חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ח בכסליו התש"פ, 16/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 499 - כל המדורים ברצף


גיליון 499, ערב שבת פרשת יתרו, כ"א בשבט ה'תשס"ד (13.2.2004)

דבר מלכות

בעליית נשמת הצדיק למעלה הוא פועל ישועות "בקרב הארץ" דווקא

במעמד הר סיני המתואר בפרשתנו ביקשו בני-ישראל מתחילה שהקב"ה בעצמו ידבר אליהם ואחר-כן ביקשו שמשה ידבר אליהם ולא הקב"ה * תכלית הכוונה של הגילוי הוא שיומשך במציאות העולם ולא באופן של "פרחה נשמתן" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ביארצייט הראשון של הרבנית הצדקנית ע"ה

א. ישנם דינים ומנהגי ישראל שונים שעושים ביארצייט לזיכרון ולעילוי הנשמה1.

הפירוש בפשטות הוא, שהמנהגים והעניינים שעושים בקשר ליארצייט (וההמשך לזה) - הרי זה לעילוי ולזכר הנשמה, בכדי שהנשמה תתעלה למעלה מעלה בגן-עדן.

אבל יש לומר שיש בזה עוד עניין (גדול יותר), כדלקמן.

ובהקדים שאלה בפרשתנו:

לאחרי שבני-ישראל שמעו עשרת הדברות אמרו למשה רבינו2: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".

וצריך להבין: המדריגה הכי נעלית אליה יכולים בני ישראל להגיע, היא כאשר הקב"ה עצמו מתגלה ומדבר אליהם (בלי ממוצעים), כפי שביקשו בני-ישראל, "אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך", "רצוננו לשמוע מפי מלכנו כו' רצוננו לראות את מלכנו"3, והקב"ה מילא את בקשתם, כפי שבני-ישראל אמרו אחר-כך כמסופר על-ידי משה בתורה4) "הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי".

ואם-כן מדוע ביקשו בני-ישראל אחר-כך "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים" - בגלל החשש "כי5 תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד" - הרי זה עתה ראו ש"ידבר אלוקים עם האדם וחי"?!

ויתירה מזה: הקב"ה אמר למשה6 - על דבריהם של בני-ישראל - "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי גו'"!

ב. ויש לומר הביאור בזה:

תכלית וכוונת כל העניינים הוא - שתושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים7, שהעולם יהיה דירה לו יתברך.

והכוח לזה נפעל (בעיקר) במתן-תורה, כשבטלה הגזירה8 דעליונים לא יירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה: גם לפני מתן-תורה למדו וקיימו תורה ומצוות, ועד ש"תורה קדמה לעולם"9, אבל אז התורה והעולם נשארו שני דברים "נפרדים";

מתן-תורה פעל שתורה ומצוותיה יומשכו למטה ויחדרו ויזככו את גשמיות העולם, כך שהעולם ייעשה חפצא של קדושה.

וזה נתחדש במתן-תורה על-ידי זה שנתגלה עצם התורה ("חמודה גנוזה"10) כפי שקשורה בעצמותו יתברך, ולכן היה בכוחה להיות נמשך למטה ולחדור בגשמיות העולם, מה-שאין-כן התורה שלמדו לפני מתן-תורה, "ריחות היו"11, תורה שבערך להבריאה.

כלומר: כיוון ש"נתאווה" הקב"ה שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, שהוא למעלה והוא הסיבה לכל העניינים, וכל ההשפעות והארות כו' וכל סדר השתלשלות, מובן, שכל העניינים, אפילו העליות וגילויים הכי נעלים שהיו במתן-תורה, כוונתם להשלים את ה"נתאווה הקב"ה" שתהיה דירה בתחתונים.

ולכן, באם ישנו גילוי ד"מלכנו" ששם לא נרגשת הכוונה (ההמשכה למטה) - אין זה השלימות האמיתית, ועד שאין זה אפילו עלייה בשלימות, כי עלייה של יהודי היא עלייה אמיתית, רק כשנמשכת למטה12.

ובסגנון אחר: המשכה למטה נוגעת לא רק למקבל שנמצא למטה, אלא גם לגילוי שמלמעלה. כי דווקא על-ידי זה שההמשכה באה למטה וחודרת בהתחתון, נשלמת שלימות הכוונה, כנ"ל.

ולכן ביקשו בני-ישראל "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" - הגם שראו שזה עתה שמעו "קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש" ונשארו בחיים - כי זה שנשארו בחיים היה בדרך נס [ואמרו רז"ל13 על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, רק אחר-כך החזירה להן בטל תחיה].

ולכן ביקשו "דבר אתה עמנו", שההמשכה מלמעלה תהיה על-ידי משה, ממוצע המחבר14 את בני-ישראל עם הקב"ה15, שדווקא על ידי זה מתבטאת שלימות הכוונה.

דווקא בזה מתבטאת תכלית הכוונה דתורה ומצוות (שניתנו במתן-תורה) - שיהיה וחי16 בהם ולא שימות בהם"17, דווקא נשמות בגופים (ובאופן ד"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"18), ולא על-ידי העלאה בלבד "כי תאכלנו האש הגדולה הזאת גו'"19.

ג. על-פי זה אפשר לבאר גם הציווי שהקב"ה אמר למשה בסוף פרשתנו בהמשך למתן-תורה ובקשת בני-ישראל "ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" - "מזבח20 אדמה תעשה לי וזבחת עליו גו' ואם מזבח אבנים תעשה לי גו', ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".

דלכאורה: כאשר הכהן עולה על המזבח להקריב קרבן לה', הרי הוא בוודאי נתעלה, והיה צריך להיות מציאותו על-דרך קודם החטא, ובמילא - ולא יתבוששו, ואין החשש ד"תגלה ערוותך"?

אלא הכוונה במתן-תורה בעבודת ה' היא, שתהיה מציאות האדם, כבאמירתם נעשה ונשמע, ואצל בני-ישראל על-ידי עבודתם יהיה "לא תעלה במעלות על מזבחי", בכדי ש"לא תגלה ערוותך עליו". ויש לומר דאדרבה - שעל-ידי זה ניתוסף עוד מצווה בתורה (שלא היתה לולא המציאות ד"ערוותך").

ועל-דרך זה מובן גם ההמשך בפרשה שלאחרי זה - ששם מסופר אודות "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שהמשפטים רובם דינים ומצוות הקשורים עם דברים ועניינים גשמיים (העבודה בפועל דעשיית דירה בתחתונים21), ועד לעניינים בלתי רצויים (גניבה ודיני עבדות, נזקי נפש וכיוצא בזה); אבל ביחד עם זה "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"22, ועד ש"ואלה מוסיף על הראשונים", על-ידי זה ניתוסף הוספה ועילוי23. והמשפטים קשורים עם "תשים לפניהם", העניינים הכי נעלים בתורה, תשים מלשון סימה (אוצר)24 ולפניהם - לפנימיותם25, וביחד עם זה - כפי שזה יורד במציאות וסדר העולם - "סדורה בפיהם כו', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"22.

ד. על-פי כל הנ"ל יובן גם עניין היארצייט אחרי הסתלקות הנשמה למעלה:

בהשקפה ראשונה יש מקום לומר, שלאחרי שהיתה ה"הבערה" והנשמה נסתלקה בהאש, ועולה מדרגה לדרגה בעילוי אחר עילוי - אינה רוצה "לרדת" למטה, ובפרט שטבע הנשמה ("נר ה' נשמת אדם"26) הוא לעלות למעלה27.

אבל האמת היא, כמובן על-פי הנ"ל, שה"מבעיר" (העלאה) לעצמו אינו התכלית, הכוונה והתכלית בזה הוא - "שיהא צריך לאפר", שמההעלאה וההסתלקות יהיה נמשך השפעה למטה (אלא שזוהי המשכה למטה החדורה ו"שרופה" ב"הבערה" ועלייה באש אלוקי), כמו שכתוב28 בנוגע להסתלקות של צדיק - שבעלייה הכי נעלית "פועל ישועות (בחינת שע"ה נהורין29) בקרב הארץ" (למטה מטה) דווקא;

ומה שהעלייה היא יותר נעלית - צריך ומוכרח יותר להיות ההמשכה למטה, ועל-דרך "צדיקא30 דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין (גם בעולם המעשה) יתיר מבחיוהי31, ועל-דרך זה: ככל שההמשכה היא למטה יותר - העלייה היא למעלה יותר.

ובכלל - שיהיה "והחי יתן אל לבו", לא בשביל עליית הנשמה עצמה, אלא בשביל ההשפעה ופעולה למטה.

ובלשון חז"ל32: "יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי ספדו ספדייא כו', אלא כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", על-ידי זה ש"זרעו בחיים" (נשמות בגופים) נעשה "אף הוא בחיים".

ה. ועל-ידי זה שמקשרים הנשמה עם הפעולות וההמשכות למטה, ניתוסף בברכות ה' - "חי העולמים" - בכל העניינים המצטרכים, בפרטים ופרטי-פרטים ("כל פסיעה ופסיעה").

ועד לברכה הכי עיקרית33 - "ובא לציון גואל", "ונאמר אמן" שאמן מורה על גמר הניצחון34, ועד - גמר הניצחון על הגלות.

- ובפרט שמקשרים ההסתלקות עם הוספה באחכה לו ובציפייה לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, "דרך35 כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט36 מישראל זה מלך המשיח"37, שהיא דווקא גאולה גשמית לעיני בשר, לעיני כל בשר.

כולל הגאולה של הנשמות שלמעלה (שיש מקום לומר שזוהי הגאולה הכי גדולה) על-ידי "הקיצו ורננו שוכני עפר"38 בתחיית המתים - ונעשים נשמות בגופים.

ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר39, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך40,

וכל זה - תיכף ומיד ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין41, וכההלכה42 מיד הן (כל העולם כולו) נגאלין.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, כ"ב בשבט ה'תשמ"ט,
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ט כרך ב עמודים 284-293)

----------

1) ראה בהמלוקט בס' כל-בו פ"ה ס"ד. ס' גשר-החיים פל"ב. וש"נ. וראה ס' המנהגים - חב"ד עמ' 78 ואילך.

2) כ,טז.

3) מכילתא ופרש"י פרשתנו יט,ט. וראה שמו"ר פרשתנו פכ"ט, ד וביפ"ת.

4) ואתחנן ה,כא.

5) שם,כב-כג.

6) שם,כה-כו.

7) תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.

8) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

9) ראה מדרש תהילים צ,ד. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט,א.

10) שבת פח,ב.

11) שהש"ר פ"א,ג (א).

12) ראה תניא פל"ו בנוגע לעולמות העליונים: הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' כו'. והעלי' שבהם נעשית דווקא ע"י העבודה דתחתונים.

13) שבת פח,ב. שמו"ר פרשתנו פכ"ט, ד.

14) ד"ה פנים בפנים תרנ"ט. ובכ"מ.

15) ומה שמשה היה מצטער על בקשת בנ"י (פרש"י ואתחנן שם, כד), יש לומר - מפני שלא היה להם הכלים לשמוע ולקבל דבר ה' עצמו (ולא ע"י משה) וישארו בחיים בדרך הטבע, כמשה.

16) אחרי יח,ה.

17) יומא פה,ב. סנהדרין עד,א. וש"נ. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ה.

18) ואתחנן ד,טו.

19) ועפ"ז יומתק ההוספה ד"לא שימות בהם", דלכאורה מאי קמ"ל (לאחרי שנאמר "וחי בהם"), אלא ש"לא ימות" ע"י ההבערה וההעלאה באש האלוקי בכלות הנפש.

20) כ,כא ואילך.

21) ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 368 ואילך.

22) פרש"י ר"פ משפטים.

23) ראה קונטרס ניחום אבלים (קה"ת, תשמ"ח) עמ' 20 ואילך.

24) ירושלמי ע"ז פ"ב סוף ה"ז ובפ"מ שם.

25) תו"א משפטים עה,ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.

26) משלי כ,כז.

27) תניא רפי"ט.

28) אגה"ק סי' כח.

29) אגה"ק ס"ג (קד,ב).

30) זח"ג עא,ב. הובא ונתבאר באגה"ק סי' זך וביאורו.

31) להעיר מהמבואר בהמשך ההילולא יו"ד שבט ה'שי"ת העניין ד"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (ראה זח"ב קכח,ב), שאין זה עניין של סילוק ח"ו, אלא גילוי האור בבחי' רוממות כו'.

32) תענית ה,ב.

33) כמנהג ישראל - לסיים בברכה זו.

34) נזיר בסופה.

35) בלק כד,יז.

36) ולהעיר מהרמז והשייכות לכ"ב שבט - "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".

37) רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א.

38) ישעיה כו,יט.

39) שם מ,ה.

40) שם ל,כ.

41) מכילתא ופרש"י בא יב,מא.

42) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

ענייני משיח וגאולה

סוף-כל-סוף הפעולה הקטנה שלו תכריע אותו
ואת כל העולם כולו לכף זכות

ב"קול דממה דקה", בדברים קטנים ושקטים דווקא

כל זמן שבני-ישראל היו במדבר, היתה עבודתם באופן כללי, שהרי עדיין לא עסקו בפרטי עבודת הבירורים דהחורש וזורע כו', כל פרטי ל"ט המלאכות, ובמילא לא היה נוגע כל-כך החלוקה לשבטים, ולכן עיקר החלוקה היתה לד' דגלים, ולא היה נוגע כל-כך החלוקה שבין שבט לשבט; מה-שאין-כן בנוגע לארץ-ישראל, ששם הוצרכה להיות עבודה פרטית, הרי תחילת חלוקת הארץ עוד בימי משה, "על פי הגורל", "על פי ה'", היתה באופן שנתחלקה לשבטים דווקא.

[...] וההוראה מזה בנוגע אלינו:

כיוון שהגאולה העתידה מגלות זה תהיה בדוגמת הימים ההם, כמו שכתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - הרי מובן שגם עכשיו צריך להיות הסדר של עבודה פרטית דווקא, היינו, התבוננות באופן פרטי דווקא, ומעצמו מובן שהתבוננות באופן פרטי מביאה עבודה באופן פרטי.

ובפשטות - שלא להיות "בז ליום קטנות"; יש להתעסק עם עניין שהוא דקדוק קל של דברי סופרים, ועל-אחת-כמה-וכמה עניין שהוא מדרבנן, ועל-אחת-כמה-וכמה  עניין שהוא מדאורייתא, ולא לחשוב שכיצד ניתן להציל את בני-ישראל - דווקא על-ידי הפיכת עולמות, ועשיית פעולות כאלה שידווחו עליהם בכל העיתונים, ו"לו דומייה תהילה", מבלי לרדת מכותרות העיתונים במשך ימים ושבועות וחודשים ושנים...

ומקרא מלא הוא: "לא ברוח ה' גו' לא ברעש ה'", אלא ב"קול דממה דקה", בדברים קטנים ושקטים דווקא, תמן קא אתי מלכא, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

ובפשטות: כאשר כל אחד יתעסק בכל יום ויום בעניינים שלו, מבלי להתחשב כיצד נראה הדבר בעיני הזולת, כדבר קטן, דבר בינוני או דבר גדול, ביודעו שזהו התפקיד שלו, כיוון שרואה שיכול לפעול בזה, הרי, בין אם זהו עניין דרבנן או מנהג ישראל, דבר קל או דבר חמור, הצלה גדולה או הצלה פורתא; כיוון שזוהי פעולה שמוסיפה אור בעולם, הנה סוף-כל-סוף יהיה מצב שכף המאזנים תהיה שקולה, והפעולה הקטנה שלו תכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

(מהתוועדות יום ב' דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תש"כ - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

שלושה אופנים בענייני אכילה ותפילה

האופן הרצוי הוא - אכילה לשם תפילה

ענייני האדם נחלקים בכלל לשני סוגים: א) העניינים שעושה בשביל הקב"ה, כמו לימוד התורה, תפילה וקיום המצוות. ב) העניינים שעושה בשביל עצמו, מה שמצטרך לאדם באמת, או מה שנדמה שהוא צורך עבורו.

הנקודה הפנימית של שני סוגים אלו היא - "תפילה" ו"אכילה". הסוג הראשון הוא "תפילה", כי תפילה עניינה הפנייה וההתחברות אל הקב"ה, "דע לפני מי אתה עומד - לפני מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא". והסוג השני הוא "אכילה", כי כל מה שנצרך לאדם, הרי הוא "רעב" לזה, וכאשר מקבל את צרכיו הרי זה משקיט את רעבונו - "אכילה".

ובעניין התפילה והאכילה יכולים להיות כמה אופנים:

יכול להיות אופן שהאדם הוא מפוצל. אין שייכות בין ה"תפילה" וה"אכילה". בשעת התפילה (דהיינו כאשר לומד, מקיים מצוות ומתפלל), אינו שייך לענייני העולם, ועד שיכולים לחשוב שהוא צדיק גמור; אבל אחר-כך, בבואו לענייני העולם, מסחר או אכילה כפשוטה, לא ניכר עליו שום עניין של קדושה, רוחניות ועדינות.

אמנם, על אופן כזה אומרים: אטו בשופטני עסקינן? וברשיעי לא עסקינן.

ואופן הב' - שיש שייכות בין התפילה לאכילה, והיינו, שבנוגע לכל העניינים הרי הוא מעיין בשולחן-ערוך ומתנהג כן בפועל, אבל התפילה היא בשביל האכילה.

כלומר: ביודעו שהוא זקוק להקב"ה, והדרך כיצד לקבל מהקב"ה היא כמו שכתוב "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם", לכן עושה כל מה שהקב"ה מצוה, כדי שאחר-כך יוכל לבוא אל הקב"ה עם "שטר", שהקב"ה יתן כל המצטרך לו, כתשלום עבור תפילתו.

אמנם איתא בגמרא - "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור", ובמילא, יש גם דרך של תפילה בשביל אכילה - אם כי עניין זה הוא רק "אם רגיל בכך", כפירוש רש"י, והיינו, שנותן צדקה לא רק פעם אחת, ומפסיק לכשיחיה בנו, אלא הוא רגיל בכך. אבל אף-על-פי-כן, אפילו אם הוא רגיל בכך, הרי כיוון שעושה זאת בשביל פנייה, אין זו התכלית...

האופן והתכלית הנרצה הוא - לא העדר השייכות בין התפילה לאכילה, וגם לא תפילה בשביל אכילה, אלא - אכילה בשביל התפילה:

תפילה - צריכה בוודאי להיות בשביל תפילה, זהו דבר הפשוט. ביודעו שרצונו של הקב"ה שילמד תורה ויקיים מצוות, לא ייתכן שיונח אצלו באופן אחר מציווי הקב"ה. ובמילא מתפלל שלא על מנת לקבל פרס, אלא מפני שכך ציווה הקב"ה. הוא לא שואל אם יקבל עבור זה עולם-הבא אם לאו, ומכל-שכן שאינו שואל שכר בעולם-הזה.

אבל אין זה מספיק עדיין. הדרישה היא - שגם האכילה תהיה בשביל התפילה. כל ענייניו יהיו בשביל קדושה, כמו שכתוב, "בכל דרכיך דעהו".

(מהתוועדות יום ב' דפרשת בשלח, י' בשבט התשי"ט - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

לוחות מרובעים

בשנת תשמ"א דיבר הרבי בפומבי על הצורך לתקן את הטעות הנפוצה של ציור לוחות עגולים, ולהקפיד לציירם מרובעים * למעשה פתח הרבי בפעילות בעניין זה כבר שנים רבות קודם לכן * "בפרסומינו, ובפרט לילדים, מדייקים אנו בזה", כותב הרבי, ובהזדמנות נוספת - "וכמפורסם גם-כן על-ידי הציור שעל השיחות-לנוער"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בעובדה מעניינת: בשנת תשמ"ג ביקשו צעירי-אגודת-חב"ד בארץ-הקודש לפעול ש'בנק ישראל' ינפיק לקראת חנוכה מטבעות שמצידם האחד יופיעו ערכים יהודיים שונים ומצידם השני שווי המטבע. בין השאר הוצע להטביע את צורת לוחות-הברית. ההצעה הובאה לפני הרבי אשר הגיב על כך:

הבטוח שייעשה מרובעות? - באם לא בטוח, לא לדבר על-דבר ציור זה (שלא להיכנס למחלוקת וכו' שאין לוותר בזה, כיוון שזה היפך הש"ס)...

"כך כתוב בתורה שבעל-פה"

בשנת תנש"א הצליח הרב יוסף-יצחק שיחי' גולדמן, שליח הרבי ביוהנסבורג שבדרום-אפריקה, לפעול להחלפת הלוחות העגולים שהיו במרכז בית-הכנסת (שבו התמנה לרב, בשנת תשמ"ו, ובמשך כמה שנים ניסה ולא הצליח לתקן הדבר). תגובת הרבי היתה:

1) הרי כך כתוב בתורה שבעל-פה! 2) אזכיר על הציון.

לא ברא הקב"ה בעולמו דבר לבטלה

כמה שנים קודם לכן יצא הרבי לראשונה בהתייחסות פומבית לנושא. זה היה בשבת-קודש פרשת תישא תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך ב עמ' 513 ואילך), ולאחר מכן ביום שמחת-תורה תשמ"ב ('התוועדויות' תשמ"ב כרך א עמ' 275 ואילך). תוכן הדברים:

כל דבר שהיה בבית המקדש היה מלא באופן שלא נשאר מקום ריק בכלי: ידוע הכלל שלא ברא הקב"ה בעולם דבר אחד לבטלה, ובפרט כאשר מדובר אודות ענייני קדושה. ועל-דרך מה שמצינו שכלי שרת מקדשים כשהם מלאים דווקא (זבחים פח,א). מכך מובן שהלוחות מילאו את כל חלל הארון, באופן שלא נשאר בארון מקום ריק, שאם לא-כן נמצא שמקום זה הוא לבטלה ח"ו.

בהמשך הדברים ציין הרבי שהדבר מפורש בגמרא (בבא-בתרא יד,א) - "ארון שעשה משה אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת שישה טפחים. והלוחות אורכם שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה, מונחות כנגד אורכו של ארון. כמה לוחות אוכלות בארון? - שישה טפחים וכו'". זאת אומרת, שעל-פי חשבון הגמרא הארון היה מלא באופן שלא נותר בו מקום פנוי.

על-פי זה הרי בהכרח לומר שכל אחד מהלוחות היה בצורת ריבוע של שישה טפחים על שישה טפחים, ואי-אפשר לומר שהקצה  של הלוחות היה בצורת  חצי עיגול, כי אז יוצא שאמנם מלמטה היה הארון מלא לגמרי, אבל מלמעלה נשאר בו מקום פנוי, בגלל חצי העיגול.

"מעולם נפלאתי על זה"

אולם מסתבר כי למעשה כבר שנים רבות קודם לכן פעל הרבי בנושא זה, הן בכתב והן בעל-פה. בכ"ט בשבט תשכ"א (אגרות-קודש כרך כ עמ' קנז) כותב הרבי לגאון החסיד הרב שלום ריבקין (אז בסיאטל, ולאחר מכן רבה של סט. לואיס):

ציורי הלוחות - כרגיל ב"עולם" - מעוגל למעלה! ומעולם נפלאתי על זה, דמלשון הש"ס משמע שהיו מעוקבים. ומוכרח הוא על-פי דברי רז"ל על הכתוב "מזה ומזה הם כתובים". ומדוייק הוא בשער ה"שמועסין" [=שיחות לנוער באידיש].

כמפורסם על-ידי שיחות לנוער

בכ"ה בסיוון תשכ"ב (אגרות-קודש כרך כב עמ' רנב) כותב הרבי ל"מרת חיה בתיה" [אחת ממורות בתי-ספר 'רשת אהלי יוסף-יצחק'] ששיגרה לו בול שעיצבה עבור בתי ספר ה'רשת':

אלא שלפלא קצת ציור הלוחות אשר בוודאי יודעת שצריכים להיות מרובעות גם מלמעלה ולא בחצי עיגול, וכמבואר ממאמרי חז"ל בכמה מקומות (ומהם בבא-בתרא יד, א) וכמפורסם גם-כן על-ידי הציור שעל השיחות-לנוער וכו'...

"מנהג אומות העולם"

אף לגאון רבי קלמן כהנא  מראשי תנועת פועלי-אגודת-ישראל כתב הרבי בי"ב בשבט תשכ"ז (אגרות-קודש כרך כד עמ' רפח):

בהזדמנות זו אעורר את כבוד תורתו על מה שראיתי בכמה פרסומים של פאג"י ציור הלוחות בצורת חצי עיגול למעלה, שזהו מנהג אומות העולם, היפך להבדיל דברי חכמינו ז"ל, שהיה אורכן ששה ועוביין שלושה (ב"ב יד,א), ובפרסומינו, ובפרט לילדים, מדייקים אנו בזה.

ואכן, בשבת-קודש פרשת תישא תשמ"א (הנ"ל, עמ' 513) מתבטא הרבי "כפי שדובר כבר כמה פעמים והרעישו על-כך וכו". המקומות הנזכרים הם אפוא חלק מן ה"כמה פעמים" שדיברו על זה ו"הרעישו על כך".

מקור הטעות

מהו מקור טעות נפוצה זו בציור הלוחות? להלן דברים שאמר הרבי בשבת-קודש פרשת תישא תשמ"א:

הסיבה הפשוטה והאמיתית לכך שמוצאים בימינו גם אצל יהודים שציור הלוחות הוא באופן שמלמעלה הם כחצי כדור, הוא - מפני שכאשר היו מוסרים ספר לדפוס, הרי בגלל הגלות נתנו זאת על-פי רוב לאינו יהודי, ובגלל גזירת המלכות זה היה צריך לעבור דרך הצנזור, שעל-פי רוב הוא היה גוי - והם  (המדפיסים והצנזורים הגויים) היו עושים על דף השער או במקום פנוי בראש הספר את ציור הלוחות כפי שנראה להם - שהלוחות הם מלמעלה כחצי כדור, כפי שגויים עושים את ציור הלוחות.

וכאשר הספר הגיע לידי יהודים, לא הביטו בזה ולא דייקו במה שנמצא בדף השער או במה שכתוב בהסכמות - אלא למדו בפנים הספר, וממילא לא שמו לב לזה שהלוחות היו מלמעלה כחצי כדור, וכך זה נמשך מדור לדור, וזה נהיה דבר רגיל שבספרים יהודיים נמצאים ציורים של לוחות שמלמעלה הם כחצי כדור. ולכן עשו רעש (מאחורי הפרגוד) שישנו זאת על נייר המכתבים ("סטיישאנערי") של מוסד פלוני, ששם נדפס הציור של החלק העליון של הלוחות כחצי כדור, או לכל הפחות, שאת הניירות שהם כבר כך ישאירו, ובניירות שידפיסו מכאן ולהבא, ידפיסו ציור של הלוחות כמו שצריך להיות על-פי הגמרא.

ואכן כאשר החלו להופיע פירסומי המרכז-לענייני-חינוך בשנת תש"ב ועוצב סמל המל"ח שכולל את שני לוחות הברית, הזכיר הרבי לאמן את צורתם האמיתית של הלוחות (ראה 'פגישות עם הרבי' עמ' 45).

אובדן האמון במחנך

כפי שהובא לעיל כתב הרבי לרה"ג הרב כהנא "ובפרסומינו, ובפרט לילדים מדייקים אנו בזה".

בהתוועדות יום שמחת-תורה תשמ"ב מבהיר הרבי את ההדגשה החינוכית שבדברים:

מדובר במוסדות חינוך שמחנכים ילדי ישראל על טהרת הקודש, ומבלי הבט על זה שתכלית כוונת המוסד היא להגן על הילדים מפני השפעה שמבחוץ, ולפעול עליהם שהנהגתם תהיה באופן ד"כל מעשיך לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו", ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ללימוד התורה. אף-על-פי-כן כאשר הם מציירים את הלוחות (על טפסים השייכים למוסד, פנקסי קבלות וכו') שבהם כלולים כל ענייני התורה כולה, הרי הם מציירים זאת באופן הפכי מדברי הגמרא..

הטענה הידועה שלא רוצים להוציא לעז על הראשונים - מאחר שמוסד זה קיים כבר כמה וכמה שנים, וכך ציירו את הלוחות במשך כל הזמן וכו' הנה טענה זו אין לה מקום כלל כאשר מדובר אודות עניין שנוגע לחינוך ילדי ישראל! דהנה, כאשר הילד מקבל תעודה מזמן לזמן, ובה מופיע ציור הלוחות בצורת חצי עיגול מלמעלה, מתקבל אצלו ללא כל ספק שכן היתה צורת הלוחות, ואחר כך כאשר ילמד את הגמרא הנ"ל, יווכח שמה שהונח אצלו בפשטות כתוצאה בלימוד במוסד זה, הרי זה היפך פשטות הגמרא! וכתוצאה מזה הרי הוא מאבד את האמון במלמד ומחנך שלו, גם כאשר ילמדו עמו דבר אמיתי מתחילתו ועד סופו.

ולכן בהכרח לתקן עניין זה, ואין לחשוב שזהו דבר של מה בכך, כי אפילו כאשר מדובר אודות דבר קטן נאמר אל תהי בז לקטנות, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות עניין הקשור עם הלוחות שהם יסוד כל התורה כולה.

ובפרט שבעניין זה ישנו דבר נוסף: מקור ציור הלוחות כצורת חצי עיגול נלקח מאומות העולם, וציור זה הוא היפך דברי הגמרא, ואם-כן, כאשר מציירים את הלוחות בצורת חצי עיגול - הרי מעדיפים את גרסת אומות העולם על דברי הגמרא!

ושלימות החינוך הרי זה גם כאשר מדובר אודות מנהגי ישראל - כידוע מה שכתב הרשב"א שאסור לבטל מנהג נשים זקנות שבישראל, אפילו כאשר חכמי ישראל אומרים באופן אחר. ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות עניין הקשור עם הלוחות.

ויהי-רצון שמכאן ולהבא יתקנו עניין זה ובפרט שתיקון הדבר אינו כרוך בקושי מיוחד, כי הרי מדי פעם מדפיסים טפסים הנ"ל, וכשם שאפשר לשנות את שמו של נשיא המוסד וכו' (ועד ששוכחים לגמרי את הנשיא הקודם, ורק במקרים יוצאים מן הכלל משאירים לו איזה תואר כבוד!) כמו כן אפשר לשנות את ציור הלוחות, היינו, שבמקום ציור של חצי עיגול, יהיו הלוחות מצויירים בצורת ריבוע.

"כדאי לנצל"

גם לאחרי כן המשיך הרבי לעמוד על המשמר. להלן שתי תשובות שכתב להנהלת ארגון 'צבאות השם' בניו-יורק. בכל פעם נהגו האחראים על ההוצאה-לאור בארגון למסור לרבי את תמונת השער של גיליון 'משיח טיימס' שעמד להופיע. לא פעם היה הרבי מעיר על פרטים מסויימים בציור שדרשו תיקון. לקראת חג השבועות תשמ"ג נמסרה לרבי תמונת השער ובה ציור אדם המוציא ספר-תורה מתוך ארון-קודש  וילדים מנשקים את הספר הרבי העיר על ציור זה:

כדאי לנצל ציור המענטעלע [=המעיל של הספר תורה] לציור לוחות מרובעות.

מכאן ואילך, השתדלו מעצבי ה'משיח טיימס' לשלב בכל הזדמנות אפשרית ציור של לוחות מרובעים. על-אף זאת, לפי דעתם לא היה מקום לשלב ציור של הלוחות בתמונת השער של גיליון קיץ תשמ"ה, שבה נראו ילדים נוסעים בקיץ ל'קעמפ'. ואולם הרבי ראה גם כאן הזדמנות לשלב ציור של לוחות מרובעים, וכלשונו "כדאי להוסיף ב' הלוחות מרובעות". והרבי הוסיף: "באמצע?", כלומר, אולי להוסיף את זה באמצע הציור. וכך עשו.

הרבי קיבל עליו ההוצאות

באחד מבתי-הכנסת המכובדים בירושלים היו לוחות-הברית בצורה של חצאי-עיגול והרבי הביע דעתו הק' כי יקבל על-עצמו לשלם את ההוצאה אם יחליפו את צורת הלוחות.

בהזדמנות אחת צוירו הלוחות אמנם בקווים מרובעים, אבל כל לוח צוייר כמלבן ולא כריבוע. הרבי הגיב ('דבר מלך', ופרצת תשנ"ט, עמ' 77):

נתקבל ות"ח ת"ח בלוחות המצוירים כאן נראה שגבהם יותר על ארור"ח [=אורכם ורחבם].

 

למען הסר ספק

סיפור מעניין סיפר המזכיר הרה"ח הרב בנימין שיחי' קליין ('כפר חב"ד' גיליון 940 עמ' 37) :

בשנת תשל"ו נפתחה בברוקלין ישיבת "חנוך לנוער" לבחורים צעירים ממשפחות שאינן שומרות מצוות. מנהל הישיבה הרב בריסקי כתב לרבי דו"ח ראשון על נייר המכתבים החדש של הישיבה. ב'לוגו' נראה בחור שיושב ולומד בכיתה כשספר מונח לפניו. ומולו נראה קיר עם שני חלונות שהצד העליון שלהם עגול. בתגובה, מסר לי הרבי שצורת הלוחות צריכה להיות מרובעת ולא עגולה מלמעלה. טלפנתי  אל הרב בריסקי ומסרתי לו את דברי הרבי. בתום דבריי אמר לי הרב בריסקי, 'סליחה, אבל זה בכלל לא לוחות אלא חלונות'. כשנכנסתי לאחר מכן אל הרבי ומסרתי לו הדברים, ענה לי הרבי, 'אבל יכול להיות שמישהו יחשוב שזה לוחות, ושכך הלוחות נראים, וזה יטעה אותו'. מובן שבעקבות זאת, שינו את הציור כך שהחלונות יראו מרובעים.

לכתחילה ובדיעבד

לסיכום מדברי הרבי ומן ההוראות השונות בעניין, עולה:

א) כשיוצרים לכתחילה את צורת הלוחות יש לעשותם מרובעים.

ב) במקומות ששייך ואפשר - יש לשנות מעגולים למרובעים.

ג) במקומות שקשה לשנות, לא להשמיד חומר וכדומה (בשיחות תשמ"א "ובניירות שידפיסו מכאן ולהבא"; ובאגרות-קודש כרך כב עמ' רנב: "שכאשר יתמו כולם (בולים אלה) לתקן בהדפסה הבאה"). 

ממעייני החסידות

פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)

הפרשה פותחת בשבחו של יתרו ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כוהן מדין", כוהן לעבודה-זרה?

אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":

"כוהן מדין" - הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה, הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה "חותן משה". יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה) שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.

(מאמר ד"ה וישמע ויתרו תשמ"ה)

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)

"אלוקים" - רמז למידת הדין והצימצום.

"כל האלוקים" - רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.

"גדול הוי'" - שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.

בהתגלות בחינת שם הוי', מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיה מ), "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.

וזהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש"גדול הוי'", כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי' מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ"ל) בשם אלוקים.

(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)  

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)
מוצאי יום-הכיפורים היה... למחרת רדתו מן ההר (רש"י)

היום שלמחרת יום-הכיפורים הוא יום המורה שבעבודת ה' נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על יום זה - "איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן" [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].

הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה - "יתרו", "על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה" וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.

(מהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב)

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (יט,ג)

ואמרו במכילתא: "בית יעקב אלו הנשים... אומר ראשי דברים לנשים; ותגיד לבני ישראל - ותדקדק עמהם".

"ראשי דברים" הם כללי התורה שמהם מסתעפים הפרטים, שנאמרו רק לאנשים, ואילו הכללים נאמרו דווקא לנשים, כי אצלן האמונה בה' ויראת ה' היא בגילוי יותר, והרי האמונה והיראה הן כללות התורה והמצוות.

זו גם הסיבה הפנימית שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא, כי הן שייכות יותר לכלל, לעצם הדבר, ופחות למצוות שהוגבלו לזמן פרטי מסויים.

זה גם הביאור הפנימי לכך שעצם קביעת יהדותו של הוולד תלויה באם, בעוד שהפרטים, כגון אם הוא כוהן, לוי או ישראל, תלויים באב.

(ליקוטי-שיחות כרך לא עמוד 97)

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)

בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות - משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא היתה אפשרית אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.

זהו שרמז הכתוב: העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת "פנים בפנים", הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" - מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש"י כאן).

(סידור עם דא"ח)  

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)

כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה - תורה, מלכות וכהונה:

"ואתם תהיו לי" - רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה";

"ממלכת" - למלכות;

"כוהנים" - לכהונה.

בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות - כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) - כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) - כהונה.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 244)  

והר סיני עשן כולו (יט,יח)

"עשן" - ראשי-תיבות עולם, שנה, נפש. עולם - מקום; שנה - זמן; נפש - חיות.

ופירש אדמו"ר הזקן: משמעות ה"עשן" שהיה בשעת מתן-תורה היא, שאז ניתנו הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות אלוקיים.

(ספר המאמרים תש"א)

בירור ענייני הלכה ומנהג

'אמן' שבין גאולה לתפילה, עניית אמן בין 'אהבה' ל'שמע'

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

'אמן' שבין גאולה לתפילה

בספר 'הפסק בתפילה'1 הביא את דברי קצות-השולחן2, שפסק: "ובין 'גאל ישראל' לתפילה לא יפסיק בשום דבר, ואפילו 'אמן' שאחר 'גאל ישראל' לא יענה". וכתב עליו: "והוא טעות בדבר משנה (ואפשר דהוא טעות סופר), דהרי הוא היפך המפורש בשולחן-ערוך רבינו בשני מקומות3, שם כתב שנוהגין במדינות אלו לענות אמן אחר גאל ישראל בין גאולה לתפילה.

ואין לומר שקצות-השולחן דייק כן מסידור רבינו4, שכתב שם רק את העצה שיכוון לסיים הברכה עם הש"ץ כדי שלא יתחייב לענות אמן, ולא הזכיר כלל מה שכתב בשולחן-ערוך שאם סיים את הברכה לפני הש"ץ יענה אמן - א) דאין ללמוד מזה, כיוון שדרכו של רבינו בסידור להזכיר רק את ההנהגה הצריכה לכתחילה ולא נחית למצב של דיעבד. ב) אילו סבר הקצות-השולחן לדייק כן - היה מציין זאת בבדי-השולחן על אתר, וודאי שהיה מביא זאת בספרו 'פסקי הסידור' כאחד מהמקומות שבהם חזר בו רבינו מדבריו בשולחן-ערוך", עכ"ד.

איני יודע את כוונות הקצות-השולחן, אבל לגופו של ענין - דעתו מובנת ומקובלת:

א. ניתי ספר ונחזי: בסידור שם הביא ושלל את העצה "להמתין ב'שירה חדשה'" לענות אמן זו. ואם אמנם ההנהגה "לכתחילה" היא לענות אמן, היה צריך להבהיר שאין צורך בעצה כלל. במקום זאת, הציע אדמו"ר הזקן עצה אחרת - "לכוון לסיים עם הש"ץ", וזאת לא כחובה (אפילו לא "לכתחילה" כדבריו) ואף לא כ'נכון', אלא רק "אם רוצה לצאת כל הדעות". משמע שגם אם לא יעשה כן אין לו בעיה, כיוון שבכל מקרה לא יענה אמן בין גאולה לתפילה.

ב. להעיר מהנהגת הרבי באופן קבוע, שראינו בבירור בהיותו ש"ץ, לפסוע לאחוריו לקראת שמונה-עשרה של שחרית רק לאחר שסיים ברכת "גאל ישראל"5. והנה כשמסיים הפסיעות הללו ואינו ש"ץ, שוהה מעט עד שיסיים הש"ץ תיבות 'גאל ישראל'6. נמצא, לכאורה, שהרבי, לאחר שסיים בעצמו את הברכה,  שמע תמיד את הש"ץ מסיים את הברכה, ולא ענה אחריו 'אמן'.

ג. זה יתאים, לכאורה, עם הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ7, שב'גאל ישראל' מסיים הש"ץ תמיד בקול רגיל, שממנה משמע, וכן רגילים, שאין חוששין כלל לדעה שיש לענות שם אמן (שלא כמנהג העולם: הספרדים - שמסיימים את הברכה עם הש"ץ, והאשכנזים - שהש"ץ מסיים ברכה זו בלחש) כי גם אם שמעו אותו - לא יענו אמן בין גאולה לתפילה, כדעת הזוהר8. מה-שאין-כן בברכת 'אהבה' חוששים לדעה שעונים אמן ולכן מסיים הש"ץ בלחש (שלא כמנהג העולם שם, שהספרדים וחסידי-פולין מסיימים עם הש"ץ, והליטאים עונים אמן), ששם גם לדידן, אם שמע - יענה, כי ההידור שלא לענות אינו מדינא ואף לא על-פי הקבלה9.

----------

1) עמ' פז.

2) סי' יט ס"ו.

3) סי' סו ס"ט וסי' קיא ס"א.

4) נדפס בהוספות לשו"ע ח"א דף קנז ע"א, ובמהדורה החדשה עמ' תרכא.

5) (ועד"ז, כשאינו ש"ץ, לאחר סיום עניית הקדיש שלפני שמונה-עשרה בשאר התפילות) כפי שראיתי פעמים רבות משנת תשכ"ט ואילך, וכמופיע בחוברת-עזר לסרט 'תפלה עם הרבי' בהוצאת המל"ח ו-JEM, עמ' 12.

6) 'מנהגי מלך' עמ' 19 ס"ב.

7) ספר-המנהגים עמ' 11 ועמ' 61 וש"נ.

8) ח"א קלב,ב, הובא בב"י סי' נא וסי' סו, בניגוד לפס"ד אדה"ז בשו"ע שלו (סי' קיא ס"א) לענות תמיד אמן. הקולא שי"א שמותר להפסיק בשבת בין גאולה לתפילה (שהמקובלים דוחים אותה לגמרי, הובאו בכף החיים סי' קיא ס"ק ט) אינה חלה על עניית אמן זו, כמפורש בקצות-השולחן סי' יט בבדה"ש ס"ק יז. ובכל אופן, בהוראה זו מפורש שאין הבדל בין שבת לחול.

9) וטעמו, עיין שערי תשובה סי' נט סוף ס"ק ג (בשו"ע השלם: ס"ק ה) מהשל"ה.

עניית אמן בין 'אהבה' ל'שמע'

במשנה1 נמנה מקום זה ("בין שנייה לשמע") כ'בין הפרקים', לצורך "שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם". ולכאורה, אילו היתה ברכת 'אהבה' בגדר 'ברכת-המצוות', היה אסור להפסיק, לפחות כמו בין גאולה לתפילה או בין ה' אלוקיכם לאמת, אפילו "מפני הכבוד" ויותר, כמו בכל הפסק בין הברכה לבין המצווה שבירך עליה.

מאידך, ברמב"ם2 מביא, לכאורה, דוגמה ראשונה לעניין איסור ההפסקה בין הברכה למצווה, מעניית אמן על ברכת 'אהבה', וזה לשונו: "ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם ["מפני שהיא סוף ברכות ראשונות של קריאת-שמע, וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת-מגילה והדלקת-נר-חנוכה"]? למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו".

נושאי-הכלים שעל-אתר, דהיינו הראב"ד, הכסף-משנה, הלחם-משנה והגהות-מיימוניות, לא העירו כלל מהמשנה האמורה, ואף לא דנו בעצם השאלה: האומנם ברכת 'אהבה' היא ברכת המצוות.

ובבית-יוסף סי' נט3, הביא קודם-כל מרבינו יונה4, שהעתיק להלכה את דברי הרמב"ם הנ"ל, וסיים "וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל", עכ"ל.

והסביר הבית-יוסף: "וטעמו של הרא"ש5 [שהיה אומר ברכת 'יוצר אור' בנחת עם שליח-ציבור וכשהגיע לסוף הברכה מיהר לסיים כדי לענות אמן אחר שליח-ציבור, ומשמע משם שגם בברכת 'אהבה' נהג כך],

אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על קריאת שמע, שהרי אין אנו מברכין 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קריאת שמע', הלכך לא הוי 'אמן' הפסק בין הברכה לקריאת-שמע. אי נמי, דעד כאן לא אמרי הני רבוותא שאין לו להפסיק, אלא כשעונה 'אמן' אחר ברכת עצמו, אבל כשעונה 'אמן' אחר שליח-ציבור לא הוי הפסק, וכן כתב רבינו [הטור] בסימן ס"א בשם הרמ"ה, שאם הקדים וסיים 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' קודם שליח-ציבור, יכול לענות 'אמן' כשמסיים שליח-ציבור, דלאו 'עונה אמן אחר ברכותיו' הוא אלא אחר שליח-ציבור, והפסקה ליכא - דלא גרע משאילת שלום דמפסיקין בין ברכה שנייה לשמע".

ולכאורה, הסבר זה מהני רק להתיר הפסק מצד דין קריאת-שמע וברכותיה, אבל לא להתיר הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו? אמנם גם בדעת הגאונים (החולקים על הרמב"ם) הסוברים שיש לענות אמן על ברכת עצמו אחר ברכה אחרונה, פירש רבינו יונה6 בלשון התוספתא7 "אחר המצוות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן - הרי זו דרך בורות", שהכוונה שם שאם בירך על המצווה או ההנאה וענה אמן לפניהן "נראה כמפסיק" מה-שאין-כן כשהוא בברכה אחרונה שהיא סיום עניין. ולכאורה הרי זה הפסק ממש, ולא רק 'נראה כמפסיק' ו'דרך בורות'? וצריך לומר דלגופו של עניין אין דין הפסק בזה, כיוון שעונה אמן על ברכה זו עצמה, שהרי זה כעצם הברכה, ורק בגלל ש'נראה כמפסיק' ו'דרך בורות' אין לענות שם אמן.

ולכן כנראה לא הזכירו כלל נו"כ הרמב"ם והטושו"ע שאלת 'הפסק'8 כיוון שלא זאת היא הסיבה לאי-עניית אמן כאן.

ומסיים הבית-יוסף: "מכל מקום, לא נהגו העולם כדברי הרא"ש, ואינם עונים 'אמן' כלל אחר שום ברכה מברכות קריאת-שמע, אלא אומרים עם שליח-ציבור מילה במילה כל הברכה וחתימתה, ושוב אין להם לענות 'אמן', דאם-כן הוה ליה "עונה אמן אחר ברכותיו". וכן כתב מהרי"ק9, שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. וגם מדברי הרמ"ה שכתבתי יש ללמוד שאין צריך למהר לסיים קודם שליח-ציבור, אלא שאם אירע שסיים קודם שליח-ציבור עונה אחריו אמן". ובדרכי-משה10 העיר עליו: "ואין המנהג בינינו כדבריו, רק עונים אמן אחר ברכת קריאת-שמע כדברי הרא"ש". וכן כתב בפרישה שם11, ושניהם לא חילקו בין 'יוצר' ל'אהבה', וכמו שכתב הבית-יוסף בדעת הרא"ש.

בשולחן-ערוך12 הביא דברי הרמב"ם ללא הסתייגות הרמ"ה, ומשמע שגם אחר שליח-ציבור אין לענות אמן. והגר"א בביאורו13 הביא על זה את הירושלמי14 ש"העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור", ויחד עם זה כתב (כטעם הרמב"ם וסיעתו) "משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו". ולכאורה דבריו צ"ע, שהרי עקרונית, כתב הרמב"ם (וכן דעת השולחן-ערוך15) שכאן אין זה בכלל "העונה אמן אחר ברכותיו" כיוון שזה "סוף ברכות ראשונות של קריאת-שמע", ושלל עניית אמן שם רק בגלל הסיבה השנייה שהזכיר הגר"א - הפסק בין הברכה למצוותה. אך על-פי הנ"ל מובן, כיוון שאין זה משום הפסק ממש, אלא רק משום שהנהגה זו אינה ראויה.

הרמ"א שם (שבכלל פסק לפני-כן כתשובת הרא"ש) ציין לסימן סא, ושם16 פסק לענות אמן אחר ברכת אהבה של שליח-ציבור. ואדמו"ר הזקן בשו"ע17 כתב ש"כן המנהג פשוט במדינות אלו". אבל מנהגנו על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הוא18 ש"השליח-ציבור מסיים ברכת 'הבוחר כו' באהבה' - בלחש. כן נוהגין כל ימות השנה". ומשמע שאם שמע בכל זאת - יענה אמן.

אמנם, מצד שני, בבית-יוסף סי' מו19, הביא תשובת הרשב"א20, שגם מי שכבר אמר קריאת-שמע כדי לצאת ידי חובתה בזמנה, חוזר וקורא אותה עם ברכותיה, לפי "שהברכות לא נתקנו על קריאת-שמע, תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע'" וסיים "וכן כתב בארחות חיים21 בשמו".

וכן אדמו"ר הזקן בתניא22 כתב בפשיטות על ברכות קריאת-שמע: "דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת-שמע כמ"ש הרשב"א [שבקטע הקודם] ושאר פוסקים, ולמה קראו אותן ברכות קריאת-שמע, ולמה תיקנו אותן לפניה דווקא" - ואם איתא שהרמב"ם (והפוסקים כמותו, הרמב"ן והרמ"ה, עד הב"י ודעימיה) אוסר עניית אמן משום הפסק ממש, הרי לנו הרבה פוסקים שסוברים שברכות אלה 'ברכת המצוות' ממש הן? ואיך יכול היה הב"י לפסוק בסי' מו שם בעניין אמירת ברכות ק"ש כדעת הרשב"א, כאשר בסי' נט הוא פוסק כדעה ההפכית, דעת הרמב"ם, בזה?!

אך אם נאמר שאין זה מדין 'הפסק' ממש, יכולים גם הרמב"ם וסיעתו לסבור שאין זו 'ברכת המצוות' ממש. ועיין עוד.

----------

1) ברכות פ"ב מ"ב, דף יג,א.

2) הל' ברכות פ"א הי"ז.

3) ד"ה ומשמע מדברי תשובה זו.

4) על הרי"ף ברכות, בדפי הרי"ף לג, ד"ה ולענין.

5) שו"ת כלל ד סימן יט, שהביא הטור שם ס"ד.

6) לג,ב בדפי הרי"ף, ד"ה הא דעני, הובא בכסף משנה ברמב"ם שם הט"ז.

7) מגילה פ"ג הט"ז.

8) בס' מגן אבות להמאירי (סימן א) הגן המאירי על מנהג מקומו לומר 'א-ל מלך נאמן' בין אהבה לשמע, כמנהג א"י צרפת ואשכנז, נגד דעת הרמ"ה והרמב"ן וקהילות ספרד שאוסרים לאומרה. המאירי מוכיח שאין זה הפסק (כמו "גביל לתורי") ואף אין בזה משום בורות, נגד דעת הרמב"ן, שבין השאר אומר בשמו (קרוב לתחילת הסימן. ולא מצאתיו בשו"ת הרמב"ן שלפנינו) "שהוא הפסק, וצריך לחזור ולברך", וזה לכאורה לא כמבואר כאן. אך גם שם לא נשאלה השאלה מהמשנה ש"בין שניה לשמע" הוא בין הפרקים. וצ"ע.

9) שורש מב (במהדורת ירושלים: שורש לא).

10) אות ו'.

11) סוף ס"ק ז.

12) שם ס"ד.

13) ס"ק יא.

14) ברכות פ"ה ה"ד.

15) סי' רטו ס"א (משא"כ להרמ"א שם).

16) סו"ס ג (ראה גם בלבושי שרד כאן ס"ק ה).

17) סי' נט סו"ס ד וסי' סא סו"ס ד.

18) ספר-המנהגים עמ' 11, מ'הוספה ללקוטי מנהגים' שבסוף מחזור השלם (נדפסה גם שם, בעמ' 61). שם ציין הרבי לשו"ע הנ"ל (ללא איזכור שו"ע אדה"ז). הב"י כתב שיסיים בשווה עם הש"ץ שאז לא יצטרך לענות אמן דהוי כעונה אחר ברכותיו, ובשל"ה [מסכת תמיד, ענייני תפלה ד"ה אע"פ שאמרו, בדפוס אמשטרדם דף רנג ע"א] כתב שנראה בעיניו מנהג הספרדים שלא יענה אמן ויסיים עם הש"ץ כדי שלא להפסיק בין האהבה לקבלת-עול מלכות-שמים, ולכן בין בשחרית ובין בערבית מסיים באהבה ושוב אחר קבלת-עול בפסוק ראשון חוזר ומתחיל 'ואהבת', עיי"ש, הובא בשערי תשובה ס"ק ג [בשו"ע השלם ס"ק ה]. ואולי זה הטעם למנהגנו בברכה זו, דכיוון שהאשכנזים אינם נוהגים לומר בשווה עם הש"ץ, מעדיפים להימנע מעניית אמן ע"י שהש"ץ מסיים בלחש (אבל אם סיים בקול, או מי ששמע מאחרים, צריך לענות כפי הדין לדידן), משא"כ ב'גאל ישראל' (שגם השל"ה שם כתב שיש לנהוג כדעת הזוהר [ח"א קלב,ב הובא בב"י סי' נא ס"ג סוד"ה ואח"כ מצאתי וסי' סו ס"ז סוד"ה ועכשיו נהגו], שעל-פיו נהגו בהרבה קהילות שלא לענות עליה אמן כלל, ובסידור אדה"ז כתב רק למי שרוצה לצאת ידי כל הדעות שיכוון לסיים עם הש"ץ) יכול הש"ץ לסיימה בקול רגיל כל ימות השנה, כי בלאו-הכי לא יענו עליה אמן.

19) ד"ה ועכשיו נהגו.

20) ח"א סי' מז ו-שיט.

21) הל' ק"ש סי' יג-יד. ולהעיר שבס' מגן אבות הנ"ל מביא משו"ת הרי"ף (בשו"ת הרי"ף הנדפסות לא מצאתי זאת) שפסק לענות אמן על ברכת עצמו אחרי ברכת 'אהבה', "שאין אחריה אלא קריאת-שמע שאינה מעכבת את הברכות", כדעת הגאונים המובאת בכסף-משנה שם.

22) פרק מט, דף סט ריש ע"ב (בס' 'מ"מ, ליקוט פירושים וכו'' לתניא כאן עמ' א'מד, הביא מ'לקוטי הגהות לתניא' ציון לפי' בעל ס' חרדים לירושלמי ברכות פ"ב ה"ב שהביא לשון הרשב"א מסי' שמט - ושניהם לא מצאתי לע"ע. במראה הפנים פ"ה ה"ד ד"ה מאן דאמר מביא מחידושי הרשב"א לבבלי מה סע"ב, אבל שם אינו דן כלל בק"ש).

תגובות והערות

ברכת הגומל על-פי נוסח אדמו"ר הזקן

ב'התקשרות' גיליונות תיח, תכ, תכב, דנו בעניין נוסח ברכת הגומל עפ"י אדמו"ר הזקן. ויש להעיר בזה:

לגבי מקור הנוסח, מצינו שכ"ק אדמו"ר זי"ע התייחס לכך, וכך הוא כותב (לקו"ש כרך לג עמ' 138): נוסח ברכת הגומל (להלכה) הוא "ברוך כו' הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב". ובהערה שם: כן הוא בסידור אדה"ז (וכ[ן] ה[וא] בכת[ב] י[ד] הרמב"ם חתום בעצם כ[תב] י[ד] ק[ודשו] (רמב"ם ספר אהבה - ירושלים תשד"מ) ועוד כתבי יד - ראה רמב"ם הוצאת קאפח). אבל ברמב"ם לפנינו, טושו"ע שם "שגמלני כל טוב". עכלה"ק.

ולגבי פירוש הפשוט של הנוסח:

המברך אומר "שגמלני טוב" שמשמעותו הודאה על הטובה המסויימת שנעשתה לו (להבדיל מ"כל טוב" שמשמעו כל הטובות שנעשו לו אי-פעם). ומובן שבפשטות נוסח זה יותר מדוקדק בלשונו.

והנה, הקהל עונה (לפי כל הנוסחאות) "מי שגמלך" "הוא יגמלך" שמשמעותו מי שהשפיע לך בעבר הוא ימשיך וישפיע לך בעתיד, ומשום כך, בנוגע לעתיד גם לנוסח אדמוה"ז הלשון הוא "(הוא יגמלך) כל טוב", כלומר כל טוב אשר תזדקק לו.

ובזה יש כדי להסביר (על-כל-פנים באופן חלקי) את כוונת הרבי הריי"צ כפי שהובאו הדברים בגיליונות הנ"ל:

הפירוש של הרבי הריי"צ מתבסס על הפירוש הפשוט, כסגנון הרגיל בדרושי חסידות, וכיוון שלנוסח אדמוה"ז "טוב" במובנו הפשוט מתייחס לטוב מסויים (שהתרחש למברך), הרי שבפנימיות העניינים מכוון הוא ל"טוב האמיתי המיוחד" (על-דרך טוב בהא הידיעה).

הרב יואב למברג, כפר-חב"ד

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת יתרו
כ"ב בשבט

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא1 ע"ה (תשמ"ח), בת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ואשת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו2.

שחרית: בקריאת-התורה3 קוראים את עשרת-הדברות בטעם העליון4. בשעת הקריאה עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה5.

הפטרה: "בשנת מות... זרע קודש מצבתה" (ישעיה ו)6.

----------

1) רגילים היו לקרוא לרבנית 'מוסיא' וכך גם היתה רגילה לחתום, גם כאשר היתה חותמת בשפות אחרות. הרבי כתב שלפעמים קראו לה גם 'מושקא' בשי"ן ימנית, אך מעולם לא שמע שיבטאו 'מוסקא' ('עבודת הקודש' להרה"ח ר' שלום-דובער שי' לוין עמ' קנח-קס, עיי"ש).

2) מתולדותיה - בס' 'עטרת מלכות' (תשנ"ח) עמ' 141. וראה רמזים בשמה והוראות מזה בקונטרס 'בך יברך ישראל', ספר-השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 344, ועוד. צילום המצבה - 'ימי חב"ד' עמ' 125.

3) אדמוה"ז היה קורא בתורה את עשרת-הדיברות דפרשה זו בנוסח-טעמים השונה מהנוסח דקרה"ת כל השנה, וגם מהנוסח דעשרת-הדיברות דפרשת ואתחנן, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן אדמו"ר הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459, וראה גם תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070).

המנהג לקרוא את המרא-דאתרא לעלייה זו (מג"א סי' תכח ס"ק ח) אינו 'מנהג חב"ד' (אלא אם כן יש המנסים לערער על תוקפם של הרבנים - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 490, עיי"ש).

4) לוח כולל-חב"ד, כדעה האחרונה בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א. ובשו"ע שם פסק, שגם לדעה זו היחיד קורא לעצמו (שניים מקרא ואחד תרגום וכד') בטעם התחתון. (ומתרגם פסוק בפסוק, כבכל התורה).

5) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. זאת למרות שבשו"ע אדה"ז סי' תצד לא הובא המנהג, אם כי בלבוש שם הביאו; ושלל החשש (בתשובת הרמב"ם, מהדורת בלאו סי' רסג) מפני תרעומת הצדוקים, שיאמרו שרק עשרת-הדברות כתובות בתורה (על-פי ברכות יב,א) - כיוון שאינם מצויים בינינו. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ד,כב בשם בנו הג"ר דוד) כתב שכיוון שעומדים גם בשירת הים וב'חזק' אין מקום לטעות. והחיד"א (בס' לדוד-אמת סי' ז אות ה), כתב שעל-פי האר"י ז"ל אין עומדין בקריאה זו. וראה בעניין זה שערי-אפרים שער ז סעיף לז ובפתחי-שערים ושערי-רחמים שם. המועדים-בהלכה עמ' שכו. שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' כט ועוד.

הרבי הפנה את פניו לס"ת (ובשנים שהיה יושב בקרה"ת - גם עמד ממקומו) כמה תיבות לפני התחלת עשרת-הדיברות.

6) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)