחוץ הם התנגדו לכך, הרי לאמיתו של דבר הם חיכו שיעמידום בפני עובדה מוגמרת.

שאלתי למה לא כבשו את דמשק וקיבלתי תשובה בסגנון הבא: "בגלל הימצאותם של צוקים וסלעים כאלה שקשה לכובשם", ומסגנון התשובה מוכח שהשאלה היתה שאלה-טענה חזקה וטובה!

[אגב: לימים (בהתוועדות ח"י אלול תשמ"א – 'קראתי ואין עונה' כרך ב' עמ' 147) שוב התבטא הרבי:

"במקום לסיים את המלחמה באופן של 'עד רדתה' – עמדו באמצע הדרך (כפי שהיה במלחמת ארם)? וכאשר שאלו: הייתכן?! – היתה התשובה שמאחר וישנם ריבוי סלעים בדרך, אין הטנקים יכולים להמשיך בדרכם! תשובה כזו... לא עונים אפילו לילד קטן, אם רוצים רק לדבר ברצינות ("לא באמירת 'ליצנות' או 'בדיחות'")].

ניתן היה לחסוך צרות בעתיד

ביומן מקיץ תשל"ו [של הרה"ת ר' יצחק מאיר סוסובר שי', פורסם בשעתו ב'כפר חב"ד' גיליון 671 עמ' 26] מסופר על תגובת הרבי בין השאר לקשיי הסלעים:

"עם בעל עיטור הגבורה דיבר אדמו"ר שליט"א על העניינים שדובר בהתוועדויות בתשל"ד אודות כיבוש דמשק. על הטענות של אנשי הצבא שלא היו יכולים להתקדם במהירות מטעם מכשולים בדרך, אמר אד"ש – הרי הטנקים לא עשויים כדי לנסוע על כביש רחב אלא על מקומות כאלו... טלפנתי בערב סוכות בעת המלחמה שימשיכו הלאה".

לכבוש ולצאת

בשבת קודש פרשת אמור תשל"ד התבטא הרבי בין השאר (תוכן הדברים – שיחות קודש תשל"ד כרך ב' עמ' 106):

טוענים שיש צרות עם דמשק. הרי דובר בשמחת תורה שהיו צריכים 'לכבוש' את דמשק, להתקדם 15 או 20 הקילומטרים הנותרים ולכבוש את דמשק, שאז לא היה כל עיכוב לפעולה זו. ואם היו עושים כך אז, לא היו היום כל הצרות, ואף היו מוציאים משם את כל השבויים. אז גם לא היו זקוקים לטרחה רבה כדי להתקדם את אותם 18 קילומטרים, כיוון שלא היתה שום התנגדות מהצד השני. מה שנדרש היה רק מניעת הפקודה (של הממשלה לצה"ל) לעצור. הסיבה שנתנו את הפקודה – ומנעו מאותם שהיו בעד התקדמות – לעצור היא, כיון שטענו שארצות-הברית תהיה 'ברוגז' אם יעשו זאת. הגוי הרי בין-כה 'ברוגז', ואף רצה שיכבשו את דמשק משום שאז היו נחסכים ממנו כל הצרות וכל הקשיים שבאים משם. היו כובשים את דמשק ואמנם אחרי-כן מחזירים אותה, אבל בפועל דמשק היתה נשארת 'ממלכה שפלה'.

תקופה לא ארוכה לאחר המלחמה, ב'יחידות' של חבר-הכנסת ר' אברהם ורדיגר ורעייתו, שאלה האישה את הרבי: "האם וכיצד יכולה היתה ישראל – מדינה קטנה מוקפת שונאים כה רבים – להרשות לעצמה לכבוש את סוריה ולהחזיק בה?". הרבי הבהיר ('כפר חב"ד' גיליון 722 עמ' 31):

התכוונתי שייכנסו לדמשק, יוציאו משם את השבויים הישראלים ואת הפצועים וכל אלה שאנו יכולים ולכן גם צריכים להציל את חייהם, ומיד לצאת. לא התכוונתי שיתיישבו בדמשק.

הרבי צודק!

הנה דברים שסיפר לאחרונה בהזדמנות נדירה מר יוסף צ'חנובר איש מערכת הביטחון באותם ימים, בפירסום ראשון:

היה זה במהלך הדיונים – יתכן עוד בחול-המועד סוכות. קיבלתי שיחת טלפון מחו"ל, ומזכירו של הרבי הרב בנימין קליין היה על הקו. הוא אמר לי כי הרבי מאזין אף הוא לשיחתנו. הוא אמר כי הרבי מבקש שאגש לשר הביטחון משה דיין ואומר לו כי צריך לכבוש את דמשק! האמת, מאוד התלבטתי, חששתי מתגובת דיין ואז הרב קליין לחץ עלי כי זה רצון הרבי.

נכנסתי בהיסוס למשה דיין (אם כי חששתי מתגובתו), הוא שמע את הדברים והגיב: הרבי צודק, אבל אין לנו די כוח-אדם... החיילים צריכים להגן על תל-אביב!...

"היו שוברים את המוראל שלהם"

ב'יחידות' של מר פיטר קלמס שהתקיימה ב-18 בדצמבר 1973 הוא שאל את הרבי "האמנם היתה זו עצתו של הרבי (כפי שהתפרסם) בשלביה האחרונים של מלחמת יום כיפור, שהכוחות הישראלים צריכים להתקדם הלאה ולכבוש את דמשק?".

לדבריו ('עצת הרבי תנחני' עמ' 36) באותו זמן לא קיבל מענה לשאלותיו, ואולם ביחידות שהיתה לו בינואר 1974 נדונו לעומקם נושאים הקשורים בישראל. אך לפועל (שם עמ' 48) לא נתפרסמו הדברים משום שהרבי הדגיש כי "אין צורך שהדברים יודפסו ויתפרסמו ברבים".

ביומנו של הרה"ת ר' יצחק מאיר סוסובר, שהיה אז תמים ב-770, מקיץ תשל"ד (פורסם בתשורה לחתונה בי"ד מנחם אב תשס"ו עמ' 47) מסופר כי "ביום חמישי כ"א תמוז... נכנסו [ל'יחידות']... מנהל אל-על בארצות הברית וקצין הביטחון, והיו בערך 50 דקות... והרבי הסביר להם שהיו צריכים לכבוש את דמשק וקהיר, ויכלו לעשת זאת בקלות יחסית, כי מספר החיילים שלנו היה שווה לשלהם. ו... הכין תוכניות כאלו, רק שלא הסכימו לתת לו אישור לזה... ואם היו עושים כך אפילו כמה שעות, היו שוברים את המוראל שלהם לגמרי"...

 ממעייני החסידות

פרשת נח

תמים היה (ו,ט)

כל מי שנאמר בו היה – ראה עולם חדש (בראשית-רבה פ"ל,ח)

המבול פעל חידוש ושינוי עיקרי בעולם, כי אז התחיל התהליך של בירור וזיכוך העולם. כידוע, המבול בא לטהר את העולם, דהיינו ביטול היש לאין. והרי ביטול היש לאין הוא חידוש גדול יותר אפילו מבריאת שמים וארץ, שהיא יש מאין. וכפי שאמרו רז"ל (כתובות ה,א) "גדולים מעשה צדיקים (מיש לאין) יותר ממעשה שמים וארץ" (מאין ליש). פעולה זו הראשונה של "מעשה צדיקים" – זיכוך העולם מיש לאין – היתה על-ידי נח שהיה "איש צדיק".

(ספר-השיחות תשמ"ט כרך א עמ' 31)

תמים היה בדרתיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

מי שהוא בבחינת 'צדיק' עלול לטעון שאין לו צורך בעשיית 'תיבה' כדי להישמר מה'מים הזידונים' של טרדות העולם-הזה, כי אצלו אין מלכתחילה ה'מים' הללו. לאדם כזה מכוונת ההוראה מהפירוש הראשון: אף נח היה צדיק, ובכל-זאת נצטווה להיכנס לתיבה.

לאידך גיסא, אדם רגיל עלול לשאול: כיצד אוכל להינצל מ'המים הזידונים' על-ידי הכניסה ל'תיבה', כלום אוכל להידמות לנח, שהיה צדיק ותמים? לפיכך באה ההוראה מהפירוש השני: נח היה צדיק בשם המושאל בלבד, ודרגה זו של צדיק היא בהישג ידו של כל אדם.

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 280)

* * *

כיצד אפשר לומר "אילו היה בדורו של אברהם", והלוא נח אכן חי בדורו של אברהם חמישים ושמונה שנה?! כסימנו הידוע של האבן-עזרא (כאן): "אברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח".

ההסבר הוא, שעד יציאת אברהם מחרן, בהיותו בן שבעים וחמש שנה, לא היתה צדקתו של אברהם ידועה לבני דורו (ראה רש"י להלן יב,א). לכן לא שייך לומר שלגבי אברהם לא היה נח נחשב לכלום, כי העולם ידע אז רק מגדולתו של נח ולא מגדולתו של אברהם. רק לאחר מיתתו של נח, כאשר נתפרסם טיבו של אברהם בעולם, אז אפשר לשאול עד כמה היה נחשב לגבי אברהם.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת נח תש"מ)

* * *

בני דורו של נח היו רשעים גדולים, כנאמר בסוף פרשת בראשית, ונח לא היה יכול לתקנם ולהעלותם. ולא זו בלבד, אלא שהם מנעו ממנו להתחזק בעבודת ה' ולהתעלות בצדקתו. כדוגמת אדם הנמצא למעלה ומושך בחבל משא כבד מלמטה – ככל שהמשא כבד יותר, נרתע האדם יותר לאחוריו וכמעט שנופל. לכן היה נח זקוק לסעד לתומכו (כפירוש רש"י להלן).

לעומת-זאת, בני דורו של אברהם לא היו רעים כל כך. לכן היה אברהם יכול להעלותם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כנאמר (בראשית יב), "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וגם עבודת ה' של אברהם עצמו, מאחר שלא היתה לו מניעה מצד אנשי דורו, היתה בדרגה נעלית, והוא לא נזקק לסעד ותמיכה, אלא התחזק והוסיף בצדקותו, בכוחות עצמו.

לפי האמור יוצא, שגם אם נפרש את תיבת "לדורותיו" לגנאי, היה נח צדיק תמים. וכך היא כוונת הדברים: "לפי דורו היה צדיק" – בהתחשב עם רשעתם הגדולה של בני דורו הגיע נח לשיא יכולתו בצדקות ובתמימות; "ואילו היה בדורו של אברהם" לא היה צדקותו של עכשיו נחשבת לכלום. אבל אם היה בדורו של אברהם היה אף נח מתחזק והולך בצדקותו, לבדו, ממש כמו אברהם אבינו.

(אור-תורה פרשת נח דף ו ע' א)

* * *

אמר רבי יוחנן – בדורותיו, ולא בדורות אחרים. וריש-לקיש אמר – בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים (אילו היה בדורות אחרים היה צדיק יותר, רש"י) (סנהדרין קח)

ריש-לקיש דווקא מהפך בזכותו של נח, כי יש קשר מסויים בין דרגת ריש-לקיש לדרגת נח. וסימנך:

"ריש לקיש" בגימטרייה תתק"ן (950), כמספר שני חיי נח, ככתוב (לקמן ט) "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת".

(ליקוטי לוי-יצחק חלק א פרשת נח עמ' כ"ג)

עשה לך תבת עצי גפר... וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

רז"ל אמרו על חטאם של בני עלי (ראש השנה יח) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות-חסדים".

זהו "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר": "כופר" – מלשון כפרה. "מבית" – לימוד התורה, "ומחוץ" – גמילות חסדים. על-ידי לימוד התורה וגמילות-חסדים מתכפרים החטאים.

(אור-התורה בראשית כרך ג, דף תריד עמ' א)

עשה לך תבת עצי גפר . . וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

גופר מורה על בחינת הגבורות, כי "גפר" בגימטרייה "בינה גבורה" (283) (גם ספירת 'בינה' נמצאת בקו השמאל המורה על גבורות. כידוע מחולקות עשרת הספירות לפי קווים, ואז חכמה, חסד נצח – מימין; בינה, גבורה, הוד – משמאל; ודעת, תפארת ויסוד – באמצע).

כופר – הוא בחינת חסדים, כי עניין הכופר הוא לטוח את התיבה כדי להגן על יושביה, והרי זה בחינת חסד.

"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" – הגבורות צריכות להיות בין שתי בחינות של חסדים ("מבית ומחוץ"), כדי שיומתקו הדינים. וכפי שמצינו באבותינו: יצחק, אשר מידתו גבורה, היה בין אברהם, שמידתו חסד, ובין יעקב, שמידתו תפארת הנוטה לחסד.

(ליקוטי לוי-יצחק, אגרות- ממכתב ער"ה ה'תרצ"א עמ' ריא)

ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)

המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?

ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי אור הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.

(ליקוטי-שיחות כרך ל עמ' 20)

 הזמן גרמא

ויעקב הלך לדרכו

לנצל הטוב והברכה במידה המירבית

בני-ישראל "בנים אתם לה' אלקיכם", שעל כל אחד ואחד מהם נאמר "ועמך כולם צדיקים", וכל אחד ואחד מהם הוא בכלל פתגם נשיא דורנו, אשר בבואם מחודש תשרי, מתחילים הם לפרוק את המטען ("פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך") שקיבלו מהקב"ה במשך החודש, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל טוב רוחני וגשמי, ומעמידים (בסיום החודש) כל עניין מהברכה והטוב במקום המתאים, כך שהטוב והברכה יפעלו במקסימום האפשרי.

ומכיוון שכל זה בא באופן של "נח נח" – מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, מובן שזוכים גם לקבלת ברכותיו של הקב"ה בבני חיי ומזוני רוויחא, ובכולם "רוויחא", אפילו ביחס ל"רוויחא" גופא.

(התוועדויות תשמ"ח חלק א, עמ' 377)

"לפרוק את החבילות"…

זוהי אפוא השליחות המוטלת על כל אחד ואחת מישראל – כפי שהורה הבעל-שם טוב, ומסר להמגיד, והמגיד לאדמו"ר הזקן וכו', עד לנשיא דורנו, ועל-ידו, לכל אחד ואחת מאיתנו, הקטנים עם הגדולים והקטנות עם הגדולות – שתכלית כוונת כל העניינים היא כדי להשלים את שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכאמור, הכוח לעבודה זו במשך כל השנה כולה הוא – מחודש תשרי, כתורת הבעל-שם-טוב שחודש תשרי הקב"ה בעצמו מברכו להיות "חודש השביעי", "משובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", "שובע" של הקב"ה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"…

ובפרט כאשר מוסיפים בזירוז ובמרץ כו' בנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה, "תורה אור" ו"תורת חיים" ומצוותיה, עליהם נאמר "וחי בהם", וכללות ההתקשרות עם "אור פני מלך", אשר במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא – נמשך עניין ה"חיים" ("באור פני מלך חיים") בכל מקום ומקום שנמצא יהודי, ובכל ענייניו…

ויהי רצון שכל אחד ואחד יקיים את כל ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו במשך חודש תשרי, ובלשון הידוע: "פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך", ולא עוד אלא שבכוחו וביכולתו להוסיף בזה כהנה וכהנה, עד להוספה שלא בערך.

(התוועדויות תשמ"ו חלק א, עמ' 493)

הליכה אמיתית בלי להתפעל מהגלות

יהי רצון שכל אחד ואחד בתוככי כלל ישראל, ינצל את כל הכוחות שניתנו בחודש תשרי, כדי להוסיף בקבלת החלטות טובות, וקיומן בפועל, בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו", במשך כל השנה כולה.

ובפרטיות יותר:

"ויעקב" – גם בהיותו במעמד ומצב של "יעקב", על שם "וידו אוחזת בעקב עשו", כלומר בזמן ומקום הגלות, הרי לא זו בלבד שאינו מתפעל מחשכת הגלות, אלא אדרבה – שמוסיף בעבודתו ביתר שאת וביתר עז.

"הלך" – עד לעבודה באופן של הליכה, הליכה אמיתית, באין ערוך לגבי מעמדו ומצבו הקודם.

"לדרכו" – דרכו של יעקב, "בכל דרכיך" ו"בכל מעשיך", שממשיך בהם את "דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט", ו"באור פני מלך חיים" – שמתברך על-ידי זה בכל ענייניו הגשמיים, ועל אחת כמה וכמה בכל ענייניו הרוחניים, שנה מבורכת בגשמיות וברוחניות גם יחד, מתוך שמחה וטוב לבב.

ועד לברכה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(התוועדויות תשמ"ז חלק א, עמ' 392)

 המעשה הוא העיקר

שבת נח – זמן לחשבון צדק

לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון

"שבת נח" היא שבת כללית – להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם") דשבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה.

[...] על-פי האמור לעיל שבשבוע דפרשת נח כלולה העבודה דכל השנה כולה כפי שהיא בפועל, מובן, שיום השבת קודש פרשת נח הוא הזמן המתאים לחשבון צדק של העבודה בפועל דהשנה החדשה שנמצאים כבר בתוכה – לבחון כל פרטי ענייני העבודה דששת ימי המעשה ודיום השבת (הכוללים כל ימי השבוע דכל השנה), על מנת לתקן ולהשלים כל ענייני העבודה בפועל בתכלית השלימות.

ויש לומר, שעשיית החשבון צדק בשבת פרשת נח על השבוע הראשון של העבודה בפועל, צריך להיות באופן המתאים לתוכנה של העבודה בפועל – שעיקרה ותכליתה לגלות בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, "הוי' הוא האלוקים".

ולהעיר, שעניין זה מודגש גם בעבודת התשובה (לאחרי הקדמת החשבון צדק) – "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך", שהתשובה היא באופן שהוי' נעשה אלוקיך, ועד לשלימות התשובה ביום-הכיפורים שסיומו וחותמו באמירת ז' פעמים "הוי' הוא האלוקים", ובהתאם לכך, נעשה גם החשבון צדק באופן נעלה יותר, כדלקמן.

ובהקדמה:

הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות", אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על-ידי עשיית חשבון צדק בנוגע לכל פרטי ענייניו במחשבה, דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד הוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר".

תיקון עניינים שבין אדם לחברו

והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה – דאף ש"עיקר התשובה בלב", וכהפסק-דין בגמרא שעל-ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"), הרי זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכוח) ההמשך שלאחרי זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).

ועניין זה מודגש יותר בתשובה על עניינים שבין אדם לחברו (שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם) – ש"אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו", כמו שכתוב, "והשיב את הגזילה אשר גזל". ולדוגמא בגזילה בדקות, ש"נתן לו (שלום) ולא החזיר (שלום)... גזילת העני בבתיכם", גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהיה עסוק וטרוד בעניין של מצווה (וייתכן שבגלל זה לא הבחין בו), ובוודאי שלא התכוון לפגוע בו ח"ו, מכל מקום, כיוון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח, צריך לפייסו ולרצותו.

[ולהעיר, שעניין זה יכול (וצריך) להיות גם ביום השבת, ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שמצינו בהלכה לעניין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת, ומודגש גם במנהג ישראל דהכנסת-אורחים ביום השבת].

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ד' במרחשוון ה'תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב, כרך א, עמ' 221-220)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת נח
א' במרחשוון – ב' דראש-חודש

קודם שמונה-עשרה¹ בליל שבת-קודש טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור².

שחרית: יעלה ויבוא, חצי הלל, שיר-של-יום, ברכי נפשי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת נח, מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר: "וביום השבת... ובראשי חדשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה: "השמים כסאי" (ישעיהו ס"ו)³, ובסופה חוזרים שוב את הפסוק "והיה מדי חודש", כנדפס. קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'השמים כסאי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה⁴.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' לא יצא⁵.

יום התוועדות⁶.

מנחה: בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך⁷.

אין אומרים פסוקי 'צדקתך'.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה, ונזכר בערבית של מוצאי-ראש-חודש – מתפלל שתיים, הראשונה לערבית, והשניה בתורת 'תפילת נדבה' דווקא⁸ [כמובן – ללא הזכרת 'יעלה ויבוא'].

יום שישי
ז' במרחשוון

יום חמישי בלילה – אור ליום שישי. בתפילת ערבית הערב, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים⁹. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה¹⁰. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל¹¹.

אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה¹².

שכח 'טל ומטר'¹³ ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"¹⁴. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים החתימה ויאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו" (ורק אם נזכר לאחר שאמר שם ה' של סיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום', יאמר "למדני חוקיך" ויחזור ל"ברך עלינו"). נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה¹⁵.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום¹⁶ [עד ערבית אור לז' בכסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו¹⁷.

_________________

1)    עיקר המנהג הוא בליל א' דר"ח (ראה 'מהרי"ל – מנהגים' עמ' ה, שבליל ב' דר"ח היו שלא הכריזו 'יעלה ויבוא' אלא 'ראש חודש'. 'התקשרות' סוף גיליון קיח). אך יש הרגילים לטפוח על השולחן גם בב' דר"ח, וכן לומר בקול 'יעלה ויבוא' גם בשחרית ומנחה, ולהכריז לפני מוסף דשבת ר"ח 'אתה יצרת', כדי למנוע שכחה.

2)    סידור אדה"ז, תפילת ערבית.

3)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

4)    לוח כולל-חב"ד.

5)    שם. המקורות ופרטים בזה (לא כולם ככתוב שם) הובאו ב'התקשרות' גיליון תקי"ז עמ' 15.

6)    היום-יום, ל' ניסן.

7)    ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

8)    לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז. בתפילה הראשונה יאמר 'אתה חוננתנו', אבל לא בשנייה (שם סט"ז).

9)    שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"א.

10)  והוסיף על כך הרבי: "[ולכאורה: 1) יש לצרף לפסק-דין זה גם העניין ד'לא תתגודדו'. 2) צריך-עיון-גדול מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור - במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד.  ויש לעיין בברכי-יוסף, ואינו תחת-ידי]" (מתוך מענה שנדפס בלקוטי שיחות כרך יט עמ' 464, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' ע. וב'התקשרות' גיליון תרמ"ד עמ' 18 נסמן לאחרונים העוסקים בזה).

11)  ברכי-יוסף ורוב האחרונים לשו"ע או"ח סי' קיז. קצות-השולחן סי' כא ס"י.

12)  לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה, שהרי שאלת הגשמים מעכבת, משא"כ יעלה ויבוא בליל ר"ח) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.

13)  מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, לוח כולל-חב"ד, קצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק ז, והמבואר בפרטות בעניין 'למדני חוקיך' ב'התקשרות' גיליון ת"ת עמ' 16 [בשינויים ממש"כ בשנים קודמות].

14)  קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

15)  בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה אין צריך לומר "אד-ני שפתי תפתח" (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מ"אד-ני שפתי תפתח". אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' שלמי חגיגה ע"פ הריטב"א, שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

16)  אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה 'לקט ציונים והערות' לשו"ע אדה"ז סי' קיד סו"ס י.

17)  על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.